כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 4/2011

    26 תגובות   יום שבת, 16/4/11, 12:46

    אני אוהב לעצום את עיניי הפקוחות ולתת לפתיחת פַּעֲמֵי אָבִיב של ביאליק לשעוט בי פנימה:

    הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

    וַיִגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

    עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

    עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

    מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

    הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.


    הוא כתב את השיר ממש רגע לפני בוא המאה העשרים.

    תקווה לרוח אחרת במאה המתחדשת לעולם.

    אני אימצתי את המילים האלה כזמר התחדשות אביבית.

    האביב כלכך שונה מכל עונה, יש בו יכולת אחרת.

    הוא מביא את המקום שלי לשקט.

    משתיק אותי.

    מאפשר לי להביט ולהקשיב כאשר התקווה נובטת.

    אי אפשר להישאר אדיש לרוח האביב שמבקשת לייצר מעשים.

    זו העת לְגַדֵּל וְלִגְדּוֹל.


    זה הזמן להתחבר לשירת הדרורים ולפריחה המהממת של כליל החורש.


    ''


    חגשמח לכולם.

    חגאביב, חג של אושר, אהבה ו- care.

    * *

    הקדמתי בברכה כי אני נוסע.

    נתראה מצידו השני של חג האביב.

    דרג את התוכן:
      36 תגובות   יום שלישי, 12/4/11, 20:43

      כְּמוֹ

      שֶׁאֶפְשָׁר לְהָרִיחַ

      גַּם בְּאַנְדָּלוּסִיָה

      שֶׁהָעוֹנָה מִתְחַלֶּפֶת

      כַּאֲשֶׁר יָרֵחַ מִתְנוֹדֵד

      מוּל רוּחוֹת הַצָּפוֹן

       

      כָּךְ

      אֲנִי מִטַּלְטֵל

      מֵרוּחוֹת זִכָּרוֹן

      הַמְּנַעֲרוֹת מִמֶּנִּי

      טִפּוֹת רֵיחַ

      שֶׁל עוֹנָה שֶׁהָיְתָה

       

      ''

      דרג את התוכן:
        28 תגובות   יום שישי , 8/4/11, 19:47

        הלילה קר מאוד. עטוף בשמיכת צמר עיזים יצאתי בצעדים כבדים ורכים אל החוץ. התיישבתי על האדמה, נשען על גזע עץ, נותן לאוויר הקר לחדור מבעד לקפלי השמיכה. חשתי את הבעירה בחלציי נירגעת. כנראה שנרדמתי, ויד רכה טלטלה אותי בעדינות. ג'רמיה ישב לידי צמוד צמוד, בחשיכה ראיתי את שיניו הלבנות מחייכות אלי. הוא הושיט לי כוס מהבילה של תה העשבים הקסום שלו. הריח היה מזמין וגם החום הצורב של כוס האלומיניום לא מנע ממני ללגום. הוא הניח את זרועו הדקה סביבי ואמר לי שכך הם הלילות הראשונים. רוויי פחד. הוא אף פעם לא ראה מישהו שיודע לספוג מנות גדולות כלכך של כאב ואי ידיעה ועדיין לאהוב. הוא רוצה ללמוד. הוא רוצה להתאהב. אהבתי כבר הלילה, אמרתי לו. הוא חייך והושיט לי משהו שחש בחשיכה כמו בובת עץ קטנה. לילה טוב הוא אמר וקם ופנה לאוהל שלו.

         

        ידעתי שאני צריך לפרום את הקשר שנוצר הלילה. ראיתי כבר איך אני מטפטף לתוכה תכולות ממקומות שלא היכרתי. ידעתי שזה לא הזמן הנכון, עדיין. אולי אף פעם לא יהיה עבורי הזמן הנכון. לא, זה לא פשוט להיות במחיצת אישה שיכולה בכל רגע נתון לשלוח את עצמה אל מתחת לדיונות של נפשי. לגלות את האוניות הטרופות שבקירבי ולשלות אוצרות שמעולם לא ראיתי. גם לא הייתי זוכה לראות. כל פעם שהיא דולה פריט ומאירה אותו מולי, חדר מתמוטט בי. מבנה שאין לי כבר צורך בו. שהכביד על כל אשר אני מנסה לבנות היום. היא עושה את זה בעדינות. בחיבוק שרק היא יודעת. ואני נמס אל תוך החיבוק הזה ומאפשר לה לטעום מהמעיים שלי. מאשר הייתי אז והיום. מאשר אהיה. הו כן, זה מפחיד. זה מאיים על המוכר והחביב שאני מכיר. היא מלמדת אותי על דרכים אחרות להתמזגות גופנית ונפשית. לראשונה אני חווה עונג וכאב ואין שם כאב ואין שם עונג. רק תחושה של רוח מלכות. תחושה חדשה. רוח חדשה.

         

        כוכב שביט קורע את הרקיע מעליי. חבל שלא ביקשתי בקשה. אני עוצם עיניים ומרגיש את מגעו של ג'רמיה עדיין על כתפי. הוא ידע שהכוכב יפלח את קרקע השמים מעל. הוא זרע בהם בקשה להתאהב.

        אני כבר שכחתי לחוש את הזרעים שיש מעליי.

        מבטי היה נעוץ שנים רבות מידי באדמה שבין רגלי.

        הגיעה העת שגם אני אחוש את קרקע השמים שמעלי, לא רק מתחתיי.


        ''

        המפרש והמצפן של ספינת ארגו על רקע שביל החלב בינואר 2011

        דרג את התוכן:
          46 תגובות   יום שישי , 1/4/11, 21:59

          איך היה? היא שאלה אותי בערב. עניתי שהיה בסדר. דיברנו מעט על הנשיקה. אך לא הרבה. היא הכינה נס קפה עם חלב דל שומן. אני שתיתי תה.

           

          באותו הבוקר התעוררתי עם זכרונות הלילה שהיה. עורג להתגלגל בשדה תורמוסים וכלניות. כמו פעם. האישה שהייתה איתי דיברה עם אהובה, בנוכחותי. קבעה איתו לערב. לא, אני לא קיבלתי את זה, אך גם לא נתתי לזאת להגיע לאיזו שיכבה פנימית. רק לאגו להישרט. לא היה לי זמן ליותר מכך. נפרדתי ממנה בנשיקה ונסעתי לירושלים.

           

          באותו היום צריך הייתי לפגוש נזירה. נסעתי בדרך הישנה. אני סולד מכבישים מהירים. אני מתנשק לאט. גם עם הארץ שכך אני אוהב לעבור, במסלול איטי. בדרך למנזר פילחתי את שכבת היום החדש וחציתי לזמן אחר ולמנזר אחר. סמוך למקום בו התורמוסים היכו בי שורשים לראשונה בחיי. ידעתי שהיום לא אתפלש בשדה התורמוסים. מאוחר מידי. אחר כך כאשר התנשקתי איתה היא גילתה את כל שכבות הארץ שדבקו בדרכי לכאן. חשפה את החספוס הזה שבלשוני שהטעימו בי הרגבים של פעם.

           

          הגעתי ומבטי נמשך לחלון ירוק. מוקף מסגרת של קיסוס מטפס. לא הבנתי למה רק בחלון אחד. משכתי בחבל הפעמון ונזירה מבוגרת קיבלה אותי והובילה אותי דרך מסדרונות מקושתים. צרים וקרים. אפלים. בסוף השאירה אותי באולם גדול ומקושת וריק. בקצה הרחוק ממני ראיתי את עלי הקיסוס מציצים מבעד למסך הלבן שכיסה על האור. ואז ראיתי אותה יושבת בצל החלון רכונה על השולחן. התקרבתי אליה והיא הפנתה אותי לכורסה לדיבור מקדים. היא צריכה הייתה לכתוב עלי חוות דעת, בכדי שאדוניה בפולין יוכלו לדעת את שווי לפני אלוהים ואדם. שאלה אותי שאלות של קורות חיים. מנסה להשוות בין מה שאני אומר לבין מה שאני כותב.

           

          בין הרהוריה הייתי עסוק בקפלים שכיסו את הגמישות שיכולתי לראות בעיניה. השרירים הקטנים שלה שריצדו בחלק העליון של צווארה שיחקו איתי באור וצל של עלי קיסוס. לרגע אני ראיתי אותם לוחשים לי בצבע ובמשנהו הם נכבו תחת צל סנטרה.

           

          כאשר הישירה את עיניה עם מבטה אלי, חשתי חדוּר מאוד. פלוּש. נראה שהאישה הזו אשר לכאורה לא ידעה איש, יודעת אותי לפני ולפנים. חשש התחיל להתגנב אלי שמכאן אני כבר לא אצא. לפחות לא כאשר נכנסתי, או אולי לא בדרך שהגעתי. גאוותי, אשר סוכמה כלכך יפה בנייר שהיגשתי, לא מצאה דרך לעמוד מול יכולותיה של האישה הזו. עדיין אני לא מבין איך העזתי להשתרע לאחור בכורסא המעוטרת. נותן לה לחבק אותי לזמנים אחרים.

           

          עצמתי עיניים. ברגע לפני שחשתי את רכות שפתיה חשבתי שאולי הופנטתי. טעם שפתיה היה הכי נכון שהכרתי. שוב פעם טעמתי דובדבנים בשפתי אישה. חשתי הכי מנושק בחיי. היא לא הותירה לי סיכוי לנשק אותה. סקרה כל קפל שפתיים שבי. חוקרת בקצה לשונה את הכניסה אלי. לא מתירה לי להגיב. כך עצום עיניים וכנוע ישבתי שרוע בכורסא עתיקה מתענג על אישה מנשקת. לאיטי נפערתי מולה.

           

          מול אישה שחשבתי שלא ידעה איש. כמה טעיתי. שכבות עפר רבות היא ניקתה ממני. חופרת את יכולותיי החוצה. עד למקום בו ידעתי שהכאב יהיה קשה מנשוא. בלתי אפשרי. באחת ננעלה בטני ופקחתי את עיניי.

           

          מולי ראיתי עיניים עמוקות מוצפות פרחי תורמוס סגולים. מרקדים בפנים רכות ומזמינות. המראה הנכון ביותר בכדי שאבוא אל תוך מישכנה. כן הייתה זו עונת התורמוסים. רק אני לא ידעתי. גם לא הייתי מוכן עדיין.

           

          לא זוכר איך יצאתי ואיך חזרתי. בדרך קניתי חלב דל שומן. כדי שנוכל להכין נס קפה בערב.

          ''

          דרג את התוכן:

            פרופיל

            שדותקום
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            תגיות

            ארכיון

            פיד RSS