כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 5/2011

    32 תגובות   יום חמישי, 26/5/11, 20:01

    יצאתי לטיפולי אחזקה של גוף ונפש.
    אשוב בעוד כמה שבועות.

     

    ''

    דרג את התוכן:
      57 תגובות   יום שני, 16/5/11, 18:36

      יואל הופמן מתוך "הַלֵּב הוּא קַטְמַנְדוּ":
      [164] רַגְלֶיהָ הַקְּדוֹשׁוֹת פְּשׂוּקוֹת אֵצֶל הַכִּיּוֹר
               הַקָּדוֹשׁ בְּדִיּוּק שָׁעָה שֶהָאֱלֹהוּת עוֹשָׂה
               זִוּוּגִים פָּנִים אֶל פָּנִים וּפָנִים אֶל אָחוֹר מִפְּנֵי
               שֶׁהִיא מִשְׁתּוֹקֶקֶת אֶל עַצְמָהּ אַף שֶׁגּוּפָהּ
               אוֹר אֲבָל כֹּחוֹת הָרְבִיָּה שֶׁבָּהּ נִמְשָׁכִים מַטָּה
               אֶל אֵלֶּה הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן קְרוּיָה
               גַּם הִיא בַּתְיָה וְהֵן רְטֻבּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַתַּעֲנוּג
               מֵצִיף אֶת הָעוֹלָם.

      כבר כמה שנים שאני נהנה ויותר לקרוא את יואל הופמן.
      אוהב את המינימיזציה ואת הריחוק שבכתיבתו.
      תוהה לא אחת על הסופרמשורר שמתארח בחדרי החדרים של גיבוריו.
      במקומות הכי אינטימיים שלהם.
      מתאר את שעולה מחדרי השירותים של ליבותיהם.
      ואת הכל הוא עושה בסכין מנתחים קרה.
      אפילו את המים מצליח הופמן בסכין הכותבים שלו להפריד.
      תיאורים לחוד ורגשות שהוא מבתר ומניח להקפאה.
      רק בסימני החיתוך ניתן להבחין.
      בחללים שהותירו רגשות גיבוריו.
      אני תמיד נפעם מחדש.
      מייחל לעוד פיסקה קרה מחוררת בסכין האומנים שלו.

      וכלכך, כי הוא משאיר לי המון מקום לארוג את רגשותיי שלי אל תוך הפסקאות המנוקדות שלו.
      לתפור את בגד הייסורים ומחצלות השמחות שלי לפי מידתי.
      אני נעזר ביכולתו להפשיט מגיבוריו את הקרביים שלהם ושם את שלי במקום.
      בודק ומתאים ושוב בודק.
      לפעמים אני גם מנקה כוונות נסתרות שלו.
      מבעיר באש רמיזות ואמירות דתיות ברורות, אשר לא עולות בקנה אחד עם התפיסה שבי.
      שם את האטבים של ליבי בכדי לראות איך המילים של הופמן לוכדות את הרוחות של חיי.

      כך גם הקטע הזה.
      שהוא חסר ריחות וטעמים.
      והם חסרים לי.
      הריחות שנוטפים מקצות אצבעותיה של בתיה.
      הטעם המופלא שעולה מבין ירכיה.
      ומי שלא טעם אישה לא יוכל להבין.
      ומי שלא השתכר מריחותיה לא יבין את עונג השיכרון.
      אני קורא ומייד אני תופר את העונג הבא.את המלחציים שמנסות למצות את מוהל החיים שבי.
      את הליטוף שכבר לא מתייסר.
      רק מייחל.

      את בתיה שלי הכרתי לפני המון שנים.
      את בתיה שלי אני ממשיך להכיר גם היום.
      את בתיה שלי אני מריח בכל אהבה.
      בתיה שלי לא צריכה לשבור צלחות בכדי להקשיב לרצפות,
      שמנפצות את הצלחת.
      בתיה שלי יודעת להשיב אהבה.
      בליטוף שמתחת למלחציים שבי.
      ללמד אותי פרק בייחולים.
      ובהמשכים.

      (ובפיסקה הזו שכאן יכולתי לכתוב את שבתיה כותבת עלי.
      במילים שאני לוכד מגרונה.
      במגע שלי אותה.
      בבית שאני לעיתים עבורה.
      אך אני משאיר את החלל הזה.
      יומאחד גם אותו אמלא.)

      תענוג לחבק את בתיה שלי.
      במטבח ובמיטה.
      תענוג לראות אותה מתכופפת לכיור.
      מעצבת את גופה לציור של חיים.

      אכן העונג מציף את העולם,
      אך קודם כל אותי.

      דרג את התוכן:
        30 תגובות   יום ראשון, 8/5/11, 14:16

        יש על החוף מקום חבוי עם שלט אזהרה גדול.  המקום מוגבה מעט ומי שטורח לחצות את גל האבנים ואת גדר התיל הפרוצה, מגיע למה שנראה כמו בור מים ישן.  אולי באר מים. זה משונה, כי הבור הזה נמצא כמה עשרות מטרים מקו החוף.  קשה להאמין שהיו שם מים מתוקים בקרבה כלכך גדולה לקו החוף.  תמיד אני תמה כשאני יושב שם חבוי, מנסה לזכור מישהו אחר מבועה של זמן אחר.

         

        לזכור, מאז שאני ילד אני זוכר את טקסי הזיכרון.  אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את "מגש הכסף" ואת בכיי החריש, המבויש.  ומאז כל שנה אני מאפשר למסגרת טקס יום הזיכרון לסגור עלי.  ילדוּת ונערוּת של זיכרונות שהוליכו אותי במסדרון אל נוכחותם של אלה שרק זיכרונם יוותר אחרי המלחמה הראשונה שנלחמתי בה.  אחר כך יהיו עוד מלחמות ועוד רוחות רבות שמבקשות זיכרון.  כלכך רבות הן הדמויות שאני רואה בימי זיכרון ועדיין אינני יודע לזכור.  יש ימים רבים שאני מועד לאחד מבורות השכחה ולא מצליח בכלל לצאת ולזכור.

         

        ישבתי שם בוהה אל קו האופק, משליך אבנים אל תוך הבור, מנותק.  מרגיש שלא מרגיש את האוויר שחוצה את קיומי.  לפתע יכולתי לשמוע איך אבן אחת שפגעה במים, מעלה תמונה נשכחת.  שבתי למציאות והשלכתי עוד ועוד אבנים לבור וכלום.  ניסיתי שלא לטבוע במים שעלו מזיכרוני. שבתי למצב הבוהה שמקודם ושוב פעם אבן פגעה במים.  שוב עלתה תמונה. הפעם נתתי לה להציף את זכרוני.

         

        ארבעה צעירים תמימים יצאנו לדרך.  ובדרך היה בור מים נטוש עם שלדי כבשים סביבו.  היה כבר קריר.  הלילה כיסה את הכול.  שקט של הכי לבד שיכול להיות.  ארבעה צעירים מעבר לקווי המלחמה.  מנותקים מהעמק שהשארנו מאחור, קשובים בכל תא מגופינו לאשר טומן הלילה הקם עלינו.  רק כוכבים מעטים בלילה מעונן.  אפילה.  אבן שניתזה מאחת הרגליים גילתה לנו את בור המים.  התמזל לנו.

         

        לאחר יום וחצי בדרך חזרה הגענו שוב לאותו מקום, לאותו בור מים.  רק שניים שבנו, נושאים בצעדים כושלים ונגררים עוד שניים שהיו.  שם ראינו את המראות.  לא היו אלה כבשים.  שם שכחנו לזכור.

         

        זה כל מה שנשאר בזיכרון.ארבעה סביב בור בלילה חשוך.
        שניים ועוד שניים שכבר לא חיים, שוב סביב אותו הבור.
        ובין הזמנים כלום.
        חושך שחור.
        מה היה שם, כנראה כבר לא אדע שוב.
        גם ש' לא יודע.
        כנראה ששם פגשנו משהו.
        מין דבר שכזה שלא יכול לנו לזכור אותו.


        מאז, קול אבן מוטלת לבור מעלה תמונת ארבעה סביב בור מים.
        היום אני כבר יכול לספר את זה.
        ולהמשיך ולהטיל עוד ועוד אבנים.
        התמונה הזו כבר לא מאיימת להטביע אותי.


        סליחה אני מבקש מ-ג' ו-י' שלא שבו.
        קיוויתי שהאבנים שהטלתי לבור על החוף, נשאו את בקשתי.

        ''

        דרג את התוכן:
          20 תגובות   יום שבת, 7/5/11, 16:31

          אני כרוך בתוך הסנדוויץ' היהודי.
          אני זוכר שהנחתי פרוסה ראשונה של זיכרון החירות.
          מעבדות לחירות מרחתי אותה לקראת הפסח.
          כשהגיע המועד רצתי והחלפתי למצה כשרה.
          עליה הוספתי מרור וחרוסת.
          בדרך עוד ניקיתי פינות מחמץ ליבי שנראה ירוק ורענן מתמיד.
          אך חמץ הוא חמץ.
          אז השלכתי אותו ביחד עם החול והאבק שסימנו את הדרך לפסח שלא היה לי בבית.
          נהניתי מהקנידלך ומהטלה בתנור והמשכתי.
          עוד כל אלה מסרבים להתעכל במהירות של היומיום, וכבר הפסח תם.
          את כל הכבודה הבלתי מעוכלת העברתי שוב לפרוסת לחם מרוחה יפה.
          לא הספקתי להתארגן, וכבר בא יום הזיכרון לשואה ולגבורה שמעלה זיכרונות ומגביר את בעיות העיכול.
          חלומות וזיכרונות נערמו על הפרוסה היהודית שלי.
          עדיין ושוב עם מרור וחרוסת.
          יום הזיכרון לשואה ולגבורה תם והגיע הזמן לבחון את פרוסת יום העצמאות.
          אותה הפרוסה שתכסה יפה על כל הכבודה היהודית שלי.
          נהיה לי כבד, רק מלהביט ולדמיין שכל זאת יעשה את דרכו במעיים העייפות שלי.
          וגם ,עדיין לא החלטתי היכן להניח בכריך העבה שלי את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
          האם אמצא לו מקום, או שאצטרך למרוח אותו על רקיקים נפרדים.
          לנסות ולעכל אותו עם איזה קוניאק משובח שיקל על הבליעה והעיכול.
          אני מקדים מידי.
          גם עניין השימחה של יום העצמאות עדיין לא ברור לי.
          איך יבוא ומהיכן.
          בינתיים אני עדיין עסוק בכריך היהודי שלי.
          והוא לא קל לעיכול.
          אפילו שיום הזיכרון לשואה ולגבורה תם.
          אפילו.
          עדיין אני עושה דרכי בשביל היער של הזיכרונות והחלומות ההם.
          אני פוסע ומעכל.
          על פניו נראה כי הימים שבין לבין לא יספיקו לעיכול.
          מניסיוני אני יודע שכבר התרגלתי ואפילו למדתי לעכל את הדרוש בתוך ימים אלה.
          בינתיים הגוש הזה של מצות וזיכרונות ומרור וחרוסת די תקוע במעיים שלי.
          לאט לאט הוא עושה דרכו החוצה.
          בדרכו הוא מותיר את אבות המזון היהודים שמחזקים ויחזקו אותי, לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
          שימחת יום העצמאות למדינת ישראל גם היא תגיע בזמן.
          כבר שישם ושלוש שנים שהיא יודעת את המועד הנכון.
          הגיע הזמן שאכיר בכך.

          דרג את התוכן:
            36 תגובות   יום ראשון, 1/5/11, 14:29

            נכתב בדרכי למסע החיים שלי לפני שנים ספורות, במטוס שעשה דרכו ממדריד לוורשה.
            המילים שכאן לא נערכו, אני מביא אותן כמוֹת שהן.
            אלה היו המילים הראשונות שכתבתי במסעי,
            עוקב ומגלה את החיים שהיו שם. 
            מילים שפרצו עבורי את חומת השתיקה הפרטית שלי.

            מילים שכתבו עשרות עמודים נוספים במהלך הימים ששהיתי בפולין.
            * * *

             

            אני יושב במטוס ומעכל קציצה פולנית ויודע שאני רוצה להתחיל.  התחלות יכולות להביא לדרך נכונה.  אם בכלל יש דרך שהיא נכונה.  ואני בכלל לא צריך להתחיל דווקא עכשיו.  הרי כבר שבועיים וחצי אני מתחיל.  נוסע מאות שנים בבועת הזמן של הכרתי.  ואתמול נרעשתי.  פשוט כך.  רעידת אדמה.  מצאתי אות חיים מסבא ואחיו.  הם נמצאים ברשימת בעלי מלאכה משנת 1929.  סבא סוחר בעץ ואחיו בעל חנות לדברי עור.  קשה להבין איך ידיעה עובדתית קטנה, מתוך רשימה של מאות בעלי עסקים, יכולה להרעיש כלכך.  גלגל של חום התהפך בבטני וטיפס במעלה גופי, שורף מהעיניים בשטפי חום דמועי חיים.  כל הלילה בלעתי מידע על העיירה של סבא.  על המה והאיך.  תמונות של בתים רצו לפני.  קברים שנסמכו תחת עצים.  עולים מתוך שורשים עתיקים.  והדף של ספר התורה לא נותן לי מנוח.  כמו לב שממשיך לחיות לאחר שנגדע הגוף שהוא שירת כל ימיו.  הדף אינו מת.  הוא חי וזועק את שהיה.  את הביזה והשריפה.  את האצבע שהורתה אותו פעם בשנה.  כמו שעון עתיק שנעמד מלכת.  אין יותר אצבעות שיחלפו בין אותיותיו. דממת ההיסטוריה שהוא קופל בתוכו מרגע אחד של ניתוץ וביזה.  מאז הוא רק אור דהוי שמסרב לכבות.  מסרב לפנות את מקומו בין דפים אחרים של היסטוריה.  כדי שנזכור.  כדי שיאירו מילים אחרות את חיינו.
            נזכור דף.

            נזכור ונמשיך לחיות.

            נבנה את בתינו.
            נגדל ילדים.
            נֹאהַב וּנְאַהֵב.
            ולא נפסיק.

             

            אשן מעט וסבא ייתן לי שוב להתכרבל אל תוך זקן המשי הגדול שלו.  יחייך אלי בעיניו הכחולות.  ירגיע לפני שאירדם.
            שוב אני קטן בחיקו.
            שוב אני ילד קטן שמחכה שיבוא לשאתי על כתפיו מהגן.
            ואני הכי גבוה.

            הכי.
            כי סבא הוא הכי.
            עם זקן המשי
            שמלטף הכי הכי.

             

            4 בספטמבר 2006.

             

            ''

            דרג את התוכן:

              פרופיל

              שדותקום
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              תגיות

              ארכיון

              פיד RSS