כותרות TheMarker >
    ';

    סיפור לפני השינה

    כל מה שמרגש אותי

    תכנים אחרונים

    2 תגובות   יום ראשון, 13/11/16, 20:23

    לשמחתי ספר הילדים שכתבתי יוצא לדרך (עוד לא בחרתי עם איזו הוצאה אלך, יש 2 שרוצות את הסיפור) ואני מגייסת את המימון לספר דרך הדסטארט (מימון המונים) שבו רק אם מגיעים ליעד הגיוס המשקיעים מחוייבים. 

    הסיפור הוא על טומי החמוד שבוקר אחד פוגש את הסתיו לראשונה, נהיה קר וסגרירי ומוזר בחוץ, אמא ממליצה לו לשים מעיל אבל הוא לא כ"כ רוצה. אז איך משכנעים ילד ללבוש מעיל?

     

    הנה קישור לרכישת הספר מראש, אתם מתבקשים לתמוך בכל דרך שמתאימה:

    -תמיכה באתר הדסטארט ''''
    -שיתוף בקיר שלכם ''
    -לפחות תעשו לייק.... ''

     

    המשתפיים פעולה יזכו לאריכות ימים והבטחה שלי לשיתוף פוסט שלהם בעתיד...

     

     

    https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=21029  היכנסו לקישור זה והזמינו עותק מראש כבר עכשיו... 

     

    דרג את התוכן:
      7 תגובות   יום שלישי, 25/10/16, 18:00

      ילדתי טהורתי

      בך הנצו חלקי נשמתי

      בך טמנתי את כל ישותי

      שתצמחי ותצמיחי לך ואותי,

       

      כשנטמעת בגופי בגודלך כגרגיר

      על המשמר נעמדתי להחמיר

      אהבתי אותך עוד טרם פגישתנו

      שמרתי עלייך ובוודאי על שתינו,

       

      כמו חייל השומר על פתח דלת המלכה

      שלא ייכנס שום רוע לחדרה

      כמו חתול רחוב על בשר שמצא

      מסתירו להחביא ואוכלו בהיחבא,

       

      הבטיחי לי דבר קטן אהובת ליבי

      שתמיד תשמרי על מה שאת בשבילי

      שלא תרוצי במשחק בין מרכבות האדם

      שלא תזניחי בריאותך לעולם,

       

      הבטיחי לי ילדתי נשמת אפי

      שאם תצטרכי תמיד תחפשי אותי

      רוחות רעות אגרש מפתחך

      אוהבת אותך לנצח, אמך.

       

      ''

      דרג את התוכן:
        14 תגובות   יום חמישי, 21/7/16, 13:03

        קדיה,

        אני רוצה לספר לך את הסיפור שאף פעם לא אספר לך על איך נולדת, יש דברים שאמא לא צריכה לספר לילדים שלה, מה גם שאין בזה שום טעם, אני אמא רק כמה ימים וכבר אני יודעת את זה.

        כל תקופת ההריון עברה חלק, באמת הרגשתי שיש לי המון מזל, לא היה שום דבר חריג שהתקשיתי להתמודד אתו, אפילו הודיתי בלבי להוא שם למעלה שהוא שומר עלי ולא נותן לי לסבול, אבל אז  הגיע הטרימסטר האחרון.

        התחילו כאבים, סוף שבוע 31 ויש לי כאבי גב שהולכים ומתגברים, יש הפוגות באמצע וכל כמה דקות אני מוצאת את עצמי מקופלת מכאב, מחפשת במה לאחוז, נושמת עמוק ומחכה שיעבור, מחפשת באינטרנט מה זה יכול להיות, כתוב שצירים מתחילים בד"כ בגב ואח"כ עוברים לבטן, אחרי יומיים כאלה, הגיעו מים עד נפש, לא יכולה לסבול את זה יותר, בערב הולכים לחדר מיון לבדוק שהכל תקין, בהמלצת אחות ליווי הריון של הכללית, ההפניה תהיה כבר מוכנה תלכי לבדוק היא אומרת לי, עדיף להיות בטוחים. הלכנו. חדר מיון יולדות מלא ויש תור ארוך, כל הזמן הזה בהמתנה אני עם כאבים, מגיע תורי, בודקים אותי, יש אכן צירים, יש פתיחה קטנה, הצוואר קצת מחוק, יאללה עולים למחלקת הריון בסיכון (שנקראת גם טרום לידה), אבל הריון בסיכון נשמע יותר מפחיד וזה מה שנתקע לי בראש. במחלקה עוקבים אחר ההתפתחות, יש התפתחות קלה אחרי כמה שעות, מחיקה כמעט מלאה, אני שוכבת שם על המיטה במחלקה עם משככי כאבים שלא באמת עוזרים, הלחץ מתחיל להיות אמיתי, ללדת בשבוע 31 זה מסוכן, לעובר בעיקר, אני מבינה את המשמעות אבל כבר מזמן איבדתי שליטה על הגוף שלי, ככה זה בהריון, לפחות בתחושה. הצוות מגביר לחץ והרופא אומר לי את המילים "את בלידה", בלי לחשוב פעמיים צוות של כמה אנשים מקיפים אותי, אני שכובה על הגב במאוזן, הראש מטושטש והפחד מתגבר בבת אחת, אני עומדת ללדת אוטוטו, אני לא מוכנה, לא נפשית ולא פיזית, הבית לא מוכן לקבלת הנסיכה קדיה, המחשבות מתרוצצות במעברי המסדרונות של איכילוב, כאשר המיטה ואני דוהרים לחדרי הלידה, ומה אם היא לא תשרוד??

        חדר לידה, אני בת זוגי ואמא שלי מתארגנים ללידה ע"פ הפרוטוקול,  מפשיטים אותי,  אני חשופה, מקבלת חלוק נוראי של בי"ח שפתוח מאחור לכל מען דבעי, מחכים כמה שעות, בינתיים עושים כל מה שאפשר לעצור את הצירים, מפציצים אותי בתרופות ישר לווריד, אסור לי לקום מהמיטה, לכל דבר ודבר אני צריכה להיעזר במשפחה, לא יכולה לקפל את הידיים כי הן מחוברות לאינפוזיות, לא יכולה ללכת להתפנות, בשביל זה יש עזרים טכניים.. הבנת את הפואנטה, ותודה לאל על האופטלגין הנוזלי שמוריד את רמת הכאבים בדרמטיות. 12 שעות עוברות, אני נבדקת כל פרק זמן, נראה שהתרופות עובדות, הלידה נעצרה, הצירים התרחקו, האסון נמנע בשלב זה, עוברים חזרה למחלקת הריון בסיכון, אמצע הלילה, בית החולים שקט דממה, מכניסים אותי לחדר, שממנו אצא רק אחרי 3 ימים נוספים, אני בהשגחה, עדיין מקבלת תרופות, הכאבים בגב יורדים רק עם משככי כאבים, אבל הצוות עסוק כל כך שלוקח להם זמן מרגע שביקשתי עד לרגע שזה מגיע, הבנות במיטות לידי, מנסות לעזור אני מתקפלת מכאבי תופת כל כמה דקות, כאב חד כמו סכין שמפלח את הגב משני צדיו, אני אוחזת בשולי המיטה הרחבה בכל ציר, אם המשככים לא מגיעים בזמן אני בצרות. ביום הרביעי ניצחון- הולכים הביתה.  

        שמחה מאוד לחזור הביתה, אמנם עכשיו אני צריכה להתמודד עם הכאב במקום שאין בו צוות רפואי זמין אבל אולי הצירים יפסיקו לגמרי, גם זה קרה, כך נמסר לי ע"י הצוות הרפואי במחלקה וייתכן שבסוף אלד בשבוע 40.. מגיעים לחניון בת זוגי מביאה את הרכב עד המעלית שם אני מחכה לה כי קשה לי ללכת הרבה, בינתיים שוב גל של כאב מתחיל, אני גיבורה, אני אספוג את זה עד שנגיע הביתה ואקח עוד כדור, נוסעים, בדרך הביתה הכאב מתגבר, ממש קשה לי ללכת אבל אין מה לעשות אין חניה מתחת לבניין, היא מורידה אותי, אני מחכה לה שתחנה ותבוא לעור לי לעלות במדרגות, 3 קומות.. בלי מעלית כמובן. בבית הכאב כבר נהיה בלתי נסבל, המשככים לא עוזרים, מנסים את כל השיטות להרגעת הכאב, כלום לא עוזר, אורזים תיק לחדר לידה, בין ציר לציר, אני אוכלת משהו נכנסים לאוטו שוב, אני מחכה למטה עד שהיא מביאה את האוטו, כל הלחץ עליה אבל היא חייבת לשמור על קור רוח, היא רואה כמה אני סובלת ושומרת בבטן כמה זה קשה לה לראות אותי ככה. שוב במיון, שוב שרשרת חיול, הפעם ארוכה יותר, היה פיגוע בשרונה, אין צוות פנוי, בשעה אחת בלילה מעבירים אותי שוב למחלקת טרום לידה, שוב כאב, שוב צירים, משככי כאבים, אינפוזיה, תרופות, בדיקות כל כמה שעות, שוב חוסר נוחות, שותפות חדשות לחדר, פחות נחמדות, אחת מהן מבקשת לעבור חדר, זעקות הכאב שלי הביסו אותה. יום שישי החלטה- הצלחנו לעצור את הלידה, אני חוזרת הביתה. שוב מאחלים לי שבסוף אלד בשבוע 40, שוב הבדיחה לא מצחיקה אותי, לסבול ככה עד שבוע 40... לא נשמע לי חגיגה. אחרי שבוע במחלקת טרום לידה לחזור הביתה זה כמו חלום, המיטה שלי, החתולה שלי, החיים שלי, אמנם עכשיו אני בשמירת הריון ואסור לי לעשות בערך כלום אבל לפחות זה יהיה בבית שלנו, חודש עובר, הכאבים צצים מידי פעם, כל כמה שעות, כבר לא כל כמה דקות, אני עוברת לתנוחת 6 אוחזת במה שהכי קרוב, נושמת עמוק מתפתלת מכאב, זה נרגע, חוזרים לשגרה, לא יוצאת מהבית, גם לא למכולת, ככה עובר שבוע ועוד שבוע וחודש ועוד שבוע...

        סוף שבוע 36, החזקתי מעמד, אמרו לי רק תחזיקי עד 37, אז אפשר ללדת כבר, הגוף שמע את מה ששמע, הכאבים התחזקו בצורה דרסטית, הטווחים בין הצירים התקצרו לכל 5 דקות בערך, הגב שלי מתפוצץ מכאב, אלף סכיני שף ננעצים לי בצלעות ובריאות, קשה לנשום, כואב לעמוד, כואב לשבת, כואב לשכב, גם על ימין וגם על שמאל, על הגב לא שכבתי כבר חודשים בגלל המשקל של העוברית שלי על הסרעפת, לא נשארו הרבה צדדים לרווחה.. הכאב הופך כל כך בלתי נסבל ששום משכך כאבים לא עומד לו, התיק כבר ארוז ומחכה, עכשיו רק צריך להגיע לרכב, כאבים כאלה עוד לא חוויתי, לא יודעת איך אני יורדת 3 קומות במדרגות, הולכת בשביל, ויושבת באוטו, בת זוגי ששומרת עדיין על קור רוח ומחזיקה אותי שפויה ברגעים שנראה שאין לשפיות יותר מקום, מביאה את הרכב, עוברת אורח עוזרת לי ללכת בשביל עד הרכב, אני לא יכולה לדבר בגלל הכאב אבל אני מסמנת לה עם הידיים את שאני צריכה, מתנשפת נשיפות קצרות כמו בסרטים כשעומדים ללדת, אני נכנסת לרכב למושב האחורי בשכיבה, הפעם זה אמתי, אין מצב שזה לא נגמר בחדר לידה, הכאב הוא לא רק בגב, גם במפשעות יש לחץ אדיר, היא רוצה לצאת, אני בטוחה בזה, היום זה היום. הנסיעה נראית לי נצחית, אני בשכיבה במושב האחורי, לא רואה את הדרך, אוחזת בשולי כיסא המושב בכל 3 דקות ציר מטורף, מתנשפת לתוך הבד, נושכת את הספוג, עוד קצת עוד קצת מגיעים, להחזיק מעמד!! מגיעים לשערי מיון יולדות, זוגתי הגיבורה קוראת לשומר שיפתח את השער "היא יולדת!!" היא קוראת לו, לזרז אותו, הוא מיד פותח את השער, וקורא לכוח עזר, הם מביאים אלונקה ומפנים אותי מהרכב ישר לחדר בדיקה מספר 1, זוגתי משאירה לראשונה את הרכב בכניסה למיון (ולא מורידה אותי בכניסה ונוסעת לחניון) באישור מיוחד ורצה לפתוח תיק, הפרוצדורה הרגילה, 10 דקות של בדיקות ואישור הרופא,  אני בלידה, פתיחה 3.5 ס"מ, מחיקה 50%  ורצים מיד לחדר לידה, בדרך לחדר לידה אני אוחזת בשולי הברזל של המיטה, הכאב בלתי נסבל, כבר נאמר לי שבצירים האמתיים (לא כמו שהיו לי עד עכשיו) שום משכך כאבים לא יעזור, עד האפידורל ידעתי שייקח קצת זמן, אין לי ברירה אלא לנשום בין ציר לציר, ולהתפלל לגאולה הקרובה, היא לוחצת לי עם הראש למטה, המפשעות בגיהינום משלהם, הגב בסימפוניה עם הבטן התחתונה, הנשימה כבדה, עוד כמה שעות גג אני אמא זה בטוח! אני סובלת אבל בעננים, הסוף לכאבים מגיע, אין בשורה יותר טובה מזה!! בחדר לידה מספר 6, השקט מצמרר, פעם בכמה זמן שומעים צרחות אימים מחדרים אחרים, כמה דקות והשקט חוזר, מכינים אותי שוב ללידה, בפעם  השנייה, כל הפרוצדורה הרגילה, חוקן, אפידורל, חלוק בי"ח, חיבור למוניטור, השקט מגיע לגוף, האפידורל נותן עבודה, מחכים לפתיחה הגדולה, יש זמן להירגע, לצחוק על כל מה שהיה, הפעם זה סופי, השעות עוברות, אולי ניתן לך זירוז המיילדת מציעה, אני מה אכפת לי, תעשו מה שצריך אני באופוריה, סוף סוף לא כואב לי, בודקים אותי כל שעה, ההתקדמות מאוד איטית פתיחה 5.5, אחרי 14 שעות בחדר לידה התחלפו המשמרות, רופאה מגיעה, דורית המיילדת עושה לי סטריפינג, בודקת אותי שוב, ואומרת את המילים הבאות "את לא בלידה" הפתיחה שלך 3 עדיין. צוואר קדמי 6 אחורי 3 עשו טעות בבדיקות, יש צירים אבל לא מספיקים ללידה. שוב חוזרים למחלקת טרום לידה, שוב לאשפוז, האפידורל הופסק, שוב כאבים.   

        אני זוכרת את הרגע הזה כבשורת איוב, השניות האלו שהמילים הכל כך מייאשות יצאו ממנה והגיעו אלינו, חודש וחצי של סבל בלתי יתואר, חודש וחצי של צירים, חוסר תזוזה, בבית בחוסר מעש, משככי כאבים, תשישות  אכזרית של לילות ללא שינה,  לבוא למיון ולחזור הביתה, להגיע לחדר לידה ולחזור הביתה עדיין בהריון, הייאוש ברגעים אלו היה כל כך עצום שלא היו לנו מילים יותר רק חיבוק של אני כאן, קיבלתי ונתתי בחזרה את כל מעט הכוח שעוד נותר בי, וידענו יחד שהאהבה שלנו יותר חזקה מכל דבר אחר, ביחד נחכה לרגע שהקטנה תסכים לצאת. זה היה יום שלישי, עד יום שישי היינו (אני אומרת היינו כי לא הושארתי לבד, זוגתי וגם משפחתי שבאה והלכה לא השאירו אותי לבד יותר מהמינימום הדרוש) במחלקה, בדיקות מוניטור שגרתיות לא הראו התקדמות, הפתיחה נשארה 3.5 ולא זזה, הכאבים פחתו אבל היו שם עדיין במלא תפארתם, אחזתי בשולי המיטה בכל גל כזה, והתפללתי לשניות בו ייגמר, אכלתי מעט, התעצבתי הרבה, הלופ הזה שלא נגמר, התסכול והסבל ופיזי החלו לגבות ממני מחיר שלא הייתי מוכנה לו, בסיפורים של לידות לא שומעים על הסבל הזה, נשים נוהגות לצמצם את המידע הכואב, אולי פשוט כי זה כואב מידי או כי זה לוקח את התהילה מהאושר שבא אח"כ, התינוק.

        בהמשך אותו יום  שישי, בבדיקה שגרתית של המוניטור שבודק את הדופק של העובר, את הדופק של האמא ותדירות ועצמת הצירים האחות הסתכלה מבט ארוך בפלט המכונה המרעישה דהרות סוסים, מביטה ושותקת, אני שואלת "הכל בסדר?", היא אומרת שהיא צריכה להתייעץ עם הרופא, יש האטות בדופק, "הדופק של התינוקת?" אני שואלת, "כן", עונה, "כל פעם כמעט שיש לך ציר יש לה האטה בדופק" הלכה עם הדף לרופא, נשארתי בחדר עם המחשבות, הדאגה, חוסר ההבנה לפרטים הרפואיים, עד כמה זה חמור? זה יימשך עוד הרבה? למה אני לא מרגישה כלום מזה? כעבור כמה דקות חזרה, אמרה שנמשיך לעקוב עוד קצת נראה אם זה עקבי או חד פעמי, נשארתי מחוברת למוניטור כמעט שעתיים, דיי נדיר במחלקה. כעבור שעתיים, הגיע הרופא, בודק שוב את המוניטור, אני במתח, עצביי כבר רופפים, הכאב ממשיך והלחץ לא עוזר לו, הרופא מסתכל על המוניטור ומסתכל עליי ואומר, אנחנו חייבים לילד אותך, אין ברירה, בדרך זו או אחרת את יולדת היום. חוזרים לחדר לידה, פעם שלישית.

        השעה 22:00 בלילה, שוב בחדר לידה, הפעם חדר מספר 9, משנה מקום משנה מזל אני חושבת לעצמי, חדר 6 לא הביא לנו הצלחה גדולה. ממש מול תחנת האחיות, שם אני קרובה לשמוע את כל ההתרחשויות, הריצות של הצוות, "רופא ילדים לחדר 10!!" , "תביאו לי וואקום!!" , "דוקטור זאת מחדר ארבע צריכה עוד מנת אפידורל, היא מתקפלת מכאבים!" ואני שוב בשרשרת חיול לידה, שוב חוקן, שוב אפידורל, שוב פיטוצין, שוב מרותקת למיטה, כבר מכירה את התהליך, לא מתרגשת, אני עם האפידורל, מפוחדת קצת על התינוקת שלי אבל מאמינה בצוות שכבר למדתי להכיר כמסור ומקצועי, הם גם כבר מכירים אותי, נפגשנו זו הפעם השלישית בחודש האחרון, אפילו נקשרנו לאחת המיילדות שלצערי לא הייתה שם באותו לילה, דורית המיילדת עשתה את הסבל מעט יותר נסבל. הפתיחה שלי תקועה על 4 אני כבר לא מתרגשת גם כי אני כבר לא מאמינה, כבר היינו פה, השקט הזה מוכר לי, השקט של חדר לידה בלילה, השעות שוב עוברות, הפיטוצין שוב לא עוזר, הסטריפינג שוב לא עוזר, אנחנו מחזיקות ידיים שהלילה זה ייגמר, ומתפללות כל אחת בליבה שזה ייגמר טוב, זה חייב להיגמר טוב. שמונה בבוקר, הרופא מחליט שעבר מספיק זמן, התינוקת במצוקה, הדופק יורד בצירים החזקים מאוד שאני לא מרגישה, מסוממת מאפידורל במנות כפולות, "נפקע לך את המים, זה חייב לעזור" "ואם זה לא יעזור?" אני שואלת, "נלך לקיסרי כן? כבר לא אכפת לי, רק תוציאו אותה ממני כבר, אני סובלת דוקטור" "אם זה לא יעזור, לא תהיה ברירה, נלך לקיסרי, אבל בואי ניתן לזה הזדמנות", בודק אם יש בכלל מים לפקוע, הוא לא מוצא, האפשרות לקיסרי מתקרבת, קורא לרופא בכיר יותר, "תן לי רגע לנסות" שוב מנסה לפקוע מים, הופה! הצלחה! אני לא מרגישה כלום אבל שמחה שהצליח. שוב מחכים, שעה עוברת, המיילדת קרולין בודקת אותי, מסתכלת עלי ומחייכת, "מה?" אני שואלת, בת זוגי ואני דרוכות בקשב מלא, השמים נפתחו "הפתיחה 8" היא עונה, עוד שעה גג את יולדת, אני לא יכולה יותר להחזיק והדמעות לראשונה פורצות ממני, מתחילת הסרט הזה לא הרשתי לעצמי להתפרק, המסע הזה היה כל כך עמוס וגדוש לרוב בהפתעות לא נעימות והכל עומד להסתיים בעוד שעה, בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן, כל הלחץ יצא ממני, כבר לא פחדתי מהלידה עצמה, חיכיתי לזה בהתרגשות לא זהירה, זוגתי הייתה כמוני באופוריה ושמחה, נשמנו לרווחה בין ציר לציר שלא הרגשתי כמו לפני כן. עברה שעה, קרולין באה לבדוק, מסתכלת עליי שוב בחיוך ואומרת "וואו, יופי, פתיחה 10, הראש למטה אני מכינה את החדר ללידה, הגיע הזמן" אני וזוגתי בעננים! אני מרגישה את הלחץ באגן, מרגישה אותו טוב אבל לא יותר מזה, זה לא כואב לי. הרופא נכנס, אתו נכנסים גם רופא בכיר יותר, סטודנטית לרפואה שמחזיקה לי את היד ומסתכלת עלי במבט של רחמים וכאב, קרולין המיילדת שסוף סוף מחייכת, לידת וואקום בשיא התהוותה, אני לוחצת, פעם פעמיים שלוש, לא מרגישה כלום, רואה את זוגתי מתרגשת, "יואו הראש בחוץ!!" ואני שם ולא שם, יודעת שקורה משהו גדול, לא בטוחה שאני מבינה שזה קשור אלי, היא יוצאת, אני מסתכלת עליה מובלת אל האמבטיה לניקוי ובדיקה ופתאום נופלת עלי ההכרה שהיא יצאה ממני, היא שאהבה נפשי עוד לפני שנפגשנו, היא מונחת עלי ואני בוכה, הרופא ממשיך להתעסק שם למטה, לא יודעת עם מה, לא ממש אכפת לי, זוגתי מנשקת אותי ומחזקת אותי, דמעה נפלטת לה מהתרגשות, הלב מרגיש כבד יותר, כלי הדם מתרחבים, האהבה לא מוצאת מספיק מקום אז היא מתפרשת לה בכל סנטימטר בחדר, קדיה, שמך הוא קדיה בהחלט, לא יכול להיות אחרת.

        אני שוכבת על המיטה עדיין ואת שוכבת עלי ולפתע עולה בי בחילה, "לא טוב לי, יש לי בחילה" אני אומרת למיילדת, היא מסתכלת עלי ואומרת שירד לי הצבע מהפנים, "קחו אותה ממני" אני מוסיפה, חייבת להתיישב, הדופק שלי ירד ל 30-60 המיילדת קוראת לרופא, שמים לי מים קרים על הפנים אני עומדת להתעלף אבל אחרי כמה דקות מתאוששת. עוד אסון נמנע. הרופא מסתכל לי על הבטן, אומר לבכיר, שהרחם לא ירד למטה, הוא מתחיל ללחוץ לי בכוח על הבטן מעל הטבור, לוחץ שוב ושוב עכשיו אני מרגישה את הכאב, לראשונה מזה מספר שעות אני צורחת מכאבים, שטפון של קרישי שם זורמים ממני החוצה, הרופא בודק שאין עוד, שוב חוזר השקט, עוד אסון נמנע.

        בזמן שיצאת ממני קדיה אהובה שלי, השארת בי חותם שייקח זמן להבריא ממנו, הרופא התיישב מולי בדרמטיות דקות אחרי הלידה ובישר את הנורא, קרע עמוק בדרגה 4 (מתוך 4) וחוששים שיהיו לזה השלכות לעתיד. הוזנקו 2 מומחים ומחכים שאחד מהם יסיים ניתוח אחר, יש לי מזל גדול שהוא כאן היום הוא מוסיף, בגלל חומרת הקרע המומחה הסכים לבוא כשיסיים. היו לי שעה וחצי של המתנה בהן הרגשות התערבבו, האושר העילאי שנולדת, שאת שלי לנצח, והפחד האטומי מהניתוח ומההשלכות לעתיד של הקרע הזה. החודשים הבאים יהיו מאתגרים ויהיה צורך במשמעת חזקה מצדי ונחישות להחלמה מלאה, אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מאשר לטפל בך בכל 100% תשומת הלב שלי, וכרגע זה קצת מאתגר. מזל גדול יש לי שאמא שלך השנייה היא פה אתנו, היא המלאך השומר שלי, הרגלים שלי כשאני לא יכולה ללכת, היא מטפלת בי ובך בו זמנית, ושוכחת את עצמה רוב הזמן, היא חזקה בשביל שתינו, ומוצאת זמן לחזק ולחבק אותי כשכואב לי, ואותך כשאת בוכה, בלעדיה העולם שלך ושלי היה נראה איום ונורא. אני מחלימה עכשיו לאט לאט, המשפחה מתרוצצת סביבנו ועוזרת לנו בכל מה שצריך, בין אם ביקשנו ובין אם לא. ילדה אהובה שלי, כל שניה של סבל הייתה שווה כי כשאני מסתכלת עלייך אני מרגישה את הזכות שניתנה לי להיות לך לאם. בעתיד כשתשאלי אותי איך נולדת אני אקצר מאוד ואגיד משהו מתחמק כזה או אחר, תסלחי לי, בשבילך.

         

        ''

        דרג את התוכן:
          2 תגובות   יום שלישי, 22/12/15, 17:17

          איך אפשר שלא לאהוב את הקציצה המצופה הזאת? על כל סוגיה ועדותיה של הקובה, זאת האדמדמה עם הסלק, הבלונדינית הזהובה מהשמן, זאת עם האורז מבחוץ וכל האחרות.. הלכנו וטעמנו בכל מקום שנתקלנו בו בקובה הסטנדרטית הידועה, זאת שמחזיקים ביד ונותנים ביס, קובה בורגול מטוגנת. 

          חיפשנו את השילוב המנצח של פריכות, בשר בקר איכותי, עסיסיות וכמובן- מעבר לאוכל, השירות והמחיר.

           

          קובה בורגול תל אביבי מצוי/ין 

           

          1. דוד חביב ומשפחתו - שוק התקווה (בפסאג' של הבשר)

           

          הדברים הכי טובים בחיים מגיעים בהפתעה ובלי הכנות מוקדמות. ככה במקרה הגענו לקובה של משפחת חביב, ביום תמים אחד, עברנו בשוק ולפתע זיהיתי את השם המתנוסס בשלט מתכנית הטלוויזיה שבנות המשפחה כיכבו בה. אז נכנסנו וטעמנו את כל (!) סוגי הקובות.... אין מה להגיד חוץ מ- מושלם!

          הקובה של בנות משפחת חביב פריך ונמס בפה, התיבול העדין והלא מתיימר של הבשר נלכד בתוך הבורגול המטוגן בצפיפות הדוקה, מוגש חם חם מהסיר, לבחירה ב- 2 גדלים, 4 ש"ח לקטן, 8 ש"ח לגדול. השירות חביב ונעים, תמיד מלא שם (היינו שם כמה פעמים) ויש בכל זאת מקום לשבת. אמנם זה שוק, ולא כולם אוהבים לאכול בשוק, אבל כשהקציצה הזאת ביד.. למי אכפת? 

          עוד בתפריט הקובות- קובה תפו"א, קובה סלק, קובה דלעת, קובה אורז, ולמי שאוהב עמבה... גם אפשרות כרוטב. 

           

          2. הדוכן העיראקי -בוכרי בשוק האוכל של דיזינגוף סנטר (ימי חמישי שישי) 

           

          בעלת הדוכן אילנה היא אשה מעניינת עם סיפורים ותשוקה לאוכל ולצדק חברתי. הקובה של אילנה גדול יחסית לסטנדרט ומלא בשר, קריספי מאוד וטרי טרי, יש תיבול לבשר אבל אין רוטב דומיננטי שמורגש בכל ביס. מורגש שבאוכל שלה הוכנסה אהבה ונשמה, גם התבית בקר שאכלנו הייתה פשוט תענוג, אוכל מנחם של בית, למרות כמות השמן הגדולה. עלי גפן מצויינים, שילוב מעולה של מתיקות וחמיצות- בהחלט מומלצים. 

          מחירים סבירים, גמיש לפי השעות (לקראת הסגירה המחיר יורד).

           

          3. פואגו גריל טאבון אלנבי/יהודה הלוי (אלנבי 119)

           

          כשרעבים ורוצים לחטוף משהו קטן על הדרך הקובה הזה הוא פתרון מושלם. קובה יחסית קטן אך תמציתי ולעניין מגיע עם מטבל טחינה טעימה. השירות מהיר וידידותי, הרבה מקום ישיבה, בר ושולחנות. 

          גם הקבבים שלהם אגב, עגולים קטנים מתובלים בצניעות ומצוינים.

          מחיר סביר בהחלט, יש עסקיות ומבחר גדול של בשרים בתפריט. 

           

           

          4. שוקידה ויצמן 6 ת"א (מחוץ לבי"ח איכילוב)

           

          יחסית לשאר הקובות שניסינו, הציפוי הזה היה הרך מכולם, ועבה אבל לא בהגזמה. הרבה בשר, הבצל בבשר תופס יותר מקום מהאחרים, בכל זאת יש מקום לפרגן, בשביל מסעדת פועלים פשוטה באמצע הדרך, הקובה שלהם הקסים אותנו בפשטותו וטעמו. כמו כן, בתפריט יש עוד המון מאכלים בוכריים כמו מנטי (כיסוני בשר עם בצל ושומן כבש), אושפלו (אורז עם בשר ותיבול מיוחד כמו בהרט), ועוד בשרים ועסקיות בלי סוף. 

          השירות נחמד מאוד, חייכני ומתעניין. 

          מחיר- 9 ש"ח לקובה. מומלץ אם אתם באיזור. 

           

           

          5. LGB- גריל בר, לה גווארדיה 76 ת"א

           

          אילולא  הקובה הטעימה שלהם, לא היינו טורחות לרשום אותם שכן השירות הרס את חווית האכילה, השירות היה חסר סבלנות, תחושת שוק רועש ואפילו מעיין"עושים טובה". אבל אם נתייחס רגע רק לבשר עצמו ואיכות המזון- בהחלט יש מקום לפרגן, גם הקובה פריך וטעים, גם ההמבורגר טלה היה מצוין. לקינוח לקחנו מלבי צמחוני, שהפתיע אותנו מאווווד! בתור אוהדות מושבעות של קינוחים חלביים לא ציפינו שיהיה מוצלח אבל גם פה נפרגן וגם נספר לכם שהם עושים משלוחים. 

           

          *אנחנו בטוחות שיש עוד לא מעט/הרבה קובות טעימות ברחבי העיר, נצטרך להפסיק לעבוד ורק לאכול כדי להגיע לכולם. אם פספסנו קובה מדהימה שאכלתם נשמח לשמוע ממכם ולקבל המלצה! שתפו אותנו מה דעתכם.. 

           

          בפרק הבא נמליץ לכם על הקבב השובב ביותר בעיר. 

          ועד אז.. בתיאבון :)

           

          מיקה ונעמה

          דרג את התוכן:
            4 תגובות   יום שישי , 13/11/15, 17:09

            מה עושה זוג נשים שאוהבות לאכול בשר? חורשות את העיר בחיפושים אחר ההמבורגר המושלם, הקבב המעלף, הקובה הכי קריספי, וכן הלאה וכן הלאה. אז הלכנו ונסענו והלכנו עוד קצת בלי להתעצל ועברנו מסעדה מסעדה, טעמנו המון סוגים של אוכל, מכל מיני עדות וסוגי מטבחים וכחובבות קולינריה איכותית אבל לא פלצנית החלטנו לתת לכם את רשימות סיכום של המנות הכי בסיסיות וטעימות שפגשנו בדרך. מה שבדקנו בכל מקום שישבנו בו, הם קודם כל האוכל עצמו, טריות המוצרים והטעם, המקוריות, ההגשה, השירות, האווירה, וכמובן המחיר, שחשוב מאוד שיהיה מיושר בקו אחד עם כל השאר.

            אשתי המוכשרת מזהה בקלות סוגי תיבול ומרכיבים סודיים שטבח אמתי בחיים לא יחשוף, אני מזהה בקלות מתי מחרטטים אותי ומזהה כישלונות ניהוליים שמשפיעים על איכות הבילוי, שכן אוכל- זה בילוי. 

             

            פרק ראשון- המבורגרים תל אביביים

             

            מקום 1 

            ויטרינה-  אבן גבירול 54 ת"א


            אמנם המקום קטן מאוד, ויש בו בר אחד עם 10 מקומות ישיבה בערך וכ- 6 שולחנות קטנים בחוץ, התור הוא קבוע לאורך כל שעות היום (אכלנו שם כמה פעמים), התפריט כתוב בגיר על הלוח ויש מבחר מאוד מצומצם של מנות, (המבורגר או נקניקיות) אבל... 

            ההמבורגר הזה בהחלט מופיע לנו בחלומות, עם לחמנית בריוש  פריכה ומדויקת באפייה, את הצ'יפס הם מכינים דק דק ומעיין מיקס של תפו"א רגיל ובטטה עם גרידת לימון ותיבלון עלים ירוקים קצוצים מה שהופך את הצ'יפס למושלם ביותר שאפשר, אבל ההמבורגר... אוי ההמבורגר, החך רוקד ומזמר בכל ביס וביס, עם הגבינה הכחולה בפנים שמשתלבת כמו כפפה ליד עם הקציצה העשויה היטב, כמובן שכל המנות מבשר איכותי ולא מתפשר. אפילו השתייה (לימונדה בטעמים ביתיים מגוונים)  מוגשת בצורה מקורית בצנצנות קטנות של סבתא של פעם. השירות יחסית מהיר לתור המשתרך, ארוחה כוללת ציפס ושתיה סביבות 59 ש"ח! הכי שווה שיש! 

             

            מקום 2

            גורמה בורגר-  מקווה ישראל 26 ת"א


            המקום נמצא בחור לא קשור בדרום ת"א, העיצוב מאוד פשוט ולא מתאמץ למצוא חן, השולחנות חלקם מתנדנדים כמעה, אבל ההמבורגר הזה בהחלט מגיע לו את הכבוד להיות במקום השני שלנו, בזכותו בלבד (אפשר להוסיף בייקון וזו המלצה מכל הלב...) ולחמניית הבריוש החביבה אבל גם בזכות הצ'יפס שניתן לבחור בין בטטה או תפו"א רגיל, צ'יפס הבטטה מגיע עם רוטב גבינה כחולה מהמם שמשדרג אותו בהרבה, יש קצת בעייתיות בהגדרת מידת העשייה של ההמבורגר ויש לוודא עם המלצרים שהמסר עבר כראוי. החומרים כולם איכותיים, השירות נחמד, המחיר מעט יקר אבל ברגע של רעב להמבורגר טוב- בהחלט שווה בדיקה!  


            מקום 3

            OGGIE'S - , מתחם לוינסקי, מרחביה 4 ת"א


            את אוגיז מצאנו בתוך מתחם שוק לווינסקי הפורח לאחרונה במסעדות אוכל אמריקאי עממי בסגנון גורמה, הזמנו כזוג המבורגר טריפל של 70 ג"ר כל קציצה, ההגשה יפה כמגדל, ללא שום דבר אחר על הצלחת, מינימליסטי מאוד, טעים, רך ועסיסי, כתוספת הזמנו יוקה פרייז (סוג של צ'יפס ירק שורש) חסר טעם ועבה מידי לטעמנו, צלחת של פטריות שונות צרובות מתובלות בתימין וצנוברים ללא תוספת שמן, אכן מהממות ביותר, הזמנו גם כנפיים ברוטב באפאלו, עם גבינה כחולה בצד, מהמם וחריף מעט לאשכנזים הרגישים שבינינו, (לאשתי התימנייה חובבת הסחוג זה לא הזיז).

            לקינוח פינקו אותנו במוס שוקולד עם מלח ים ושבבי גרנולה, היה מעניין ומקורי גם ללא חובבת מוס כמוני. שווה ביותר! השירות היה אדיב, יצאנו שבעות מאוד ומרוצות, המוזיקה מגניבה, מתאים גם לדייטים.

             

            מקום 4

            מוזס- שד' רוטשילד 35 ת"א

             

            אכן מדובר באותו מוזס ותיק, ששם את כל האחרים בכיס הקטן מבחינת מבחר סוגי הבשר שיש, מבחינת גודל המקום בו אפשר בקלות להתנתק מהאזור הסואן שהוא נמצא בו, העיצוב קלין קאט שלו וזה נוח שיש הרבה מלצרים שתמיד יש מישהו פנוי להיענות לבקשות. אבל אם נתייחס לאוכל לרגע, נשבח את ההמבורגר סמוקי אלבאמה שנמצא במיני בורגרים המתחלפים מידי שבוע לערך, הטעם חלומי, מתקתק אבל שובב, עסיסי וגם פיקנטי. חוץ ממנו יש מבחר גדול של גדלי קציצות, בשר איכותי ברובו, התוספות לא נחרטו בזיכרוננו וזה כבר אומר משהו. המחיר הוא בעוכריהם שכן יחסית למסעדות האחרות באזור הם יקרים, סביבות 55 ש"ח ללא תוספות לסועד. 


            מקום 5

            בנץ- פרנקל 4 פלורנטין ת"א


            לחמנייה מתקתקה, איכות בשר מעולה, הגשה בסיסית פשוטה וטעימה, צ'יפס טעים, קינוח צ'ורוס מעולה עם ריבת חלב, לא מתיימר, טעים ופשוט ומהיר, שירות חביב. אין תלונות. מחיר סביר בהחלט. 

             

            מקום 6

            מג'יק בורגר- הרצל( הסניף נסגר) - משלוחים מאבן גבירול


            המבורגר של פעם, כמו בשנות ה- 80, ציפס עגול מעולה מנחם וממכר, קריספי מבחוץ ורך מבפנים, טבעות בצל טעימות שאינן נוטפות שמן המבורגר מספק וטעים מבשר איכותי וטרי, במבחר רטבים מעניינים בצד, אווירת דיינר של פעם. חביב ביותר. מחירים סבירים מאוד. שירות לבבי של פעם. 

             

            ללא שום מיקום- פשוט לא!

             

            וולפנייט-אלנבי ת"א

            שירות מעפן, אין מלצרים, צ'יפס סתמי משעמם, המבורגר סביר לחמנייה סטנדרטית ביותר. יקר ולא שווה מאמץ

             

            בפרק הבא, ניתן לכם את רשימת הקובה המושלם! עד אז.. בתיאבון! 

            דרג את התוכן:
              4 תגובות   יום רביעי, 19/8/15, 10:05

              כולנו מכירים את זה (או זאת) מהעבודה שלא באמת עושים משהו, אבל איכשהו, הם מקבלים קרדיט על דברים שלא עשו, או על עצם היותם "תורמים גדולים למערכת".

              הם יושבים במקומם כל היום, או מסתובבים בין האנשים העובדים, מנהלים שיחות סתם, או שיחות על עבודה, זה נראה שהם מאוד פעילים, זזים ממקום למקום בלי הפסקה, אבל כשבודקים מה הם באמת עשו כל היום למען רווחיות החברה, מבינים שזה ממש לא הרבה. אז איך למען השם, המנהלים מחבבים אותם ואפילו מציינים את תרומתם לחברה באירועים כאלו ואחרים??

              ואתם, שבאמת משקיעים ונותנים מזמנכם (לפעמים נשארים יותר שעות בלי לקבל על זה שעות נוספות או ממשיכים לעבוד מהבית וכו') כאילו נעלמתם מהרד"ר של המנהלים, מרגישים שלא רואים אתכם מספיק, שלא מעריכים אתכם מספיק או לפחות באותה המידה, זה מתסכל וזה פשוט מרגיז.

              בטלנות היא אמנות ואין לזלזל בה. כן כן, זה לא פשוט לא לעשות כלום ולקבל על זה מחמאות מהבוס, ולצאת מזה עם קידום ובלי שום ייסורי מצפון. זה לא שאתם טיפשים או לא מוכשרים, הם פשוט יותר מוכשרים ממכם בלהיות כלום.

              אז מיהם הבטלנים האלו? האנשים האלה עובדים קשה בשביל לא לעשות כלום, הם בדרך כלל אסטרטגים טובים, חייכנים או סתם חביבים על הרוב, קל להתחבר אליהם, הם אפילו מעוררים אהדה בעזרת סיפור לא קל מהעבר שלהם, והם תמיד יזכרו כשיש למישהו חשוב בחברה יום הולדת או ייזכרו לציין משהו חשוב שמישהו מהבוסים הגדולים עשה למען החברה. הם תמיד יתנדבו לארגן איזה אירוע, ללכת לקנות כיבוד לישיבה, לסדר ניירת בפינה חשוכה במחסן/ארכיון המשרד/החברה, הם יעשו הכל כדי לא לעבוד באמת.

              אז למה הם אהודים כל כך אתם שואלים? הרי לא יכול להיות שרק אתם רואים את זה נכון? אתם צודקים, לא רק אתם שמים לזה לב, תהיו בטוחים בזה. מנהלים בחברות מתקדמות, נבחרים בדרך כלל בקפידה  ואחרי מיונים מפרכים ויש להם ראיה מרחבית, הם רואים את מה שאתם רואים ואפילו קצת יותר. בתמונה הכללית, הבטלנים האלה, תורמים לאווירה של המקום, הראשונים לציין דבר שמח שקרה, הראשונים לפרגן לחלשים מאוד מהם, (לא למי שמתחרה בהם), אפילו יזרקו מילה טובה לבוס על העובד החדש שהצליח לסדר לבד את המדפסת או הגדיל ראש במשהו זניח. בלעדיהם המקום היה כנראה יותר יבש ומשעמם, והנה הבשורה לה חיכיתם- הם לא יישארו לנצח. מתישהו הם יתחילו להשתעמם וירצו להתקדם או ללכת. ונחשו מי היה שם במקומם? נכון, אתם!

              המנהלים שלכם רואים אתכם, הם אולי לא מפרגנים לכם באותה המידה שהם מפרגנים לבטלן החברתי (רוב הסיכויים הם שאתם יותר חזקים מנטלית מהבטלן ולכן צריכים פחות חיזוקים) אבל כשיגיע המאני טיים, הם יודעים מי תורם ובמה. לכן אתם אלו שעובדים קשה יותר, כי את המשימות החשובות או המורכבות יותר, הם מעדיפים לתת לכם. כשיהיה צריך להרשים לקוח או להרים הפקה חברתית הם ישלחו את הבטלן החייכן, אבל כשיהיה צריך לסגור חוזה חשוב, או להקים סניף חדש,  או להכין את המנה הכי טובה במטבח לביקורת, הם יקראו לכם למשימה. קחו את זה כפרגון או מחמאה מהבוס/ית.

              אז מה עושים כדי לא להתרגז מהבטלן שלא באמת עושה כלום ועדיין להתקדם?

              ראשית כל, זכותכם לפרגן לעצמכם בגלוי, אל תתביישו לציין משהו חשוב בעיניכם שעשיתם בשיחות מטבח או אירוע חברה, פרגנו לעצמכם בצנעה, או בדרך עקיפה. זה יגיע לאוזניים הנכונות בשלב זה או אחר.

              דבר שני, המשיכו לעבוד והשתכללו, תמצאו פתרון מבריק לבעיה מתמשכת, המציאו משהו חדש, תנו רעיון טוב לחסכון בהוצאות, מנהלים מאוד אוהבים כשחוסכים להם בהוצאות.

              דבר שלישי, בקשו שיחה עם הבוס/ית, שיחת משוב, מה מצבכם, לאן אתם שואפים, מה הייתם רוצים ללמוד לעשות, משימה שהייתם רוצים לקחת על עצמכם וכן, גם העלאה בשכר שמתבססת על מה עשיתם טוב לחברה/מפעל. זוהי שיחה רגישה ועליכם להגיע אליה מוכנים. תהיו בטוחים שהבטלן החברתי מנהל שיחות כאלו עם הבוס/ית על בסיס שבועי או חודשי בשיחות מטבח או בפינת העישון. הראו נוכחות!

              הבטלן לא מחכה לכם שתתעשתו על עצמכם, הוא תמיד יישאף להיות צעד לפניכם אצל המנהלים, הוא לא שוכח לפרגן לעצמו בפומבי, לכן אתם תדאגו שייראו אתכם, בצורה מחוכמת ובריאה, תוך הצבת יעדים מציאותיים לעצמכם והיכולת לעשות קאט כשצריך.

              בהצלחה!

              דרג את התוכן:
                5 תגובות   יום שלישי, 28/10/14, 10:07

                אז היינו בסרט גט (הסרט הישראלי עם רונית אלקבץ ומנשה נוי וששון גבאי וכו'). 
                קודם כל ולפני הכל, גם למי שלא חובב קולנוע ישראלי, לכו לראות!
                דבר שני, אני פשוט לא מבינה איך רוב חילוני במדינה שלנו (ואני ביניהם) מאפשר לאנשים שחיים בעידן הקדמון (להלן: חרדים ודתיים בכלל..) לקבוע לנו עם מי אנחנו יכולים או לא יכולים להתחתן, לקבוע לנשים שהן חייבות להישאר נשואות לגברים שהן לא מעוניינות לחיות איתם, ובכלל, איך אנחנו נותנים למוסד הרבני כל כך הרבה כוח להחליט עבורנו בעניינים שאינם נוגעים להם. לאף אדם לא צריך להיות כל כך הרבה כוח להחליט מי יהיה נשוי למי. באמת! שנת 2015 כבר בפתח והמוסד הרבני עדיין חי בעידן שהתרבות המקומית הייתה זקוקה להנהגה דתית או מוסרית. אנחנו כבר לא בעידן הזה, והרוב בישראל הוא לא דתי. אז נכון שיש איזשהו צורך אבסורדי להצהיר בפני העולם שזוהי מדינה יהודית, אבל אפשר להפריד דת ממדינה ועדיין להיות מדינת היהודים. חופש הבחירה נמצא כאן ברוב התחומים, אז למה לא גם בעניין הנישואין?? זה פשוט אבסורד לתת לחבורת גברים חרדים את הכוח להגיד לאשה שאין לה זכות דיבור בבית הדין הרבני, או לזוגות מכל המינים והזיווגים שאין להם זכויות. הגיע הזמן לתת בראש ולהפריד דת ממדינה!!! בית הדין הרבני יכול להתקיים רק בחברה שאליה הוא שייך, בחברה החרדית.

                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום שלישי, 2/9/14, 11:24

                  היא מיוחדת והיא רק שלי. היא רואה והיא שומעת אותי. היא מכירה אותי ואני מכירה אותה, היא חיכתה לי, ואני חיכיתי לה. האהבה שלי שמצאתי, אחרי שנים רבות של חיפושים, הגיעה אלי פצועה אבל נחושה, מוכנה לקחת שוב סיכון ולתת לי את הלב שלה. אני חיפשתי אותה בכל אחת שפגשתי, שמתי פלסטרים על כל שריטה, הגעתי אליה גם אני פצועה. כשאנחנו מתעוררות בבוקר ביחד אנחנו מתוודעות אחת לשניה שבלילה התגעגענו אחת לשניה, אנחנו אומרות את זה בקול בגאווה.

                  היא שלמה איתי ועם המגרעות שלי, אוהבת אותי בזכותן וגם למרות שהן קיימות. אני אוהבת אותה בגלל ולמרות שהיא לא מושלמת, כי מושלם זה רק באגדות. היא החמצן שלי, למרות שאני אינדיבידואל ויש לי חיים משלי, ואני האוויר שלה למרות שהיא עובדת מהבוקר עד הערב, אבל בסוף היום אני נצמדת אליה כאילו לא התראנו שנתיים. היא יודעת מה אני אוהבת ומה אני שונאת, לא תכין אף פעם אוכל רק בשבילה, ותמיד שואלת אותי מה אני רוצה. כשהיא עייפה או סתם לא בא לה, אני מוודא את זה איתה, כי אף אחד לא צריך לנחש מה האהוב/ה שלו/ה מרגיש, ומתנהלת בהתאם. אני מפנקת אותה בקפה קר או סתם פרוסת עוגה, שיהיה לה מתוק כשהיא צריכה. בדרך היא מקבלת גם נשיקה. יש לה רגעים שהיא צריכה ממני יחס או חיבוק, ואני נותנת לה אותם בשמחה. אם אני צריכה יחס, היא פשוט שם, ואם היא צריכה בדיחה או סתם "לצאת מזה" היא יכולה לסמוך עלי שאני אעשה הכל בשבילה. אני לא חיה באשליות שאני הראשונה שלה והיא לא שואלת כמה היו לי לפניה, אבל הידיעה שהגענו אחת לשניה, מספיקה לנו. סצנות דרמטיות של קנאה מאיתנו והלאה, אפילו שזה נחמד לפעמים, כי אין בהן צורך. היא שלי ואני שלה. אנחנו זוג מאוס וכיף לנו ככה. אהבה שלמה היא בשבילי כזאת שאי אפשר להסביר אותה, היא פשווט צצה בלי הכנה מראש, כל הרשימות שהכנתי לפני כן פשוט לא רלוונטיות, כן היא מתאימה לחלק מהקריטריונים שחיפשתי אבל חלק ממנה הם תכונות והרגלים שאי אפשר לתכנן, שלא חשבתי שאני מחפשת בכלל. 

                  השפתיים והידיים, העיניים והגוף, הכל מתאחד לרגעים ארוכים של גאווה, שהיינו מספיק חכמות למצוא אחת את השניה ולא לוותר בגלל שמישהו אחר עשה לנו רע מתישהו לאורך הדרך. אנחנו בונות חיים משותפים לאט לאט בצעדים אינסטנקטיבייים, זורמות עם השינויים והבמפרים שבדרך, היא מחזקת אותי ואני אותה. לאהבה שלי ולי יש זוגיות משתפת, יפה, פתוחה ואמיתית, מלאת חיבוקים ותשוקה, כבוד הדדי והבנה. כל יום שעובר אני סקרנית לדעת מה יהיה בהמשך. 

                  תודה אהבה שלי שבחרת בי. ואני מודה לעצמי גם שידעתי לבחור בך. 

                  דרג את התוכן:
                    1 תגובות   יום ראשון, 3/8/14, 12:04

                    זהו סיפור ישן שכתבתי לפני יותר מעשר שנים ונתקלתי בו במקרה לא מזמן, לפני שהתחיל "צוק איתן", לא הייתי שם ולא חוויתי את זה אבל ככה אני ראיתי את הפיגועים אז בעיני רוחי. כשכל פיגוע רחוק או קרוב גיאוגרפית הופך להיות "ליד הבית" של כולנו, כל רצח של אדם חף מפשע על רקע לאומני הופך להיות כאילו זה רצח במשפחה שלנו. זה מה שופך אותנו לנבדלים מהעמים האחרים. זוהי נקודת החוזקה שלנו, שיער שמשון ועקב האכילס שלנו, עם ישראל.

                     

                    בתחנה המרכזית של ירושלים ספוגת הפיגועים אני יושבת על ספסל וממתינה בדריכות לאוטובוס לכיוון ראשון. על כל 10 אנשים פה יש חייל, בעיקר מגבני"קים והמציאות הירושלמית מכה לי בפנים.

                    איש מסכן ודי מכוער מגיע לתחנה. תיק כחול תלוי על זרועו, ידו השנייה נכה מעוקמת בצורה מוזרה, חולצתו מופשלת ברישול, שיערו מאפיר, כיפה לראשו ועל פניו יש עיוות קל. הוא משתעל. בידו הפנויה הוא אוחז מטבעות אחדות של 10 אגורות, מושיט את ידו ליושבים בציפייה לתרומה ואומר לכולם שלום כאילו מכיר אותם. אחר כך הוא נעמד ליד הברזלים ומוציא מהתיק שקית שקופה מלאה במטבעות שעליה כתוב '500 מטבעות של 10 אגורות'. מעניין מה הוא עושה עם כל המטבעות האלו. אולי הוא הולך לבנק ופודה אותם לשטרות, זה יותר קל מלעבוד זה בטוח. בינתיים האוטובוס מתעכב והיושבים בתחנה מתחילים לאבד את הסבלנות במיוחד שיתר האוטובוסים מתחלפים פה די במהירות.

                    איש מבוגר שנראה מכובד נדחק לספסל ומתיישב לידי. שיערו האפור ומשקפי השמש הגדולים כמו גם כרסו הגדולה מסגירים את גילו. עניבתו כחולה ומשובצת, על חולצתו המכופתרת משולבים פסים אדומים, לבנים ושחורים, החולצה מוכנסת למכנס אפור ומעל הכל ג'קט אפור ומשובץ בשחור לבן. כזה חוסר טעם כבר מזמן לא ראיתי.

                    אחד החיילים קם ומתמתח ולפתע זז ממקומו האלמוני עם שקית המטבעות. "שבת שלום, שבת שלום" הוא אומר בקול ומושיט ידו לעוברים והשבים. ליושבי התחנה הוא נראה כתימהוני הרוצה את כספם והם מתעלמים ומסרבים לתרום. מדי פעם איזה איש מושיט לו כמה מטבעות כסף ולפתע גם האיש המכובד  מוציא מכיסו חופן מטבעות ובלי להסתכל על ערכן מושיט לאיש התימהוני ואומר "קח"!

                    איש מבוגר עם קביים מגיע לספסל. הוא צולע על רגל אחת ובלי לחשוב פעמיים מבקש המכובד מאיתנו, היושבים הצעירים, לפנות לו מקום על הספסל. אנחנו קמים ונותנים לו לשבת ולאחר מכן מתיישבים בחזרה במקומות הפנויים שנותרו על הספסל.  

                    שניות ספורות לאחר מכן מגיע האוטובוס לו חיכינו כל כך הרבה זמן. כולם קמים ומסתדרים בסדר חסר סדר ליד דלת האוטובוס. כולם רוצים לעלות ראשונים, לברוח מעיר הפיגועים הזאת, מהתחנה הזאת ספוגת הנכים והמסכנים. שתי נשים רוסיות נפרדות בחיבוק ולאחר שדחפו כמה מהממתינים לעליה לאוטובוס, מתנצלת אחת מהןSORRY SORRY" "  היא מחייכת במבוכה מהולה בעצב.

                    האוטובוס ישן עם מזגן שבקושי פועל. אני מתיישבת באחד הספסלים מקדימה ואחרי עולה בחור דתי. הוא עוצר, מסתכל עלי, מתבלבל לרגע ומיד כשהוא מבין שאני בחורה עושה אחורה פנה ומתיישב בספסל שממול. מיד אחריו מגיעה חיילת ומבקשת לשבת לידי דבר שמנחם אותי לכמה שניות ואחר כך נשכח כלעומת שבא.

                    ב- 12:30 בדיוק יוצא האוטובוס מהתחנה המרכזית בנסיעת רוורס שנבלמת באופן פתאומי ומובילה לקללה מאחד הבחורים היושבים בספסל האחורי. ברמזור עומדת לידנו מכונית מפוארת מסוג GMC SAFARI  , בתוכה שני גברים שמסתכלים שניהם על האוטובוס במבט קפוא. הלוואי והייתה לי מכונית כזאת.

                    החום ממיס את כולנו. גבר ואישה שיושבים בספסל הקדמי מסדרים את כיון המזגן אליהם, מאחוריהם גבר אחר עוזר לזוגתו לכוון את מושב הכסא לתנוחה שתקל על נסיעתה והם משוחחים ביניהם בשפה מוזרה. מעניין כמה שנים הם ביחד ואם הם עדיין אוהבים אחד את השני אחרי כל כך הרבה זמן.

                    מאחור נשמעים צחקוקים של בחורים צעירים ואחרי שהם נרגעים משתררת דממה מקפיאת עצמות שגורמת לכמה מיושבי האוטובוס להירדם במהירות.             

                    בירידה מירושלים נסתמות לי האוזניים ואני משחררת אותם כמו שאמי לימדה אותי על ידי משיכה באף.

                    תחושת רעב פתאומית גורמת לי בחילה ואני מוציאה מהתיק שקית חטיפים שקניתי לפני שהגעתי לתחנה. החיילת שלידי נרדמה כבר ממזמן, אני מקווה שהיא לא תתעורר מהלעיסות שלי. מסכנה היא בטח זקוקה לשינה הזאת, גם אני הייתי חיילת עד לא מזמן ומי כמוני יודע מה זה הצורך לישון.

                    ירושלים נראית עכשיו באופק ורק אם מאמצים את העיניים. אולי עדיף ככה. העיר האהובה הזאת, המיוחדת הזאת היא כמו ילד מחונן שגדל במשפחה הרוסה ואין לו איך להתפתח. 'ההורים' שלו שהם בעצם היהודים, הערבים, הדרוזים והנוצרים כל כך עסוקים בעצמם שהם לא רואים את היופי שלו ואת כל היכולות והכישרונות החבויים בו. עצוב. לא מזמן היה שם פיגוע גדול ועכשיו שאני רחוקה יש בי תחושת הקלה.

                    צרור יריות מנתקות לי את חוט המחשבה  ולפתע מתחילות צעקות ומייד אחריהן קול בכי של בחורה צעירה. נהג האוטובוס שעצר בתחנה בדרך העלה מחבל רעול פנים עם רובה ששחרר צרור וירה למוות בגבר שדיבר בשפה הזרה, חברתו/ אשתו שישבה לידו נפצעת אנושות ומדממת בבכי ליד גופתו המוטלת על רצפת האוטובוס. הנהג שולף אקדח, יורה במחבל ושקט מצמרר משתרר באוטובוס. ירושלים אמנם נראית רק באופק, אבל עכשיו היא נמצאת בתוכנו. כולנו שותקים והמומים. איך דבר כל כך יפה ומיוחד כמוה יכול לגרום לכל כך הרבה כיעור?

                    החיילת לידי, שלבושה במדים של מג"ב, מקיצה משנתה, מוציאה את הפלאפון ומיידעת את המפקד שלה על האירוע שזה עתה הפריע לתחילת סוף השבוע שלה ומייד אחר כך היא מתקשרת הביתה ואומרת שהכול בסדר. כולם עכשיו מדברים בפלאפון עם המשפחה ומרגיעים אותם. הבחור הדתי מוציא את ספר התפילה שלו ומודה לאלוהים שהוא בסדר, מבקש עזרה מהקדוש ברוך הוא, שכנראה נרדם לכמה שניות כשכל זה קרה.

                    נהג האוטובוס לוקח את המיקרופון ומודיע שהמשטרה והאמבולנס בדרך ואחר כך מנסה להרגיע את הבחורה הפצועה והבוכייה שחייה נהרסו ברגע. 

                    יומיים אחר כך, הכול נשכח. לכולם נשאר רק זיכרון של אירוע מפחיד בראש. חוץ מהבחורה הפצועה שמתה מפצעיה בדרך לבית החולים, כפי שדיווחו בחדשות שעתיים אחרי שהכול התחיל.

                    עכשיו ירושלים נראית כמו עוד עיר. לא מפחידה יותר מהשאר. 

                    דרג את התוכן:
                      3 תגובות   יום ראשון, 29/6/14, 14:52

                      האמת העירומה

                      שוכבת לה בנחת

                      על מצע מיטה קשה

                      מסתירה שוב את הפחד,

                      לא חושפת עוד פרטים

                      יותר משאפשר לראות

                      רק יש לה הסברים

                      על טעויות ואכזבות,

                      עלמת השחור

                      שוכבת לה בכיוון ההפוך

                      מסתירה את פניה

                      לא, זה לא חיוך

                      כולה בשחור והיא חולמת

                      על קסם בוורוד היא עוד נשענת,

                      מכף רגל ועד ראש כולה שחורים

                      אולי ככה היא רואה גם את חייה

                      שמוסווים  בחיוכים,

                      ואני חלק מחייה-

                      חלק כה קטן

                      עוד משחק לרגע

                      מרגישה כמו קורבן,

                      והיא עלמת השחור

                      שוכבת לה בשקט

                      והאמת שוב עירומה

                      עליה מסתערת,

                      לא, היא לא תמימה

                      כמו שהיא נראית

                      היא האמת העירומה

                      בתחפושת מטופשת,

                      מציירת לה חיים

                      על פי קווים דמיוניים

                      משחק מחשב מכור

                      שאפשר למחוק ברגע

                      רגע של עלמת השחור.

                      דרג את התוכן:
                        1 תגובות   יום ראשון, 29/6/14, 14:10

                         

                        בחורה אחת עמדה ליד איזה בניין וחיכתה לחברה שלה שתבוא כדי שהם ילכו לאיזו חנות והחברה שלה תקנה לחבר שלה איזו חולצה כי יש לו יום הולדת והוא נורא רוצה איזו חולצה שהוא ראה והתלהב ממנה. הם עומדים להתחתן, החברה שלה והחבר כמובן. יש לה כבר טבעת והכול אבל הם מחכים כי היא חושבת שהיא עדיין צעירה מידיי ולא הספיקה לעשות כמעט כלום אז הם מחכים קצת.

                        בינתיים הבחורה הזאת מחכה לחברה שלה שם, אנשים עוברים ומסתכלים, קצת לא מבינים כמה זמן היא כבר עומדת שם, החברה שלה מאחרת כמו תמיד. (היא לא ממש בחורה אבל גם לא ממש ילדה, אפשר להגיד נערה אבל זה נשמע חנוני..) , פתאום מתחיל לטפטף והבחורה הזאת נכנסת מתחת לאיזה בניין כדי לא להירטב, אחרי כמה שניות (זה היה ממש טפטוף קצר) מפסיק הטפטוף והיא שוב יוצאת החוצה ונשענת על אדנית גדולה מאבן שמודבקים עליה צדפים קטנים וחמודים. מחכה.

                        בזמן שהיא מחכה ומתעסקת בענייניה, מחטטת בתיק, מוציאה דפים ישנים, מטבעות זרוקים עטיפות של מסטיקים וכו'.. מגיע משום מקום איש שיכור או מסומם או משהו כזה מקרטע לעברה, נעצר 10 ס"מ ממנה, מסתכל עליה במבט חודר ומפחיד ואומר בשפה של מסטולים "מה זה המעיל הזה, מאיפה יש לך אותו?",  לרגע היא היססה אם לענות לו או לא, רק שלא ייגע בה, שלא יתקרב.

                        "מהצבא" היא בכל זאת ענתה לו אבל הוא לא ויתר והמשיך...

                        "מה מהצבא? באיזה חייל את?"

                        "חיל האוויר"

                        "יופי, יופי, איזה מותק את, את יודעת, ממש דבש, כמו ארץ זבת חלב ודבש" הוא ממשיך ומסביר..

                        "ארץ זה ארץ, חלב זה חלב ודבש.. זה בנות ישראל!"

                        הבחורה הזאת לא ידעה אם לבכות או לצחוק, בהתחלה היא קצת נבהלה ממנו ועכשיו היא ראתה שהוא סתם עוד איזה שיכור, סתם עוד איש שהגורל שלו הוא להסתובב ברחוב ולחפש מישהו לדבר איתו, סתם כי הוא בודד ומשעמם לו. היא ריחמה עליו.

                        דרג את התוכן:
                          1 תגובות   יום שני, 21/10/13, 12:51

                          מזל טוב, את בת 12 היום. בת מצווה זה דבר גדול בשביל כל ילדה, זאת הזדמנות בשבילך להיות מלכה ליום אחד, לחגוג את עצמך, להיות שמחה שגדלת ואת בדרך ללהיות אישה. אני גאה בך על החוזק שלך, רציתי להגיד לך את זה כבר מזמן אבל לא חשבתי שתביני על מה אני מדברת, כי את עדיין ילדה סה"כ. יש לך היום מסיבה גדולה, עם תקליטן והכל, מלא ילדים יבואו ויהיה שמח, החברים שלך שאוהבים אותך מאוד ובאו מרחוק לחגוג איתך עשו את זה בשבילך, אל תשכחי את זה לעולם. עוד כמה שנים, כשתגדלי, את תביני את זה לבד כבר, שחברים זה אחד הדברים הכי חשובים לך בעולם ובלעדיהם את תרגישי שאין לך חמצן. תדעי לך שהרבה אנשים אוהבים אותך, אני יודעת שקשה לך לראות את זה עכשיו כי את במלחמה עם העולם, את מתבגרת והרבה דברים נוחתים עלייך בפעם הראשונה והכל עמוס ומבלבל, במיוחד שאת נמצאת בעיר חדשה, בבי"ס חדש, הכל חדש, פתאום יש לך חדר משלך, יש לך פרטיות, מה עושים עם כל הפרטיות הזאת פתאום? אני יודעת שאת חושבת לעצמך שבטח יש לך מה להסתיר אם נתנו לך פרטיות, אבל זה לא נכון, אין לך מה להסתיר. את כל מה שאת עוברת עכשיו, תחושת הבדידות כי כל החברים שלך רחוקים ממך, הבלבול של הנאמנות לחברים הישנים והרצון להתחבר לחברים חדשים, ההורים מאוד עסוקים בעבודות החדשות שלהם ואת נשארת לבד עם המחשבות לעשות סדר, לא דבר קל לילדה בגילך. תדעי לך שאת חזקה, וככל שהשנים יעברו את תגלי את זה יותר ויותר, את יכולה להתמודד עם כל דבר שיגיע אל סף דלתך, אני יודעת כי אני מכירה אותך כבר 35 שנה. אני זו את ואת תהיי אני.

                          אני רוצה לתת לך כמה עצות לפני שאת מתחילה את התהליכים שעברתי במשך השנים, כדי לחזק אותך ולשמור עלייך שמחה ומאושרת כמה שאפשר, את תסתדרי גם בלי העצות שלי אבל אם רק עצה אחת תעזור אז עשיתי את שלי. קודם כל, חשוב שתדעי שיש לך הרבה יותר ממה שאת חושבת, יש לך משפחה שאוהבת אותך, גם אם הם מראים את זה בדרך שאת לא מבינה, הם דואגים לך ואת מפתיעה אותם כל הזמן, בהמשך הדרך הם יגידו לך את זה. תדעי שיש לך כישרונות גדולים מאוד, ואני מתחננת אלייך: אל תשמרי אותם במגירה כל כך הרבה שנים כמו שאני עשיתי, אל תפחדי להראות לעולם מה את שווה, כי יש לך מה לתת, יש לך המון מה לתת! אל תשכחי את זה לעולם! במקום לחלום חלומות ולהשאיר אותם במגירה, חבקי את האומץ הכל כך ידוע שלך ותני לו לעשות בשבילך את מה שאת מפחדת כל כך ממנו, תנו לו לפרוח. אם לא תעשי כך, תמצאי את עצמך בגיל שלי מסתכלת אחורה ושואלת לאן נעלמתי לעצמי כל כך הרבה שנים.  אל תשכחי לחבק אנשים שאת אוהבת, את לא יודעת מתי הם יעלמו מחייך, תזכרי תמיד לחייך כמה שיותר, חיוך מביא ברכה, המון דברים טובים קורים כשמחייכים. במיוחד לך. השנים שיעברו ינסו הכל כדי למחוק לך את החיוך אבל אל תתני לחוויות הרעות לנצח, את והאהבה שיש לך לתת- תנצחו אותם, אני יודעת שאת עוד לא מבינה על מה אני מדברת אבל את תביני בהמשך.

                          עוד עצה אחת יש לי אלייך, אחת אחרונה ומאוד חשובה, אני מבטיחה.

                          אל תשכחי לבכות לפעמים, אני יודעת שקשה לך לבכות. את שומרת הכל בפנים ואז את מתפוצצת ואף אחד לא מבין מה קרה פתאום. הבכי משחרר מאוד, תדעי להכיל את הכאב שלך ולשתף אחרים כשמשהו יושב לך על הלב, ברגעים כאלה שכואב, גם תוכלי לפרוק וגם תדעי מי באמת איתך.

                          אל תשכחי אף פעם שאת עושה את הכי טוב שלך. אוהבת אותך מאוד. את. 

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            מיקה כנות
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS