כותרות TheMarker >
    ';

    "במציאות אין ניסים" (Blogilia)

    דף המשמש להגות בנושאי פילוסופיה, אנטי פילוסופיה ותרבות. הבלוג של איליה "בלוגיליה" כהן

    ארכיון : 12/2010

    0 תגובות   יום שישי , 31/12/10, 05:41

    בכל או לפחות ברוב התורות הרוחניות המיינסטרימיות, המשוייכות תדמיתית לניו אייג', מועלה הרעיון הנוח כי לאדם יש שליטה מלאה על גורלו. כמה נוח...

     

    הוגה דיעות חתרני יותר, שיש לי אליו הערכה עמוקה, בשם גבריאל רעם, טוען כי במקומות בהם ישנו חיפוש עצמי אמיתי ילמדו אותך קצת מן ההפך: איפה שמאתגרים אותך לחפש יותר לעומק ילמדו אותך דווקא כמה אתה מוגבל.

    מוגבל ע"י הנסיבות, מוגבל ע"י התנאים הסביבתיים בהם גדלת, מוגבל ע"י הגנטיקה, מוגבל ע"י האישיות שלך - בקיצור, ילמדו אותך עד כמה מועט החופש שנותר בידך, קצת בתקווה שתנסה להתמרד ולחפש את אותו מרחב ריק שנותר בנפשך טהור, בלתי מוכתב.

     

    אז למה כל אותם מורים רוחניים מספרים לך שהאדם קובע את גורלו? כדי שתחשוב שאתה יכול להמשיך בחיים הרגילים שלך והעבודה הרגילה שלך, כל עוד אתה בא אליהם ומתרגל בשעות הפנאי "רצון חופשי" - כי אחרת רוב האנשים, שרגילים להסתובב בעדר, לא יבואו אליהם (וגם אם יבואו, לא יהיה להם כסף לשלם).

     

    סיבה נוספת היא, שהרבה יותר מושך מבחינה שיווקית, למכור לקהל מאמיניהם "הפי אנד" ובו הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, שומרים כולם בדיוק על אותם חוקים ואף אחד לא סובל מדיכוי או חוסר הגשמה, כי בנוסף ברור שכולם מגיעים להגשמה רוחנית מלאה. אם הרוחניק הממוצע היה חושב שלא כולם מגיעים למטרה, היה מהסס אם לשלם לאותם מורים ובסופו של דבר בזה מדובר בדרך כלל, מבחינת אותם מורים - כסף כסף כסף!!!  לא עומק רוחני, לא חשיבה ביקורתית, לא חיפוש עצמי - כסף.

     

    האמת המרה היא, שכל אדם, גם המאושר ביותר, חווה בחייו מידה מסוימת של כאב. וכשמדובר בחיפוש עצמי, הכאב רלוונטי במיוחד, כי אין צמיחה רוחנית אמיתית שאינה מלווה בכאב. הדרך קשה ומייסרת ולא כולם מתאימים לצעוד בה. גם אדם מוכשר במיוחד עלול לא להגיע אל סופה.

    אני חושב שמציאת מורה למשמעות החיים דומה לטיפול השיניים שעברתי לאחרונה:

    הרופאה החדשה שלי, מאז אותו טיפול, היא הרופאה העדינה ביותר שאי פעם טיפלה בשיניים שלי - ועדיין כואב לי בכל טיפול כאילו אני בגיהנום, כשרק הטשטוש הנובע מגז הצחוק מגן עליי מסבל אמיתי. נכון, יכולתי לבקש ממנה לא להכאיב לי בכלל - אבל אז הייתי נשאר עם שן כואבת ודלקתית ובלי אפשרות לשתות מים קרים. החיפוש אחרי תיקון אמיתי חייב להכאיב לאדם לפחות חלק מהזמן, לפעמים נפשית ולפעמים פיזית.

     

    הם יספרו לך שקרים, כל הגורואים והרבנים בשקל האלו: הם יגידו לך שיש אלהים שמשגיח עליך בשמיים, או לפחות אמא אדמה אוהבת, כאשר האמת היא שהדבר היחידי שיש הוא היקום. ובמהותו המזוקקת ביותר, היקום (לרוב) די אדיש לקיומך. הוא פשוט מאפשר לך לחיות, עד שיום אחד נמאס לו.

    הם יגידו לך שיש מעבר לעולם הזה עולם נוסף שכולו טוב, אבל המציאות לא מראה שום הוכחה לנצחיות הנשמה הפרטית. האמת היא, שכאשר האדם מת, הדבר היחידי שבאמת נשאר ממנו הוא החלק בו שמזדהה עם היקום האדיש, שמנוכר אליו.

    ולבסוף, יש את השטות הזו של שכר ועונש, אבל אפילו הרמב"ם לא האמין שאלהים באמת יושב עם פנקס בשמיים ורושם איך התנהגנו היום. במציאות הקארמה מתנהגת ככה, שאם אתה מסוגל לחיות עם כל מעשה זוועתי שתעשה - וליבך יישאר שלו - אם כך, כנראה שניצלת מעונש.

     

    במקום להתייחס ברצינות לאותם רעיונות דתיים ורוחניים, כבר עדיף להתעמק בכתביהם של כופרים כמו פרידריך ניטשה למשל. זה משהו שבאמת ישנה לכם את החיים - ולא המחשבה המיותרת שאתם כל יכולים, או שיש מישהו כל יכול שיעזור לכם.

     

    כי במציאות אין ניסים.

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שישי , 31/12/10, 04:17

      ...פתאום עלול לקום הקורא החכמולוג, להשתמש במילים שלי נגדי ולומר "אבל כתבת שהזמן לא בהכרח זורם בכל מישור של המציאות קדימה. כלומר, שבעצם זה די מקלקל את הרעיונות היפים על הגורל - כי אין סיבתיות..."

      נכון, אין סיבתיות - אבל יש חוקיות כלשהי, די קבועה רוב הזמן.

      הזמן, לא רק שהוא לא בהכרח זורם קדימה - בעצם הזמן לא קיים מחוץ לראש שלנו, כך שמבחינתנו נניח שהוא זורם גם קדימה וגם אחורה, כמו כל מושג דמיוני שאנחנו יכולים להשליך עליו מה שאנחנו רוצים כי זה לא רלוונטי למציאות. אבל חץ הזמן הפסיכולוגי, לפחות בכל המקרים המתועדים, תמיד זורם קדימה. תמיד נדמה לנו שאנחנו זזים מהעבר לכיוון העתיד ולא להפך, כך שהוכחתי שלפחות מבחינה אחת הגורל מתקדם לכיוון מאוד מוגדר.

       

      "אבל אם אתה טוען שהכל הסתברויות, רעיונות ואפשרויות של מה שיכול היה להיות, מה שהיה ומה שיהיה - יכול להיות שאין סיבה לחשוב שאנחנו כבולים למסלול הנסיעה של הגורל!!! בתיאוריה, אם ההסתברות המרכזית היא שאתה נמצא בישראל ויש עוד אינסוף הסתברויות לגבי מקום הימצאך, אתה יכול למצוא את עצמך פתאום בצרפת מבלי שעלית על מטוס. הרעיון הזה די סותר את כל הרעיון של חוקיות קבועה"

       

      הפרדוקס הזה קצת בלתי ניתן לעיכול, אבל בפיזיקת הקוונטים חלקיק יכול להגיע מנקודה א' לנקודה ת', מבלי שעבר דרך כל הנקודות באמצע המסלול - ולכן אתה עלול, בהסתברות קלושה כלשהי, ללכת לישון כמנקה רחובות בהודו ולהתעורר כנשיא ארצות הברית. אבל היקום הוא תודעה וחוקיה הרבה יותר נוקשים ממה שנדמה:

      גם אם אתה מתעורר במצב שונה לחלוטין מאיך שנרדמת, רוב הסיכויים שהמוח שלך לא יוכל לעכל חוסר עקביות במציאות ואתה תסדר לעצמך הסבר הרבה יותר מתקבל על הדעת. סביר להניח שתזכור שכך היתה המציאות מאז ומעולם, כך שבמצב עניינים נורמלי אנחנו בכלל לא אמורים לחוש בקיומו של הפרדוקס. המוח שלנו יספר לנו שהלכנו בחוקיות הרגילה מנקודה א' לנקודה ב' ואז לנקודה ג' וכו', עד לנקודה ת'. כך שגם אם ברמת המיקרו היקום מתנהל לפי פיזיקת הקוונטים, ברמת המקרו נדמה לנו שהיקום מתנהל על פי חוקי ניוטון. הרעיון המסובך הזה אומר בעצם: נכון, אנחנו נמצאים בתיאוריה בכל מקום, אבל אי אפשר לתפוס מציאות מופשטת שכזו, אז אנחנו מצמצמים את עצמנו למקום וזמן מסוימים מאוד, כדי לסדר לעצמנו בראש הסבר שנוכל לחיות איתו ולמנוע פרדוקסים מביכים.

       

      אפשר לומר שמצאנו פה פתרון אפשרי לכל הפרדוקסים הקשורים לנסיעה בזמן: בפועל הם פשוט לא מתקיימים, לפחות לרוב. הם קיימים רק בתיאוריה. אם אתה נוסע לעבר והורג את סבא שלך לפני שנולדת, כנראה שכלום לא קורה. סבא שלך במילא גם חי וגם מת, האפשרות שנולדת היתה תמיד רק אפשרות ולא עובדה מוצקה, אתה פשוט תחיה בתוך אותה מציאות שאתה מסוגל לחיות איתה.

      או כמו שדירק ג'נטלי, הבלש ההוליסטי של דגלס אדאמס אומר, כל היקומים האפשריים מלאים בפרדוקסים. אם היקום היה קורס ברגע שמופיע בו פרדוקס, כל היקומים היו נעלמים בתוך מיליארדית השנייה מרגע היווצרם (וזה באמת מה שקרה בהרבה יקומים). בסופו של דבר, מכל המציאויות האפשריות, תישאר המציאות שתהיה הגיונית למרבית האנשים. אנחנו נוטים להתעלם מכל דבר שאינו מתאים לחוקי הטבע שאנחנו רגילים להם ברמה כזו, שגם אם היו קיימים מלאכים וגם אם היינו רואים אותם ואפילו נניח והיינו זוכרים שראינו אותם, האדם "השפוי" היה מתייחס לכך בביטול, כאל אחיזת עיניים ותו לא...

      בספר "אנשי המשמר", מאת טרי פראצ'ט, ישנה דמות של כלב מדבר, שכולם כמובן שומעים אותו, אבל רק בתת מודע, כי הם מדחיקים את העובדה ששמעו דבר בלתי מתקבל על הדעת - כך שגם לחריגה מחוקי הטבע בעצם יש חוקיות שמושלת מעליה ומעלימה אותה.

       

      או כפי שכבר אמרתי: במציאות אין ניסים.

       

      נ.ב: ההדגמה הספרותית האחרונה שלי לרעיון נמצאת בסוף הספר "בלתי מזיק ברובו", האחרון בסדרת "מדריך הטרמפיסט בגלקסיה", של דגלאס אדאמס - כך שמדובר בספוילר!!!

      אבל לא נורא, כי אם עברת את ימי ילדותך כחנון, רוב הסיכויים שכבר קראת את הספר הזה. ואם לא, רוב הסיכויים שזה לא נחשב "מגניב" לקרוא ספרי מד"ב בילדותך ולכן, הגרסה הרשמית שלך היא שלא קראת את הספר הזה. בכל מקרה, לאחר שכדור הארץ הושמד, ארתור דנט עובר את עלילת הספר הזה מתוך ידיעה שמתי שהוא ימות, אבל רק אחרי שיפגוש בגלגול הבא של מפלצת מעוותת שפגש בכוכב אחר. בסופו של דבר, אחרי שהעלילה מסתבכת כהוגן, עובר ארתור למימד אחר ובו כדור הארץ מעולם לא הושמד וטרישה מקמילן ידידתו מעולם לא עזבה את כדור הארץ. הוא מגיע למועדון לילה נחמד, פוגש שם בחור שתוי שהוא, למרבה הזוועה... הגלגול של אותה מפלצת שהודיעה לו על מותו העתידי. באותו רגע כולם מבינים שעלילת הספר הזה אורגנה מראש על ידי ציפור מכאנית שרודפת אחריו במשך כל הזמן הזה - ואז כל האפשרויות לקיומו של כדור הארץ מתקפלות אל תוך הכלום וכוכבנו היקר מפסיק להתקיים בכל היקומים...

      מה שמוכיח שגם במעבר למציאויות אחרות, אי אפשר לברוח לתמיד מהרעיון שלכל דבר יש סוף ולכל אדם יש בסופו של דבר את הגורל שלו!!!

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שבת, 4/12/10, 04:03

        בכל רגע יש לך אפשרות לבחור בהסתברות אפשרית שתוביל אותך לעתיד שונה. אתה חופשי, לכאורה.

         

        אבל בצפייה באחת הסצינות בסדרה המרתקת והייחודית מבית היוצר של ריי רומנו ("כולם אוהבים את ריימונד"), "גברים בגיל הזה"; אנו מקבלים תמונה שונה מעט: כאשר הגיבור משוחח עם ידידו, הוא משתף אותו בכאב העצום והאשמה שהוא חש על כך שלא השקיע מספיק בנישואיו הקורסים.

        אין לך מה להרגיש רע, מסביר לו אותו ידיד, יש סיכוי רציני שהדברים במילא לא היו בשליטתך. לא אנחנו מנהלים פה את העניינים. זה רק היקום שנותן לך דחיפה פה ודחיפה שם, בלי להתייחס אליך - וגם אם היית יושב בלי לזוז הוא היה עושה את שלו.

        אז מה?, שואל הגיבור, הכל גורל?

        או זה, או שהכל מקרי, עונה הידיד, בכל מקרה בתוך מאה שנה ניעלם ויבואו אנשים חדשים.

         

        ואם אתה הקורא, שואל לדעתי האם הכל גורל או הכל מקריות, תדמיין בתור משל שבבי מתכת זעירים, עפים בתוך הריק, בתוך הלא- כלום, בקו ישר לאורך מסלול ידוע מראש. בתחילת המסלול ניצבים מולם מספר רב של של מגנטים זעירים המונחים זה לצד זה. בהמשך הדרך, מונחים זה לצד זה מספר בינוני של מגנטים פחות קטנים - ואז אנחנו נתקלים בשניים שלושה מגנטים בינוניים, שני מגנטים גדולים ומגנט אחד ענק בסוף הדרך. אם יש פתאום סטייה קלה בכוח המגנטי, השבבים יכולים לעוף במסלולים אקראיים ארוכים יותר, עקומים ולא ישרים - ובכך להתעכב ולא להגיע בזמן הצפוי למטרה, אבל בסופו של דבר הם יפסיקו לעוף באוויר וייתקלו באחד המגנטים. השבבים עשויים לעקוף את המגנטים הקטנים, אבל סביר שלבסוף הם ייתקלו במגנטים הבינוניים. השבבים עשויים לעקוף את המגנטים הבינוניים, אבל יש כבר סבירות גבוהה יותר שלבסוף הם ייתקלו במגנטים הבינוניים. השבבים עשויים לעקוף את המגנטים הבינוניים, אבל ישנה סבירות כמעט ודאית שהכוח המגנטי של המגנטים הגדולים יכריע אותם. ובסופו של דבר, לא משנה מה יקרה, הם יימצאו דבוקים למגנט הענק.

         

        במשל הזה, האדם הוא שבב מתכת זעיר, שעף בריק לעבר המגנט הגדול. לכאורה, יש לך בתור אדם חופש, אבל בעצם בהסתברויות היקום המוכרות לנו, ההתחלה שלך ידועה מראש, הסוף ידוע מראש, יש כל מיני תכונות בקיום ובאישיות שלך שאתה לא יכול לשנות - ובעצם יש לך רק את החופש לשכתב את כל מה שבאמצע (וגם זה באופן מוגבל).

        למשל, יש ימים שבהם לא משנה מה תעשה, כל מה שעשוי להשתבש ישתבש יותר גרוע מהרגיל, אתה תתעורר עייף והגוף שלך לא יפריש מספיק טסטוסטרון באותו יום. ביום כזה, הסבירות שתצא מהמיטה נמוכה יותר מבימים אחרים. נניח והצלחת לצאת מהמיטה, אין סבירות גבוהה שתלך בלילה לאיזה מועדון לפגוש בחורות. נניח וגררת את עצמך למועדון, יש סבירות ממש נמוכה שתכריח את עצמך ללכת להתחיל עם מישהי. נניח והתחלת עם מישהי, עדיין: ביום כזה, כשאתה מותש ונראה זוועה, יש סבירות כמעט ודאית שתלך לישון בלילה לבד.

         

        או במקום זה, אפשר להתבונן על כל הרעיון של נשמות תאומות. אני לא יוצא מתוך ההנחה המופרכת שלכל אדם יש רק אדם אחד שמתאים לו, אבל בהחלט יש לי הסכמה עם הרעיון שלכולנו יש מספר מוגבל של אנשים איתם נוכל לפתח קשר יציב, אמיתי ועמוק - נניח 2, או 3  (אני סתם זורק מספר, אין לי מושג).

        אם 2 מתוך אותן 3 נשים מתות בתאונה מחרידה, אתה עדיין יכול להחליט, מסיבות של אגו או שיקולים אחרים, שאתה לא רוצה ליצור קשר עם השלישית. אתה יכול לבחור למות בודד וגלמוד. אבל האמת היא, שזה נכון רק בגלל שאנחנו חיים מספר מוגבל של שנים. אם אתה היחיד שמתאים למישהי והיא היחידה שמתאימה לך, אם רק תחיו מספיק זמן (השאלה היא כמה זה מספיק זמן) בסוף תמצאו את עצמכם ביחד. חופש הבחירה שלנו הוא בסופו של דבר אשלייה ברובו, כי האדם בנוי להתרחק מסבל ולחפש את השלמות הנפשית, שמכילה רגעים של אושר.

         

        וגם אם תצליח להתגבר על כל תכונות האופי המחורבנות שלך והמזל הרע שלך, בכל הסתברות יקום מוכרת לנו בני אדם נולדים ומתים, אז בכל מקרה בסוף תמות. לפי ד"ר ינאי עופרן, מדען ונכדו של הפילוסוף הדגול ישעיהו לייבוביץ', גם אם הרפואה בעתיד תצליח להאריך את חיי האדם מעבר לזמן המקובל בימינו, עדיין כל מי שיחיה מספיק זמן, בסוף ילקה באלצהיימר. ונניח ותצליח לעקוף את זה, עדיין בעוד מיליארד שנה השמש תכבה וכדור הארץ יושמד. ובואו נחשוב על הנחה מרחיקת לכת, שלפיה תצליח לשגר את עצמך למערכת שמש אחרת, עדיין יום יבוא והגלקסיה הזו תיעלם מן העולם. ובסופו של דבר, מה שלא תעשה, אתה יכול לעכב את הגורל, אבל לא ניתן לנצח אותו - כי בסוף כל ההתרחשויות שבהסתברות המציאות הזו, הזמן והחלל יקרסו אל תוך הכלום ואתה תיעלם.

         

        זה מזכיר לי את הרעיון בסדרה "אבודים" (קצת יותר מדי פשטני בדטרמניזם החד ערכי שלו), לפיו העתיד נקבע מראש וניתנת לך רק אשלייה זמנית של שליטה בגורלך:  אתה יכול להציל בן אדם, שלא ייפול לו מזגן על הראש, אבל חודש לאחר מכן הוא ימות משבץ. אתה יכול לפוצץ פצצה אטומית בבאר הממוקמת בשנות השישים, אבל הפיצוץ לא ימנע מהמכשיר הממוקם בבטן האי לגרום לנפילת המטוס שלך. הפיצוץ רק יגרום להתרחשות כל אותן תקלות שניסית למנוע, למרבה האירוניה...

        בסדרה "פלאש פורוורד", היחס אל הגורל ואל שינוי העתיד מעט יותר גמיש. אתה יכול לשנות חלק מהדברים שעתידים להתרחש, אבל לא את כולם. יש אפשרות, בניגוד ל"אבודים", להשפיע על השתלשלויות העניינים העתידיות באופן הרבה יותר ארוך טווח, (מבלי שהמציאות תתקן את עצמה כל כך מהר) אבל בסוף תגיע פחות או יותר לאותו מקום שהיית אמור להיות בו. גם שם מסכימים שאי אפשר לנצח את הגורל (בסופו של דבר), או כפי שניסיתי להעביר לכם:

         

        במציאות אין ניסים.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום חמישי, 2/12/10, 05:30

          במציאות אין ניסים, בואו נתחיל מזה.

          כל החשיבה המדעית טומנת בחובה את הרעיון, ששום דבר לא יקרה מבלי שחוק טבע כלשהו יאפשר את התרחשותו, לא משנה עד כמה חוק הטבע הזה נסתר מעינינו. נניח, רק הנחה דמיונית והזויה, שפתאום אנחנו רואים מלאך. בחשיבה המוגבלת שלנו אנחנו נקרא לזה נס, כי ללא ספק יצור דמוי אדם מעופף די שובר את חוקי הפיזיקה הידועים לנו כיום, אבל זה רק אומר שלא כל החוקים מוכרים לנו - שום דבר לא חורג מהטבע של המציאות השלמה, האמיתית. אם הצורה בה מופיעים מלאכים איננה נשמעת לטבע הארצי, אזי היא נשמעת לטבע גבוה יותר.

           

          תיאורטית, לכן הדוגמה מעולם הדמיון, יכול לקרות מאורע ששובר מערכת חוקי טבע במעגל מסוים ולכן באותה ראייה צרה זהו באמת נס, אבל כל מאורע כזה רק מצביע עד כמה הראייה שלנו צרה, כי בעצם הוא מתאפשר רק הודות למערכת גבוהה יותר של חוקים - ותמיד מעבר לגבול התודעה שלנו יש חוקים גבוהים יותר ויותר. החוקים שאנחנו חיים איתם ביקום חורגים מגבולות ההבנה של יצורים שחיים בהסתברות תיאורטית דו-מימדית... ותיאוריות מדעיות מסוימות מדברות על זה שהיקום האמיתי מורכב מעשרה מימדים לפחות!!! ככה שבעצם, בראייה השלמה של המציאות, גם הנס מתגלה רק כחריגה ממערכת מוגבלת של חוקים ובמובן הרחב ביותר אין ניסים ואין הפתעות.

           

          טוב, בואו נעזוב את עולם הדמיון ונחזור לעולם המציאות: כל התפתחות המדע מבוססת על ההבנה שאם קרתה התרחשות א' ואחריה התרחשות ב', האפשרות שתקרה התרחשות ב' היתה קיימת בתוך א', שהרי בלי סיבתיות או חוקיות אין מדע. ועכשיו, העניין מסתבך, כי לפי מה שאני מבין מסטיבן הוקינג, אין שום סיבה להניח שהזמן זורם בהכרח רק קדימה. תחשבו על זה כמה שתרצו, לא תצליחו להוכיח לי שהזמן זורם קדימה, הדבר היחידי שתוכלו לומר הוא שאתם זוכרים את העבר ולא את העתיד - וזהו חץ הזמן הפסיכולוגי, עם חוקים משלו. אם ככה, אנחנו בבעיה, כי התרחשות א' היא הסיבה של ב' וגם התרחשות ב' היא הסיבה של א'. שתיהן הסיבה וגם התוצאה ולכן ניתן להסיק בבהירות מה, שחוק הטבע הקבוע בכל הסתברות ביקום איננו בהכרח שהדברים יקרו בסדר מסוים, קודם א' ואז ב', אלא שבאופן נצחי יהיו קיימות אפשרות א' ואפשרות ב', שהתקיימו עוד מלפני ראשית הזמן.

           

          זה דורש הסבר נוסף: גם אם המציאות העליונה שמעל כל הדברים היא חסרת זמן, מן הווה מושלם, במציאות שאנחנו חווים זה שונה. בכל הסתברות מוכרת לנו של היקום, לכל דבר יש התחלה וסוף. אנשים נולדים ומתים, כוכבי לכת נולדים ומתים, גלקסיות נולדות ומתות - וגם החלל והזמן יקרסו יום אחד אל תוך הכלום, דבר שמוביל אותנו למסקנה שלחלל ולזמן היתה התחלה. ומכיוון שההנחה שאין ניסים גורמת לנו להסיק שהאפשרות לכל דבר שקורה היתה תמיד קיימת, לפחות כאפשרות, אז אנחנו פתאום מבינים שלפני שבכלל היה משהו, היו רק אפשרויות, מופשטות לחלוטין. היה מה שיכול לקרות, מה שיוכל לקרות לפניו ומה שיוכל לקרות בעתיד, רק שכל האפשרויות היו קיימות בהווה בלבד, ללא עבר ועתיד. ומכיוון שהזמן יכול לזרום (תיאורטית) לשני כיוונים, אפשר לראות עד כמה לא מציאותי הדטרמניזם החד ערכי בו האמין המדע פעם, שהרי לכל הווה מוצמדות 2 אפשרויות עתיד לפחות.

           

          כן, זוהי המציאות העירומה, נהר של אינסוף רעיונות, אינסוף אפשרויות, שכנראה נמצא בעיקר בחשיבה שלנו. היקום הוא תודעה, אם עוד לא הבנתם. המדע - ובעיקר פיזיקת הקוונטים - גוררים לכיוון המסקנה הזו, שהרי המטרה של המדע היא מלכתחילה לגלות את חוקי הטבע. כי אחרי שמבינים שא' גרם לב', שואלים למה? ואז מגלים שזה בגלל חוק מסוים, נניח אולי שזה חוק הכבידה, שגורם לאובייקטים בעלי מסה גדולה לעקם את המרחב סביבם. ואז שואלים בכלל למה החוק הזה קיים ומגיעים לכל מיני חישובים ורעיונות מופשטים, עד שכל החוקים מובילים אותנו לחוקים הכי מופשטים שיש, חשיבה טהורה. זה פחות או יותר קשור למה שמנסים עכשיו לעשות במאיץ החלקיקים בשווייץ, לגלות למה בכלל יש מסה, למה בכלל יש משהו - ומנסים לתפוס את חלקיק ההיגס, שגורם לזה שיהיה משהו ביקום הזה ולא רק אנרגיה בלתי מוחשית. מצד שני, כל הרעיונות המופשטים האלו לא בדיוק ניתנים להוכחה מדעית, אפשר רק למדוד את ההשפעה של העיקרון המופשט על חלקיקים, כי עקרונות מופשטים אינם ניתנים לבדיקה ומדידה מדעית - ורעיון בסיסי במדע הוא, שתיאוריה מדעית תופסת רק אם ניתן להפריכה, אם אי אפשר להוכיח אותה "זה רק פילוסופיה".

           

          אז האדם המעמיק נאלץ לחזור לרעיונות מטאפיזיים מתוך הפילוסופיה, למרות כל המדידות של החלקיקים החומריים והבדיקות המדעיות. כי למרות שגם הפילוסופיה, לפחות זו המערבית, איננה נקייה מקיבעון מחשבתי, הפילוסופיה האמיתית היא הרבה מעבר למדידה חומרית של היש, לפחות במקומות בהם היא מרשה לעצמה לעסוק במטאפיזיקה. היא מה שאמרנו על המציאות: נהר של אינסוף רעיונות, אינסוף אפשרויות, מגובש לתוך מילים שמנסות לכלוא בתוכן את החכמה.

          דרג את התוכן:

            פרופיל

            "בלוגיליה"
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            ארכיון

            פיד RSS