כותרות TheMarker >
    ';

    "במציאות אין ניסים" (Blogilia)

    דף המשמש להגות בנושאי פילוסופיה, אנטי פילוסופיה ותרבות. הבלוג של איליה "בלוגיליה" כהן

    ארכיון : 2/2011

    1 תגובות   יום שני, 28/2/11, 00:51

    שני בחורים צעירים מדברים להם בבת-ים, מקשקשים על החיים וכצפוי מנוער השיחה מלאה באמירות שטחיות, שמעלות לי את הדם לראש.

     

    "אני לא אוהב בבית הספר מתמטיקה, או גאוגרפיה, אני הרבה יותר נמשך לאמנויות, דרמה, ספרות, כל מה שיש בו רגש, רגש...", אומר אחד מהם לשני, חייל שהקשיב וחייך בנימוס רוב הזמן, "אתה בטח גם כזה - אהבת בתיכון ספרות?"

    מישל (כך קוראים לחייל) הניד בראשו לשלילה.

    "אז תנ"ך?", שאל הבחור הראשון, דודי, בטון חנפני של אדם המנסה למצוא חן, "נכון אהבת תנ"ך?"

     

    ישבתי שם ומחשבות קודרות חלפו בראשי. כל התשוקה הזו של בחורים צעירים ובדרך כלל מטומטמים, לעלות על במה, איננה מלווה בהבנה אמיתית מהי אמנות. יש אנשים, דוד אבידן (דווקא משורר חריף) היה אדם כזה, שחושבים שהאמנות צריכה להיות נקייה מרגש, ביטוי שכלתני של רעיונות - והם טועים. הטעות הנפוצה יותר, לצערי, היא בידיהם של ההמונים, הסבורים שאמנות היא רגש טהור - וזו טעות מרגיזה לא פחות!!!

    אמנות משתמשת ביצירתיות ובמישור האסתטי, כדי להעביר ביקורת על המציאות הפנימית והחיצונית, גם תוך שימוש ברגש, כן, אבל השכל יוצר את המציאות הבימתית לא פחות. אם נחזור ליוון הקדומה, נמצא שאריסטו הפילוסוף הנבון הבין לא מעט במחזאות ויש מי שיכנוהו אבי התסריטאות - וזה לא סותר את הבנתו בלוגיקה ובניתוח המציאות, או בא על חשבונה - השכל יוצר לנו עלילות ומסרים, הרגש מסייע לנו להבין כיצד הדמויות מדברות. לא חייבים לחזור כל כך אחורה כדי למצוא דוגמה, אפשר להתייחס ללאונרדו דה וינצ'י המדען, שהיה גם צייר מפורסם וצייר את דיוקנה של המונה ליזה. הוא טען שאדם חייב להבין בהרבה תחומים, להיות הוליסטי ושלם, על מנת להעשיר את הבנתו את העולם.

     

    עכשיו, שיהיה ברור, אני לא חושב שאם סטיבן הוקינג לא מנגן בכינור, הוא מדען כושל, מה פתאום - זה רעיון מגוחך... ואדם יכול לכתוב מחזות למרות היותו כישלון מתמטי, אבל הבנה בתחום שכלתני רק מעשירה את האמנות, בדיוק כמו שהיכולת לבכות ממוסיקה טובה מעשירה את תבונתו של המדען.

     

    למעשה, מי שלומד לעומק מהי אמנות, מבין עד כמה יש צורך בהבנה (אינטואיטיבית לפחות) של לוגיקה ופילוסופיה, כדי ליצור מחזאות טובה באמת (מחכים לגודו, למשל) או הבנה מתמטית כדי לצייר ציורים המכילים פרספקטיבה וכו'. כאשר ציירתי ציור ראשון שיש בו משהו תלת מימדי, לא הבנתי איך יוצרים באופן מדויק דבר כזה והכל יצא מבולגן. אחר כך גרדתי את הראש הנפלא שלי, חשבתי הרבה והגעתי למסקנה שבכל "מרובע" עקום אליו מתקדמים האובייקטים בציר העומק, הם קטנים במידה שווה בכל התקדמות עד שנעלמים אל תוך נקודה באופק. והנה התוצאה, תוצאה של חזון, דמיון, יצירתיות וכן, גם חישובים מתמטיים.

     

    בעקבות קריאה באחד הספרים, העוסקים בעידוד החשיבה והיצירתיות - וגם בעקבות צפייה בקליפ של מייקל ג'קסון (הוא גאון, למרות הכל) - עניין אותי כיצד לצייר מישהו שהופך למשהו אחר... כדי לפשט את העניינים, אציין שיש תוכנה שעושה את זה, אבל המחשב שלי תמיד היה טיפה פרימיטיבי, אז איך אצייר בנאדם שהופך לברווז? כשחושבים על זה מתמטית, כל דמות שמציירים ב- Paintbrush, אפשר לסמן את קווי המתאר החיצוניים שלה ולהבין אותה כמורכבת ממספר נקודות ציון על גבי "לוח" הציור במחשב.

    הנה הדמות הראשונה, לפני שסימנו את נקודות הציון שלה:

     

    ''

     

    אחרי שבדקנו את מספר הפיקסל המדוייק לכל נקודה, עוברים לצייר ולסמן דמות שנייה.

    הנה הדמות השנייה:

     

    ''

     

    עכשיו אנחנו מגיעים לשלב החישובים: משווים בשני הציורים בין נקודות הציון ועכשיו אנחנו מתעסקים עם מספר זוגות של נקודות ציון. השיטה לחשב כיצד לשרטט את הדמות האמצעית, לפני שהאדם משתנה לגמרי לברווז, היא להתמקד לדוגמה בזוג אחד כזה. הסוד הוא, שבין כל זוג נקודות ניתן למתוח קו ישר ולכל זוג כזה אפשר בחישוב קל למצוא את הנקודה באמצע הקו. וככה סימנתי את נקודות הציון לדמות הביניים וציירתי אותה, פחות או יותר - פה ושם הזזתי נקודה או שתיים...

     

    ''

     

    ובאותה שיטה מתמטית, יצרתי עוד שתי דמויות ביניים, הנה הן:

     

    ''   ''

     

    וזוהי התוצאה הסופית, סטריפ הקומיקס "מטמורפוזה", שמוכיח שאמן טוב צריך בהחלט חזון, אבל גם להיות איש משכיל, עם כישרון טכני כלשהו, אפילו עדיף ממש בתחום המתמטי. כדאי לדעת את היחס הראוי בין אובייקטים, את הההיעלמות ההדרגתית של נושא הציור התלת מימדי אל תוך נקודת מגוז, את המרחק המדויק בין 2 נקודות, או אפילו מה אוסף הנקודות מסמל במישורים עמוקים יותר של הנפש.

    את סרט האנימציה לפי סדרת הקומיקס, בעצם יצר ידידי שי כץ (בהוראותיי המפורשות ועם תרומה רעיונית יפה מצידו) בעזרת תוכנת מורפינג, שיוצרת ציורי ביניים הממחישים שינוי הדרגתי, אבל תרשו לי להשוויץ כי ללא כישוריי המתמטיים שנתנו אפשרויות הדרגתיות ומדויקות למתרחש בסרט, התוצאה היתה פחות מרשימה.

     

    אנשים חסרי השכלה מינימלית, עלולים לחשוב שמתמטיקה היא תחום יבש וטכני בלבד - ואכן, היא דורשת כישורים של חשיבה מאוד מובנית, עם ניצוצות של יצירתיות, אבל התוצאה כשאתה עובד על נוסחה ומפענח את הסוד שלה, התוצאה היא בד"כ הדגמה של סדר, פשטות ויופי - זה ידוע כי בתחומי המדע מעדיפים את הנוסחה הפשוטה יותר, כי היא כאילו "נכונה" יותר ולרוב הנוסחה הנכונה היא גם היפה ביותר, זו שמדגימה סדר מופתי ושיטתיות קלה לפיענוח.

    נניח אני מנסה לפתור משוואה פשוטה יחסית, "רק" מה יוצא כשלוקחים איקס במעלה החמישית ומחסרים ממנו וואי במעלה החמישית, תראו איזה מופת מבחינה אסתטית אנו מקבלים:

     

    ''

     

    בואו ניקח את החלק הראשון של המשוואה. ליד חלק גדול מן הנעלמים, אנחנו מוצאים סדרה חשבונית מקסימה ביופיה: 1,2,3,4,5.

    כשמתעלמים מהם, כאילו הם לא קיימים, מוצאים סדרה של נעלמים, שבה כדי למצוא כל פעם את הנעלם הבא, מחלקים את הנעלם הנוכחי באיקס ומכפילים בוואי, חוץ מהאחרון.

    תראו כמה אלגנטית המתמטיקה, כמה יופי מסתתר בתוך המספרים ה"יבשים" האלה. זו אחת הסיבות שאני מחבב את אור מ"היפה והחנון", כי כדי לנתק את עצמו רגשית מהסיטואציה שהופלה עליו כדוגמן - הוא חשב על נוסחאות!!! איש כלבבי.

     

    מה אני מנסה לומר בעצם? שאמנות טובה יכולה להיות כמו מאמר ביקורתי, אבל כזה שמדבר בשפה של הרגש. בגלל ששום דבר איננו מוחלט ואובייקטיבי, אפילו המתמטיקה שהרגע השתמשתי בה, דווקא לאמנות כזו, שמשתמשת גם בכלים של חשיבה קרה וניתוח קר, אבל מכניסה לתוך פנימיותה את המימד הסובייקטיבי של הקיום, יש יתרון על פני המדע ובמובנים רבים, גם על פני הפילוסופיה, לפחות הקלאסית.

    אמנם בעידן הפוסט מודרני רווח הלך המחשבה, כאילו כל אדם יכול להגדיר מחדש מהי אמנות לפי רצונו - ויש אנשים שהאמנות לדידם מוגבלת לביטויים של רגש בלבד, אז אפשר לומר שאנשים כאלה מנסים להפוך את האמנות לזונה שלהם, במקום לפתח איתה קשר ארוך טווח.

     

    אני מנסה בעצם להראות לכם שיש היגיון בתוך היופי, כי אדם צריך להיות "טכנאי של הנשגב" כפי שאמר היוצר אמיר אוריין בספרו "המעגל הפתוח" - ויש יופי בתוך ההיגיון וכך הלאה, כי היקום הוא מעגלי. ובסופו של דבר, בגלל שהאמנות היא פוליטית כמו כל דבר בעל ערך, היא בנויה כמו הפוליטיקה, רק אסתטית יותר: יש בה רעיונות חכמים, אבל גם אמוציות ויצרים גועשים (יצרים, יצר, יצירה...).

     

    הסיבה בגללה האמנות מכילה בתוכה שני היבטים המשלימים זה את זה, מצויה בעובדה שאמנות טובה באמת מכילה בין השורות, שהן כמעין מאובנים של יצורים חיים, גם נשמה ולב פועם. והתודעה המצויה בלב כל הדברים, איננה הכוח שבבסיס הטוב בעולם וגם לא הכוח בבסיס הרוע, איננה היגיון ואף לא רגש, איננה תודעה של אדם המרוכז רק בעצמו, אבל גם ממש לא תודעה אלטרואיסטית.

    בלב ליבה של התודעה של היקום, אפילו אין רוחניות ולא גשמיות, רק ריקנות. הכלום הגדול של הקיום, שמתוכו יצא איש דמיוני שכותב לכם את הדברים האלה - ואם הייתם יודעים איך אני נראה, הייתם משוכנעים שרק חלמתם אותי ותכף הסיוט מסתיים.

    בקיצור, עד כאן גבולות האמנות, הרגש, ההיגיון וכל מה שמעבר...

     

    נ.ב: לידידי ערן, בבקשה תשלח לי הודעות, ההוראות איך לעשות את זה נמצאות כאן.

    http://cafe.themarker.com/post/2048699/

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום ראשון, 27/2/11, 19:20

      ביום שישי האחרון, כנראה נפרדנו מהקומדיה הכי מטורפת שאפשר - אני מדבר על "בובי ואני", ידידיי הגולשים...

       

      יובל שגב, מיוצרי הסדרה, במאי, מפיק והכוכב הראשי שלה, הוא אדם שהכרתי אישית (גילוי נאות) במסגרת ערבי החובבים בפאב "הבלקוני", שם היו אמנים שונים, חלקם דווקא מקצועיים, מציגים את יצירתם. יובל המוכשר הציג שם קטעים מתאטרון הפרינג' הסאטירי שלו ושל נדב בושם, כשהוא בדמות שוטר עילג ובהמי במקצת, אבל מצחיק בטרוף. עם כל זה שיש לי כבוד למר שגב הפנטסטי (ויש,יש לי), זה לא מגיע לקרסולי ההערצה שלי לדמות הבדויה שהמציא נדב בושם, מתנחלת בשם שמחה בביוף. יצא לי פעם להופיע איתה, גם להושיט לה פרח - וזה היה לי לכבוד. כלומר, הוא אמנם יצר דמות של ימנית פנאטית מהזן הסהרורי, שתומכת ברצח אישים ליברליים, אבל באופן מוזר היא היתה כל כך חמודה ומצחיקה, שהצטערתי שהיא לא אמיתית, אלא גבר בשמלה. מאז עברתי המון חרא בחיים ואני נזכר לפעמים ביום בו עמדתי לצידה, מושיט לה פרח - הדבר הכי קרוב שיש להופעה לצידה של דיים עדנה הבריטית, זה ממלא אותי תקווה.

       

      נסחפתי בזכרונות, נכון? אני בטוח שאם יובל קורא את זה, הוא גם נזכר, בבחור הממושקף שחפר לו בראש לפעמים. בכל אופן, נמאס לכם ואתם רוצים לדעת על מה הסדרה?

       

      אמא של עופר צ'יקו בוחרת להתחתן מחדש, עם בחור צעיר מבנה - והיא עוד מצפה שהוא יקרא לבעלה "אבא", כי כנראה שחסר לה בורג. עופר המבוהל מנסה כלפי חוץ לקבל את המצב החדש, אבל משהו קורה לו. בזירה של חייו המקצועיים, הוא מתקבל לעבודה במשרד החקירות 'כץ את כץ בע"מ', משרד המנוהל ע"י פסיכי בשם כץ כמובן, המגולם בכישרון על ידי (מי אם לא) גל זייד הכריזמטי. המתח כמעט גורם לו לקרוס, אך למזלו מאז היותו פעוט יש לו ידיד דמיוני, דובר אנגלית וקולני, בשם בובי. מכיוון שמדובר בעצם בהזייה, בובי מבטא את הצד המודחק באישיותו של עופר, את הדברים שעופר היה רוצה לומר ולעשות אך אינו מעיז.

      זכור לי, עוד מימיו של יובל שגב בבלקוני, שהמערכונים שלו התכתבו לפחות פעם אחת עם נושאים כמו הומופוביה והומופוביה עצמית - אולי אפשר לראות את הסתרתו של בובי מהסביבה הקרובה לעופר כמשל למה שעובר על צעיר הומוסקסואל אומלל, הנאלץ להסתיר את עצמיותו מהסביבה.

       

      ניתן לראות הקבלה בין סדרה זו לבין תכנית המערכונים הקורעת "מטר שבעים", שכן שתיהן מדגימות הומור משובח, שנלקח למקומות קיצוניים ומופרעים מאוד, בצורה הכי משוחררת ואמיתית שאפשר. דמותו של כץ המטורף, שלוקחת את הסדרה למקומות אפלים ודמות אמו של עופר (בגילומה של מיקי קם המצוינת), אשה שחיה בכוכב משלה, עם בעיית גבולות קשה, מדגימות היטב מדוע אדם בגילו של עופר נזקק לחבר דמיוני. הסדרה לוקחת את חייו הכאוטיים של האיש הדמיוני עופר צ'יקו, איש חביב ומנומס, שמדגים את כשרונו הכביר של שגב בתור הדמות המתונה בקומדיה - ויוצרת להם קצב מרתק ופאנצ'ים טובים שמתאימים לסיטקום הזוי.

      העלילה כל כך מוזרה והצוות כל כך מוכשר ורגיש לניואנסים קומיים, כך שלפעמים חשתי שהדמות הדמיונית מיותרת, בסדרה כל כך עמוסה במופרעות.

      מצד שני, בפרק שאני מניח שהוא האחרון כי זה די מסכם את העניין, בובי הצדיק את קיומו כאשר עופר, אם אפשר לומר "יצא מהארון" כאדם הזוי וסיפר על בובי לאימו ולחברה שלו. זו הסצנה שהרגשתי שקצת מתכתבת עם נושא ההומוסקסואליות, באופן מטפורי כמובן...

       

      דרך אגב, באחד הפרקים עופר צ'יקו מגיע לתמוך בחברה שלו, שמשתתפת במופע פרינג' - מחול מודרני, המציג מחאה נגד הכיבוש. ההצגה באותו פרק היא בעצם פארודיה קטנה על המקומות המופרכים אליהם יכול להגיע המחול המודרני, אולי גם קצת הפרינג'. כשצפיתי בפרק, אני לא בטוח שזה נכון, אבל נדמה לי שהבחנתי בידידי גיבסון, כשהוא לבוש בגדים הזויים, זז כשקוע בטראנס ומחווה בידיו מחוות חסרות משמעות - ובכלל, מגחך על עצמו. גיבסון, ידיד ותיק שלי שמזמן לא שמרתי איתו על קשר, היה מנהל אמנותי בבלקוני ז"ל (הבלקוני ז"ל, לגיבסון אני מאחל עד 140) ומעולם לא סבל ממחסור בהומור עצמי. אני מתגעגע אליו, לעזאזל.

      אתגעגע גם לסדרה.

       

      נ.ב: לידידי ערן, בבקשה תשלח לי הודעות, ההוראות איך לעשות את זה נמצאות כאן.

      http://cafe.themarker.com/post/2048699/

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום רביעי, 23/2/11, 13:37

        שלום!!!

        הפעם הייתי רוצה להמליץ לכם על סדרה מדע בדיונית, מן המשובחות שנראו על מסכנו, אך לצערי הורידו אותה מהמרקע בטרם עת. אין לי שום מושג למה, כי הייתי מת לדעת מה הסוף, אבל תחפשו אותה ב "B.B.C entertaiment", יום אחד היא תחזור - יש חוק כזה בכל הדברים הטובים.

         

        למעטים שעוד מגרדים בראשם ולא מבינים במה מדובר, אני מתכוון ל"ננס אדום", סדרה קומית עתידנית שרק בריטים מטורפים יודעים לייצר, סדרה שעקבתי אחריה כמו שפפראצי עוקבים אחרי סלבס...

        הסדרה מתחילה כאשר דייב ליסטר, איש צוות זוטר על סיפון החללית "ננס אדום", מגדל בהחבא את החתולה שלו על הספינה, דבר האסור בתכלית על פי חוקי צי החלל. הוא נתפס ומקבל שתי בררות:

        הוא יכול לאפשר שימיתו בהמתת חסד את החתולה, או שכעונש יקפיאו אותו לזמן מה. כאן המקום לספר לכם, שליסטר הוא אמנם אדם בור, חסר השכלה אמיתית או נימוסים, איש צוות לא הכי מקצועי עם חיבה לאוכל המוני ומזעזע (כל הזמן כבש בקארי?! פיכס), אפילו לא אדם מושלם במידותיו המוסריות, אבל בבסיסו הוא אדם טוב ואוהב עם לב זהב.

        כמובן, שהוא מקריב את עצמו - ונכנס להקפאה קוונטית, שגורמת לכך שבאופן זמני, הסתברות קיומו תהיה אפס והוא יחדל מלהתקיים עד שינחתו. הצרה היא, שזו קומדיה בריטית ומשהו חייב להשתבש בצורה מפחידה, אז בזמן שהוא נעלם, החללית סובלת מתקלה רדיואקטיבית וכל אנשי הצוות נהרגים, אז רק החתולה נותרת בחיים ואף אחד אחר לא נשאר להוציא את ליסטר מהמתקן. כעבור 3 מיליוני שנים, המחשב מחליט שהסכנה עברה ומוציא אותו לחופשי, לעולם שלא הכיר: ליסטר מגלה שכולם מתו ונשארו רק המחשב, יצור חתולי דמוי אדם שהוא צאצא אבולוציוני של החתולה שלו והולוגרמה מעצבנת, קודרת, שחצנית, מלאת רחמים עצמיים (מעין המקבילה הטלוויזיונית למרווין, הרובוט מ"מדריך הטרמפיסט בגלקסיה", רק פחות גאון) וחסרת כישרון, שהיא הדמייה ויזואלית ותודעתית של מכר מעצבן שלו שמת באסון, איש הצוות ארנולד רימר. רימר כל כך מעורר רחמים, שהמסקנה של כפילו החי מיקום מקביל, שמבקר באחד הפרקים, אייס רימר, היא שארנולד הוא הגרסה הכי פתטית שלו שיפגוש אי פעם. בשלב מסוים הם אוספים לספינה את האנדרואיד קרייטון, שהופך לאיש צוות נוסף וביחד הם מנסים לחזור לכדור הארץ.

         

        לכאורה עוד קומדיה, או עוד סדרה מדע בדיונית טיפוסית, אך למעשה ניתן לראות בה גרסה מודרנית ואפלה יותר לספר "הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק באום - ולא רק. אפשר לומר שמדובר במחזה מטורף, אבסורדי ומודרני על מוסר, מעין מניפסט פילוסופי פוסט- מודרני על אתיקה, מציאות ומות האלהים, מוסווה כקומדיה בריטית טיפוסית, עם גיבור עממי במרכזה, כזה שנרצה לפגוש בפאב ולשתות איתו כוס בירה. אם יורשה לי לקחת כדימוי ביטוי חוזר בסדרה, הסדרה היא בעצם גורמה טלוויזיוני, מכוסה בהמון רוטב קארי, כך שהסדרה עשויה לקלוע לטעמם של קהלים רחבים מהמצופה. ההומור פרוע וקולע כמעט תמיד, העלילות מופרכות ודמיוניות (למרות שתמיד יש הסבר פיזיקלי כלשהו) והעיצוב הפיזי של הדמויות והאפקטים מרשים כל אחד שכחנון צעיר (כמוני) צפה בפרקים ישנים של "סטאר טרק". כשמתעלמים מכל העניינים הללו, מוצאים שכמעט כל פרק מגיש לנו רעיון אתי או פילוסופי, מתחת לכל הניכור העתידני והדחקות...

         

        מה הקשר בין הסדרה הזו לסדרת המאמרים שלי על טבעה הקשה והאכזרי של המציאות?

        כדי להבין את זה, אנתח לכם פרק שבו החללית "ננס אדום" בורחת מרובוט מתנקש ומגיעה לכוכב לכת, הנשלט על ידי ישויות מיסתוריות ובלתי נראות, אשר יצרו דרך מחשב שדה של צדק "טבעי".

        ליסטר, רימר, דמוי האדם "חתול" והרובוט קרייטון נחתו על גבי הכוכב ונכנסו לאזור דמוי כלא מלא גדרות סביבו. קול מיסתורי רעם לעברם ברמקולים, מצהיר באזניהם כי במקום שולט שדה כוח שלא מאפשר מעשים לא מוסריים, שדה שבזכותו שורר שקט בכוכב כבר מאות שנים. כשהגיע הרובוט אשר רדף אחריהם, הם נבהלו (כצפוי) וניסו להתגונן כלפיו באלימות, לפני שינחית עליהם מכה משלו. להפתעתם, כאשר קרייטון הנחית מכה במחבת על ראשו של הרובוט המתנקש, למתנקש לא קרה כלום וקרייטון הרגיש חבטה בראש הפלדה שלו.

        מהר מאוד הם קלטו את הפרינציפ, ששדה הכוח סביבם לא מאפשר מעשי אלימות והוא מגן על "הקורבן" ומעניש את "התוקף" והם הבינו מה לעשות: הם נתנו למתנקש לתקוף אותם ועמדו בשקט ללא תזוזה, שזו אולי באמת התגובה הכי "מוסרית" (גם אם לא הכי אותנטית) במציאות בה יש שדה כוח כזה, מעין גן עדן לפציפיסטים ויפי נפש. הרובוט הכה אותם, ירה בהם, אך הם יצאו מזה ללא פגע. הרובוט, מצד שני, הרס את עצמו ונפל לקרקע במהירות.

         

        וככה ליסטר, רימר, "חתול" וקרייטון הסתלקו משם, כשהם משוחחים ביניהם על מה שלמדו מזה, כאשר ליסטר מסכם את הלקח המטאפיזי והאקזיסטנציאלי, שאנסח מחדש עבורכם ואוסיף הערות אישיות:

         

        אולי ישנן גרסאות של המציאות, שבהן הרשע נענש מיד והטוב אינו ניזוק לעולם, אך באופן פרדוקסלי מציאות כזו לא מאפשרת מוסר אנושי אמיתי. המוסר הרי דורש אלמנט כלשהו (הכי מזערי אולי, אבל שיהיה קיים) של בחירה חופשית, של רצון חופשי אמיתי. ניתן לגזור מכך, שגם בחברה הנאורה ביותר (או בעצם, דווקא שם) לא מומלץ לקבוע בחוק עונשים פליליים לכל מעשה לא מוסרי. עדיף להשאיר את הטיפול בנושאים מסוימים למערכת החינוך, למרות שאפשר לומר שהחינוך מקבע אלמנטים אחדים באישיות, "מתכנת" חלק מהדפוסים האנושיים ומסלק חלק מהרצון החופשי, אך חינוך במיטבו משאיר משהו מהרצון ומעודד את האדם לחשוב ולבקר את אותו חינוך בדיוק. מלבד זאת, אי אפשר לגדל ילדים מבלי לסרס חלקים לא רצויים ברצון החופשי שלהם. תתארו לעצמכם, שאף הורה לא היה מעיז לומר "אל תרוץ לכביש", או "אל תרוץ בחדר עם מספריים, במיוחד לא ליד אחיך, לא כל שכן עם יד רטובה ליד השקע"? המין האנושי לא היה שורד. נכון שכדור הארץ היה מרוויח מזה, אבל יש לזה גם חסרונות כמובן... מה שאני מנסה לומר בקטע החינוכי הוא, שלמרות שעבורי מטרת- העל היא לגדל בני אנוש ליברלים ונאורים, לפעמים סגנון ההורות כיום הוא יפה נפש וליברלי מדי. כל דבר צריך גבולות על מנת לגדול, חוסר גבולות מוחלט הוא ההתעללות הקשה ביותר - ואת זה אומר לכם בנאדם שגידלו אותו בצורה הפוכה והתעללו בו באמת.

         

        במישור הקוסמי, שאליו חתרתי במאמרי זה, ניתן להגדיר כי על מנת שיתפתח מוסר כלשהו, בעזרת חינוך כזה או אחר, המציאות צריכה (והיא אכן כך) להיות נייטרלית מבחינה מוסרית, נטולת כל השגחה עליונה, כשהשדה המוסרי היחידי הוא מנטלי וגם הוא מוגבל במידה רבה, שהרי הדבר שהכי מסרס את הרצון החופשי באדם הוא מה שהוטבע בו גנטית וחינוכית. במילים אחרות, כדי שלטוב תהיה משמעות, האדם צריך לעולם לא לנצח לגמרי את הרוע שבתוכו - הוא צריך להיות מסוגל גם לרע, אך להתגבר ולבחור בטוב לפחות חלק מהזמן. עובדה שבתהליך ההתפתחות של הרובוט קרייטון, התעקש ליסטר שכדי להיות אנושי באמת, הוא חייב להיות מסוגל לקלל, להיות זדוני ולשקר - קצת ההפך מ"פינוקיו", הא?

        מלבד זאת, באופן פרדוקסלי, כדי שתהיה משמעות למוסר, לא יכולה המציאות להיות מוסרית. המציאות, היקום והחוקים צריכים להיות נטולי מוסר ונטולי אלוהים.

         

        כדי לקבל עוד מושג על חוקי המציאות הפועלים בסדרה זו, תחפשו את הפרק בו צוות הספינה נקלע ליקום  מקביל, בו הזמן רץ אחורה. ההסתכלות המוסרית משתנה גם בפרק זה, שכן דמויות מופת כגון סנטה קלאוס (שגונב צעצועים מילדים מסכנים ועולה בחזרה בארובה) ופרנציסקו הקדוש (שהורג חיות מסכנות) הופכות לדמויות נתעבות, בזמן שהיטלר ימ"ש עומד לשחרר את פולין ולכן הוא גיבור...

        וזה עולם די מגעיל: במקום לאכול, הגיבורים שלנו מוציאים מהפה עיסת מזון מגעילה שמתקשה והופכת בחזרה לכריך טעים.

         

        ונוסף על זה, גם ביקום הזה אין להם אף אפשרות קלושה לברוח מחוקי הסיבה והתוצאה: כאשר ליסטר יורד מהספינה ליקום ההפוך, הוא חש שנסדקה לו צלע. בהמשך העלילה, הם נקלעים לקטטה בפאב - ואז ניגש איש עצבני לליסטר, נותן לו אגרוף ראשון ומאחה את צלעותיו הסדוקות. האגרוף השני "שואב" לו את הפנס שבעינו. התוצאה בתחילת העלילה קיבלה סיבה מספקת בסופה.

        כבר אמרתי לכם, שבמציאות אין ניסים?

         

        לסדרת המאמרים השלמה לחצו כאן.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום רביעי, 23/2/11, 10:51

          "זה לא שהזמרים האשכנזים יותר ישרים, פשוט אין להם ממה להעלים..."

           

          (מתוך הסטטוס של הפרסומאי ספי שקד בפייסבוק, על פרשות המיסים האחרונות בזמר המזרחי - אמירה מדהימה, לא?)

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שני, 21/2/11, 10:31

            (התכנית "מטר שבעים", משודרת בערבי שישי של קשת, במסגרת "לילה ביפ" בערוץ 2)

             

            טובי המדענים והמתמטיקאים יאמרו לכם, שהנוסחאות המשובחות ביותר הן דווקא הפשוטות יותר להבנה, עם כל הכבוד שיש לי לסיבוך ומורכבות.

            תמיד כשעובדים על תשובה לבעיה מתמטית ומוצאים נוסחה מסובכת, גם אם היא נכונה, רוב הסיכויים שהנוסחה הפשוטה והיפה יותר (יש הרבה אלגנטיות ויופי במתמטיקה) תהיה הנכונה יותר ללימוד והבנה משותפת של עולם המספרים.

             

            גם בבישול גורמה, העובדה שאוכל הוא משובח לא מחייבת את הכנתו לסבך לנו את החיים: אוכל טוב פשוט צריך הכנה קפדנית ממצרכים מעולים שמתאימים זה לזה, זה הכל.

             

            אותו עניין נכון גם בהומור: לוקחים נוסחה פשוטה שתצחיק את רובנו, מוסיפים לתסריט הגשה חצופה וצעירה, זורקים לתבשיל צילום מדוייק וקומיקאים טובים - ומקבלים תכנית מערכונים בת זונה, שגורמת לכם להרדם אחרי חצי שעה של צחוק פרוע, או לפחות בפה פעור מסקרנות.

             

            כזו התכנית "מטר שבעים". התסריט לוקח את ההומור למקומות קיצוניים לעתים ומצחיקים תמיד.

            השיר הזה, שמוקסס יפה- יפה, "בר רפאלי נגעה לי במרפק"? זה מצחיק כי זה די נכון, למרות שמוצג בהגזמה. המין הגברי באמת מספיק מטומטם כדי להרוס לעצמו את החיים כי בחורה נאה הסתכלה עליו.

            יש בדיחות קיצוניות, אבל כאלה שאני אוהב, למשל דרור רפאלי מסגיר את אפי מ"איפה אפי" (וולדו בלעז) לידי שוטרים נאצים. אבל אני גם מבקר את התכנית, שלא מפחדת מהומור נמוך ממש - והציגה בדיחה על חשבון הנכות של סטיבן הוקינג. היה לי פעם ויכוח, עם מישהי שאמרה שכל אחד צריך קווים אדומים. היא היתה סוג של מתנחלת מהזן הפאשיסטי והקווים שלה היו בהתאם. אני מסכים באופן כלשהו: כל אחד צריך קווים אדומים, כאלה שנוגעים לחמלה כלפי החלש, או הפצוע, או אפילו חולשת החזק במקרה של סטיבן הוקינג - ולא קווים אדומים שנוגעים לביקורת על המדינה. גם הבדיחה ששודרה פעם ב"ביפ", על חשבון זקנים ניצולי שואה, נראית לי אכזרית הרבה יותר מסתם בדיחת שואה ואני מתפלא על גיא לואל שסיפר אותה.

             

            בדיחה אחרת שנאמרה באותה תכנית, במסגרת הרעיון "עולם ללא נשים", התחילה קריפי והסתיימה באופן מוצלח, כשהם מאתרים את הבחורה האחרונה שנותרה בעולם, ילדה בת 12. הקטע הזה טמן בחובו כל כך הרבה אפשרויות מגעילות, שפשוט גרמו לי להתכווץ בכיסאי. לשמחתי, זה הסתיים בכך, שעכשיו הם מחכים 6 שנים ובינתיים סתם קופצים איתה בחבל. נו, כל מה שצריך זה לדעת עד כמה למתוח את החבל, לא?

            דרג את התוכן:
              3 תגובות   יום שני, 21/2/11, 09:29

              "מחר נתקלח ביחד ואני אגע לך בביצי החופש"

              (אלעד הגמד מ"האח הגדול", מתבדח עם רם הדייר שכבר הודח, את הבדיחה הכי מביכה על מסכנו)

               

              "ככה זה גמדים בשבילכם -

              דוחים הכל למחר"

              (דודו ארז, מנחה "טלוויזיה במיטבה", מגיב בבדיחה משלו, הפעם מוצלחת בטירוף)

               

              לאחר מספר שבועות בהם צפיתי בערב שישי החדש של קשת, מבית היוצר של ביפ (לשעבר ערוץ הצחוק), אני מוכרח להודות שמדובר בסוג של יצירת מופת קומית, קלילה רוב הזמן אך מתוחכמת לעתים.

              כאשר אני מנסה לענות על השאלה, האם מבקר תרבות הוא מקצוע מוסרי בעיניי, אני מבין שהתשובה שלי היא סוג של מלכודת. מצד אחד, המקצוע שלקחתי לעצמי כתחביב נחשב בעיניי לראוי רק אם המבקר ניסה פעם בחייו ליצור משהו - בבחינת נאה דורש נאה מקיים. מצד שני - וכאן אני שם לעצמי רגל - כשאני נתקל במבקר תרבות שאני אוהב, יש לי מנהג לבחון את יצירתו בקריטריונים מחמירים במיוחד!

               

              זוהי השקפת העולם הקשה, דרכה צפיתי ביצירתו הקומית הקודמת של התסריטאי יהונתן סמאש, "לילה בכיף".

              אותו יוני סמאש, שהפך לכותב האהוד עליי לתקופה מסוימת, פרסם בזמנו טור ביקורת בנושא טלוויזיה בעיתון מעריב. האיש חכם, חריף, בעל כושר ניתוח שקשה לי להתחרות בו - ומצחיק כמו שאני רק לפעמים מצליח להיות - וככה גם טור הביקורת שלו נראה. הוא קטל את הפסולת שעל המסך בניסוחים מנומקים להפליא, הוסיף כמה ירידות שנונות וביקר בחומרה, ממש כמו ביצירה הנוכחית שלו, את תעשיית הקוראים בקפה ובקלפים. חשתי יראת כבוד לאיש היצירתי והמבריק הזה, כך שממש ציפיתי להרבה ממנו כשישבתי בזמנו לצפות בלייט נייט של ביפ "לילה בכיף", בכיכובם של שחר חסון ואבי אטינגר, בהנחייתו של דודו ארז.

               

              בשונה ממבקרי טלוויזיה אחרים שקראתי בילדותי, אהיה הוגן ואודה שגם בלייט נייט ההוא צחקתי פה ושם. וגם כאשר לא, בחרתי לצפות בו באופן קבוע, כי התכנית העניקה לי שעשוע הזוי משהו. אז כבר זה אומר משהו, בהחלט לא מדובר במוצר פגום - אבל מיוני סמאש ציפיתי ליותר.

              בשביל זה הוא בחר לעבור לטלוויזיה, שאלתי את עצמי, אחרי שקטל בידור נחות כמו "השיר שלנו", בשביל ליצור בידור ברמה דומה עבור "ביפ"?

              ההגשה הצינית והשנונה של דודו ארז תמיד מצאה חן בעיניי, גם אבי אטינגר בסגנון הלוזרי של "אני וודי אלן הישראלי, רק סוטה יותר" הוא קומיקאי בעל תזמון מבריק. אבל אני לא ציפיתי לבדיחות סקסיסטיות זולות, שאפילו לא הצחיקו אותי, עם חבורת הרקדניות המטופשות הקרויות "הבכיפיות". גם שחר חסון, שיש בו בהחלט איכויות חיוביות, הלך באותה תכנית על הומור הזוי ונמוך מדי, לא ממוקד אפילו, הרי גם אצל רובין וויליאמס אתה מבין למה הוא התכוון כשהתרוצץ על הבמה, נכון?

               

              התכנית החדשה, "טלוויזיה במיטבה", דומה במקצת לתכנית הקודמת וכמובן כוללת את המשתתפים העיקריים באותה תכנית, אך במובנים רבים היא שונה, מהודקת יותר, חכמה יותר, אפילו מצחיקה יותר - ומוכיחה עד כמה זו טעות לזלזל בחשיבותן של תכניות בידור עשויות היטב, עד כמה שגוי לא להבין את חשיבותו של ההומור בחיינו...

              הומור איננו רק דרך לבריחה מהכאב, או שיטה להפסיק לחשוב - כשהוא במיטבו, ברמה הכי גבוהה שלו, מדובר בתכונה הפוכה מהמצופה: דרך לעסוק בכאב מבלי לחוש בו, שיטה לחשיבה אירונית, רעננה מהרגיל.

              ההומור מציע דרך להתבונן על המציאות בקריצה, לפעמים בצורה פילוסופית, ביקורתית ולעגנית מאוד.

               

              כך שהבידור הקל, המוגש לנו בערב שישי, במסגרת "טלוויזיה במיטבה", טומן בחובו דווקא עולם תוכן עשיר ונבון ביותר. ההגשה של המנחה הממושקף חריפה כהרגלה, אבל התכנים כבר אינם ממוקדים בבחורות ערווומות בבגדי ים זולים, אלא בעצם יש פה טור ביקורת תרבות של יוני סמאש, המתמקד בעולם הטלוויזיה ודרכו קוטל את תעשיית הקריאה בקפה ("והנוכלות", כדבריו...), כשמעל הכל יש הרבה צחוק, שעוזר לבלוע את העימות התרבותי החריף שנוצר פה. התסריט, כך נדמה, ממקד גם את האסוציאציות הפרועות והמבורכות של שחר חסון, מלכד אותן לתוך עולם הטלוויזיה.

               

              אחד המערכונים, שהוציאו את דודו מהאולפן, הציגו אותו כמנחה של תכנית בוקר דמיונית. אלא שבמקום לדקלם טקסט של תכניות בוקר, או כצפוי פארסה על חשבון התכניות האלו, הוא מדקלם פרוק מתוחכם של חלקים מהנוסחה שמרכיבה את תכניות הבוקר.

              אין לי מושג מי היה קודם, אבל זה מזכיר לי את "תירס סקסואל", להקת היפ הופ פארודי שמופיעה ב"הוט קומדי סנטרל" ומשתמשת באותה נוסחה של פרוק והרכבה מחדש. שוב, הוכחה שבידור קל לא חייב להתאים את עצמו לאנאלפביתים, אלא יכול להיות פוסט מודרני ועם קריצה יפהפייה לאנשים שלמדו קצת פוסט מודרניזם: במקום שיר ראפ רגיל או סתם לעג על ראפרים (שזה באמת כבר לא חדש, ה"דג נחש" עשו את זה), הם יורים בהגשה מאצ'ואיסטית נלעגת במתכוון את הנוסחה לראפ של סאבלימינל. תענוג.

               

              מכיוון שהבטחתי לא לכתוב יותר על "האח הגדול", הופעתה של פותנה בשבוע שעבר בלייט נייט זה נותנת לי תרוץ מעולה לכתוב קצת עליה: אני אוהב מאוד את פותנה, אפילו קצת מאוהב בה. נורא מצער אותי שהיא נשואה ובטח מתנגדת לנישואי תערובת. אתם מכירים את זה, שאתה מתבונן בבן אדם והוא קצת מגשים את הסטראוטיפים שיש עליו? אז במקרה שלה, אני מוצא רק שני סטראוטיפים נכונים לגביה, דווקא סטראוטיפים חיוביים: היא מאוד מודרנית ומסתדרת עם אנשים, סופר משוחררת ומתקדמת וגם יפה, אבל היא גם מצטיירת כבשלנית מדהימה ויש בה הדוניזם אמיתי שאני מקנא בו, אהבה כנה לנרגילה, חומוס וסתלבט, כל הדברים שהייתי רוצה לראות יותר במשפחה שלי. טוב, נו, נרגילה זה כבר מסוכן מדי לטווח הארוך, אבל הבנתם את הנקודה. אני מקווה שפותנה מקבלת את דבריי כמחמאה ומבינה שיש סטראוטיפים שאפשר לחיות איתם.

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שני, 21/2/11, 06:50

                שלום לכל הגולשים, במיוחד לבטטות הכורסה שביניכם!!!

                בשיעור הקודם למדנו כיצד להכין דברים טעימים מבלי להתאמץ, הפעם אעלה ברמה ואציע לכם מתכונים שאת חלקם אפילו התעצלתי מכדי לנסות - והם בכל זאת צריכים להיות לא רעים בכלל. תוכלו להכין לאח שלכם, אולי אפילו להרשים קרובי משפחה - וכל זה בזמן קצר יחסית, שיאפשר לכם לחזור למיטה ולהמשיך לנוון את שריריכם עד שתזדקקו לטיפולי פיזיותרפיה ממושכים. לא נשמע מעורר תאבון? המשיכו לקרוא!!!

                 

                פירה וחביתה - ויאללה למיטה

                 

                האמת היא, שמדובר בפירה וביצה עין, אבל חסר חרוז אז תתחשבו בי, בסדר?

                נניח שאח שלכם קפץ לביקור מהפנימיה שלו והבטחתם להכין לו הפתעה מיוחדת במטבח. הצרה היא, שאתם בעיצומו של דיכאון קליני ואין לכם כוח אפילו לקפוץ מהחלון, לא כל שכן לקפוץ לסופר ולקנות מצרכים טעימים, או לקפוץ לבית הקפה ולקנות רביולי.

                 

                עכשיו תניחו עוד הנחה קטנה: נניח שהדבר המעניין היחידי שמציץ מהסירים הוא פירה, אפשר לעשות מזה משהו? לדעתי, אפשר להוסיף עוד עובדה אחת אחרונה - והיא שכמעט בכל בית, כמעט בכל זמן, יש ביצים וקוטג', אז אפשר בדקה האחרונה לזרוק את זה בסיר כאילו שעבדתם קשה ולקבל מחמאות מהמשפחה, אם רק תעקבו אחרי הוראותיי המושחתות והעצלות...

                 

                מצרכים לבלוף הביתי החמים:

                 

                סיר אחד עם פירה מוכן

                ביצה אחת

                כף שמן קנולה

                פפריקה מתוקה

                טיפה מלח

                טיפה פלפל

                מתקן תיבול מלא בפטרוזיליה, או שמיר - לא חשוב מה, שיהיה ירק מהסוג הזה.

                 

                ככה תסדרו את אח שלכם, שיחשוב שהתאמצתם:

                 

                לוקחים את הסיר עם הפירה וטועמים. מוסיפים מלח ופלפל לפי הטעם. לוקחים מחבת קטנה על אש בינונית ושמים עליה את השמן. בתוך דקה שוברים את הביצה עליה בזהירות, שהחלמון יתרכז בשטח מעגלי בתור "עין". שמים קצת מלח ופלפל, אבל לא רק - מוסיפים מעל העין בזהירות פפריקה, כי יש לזה נטייה לייבש את החלמון. עכשיו, כשהביצה עוד על האש, עוברים עם מזלג וסכין ואוכלים את החלבון בלבד!

                תחשבו איזה גאוני ועצל, ככה גם הכנתם משהו נחמד לאח שלכם וגם הכנתם חביתה לעצמכם באותה פעולה... ולמה לעשות את זה כשהכל על האש? כי אצלי לקראת הסוף העין נקרעה קצת, אז דחפתי אותה על המחבת ש"תספוג" את הדליפה, ממש כמו שחברת הנפט הבריטית ההיא מצאה שיטה לטפל בדליפה בספינה שלה - ותיקנתי את הבעיה!!!!

                 

                עכשיו שהעין ניצבת לבדה במחבת, לוקחים אותה בזהירות עם כלי כלשהו ומניחים במרכז הפירה. דוחפים לאט לאט, עד שהעין תהיה בדיוק באמצע. מסביב לעין מפזרים בקפדנות טבעת קוטג'. מסביב לזה אפשר להשתמש בפטרוזיליה או שמיר. מניחים במקרר או על השולחן ומחכים למחמאות. לכו לישון, עבדתם מספיק.

                 

                אשכי הודו ברביולי לחילונים עצלנים

                 

                עכשיו אתם בטח משפשפים עיניכם כלא מאמינים, כמעט מכבים את המחשב בזעם, אומרים לעצמכם "זה נשמע מסובך וחייב לקחת יום עבודה שלם!" - אך טעות בידיכם! מדובר בתבשיל הכי קל שאי פעם הכנתם, כי בעצם צריך לערבב שני מאכלים מוכנים.

                 

                המצרכים לעבודה הקלה הזו:

                 

                רביולי מוכן ברוטב שמנת, אני מציע רביולי גבינה ברוטב שמנת ופטריות

                אשכי הודו מוכנים ממסעדה.

                 

                ככה תכינו ארוחת צהריים בלי ממש להכין:

                 

                קופצים למסעדה מזרחית וקונים שיפודי אשכי הודו. מבקשים שיוציאו את האשכים מהשיפוד וישימו בקופסה לקחת הביתה. אני למשל הייתי הולך למסעדת "ציפורה" בבת-ים. מאחסנים במקום טוב בבית את האשכים וקופצים לבית קפה, לקנות רביולי ברוטב שמנת. לוקחים גם כן, בקופסה הביתה - הפעם מנסים להזדרז, שהרביולי יישאר חם לפחות במידה מתונה. מגיעים הביתה, זורקים את האשכים לרביולי ומערבבים. אני למשל הייתי קופץ לקניון בת ים, לרשת "cafe cafe". עדיין לא טעמתי דבר כזה, אבל זה צריך להיות מדהים. וברור לי שאני לא הראשון שחשב על זה, אבל לא שמעתי על מסעדה שמציעה את המאכל המשולב הזה, יצא לי לאכול אותם רק בנפרד.

                 

                עוגת סטלנים מצויה

                 

                שיהיה ברור, אני לא מעודד את תרבות הסמים ובכל חיי ניסיתי רק פעם אחת, אבל ודאי הרוב יסכים אתי שלפעמים במבה מלוחה עם דגנים במילוי נוגט זה אחלה - ואני חושב שכולם יסכימו שיש משהו מופרע בבחירה הזו, זה נשמע כמו מנה של מישהו במאנצ'יז שעישן ערימת גראס, לא?

                 

                את השילוב הבא מעולם לא ניסיתי, אבל זה צריך להיות שילוב מעניין ואני הולך להכין את "העוגה" הזו לאח שלי ביום הולדתו. אולי בשבילו אני גם אשקיע בעוגה אמיתית, כי את אח שלי אני אוהב, אבל יש לו טעם יותר מוזר משלי: אם הוא אהב את ריבת העגבניות ובצל שהכנתי לו (זה כמעט נורא כמו שזה נשמע), הוא יאהב גם את זה.

                 

                המצרכים לטבח העייף:

                 

                גוש חלבה אחד גדול

                חבילה קטנה של במבה

                שוקולד מריר 90 אחוז

                שני סירים, אחד קטן ויש בו מים ואחד גדול

                מרשמלו אחד.

                 

                כך תכינו בעצלות:

                 

                מניחים את גוש החלבה על השיש. לידו, שמים סיר קטן עם כמות בינונית של מים על האש - ומעליו סיר גדול. ממיסים, בלי טיפת מים אחת, את השוקולד בסיר הגדול. מחכים שהשוקולד יצטנן מעט ומורחים שכבה דקה ממנו על פסגת גוש החלבה. מדביקים בתשומת לב במבות צהובות על השוקולד המתקשה ומשאירים מקום במרכז. מדביקים במרכז החלבה מרשמלו. מארגנים נר של יום הולדת על העוגה הביזארית הזו. מחכים עד שאחיך מגיע הביתה ורק אז מדליקים את הנר, שלא יאכל שעווה. טופחים לעצמכם על הכתף ונרדמים.

                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום שישי , 18/2/11, 07:22

                  שמעתי פעם את הראפר הקרוי "פישי הגדול", אומר שבעיקרון לא היה יוצא עם אישה שאינה יודעת לבשל. זה היה בתכנית "יחסים מסוכנים" עם דנה מודן, אז כצפוי המנחה הביעה תמיהה על כך (בצדק).

                  פישי התנער מיד מהמשמעויות הנלוות לאמירה כזו והסביר שהוא לא מעריך גם גברים שלא יודעים לבשל, כי אדם צריך "לדעת לדאוג לעצמו". נורא הערכתי אותו, עד שהוא זרק אמירה שובניסטית ופטריארכלית באופן בלתי ניתן להכחשה - ואיבד אותי, כי אני בעד שיוויון זכויות.

                   

                  בכל מקרה, נחזור לעניין, אדם באמת צריך לדאוג לעצמו ולמרות שאין לי מושג בדברים יותר מסובכים מחביתה (שזו חרפה כי ההכשרה המקצועית הראשונה שלי היתה כטבח), אני גאה שלפחות את זה אני יכול להכין לעצמי, בלי עזרת סבתא, או כל אדם אחר.

                   

                  הצרה היא שעד כמה שאני אוהב לאכול, אני אוהב הרבה יותר להיות עצלן מסריח (סתם, ה"מסריח" זו תוספת של הסביבה - אני דווקא די גאה בעצמי) ולא לעשות כלום, כך שמתחוללת בקרבי מלחמה תמידית בין העצלן לבשלן ולפעמים נוצרות פשרות תמוהות למדי, כאלה שתגרומנה לאייל שני לקפוץ לתוך בלנדר ענק ולהוסיף טעמים יחודיים לרסק העגבניות שלו. בזה הייתי רוצה לשתף אתכם, חבריי לעצלות, בתשובה לשאלה מה עושים בין פיהוק לנמנום, כדי להפוך תבשיל שכבר התחיל וכיוצא בזה, לסעודת מלכים...

                   

                  ניוקי ברוטב בזיליקום, דבש וחרדל

                   

                  המומחים האמיתיים בעצלות חריפה, כאלה שהתנהגותי נחשבת לחריצות בעיניהם, יתרעמו ודאי על המתכון ויגידו שצריך לעבוד פה ברצינות. ואני אענה כנגד זה, שעדיין מדובר בעבודה קלה באופן מזעזע מול מה ששף אמיתי היה עושה פה, כי עבודה אמיתית כוללת (לדעתי) להכין ניוקי מאפס, לקצץ עלי בזיליקום ועוד כל מיני עניינים משעממים. השף חיים כהן, שהצהיר כי מעולם לא נכנסה למטבחו אבקת מרק, ודאי יתחלחל מהמתכון החפיפניקי שאפרסם פה וכולל השלכת מאכלים מוכנים לסיר עם קצת אבקת בזיליקום, אז כל גולש שירצה מוזמן לשלוח לי בהודעות הפרטיות בקפה דה מארקר את הגרסה הארוכה והמסובכת למתכון שלי. אני מבטיח לפרסם את זה, אחרי הכל חיים כהן צודק - פשוט אין לי כוח.

                   

                  אז הנה המצרכים לשטות הטעימה שאני מכין:

                   

                  שליש צנצנת בזיליקום בגודל מלחייה (כזו שהבזיליקום בפנים באבקה)

                  כף וחצי דבש

                  כף וחצי חרדל

                  חבילה של ניוקי מוכנים להרתחה

                  מספר כפיות מלח לפי הטעם (תטעמו קודם)

                  סיר גדול שרובו מלא במים

                  סיר קטן שרובו מלא במים

                  פלפלייה כלשהי

                   

                  השיטה החפיפניקית להכנה:

                   

                  שמים את הסיר הקטן על אש גבוהה. מוסיפים שליש צנצנת בזיליקום, כף וחצי דבש (טעם הדבש לא יהיה דומיננטי, חלק מזה יתאדה) ומחכים שירתח. מערבבים קצת ומנמיכים לאש קטנה.

                  כשהמים מתחילים להתאדות מהסיר, שמים את הסיר הגדול על אש גבוהה, זורקים בפנים את הניוקי (בזהירות, זה כואב אחושילינג לקבל טיפות רותחות ביד) עם כפית מלח או שתיים ומחכים. שמים קצת פלפל, לא הרבה ובאיזה שהוא שלב הניוקי צפים למעלה בסיר - זה הרגע להנמיך אש בסיר הגדול. מוסיפים לרוטב בסיר הקטן כף וחצי חרדל (כשהרוטב ממש סמיך), שמים אש גבוהה מתחתיו, מערבבים וכשרותח - מנמיכים שוב.

                  מחכים קצת. בינתיים שופכים את כל המים מהסיר הגדול, מוסיפים את כל הרוטב מהסיר הקטן אל הגדול - ומחכים קצת.

                  עכשיו רק נשאר לכם לקחת בזרועותיכם את הסיר, לזלול מתוכו ולנהום "כן, זה משהו בנזונה. איליה הזה באמת שידרג לי את הניוקי, ממזר בן ממזר שכמותו..."

                   

                  סלט לפרזיטים

                   

                  בואו נניח שרבתם עם השותפים שלכם לדירה והחלטתם שאתם מטילים חרם אחד על השני, אז אף אחד לא הולך לקניות. המקרר ריק ועצוב כמו שרק מקרר יכול להיות, כך שכל מה שנשאר ממנו הוא צורתו העגולה והסקסית (כן, יש לי משיכה למקרר, זה לא שאני מממש אותה - יש למישהו בעיה עם זה?). טוב, אז הוא לא לגמרי ריק, נותרו בתוכו עגבנייה אחת (גם כן קצת חיוורת ועגומה, לא משהו שיחרמן את אייל שני), גוש גבינה צפתית במליחות עדינה ובקבוק רוטב שום. האם זה יספיק כדי להשביע שור כמוני? יספיק!

                   

                  המצרכים, כאמור:

                   

                  עגבנייה אחת

                  גוש גבינה לבן וכמה שפחות מלוח

                  בקבוק רוטב שום

                   

                  איך מכינים בלי להזיע:

                   

                  פורסים את העגבנייה לקוביות בינוניות, על גבול הקטנות. חותכים את הגבינה לקוביות בינוניות ומערבבים הכל באותה קערה. מוסיפים המון רוטב שום ונותנים ערבוב טוב. אם נשאר כוח לזוז, סוחטים קצת לימון בפנים. בזהירות, בלי גרעינים, אבל זה יוסיף טעם.

                  אוכלים בשמחה וחושבים לפני השינה אם אולי כדאי (בכל זאת) לעשות מחר קניות בסופר. גם עצלנים צריכים מזון.

                   

                  צ'ורבה ישראלית

                   

                  על שום מה ולמה אני קורא לזה צ'ורבה ישראלית? כי כל העניין פה הוא קומבינה מרגיזה בפשטותה, בישול חובבני וחסר השקעה, על הגב של מישהו אחר. חוץ מזה, ברומניה היו מוסיפים סלרי, אבל על הזין שלי רומניה כשאני רק רוצה לאכול ולישון...

                   

                  המצרכים לעוקץ הקולינרי:

                   

                  סבתא רומנייה אחת שכבר מכינה מרק

                  מרק אחד על האש, במקרה בצבע שקוף, רצוי שיהיו בו רק גזר ואיטריות, אם בא לכם משהו קצת מוזר אפשר שיהיו קניידלך

                  מלח לפי הטעם

                  לימון אחד

                   

                  הוראות להשתלטות על הסיר:

                   

                  נכנסים בערמומיות למטבח כשסבתא לא נמצאת והמרק מתבשל, מוסיפים כפית מלח כי הסבתות האשכנזיות לא מוסיפות מלח "בלי לטעום", סוחטים קצת לימון בפנים, מגבירים את האש עד שרותח - ואז מנמיכים ומתחלקים בתוצאה עם הסבתא. בכל זאת, יש גבול לכל ניצול.

                   

                  ובקשה קטנה מהגולשים: אם יש לכם דווקא משפחה תומכת, מעודדת ומעניקה השראה, בניגוד לי, או לפחות סבתא כזו, הכירו לה תודה במעשיכם ותנו גם לה להיות העצלנית מפעם לפעם. לכל אחד מגיע, לא?

                  דרג את התוכן:
                    2 תגובות   יום שישי , 18/2/11, 05:49

                    דרך אגב, אתה לא מרפה מעניין זהבי, הא? זה בסדר, גם אני נודניק:

                    או קיי, בקשר לזהבי, אני בהחלט מעדיף אותו על יורם שפטל, אבל לא בגלל שהעורך דין הזה הגן על דמיאניוק, זה לא מזיז לי את קצה הזין, פשוט כי הוא ימני מטורף והומופוב, עם רמז קל לשנאת ערבים.

                    זה הכל. חבל שאדם כמוך, שלהבנתי תומך בדמוקרטיה, אינו תומך במשפט צדק הכולל הגנה משפטית מלאה, אפילו לנאצים מסריחים (אגב, ממתי אתה בטוח שזה הוא? היית שם? גם לי יש הרגשה שהוא אשם, אבל תחושת בטן איננה ראייה משפטית: אני מוכן להסכים שגם תחושות הבטן שלי בנוגע למייקל ג'קסון אינן ראייה ויש סיכוי שמעולם לא נגע בילד לרעה, זה מספיק ישר בשבילך?!). גם ליגאל עמיר, להבדיל כמה הבדלות, מגיעה הגנתו של ארי שמאי, תגיד מה שתגיד. אני בעד מר שמאי בנושא הזה, למרות הסתייגות מוחלטת וברורה ממה שעשה מרשו.

                     

                    אבל אני לא אוהב רוב הזמן רדיו, כי רוב הזמן הם לא משמיעים לי את מה שאני אוהב - ואפילו הבידור בדרך כלל לא לטעמי, לפחות בטלוויזיה יודעים לבדר - אז לא, זהבי איננו מהמועדפים עליי, אני פשוט סוגר רדיו ופותח טלוויזיה. הבנת? נודניק. חבר אבל נודניק...

                    דרג את התוכן:
                      2 תגובות   יום שישי , 18/2/11, 05:32

                      ממש לא רציתי להכנס לנושא הזה, לא כי יש לי פחד להצהיר על דיעותיי, זה פשוט נשמע לי נושא משעמם ונדוש, אבל גלעד ביקש אז מה אכפת לי לנסות - ועל הדרך מצאתי שזה מוביל אותי לשאלות אחרות שהגבתי עליהן בהודעות פרטיות ופומביות, אז זה דווקא מעניין פתאום.

                       

                      קודם כל, אפנה לחבר טוב שלי, גלעד: אהלן, אני רואה שלא קראת את הפוסט בו כתבתי על עצמי. ברגע שכתבתי שאני "שמאל רדיקלי" ואתה מכיר אותי כאדם שמכיר בחשיבות כוחה של המילה ובמשמעויות, זה ברור שאני בעד זכויות של הומואים. אין דבר כזה "שמאל רדיקלי", בלי הכרה בחופש של האדם להצהיר על מיניותו מבלי להפגע. אין שום אפשרות אחרת, "שמאל רדיקלי" שלא תומך בזכויות הפרט הוא שמאל שקרי ומזויף, זה כמו משולש בעל ארבע צלעות, אולי זה קיים באיזה יקום אבל אני לא מכיר אפשרות כזו. לצערי, אני לא יכול להקשיב בתחנה לקטע עם הראל סקעת (כתבתי לך בפרטיות למה), אבל אני בעדו ובעד האמת שלו.

                       

                      הסברת לי שאתה בעד הפגנות, אבל שתהיה הפגנה צודקת ולא אלימה - ואז הגדרת אותי כ"סוג של אנרכיסט". נראה לי שאתה תמיד מצטט את נתן זהבי, שטוען שהוא "לא שמאלני ולא ימני, רציונליסט", אבל כשמדובר בי אתה נתפס לחצי מילה שאמרתי פעם, מזמן. זו הבעיה עם אנשים שמעריצים מישהו: הם תמיד מתייחסים אליו יותר בעדינות מאשר לידידיהם הקרובים ביותר.

                      אני נמצא איפה שהוא באמצע, אם תרצה להגדיר זאת כך, בנושא ההפגנות: הסינים, שודאי תסכים שיש בינם אנשים חכמים ביותר, כבר הסכימו שאין מרשם אחד ויחיד כיצד להתנהג בכל הסיטואציות. לפעמים נכון להפגין את מידת הרחמים ולפעמים נכון להתנהג באכזריות, למשל כשאתה שופך אנטיביוטיקה על מושבת חיידקים ש"רק רוצה לחיות בשלום" בקיבה שלך. ככה גם בהפגנות, אלא אם כן אתה ממש יפה נפש, פציפיסט לדוגמה: אם יוסי ביילין הוא השליט, שר המשטרה ושר המשפטים, מספיק כמה מכתבים מנומסים כדי שיתייחסו אליך. הוא הרי ממש לא אלים, הוא בהחלט אידיוט כמו שכתבתי, אבל לא אלים. אם מובארק מולך, ההפגנה הופכת לאירוע שונה לחלוטין. הכל תלוי כמה כוח מפעילים מולך, אתה מבין?

                      בקיצור, אני מעדיף הפיכות לא אלימות, זה מה שהדמוקרטיה אמורה לעשות כל מכמה שנים, לפחות בתיאוריה.

                       

                      אני לא סוגד לשום צורת שלטון וממשל, גם לא לאנרכיה - ופשוט רוצה שייתנו לי כמה שיותר אפשרויות בחירה.

                      אני גם לא סוגד לחוק ויש לי סלידה מאנשים שמדברים יותר מדי על שלטון החוק. השאלה היא איזה חוק, באיזו תקופה ומה זה אומר.

                       

                      אם נחזור לדבר על הומואים, אתה יודע שבכלל היה אסור לגברים להזדיין עד שנת 89', לא משנה שהם לא קרובי משפחה, או בגירים, או כמה הם מאוהבים?

                      אני לא יודע מה דעתך, אבל אם הייתי הומו, אפילו בשנים האלו, לפחות אם הייתי הומו חתיך, הייתי צובר כל כך הרבה עבירות, שלמשפחת אברג'יל היו פחות תיקים ממני. כי כפי שהבנת מתחילת התשובה, הזין והרקטום של אדם הם ברשותו וכל עוד לא הפר את גבולות ההסכמה של אזרח אחר, אין למשטרה שום זכות להתערב בזה. וזה יותר חזק בעיניי מכל חוק שהוא.

                      חוץ מזה, השארתי לך תגובות פומביות והודעה אחת פרטית. צ'ק איט אאוט, מן... ריספקט!!!

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום חמישי, 17/2/11, 08:20

                        (הנה בדיחה שנאמרה במקור בלייט נייט המשובח של הקומיקאי ג'ימי קימל. לקחתי את התרגום מהכתוביות, החלפתי את זמר הקאנטרי בגבי עמרני - ויצרתי את הבדיחה מחדש רק בשבילכם)

                         

                        אלו תמונות תלויות על הקיר של גבי עמרני?

                         

                        תמונות של בעלי מסעדות מזרחיות... (יענו כמו שהוא מופיע מצולם בכל מסעדה מזרחית)

                         

                        מקווה שנהניתם!!!

                        דרג את התוכן:
                          4 תגובות   יום חמישי, 17/2/11, 06:28

                          (אהלן גלעד!!! האמת היא, ששלחתי לך הודעה פרטית, המנוסחת יותר בבוטות, אבל גם אתה וגם ערן לא מסתכלים בהודעות שלכם - ערן לא יודע איך, תעזור לו - אז אנצל מאמר זה כדי לענות לך על תגובתך למאמר אחר)

                           

                          העובדה שידידי גלעד מבולבל מרוב הקשבה מעריצה למישהו צעקן ברדיו כבר ברורה לי, מה שציער אותי באמת היה לגלות שגם נורית דאבוש, שהיתה או עודנה יושבת ראש הרשות השנייה (זה עצוב בכל מקרה), מבולבלת בנוגע לשאלה מהם מדדי האיכות בתרבות, תרבות טלוויזיונית בפרט.

                           

                          באחת מגיחותיה לטלוויזיה, נשאלה הגברת דאבוש כיצד יש לפעול מול לוח שידורים המורכב בין השאר מ"האח הגדול". אני מקבל בהבנה את העובדה שסמכותה מוגבלת לתמהיל הכולל של לוח השידורים ולא לקביעת רף האיכות לכל תכנית, אך תשובתה ציערה אותי ושיקפה אובדן ערכים ברמה הכי בסיסית:

                          "אם יבוא הגורם הקובע ויוריד את התכנית 'האח הגדול', ודאי ישאלו אותו 'מי שמך?'... מול אלו שטוענים שזו תת-רמה, יש מי שיגידו שמדובר במיקרוקוסמוס של החברה הישראלית - עובדה שהיום עושים על זה עבודות בחוג לסוציולוגיה וחוקרים את זה..."

                           

                          אני שונא ביטויים שנועדו להשתיק אנשים ביקורתיים וחושב שחוצפה היא התנהגות חיובית, אז הביטוי המפגר "מי שמך?" כבר מזמן חדל להפחיד אותי. אם נורית דאבוש, שאמורה להיות סוג של מבוגר אחראי, שכחה מהם מדדי האיכות בתרבות, אשמח להזכיר לה ולכולכם.

                           

                          יהיה נכון לומר שאין אמת אחת בחוויה האנושית, כל אדם חווה את החיים מזווית הראייה שלו, אבל יש אמת אחת לשאוף אליה. כל מה שקיים שואף בתת המודע שלו לשלמות, חלילה לא למושלמות כי אז ייעלם מהקיום, אבל לתחושה העקרונית שהגשים את הפוטנציאל הנטוע בו.

                          או בתמצית, אין אמת אחת לחוות, אך יש אמת אחת ויחידה שראוי לשאוף אליה.

                           

                          אם יש משהו שלמדנו מהתכנית "מאסטר שף", תכנית שאיננה נטולת פגמים אבל יש לה את הקסם שלה, הוא שיש מדדים ברורים לשאלה "מהי איכות?", בהתאמה עקרונית לקהל המטרה ולמטרה האישית. אין תשובה אובייקטיבית באופן מוחלט לשום דבר, אפילו המתמטיקה סובייקטיבית (אחסוך מכם את ההסבר), אבל ישנם מדדים כל כך אוניברסליים שהם כמעט אובייקטיביים, ממש קרובים אל המוחלט יותר מהמתמטיקה עצמה.

                           

                          למשל, שמעתי שיש אנשים שהחיבורים אצלם במוח מכוונים אחרת ומילים מסויימות עושות להם טעם רע בפה, או אפילו התחושה של יום ראשון משנה להם את כל התפריט. ראיתי אחד כזה בתכנית ואין לי ספק בכלל שהתשובה לשאלה "מהו אוכל משובח?" שונה באופן קיצוני עבורו, אבל כשמכינים סעודה לאנשים שהחיבורים אצלם במוח פחות או יותר נורמטיביים, יש קווי אופי משותפים לבלוטות הטעם שלהם והתשובות לרעב שלהם די שונות, אך עם קווי דמיון כלשהם. גלעד ידידי זרק לי פעם את המשפט המרגיז "כל אחד והגורמה שלו", אבל זה משפט שיכול לומר רק אדם שמעולם לא דאג להרחיב את אופקיו ולצאת מחוץ לגבולות השווארמייה השכונתית (שווארמה זה אחלה לפעמים, רק שלא מדובר בפסגת הפירמידה הקולינרית, בכל זאת). האמת היא, שמי שיאכל בהרבה מסעדות טובות, יפתח טעם משובח. כל כך פשוט.

                           

                          זה לא אומר שאדם אנין טעם לא חוטא חטאים קטנים, אך הוא מודע לזה ברמה הכי מכאיבה. אני מודע לזה, שלאכול "מנה חמה" של נודלס זה סוג של תועבה, מעשה נוראי שהתדרדרתי אליו אך ורק בשל מצב בריאותי הנפשית. אני מודע להרבה איסורים שלבן תרבות אסור לעבור - ובכל זאת אני נכשל בהם, כמו צפייה ב"אח הגדול", או אכילת מרק מאבקה. אין לי שום ויכוח עם הסלידה ממוצרים תעשייתיים - ובכל זאת, חשוב לזכור שיצירתיות, המרכיב המשלים לאינטלקט, פירושה לשבור את הנוסחה הראוייה מפעם מלפעם. עובדה שאחת המתמודדות הצליחה להכין מנה ראוייה, שעברה מסננת של 4 שופטים קפדניים, תוך שימוש באבקת מרק.

                          אז צריך לבדוק כל כלל בחיים מחדש, אבל חשוב שיהיו כללים בתרבות ובמזון כדי שיישאר מה לשבור.

                           

                          הסיבה שבחרתי לדבר דווקא על "מאסטר שף" היא, שאם באוכל ישנם כללים, היכן שלכאורה הטעם אישי לחלוטין, בתרבות הטלוויזיונית והאמנותית שלנו ראוי על אחת כמה וכמה לשמור על רמה ראויה.

                          יש מדדים ברורים גם לשאלה מהי תרבות גבוהה, או ראויה. אנסח אותם לפניכם בצורה ברורה:

                           

                          1) כמו באוכל, ישנם מדדים אסתטיים וחושיים. בניגוד לגישה הפוסט מודרנית באמנות, אני טוען שלא מספיק למרוח כתם צבע על גבי הבד. חשוב שיהיה לפחות עוד כתם צבע לידו ושכל הכתמים ישתלבו ביחד בצורה שתעניק לצופה הרמוניה ומשמעות. קשה להקיף את המושג הרמוניה במאמר אחד, אך ישנם בין השאר מדדים מתמטיים לעניין, לפיהם אפשר להתפעל גם בשכל ממוסיקה של באך למשל.

                           

                          2) אם אדם כותב שיר על פרח, או ציפור ואין לכך רבדים נוספים, בוודאי שלא מדובר בתרבות נמוכה.

                          אך למי שרוצה להמריא ממש גבוה, מן הראוי שייגע במציאות סביבו או בתוכו. הוא יכול לגעת במושגים פוליטיים ביצירתו, או דווקא להסביר את יחסו של היחיד, האדיש או התומך או המתנגד, לפוליטיקה. זה לא משנה. העיקר שיספק ניתוח מעמיק למצב הכללי, או למצבו של היחיד, תוך שהוא ביקורתי לעתים - אין תרבות ללא ביקורתיות.

                           

                          3) ניתוח מעמיק פירושו לגעת היטב במושגים מתחום הסוציולוגיה, ו/או ההיסטוריה, ו/או התכתבות של היצירה עם התרבות הכללית, כשלפעמים אפשר ממש להמריא לתחום הפילוסופי. אלו רק חלק מהתחומים שיצירה יכולה לגעת בהם, אבל הרעיון הוא שלתרבות גבוהה יש מספר רבדים, בזמן של"אח הגדול" יש רק רובד אחד - מציצנות - את כל השאר מוסיפים המתמודדים.

                           

                           

                          4)כאשר ממריאים לגבהים מטאפיזיים ממש, אפשר לראות כיצד התרבות הגבוהה נוגעת במוחלט אפילו יותר טוב מאשר המדע. הפיזיקה המודרנית והפוסט מודרניזם כבר הוכיחו לנו, שאין אמת אובייקטיבית, אפשר רק לשאוף לשם, אבל אין דרך פחות אובייקטיבית לתאור המציאות מאשר התעלמות מהמימד הסובייקטיבי שבה. מסיבה זו, בהפוך על הפוך, דווקא לאמנות יש יתרון על המדע. עיין ערך "מחוברות" וסדרת ההמשך "מחוברים".

                           

                          שלא יחשבו שאני רק רציני כל הזמן, אין בי שום אשלייה כאילו מישהו יכול כל היום רק לקרוא פרידריך ניטשה ולראות ערוץ 8. האדם זקוק לבידור, אז יש יצירות תרבות לגיטימיות שאינן תרבות גבוהה, אבל גם לא זבל סטייל "האח הגדול", או בידור מתוחכם ואיכותי, שאינו מעליב את האינטיליגנציה. קחו דוגמאות:

                           

                          א': או קיי, בניגוד לגלעד אני חושב שנתן זהבי לא מייצג תרבות גבוהה, אבל הוא בהחלט שדרן רדיו נבון ומלומד, שאיננו מעליב את האינטיליגנציה של המאזינים. מאוד אהבתי את הציטוטים שכתב בעיתון בהשראת ניסים אלוני, למשל.

                           

                          ב': אני בטוח שאם אסתכל בפח הזבל של הגברת דאבוש, אוכל ללמוד הרבה עליה כאדם, אבל זה עדיין לא הופך את זה ליותר מזבל. במילים אחרות, אני בטוח שיש עבודות מחקר מעמיקות על "האח הגדול", זה לא הופך את מה שארז טל עושה למוצר איכותי.

                          באותו נושא, כשהדוקטור אשר עידן שאל בתכנית הצעירה 'מנת משכל', "מה רע בפופוליזם ורייטינג?", זה דווקא הגניב אותי, כי הוא שאל את זה לצורך פרובוקציה - וזה תמיד חשוב לאתגר את הערכים התרבותיים של זמננו. מצד שני, מי שזורק את כל העומק לפח כתשובה לשאלות הללו, לא יזכה לסימפטיה ממני.

                           

                          ג': אני אוהד גדול של רשף לוי (האח של רגב...), יוצר סדרת הטלוויזיה "הבורר".

                          זו סדרה בעלת ערכים בידוריים, מלאת יריות אקדח וחיסולים, אבל יש בה גם רבדים פילוסופיים, סוציולוגיים ואפילו פמיניסטיים. אחרי התדהמה הראשונית, קיבלתי את הצהרתה של נעמי, הבת החוזרת בתשובה של ברוך אסולין, שהצהירה "אני פמיניסטית". חרף הסטראוטיפים שיש לנו על נשים מזרחיות דתיות, היא שולטת ביד רמה בבן זוגה ואפילו מארגנת חיסולים בעצמה, ממש כמו אמא שלה. מה יכול להיות יותר פמיניסטי מזה? אני מאוהב גם בתכנים היהודיים העמוקים שעוברים גם שם וגם בסאב טקסט של הסדרה "תרגיע", עם לארי דייויד.

                           

                          ד': יצירה יכולה להיות סתמית בעלילתה ואז לשדרג את עצמה על ידי מודעות עצמית למדיום שהיא נמצאת בו. עלילותיו הראשונות של "סופרמן" בקומיקס הן סתם בידור, "ג'ונה הקס" הוא בסך הכל מערבון קומיקס, אך ספר הקומיקס "אבסולוט פאוור", שמצטט מהספרים הללו, הוא בידור מתוחכם ומודע לעצמו, שמבקר בין השורות את הקלילות בה מתחלפות מציאויות בקומיקס, באותה מידה שהוא נהנה ממנה.

                          או קחו לדוגמה את "הפיג'מות", סדרה חצי דבילית בערוץ הילדים, על שלושה לוזרים שמקימים להקה כושלת ונלחמים על חסדיה של אותה בחורה - עלילה מפגרת ברובה וקלישאית, שההתחכמויות הפוסט מודרניות שבה מצילות אותה מרדידות וההומור בכלל מעלה אותה לפסגת הבידור המתוחכם אך הקליל. סדרה מדהימה לסוגה ולא רעה בכלל גם בהשוואה לסדרות אחרות.

                           

                          ה': יש סדרות זבל כאמור - ויש סדרות שמצטטות מתוכן. חלקן ממש יצירות מופת.

                          עם כל הסיבות המחרמנות לצפות בסדרה האירוטית "עמנואל", מדובר בסרטים די זבליים בתוכנם. לעומת זאת, כשבסדרה "חשופים", תחייה קריסטל מציעה לראובן לב ארי (בגילומו של עמנואל הלפרין) לצפות ב"עמנואל", זהו רגע מעניין המשתלב בתוך יצירת המופת "חשופים". הכל עניין של מינון והקשר.

                           

                          בקיצור, יש מדדים. מכיוון שאפילו ההוכחות במדע אינן מוחלטות (לפי פיזיקת הקוונטים), אז באמנות על אחת כמה וכמה שאיני יכול להוכיח את קיומם של מדדים כמעט אובייקטיביים. לא נורא, נאמר כבר שהדבר היקר באמת, הוא זה הסמוי מן העין.

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            "בלוגיליה"
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS