כותרות TheMarker >
    ';

    "במציאות אין ניסים" (Blogilia)

    דף המשמש להגות בנושאי פילוסופיה, אנטי פילוסופיה ותרבות. הבלוג של איליה "בלוגיליה" כהן

    ארכיון : 3/2011

    1 תגובות   יום חמישי, 3/3/11, 21:26

    "ככה זה אצל העשירים-

    אוכלים קקי

    ומחרבנים זהב..."

     

    (דן ססלר, מבקר המסעדות המשעשע, בתכנית הבוקר של ערוץ 10, "גיא ואורלי", אחרי ששוחח על קפה שמעוכל על ידי חתולים, עובר תהליכים כימיים ומוגש במחיר גבוה)

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום חמישי, 3/3/11, 20:48

      אני רוצה לנצל את ההזדמנות בכתיבת הפוסט הזה ולשבח (בעניין קשור לפוסט) את ידידי גלעד, שהתחיל לקרוא את ספרו המצויין והקשה של פרידריך ניטשה, "כה אמר זרטוסטרא". אני חייב להתוודות, למרות שקראתי כמעט את כולו, שמעולם לא הצלחתי לקרוא ממש הכל ללא דילוגים, אז אני בכנות מאחל לגלעד שיצליח יותר ממני. אולי גלעד חושב שאני מלגלג עליו, כי משום מה הוא לא הבין שהחמאתי לו כשכתבתי אותו דבר באופן פרטי, אז אני נשבע שבפומבי אני רושם עליו רק ביקורת רצינית, בלי לגלוגים וסכינים בגב - את הבדיחות על חשבונו כבר אעשה באופו פרטי, המחמאה פה היתה ברצינות גמורה!!!  וחוץ מזה, שאר ההבנה שלי את ניטשה נובעת מקריאה של דברי פרשנות כמעט בלבד - כן, כן, ערוותו של מי שמתיימר להיות אינטלקטואל נחשפת - והמראה לא נעים כלל ועיקר.

       

      אם מדברים על ניטשה, הוא מוכיח נקודה שאני מזמן טוען בקשר לרוקנ'רול.

      התזה שלי בנושא, היא שרוקנ'רול זו בעצם לא מוזיקה, זו דרך חיים ודרך מחשבה: הרוקנ'רול הוא חופש. חופש מיני, חופש ממוסכמות חברתיות, החופש להיות פשוט ומורכב בו זמנית (תקשיבו למילות השירים של "מופע הארנבות של דוקטור קספר"), חופש מגדרי, החופש לחשוב בעצמך ולפעול לפי זה בלי לשים זין מה חושבים ההמונים (אולי חברי הלהקה נחשבים, כמה חברים קרובים - וזהו!!!) והחופש לבטא רעיונות, תשוקות ויצרים.

      בעצם רוקנ'רול יכול להיות, במובן המטאפורי כמובן, לא קשור בכלל למוזיקה, זו הדרך שבה אתה פוקח את העיניים בבוקר ועושה את "הקטע שלך" בחיים, כשאתה מתרחק כמה שאפשר מהעדר של בני האדם - והמוזיקה היא רק רקע לחיים כאלה!!! יש לפעמים אי הבנה בקשר לקונספט של "להיות גבר" והוא מעלה דימויים מאצ'ואיסטיים (מה הפלא, בעצם? הביטוי הוא ביטוי גברי אשר מדיר מתוכו נשים), אבל התפיסה המגדרית המשוגעת (והמבורכת) של חלק מלהקות הגלאם מטאל את המושג הזה, קצת מערערת את מוצקותו לכאורה: עבור חלקם, להיות "גבר" זה לעלות על הבמה בשמלה. בסרט תעודי על תרבות המטאל, שאל אחד מהם "עכשיו שכל הלהקות מפגינות קשיחות גברית על הבמה, איך אפשר להתעלות על זה? מה, לעלות על הבמה עם חליפת עסקים, כמו שאבא שלי לבש? אז החלטנו ללכת בדרך ההפוכה..."

       

      אבל, בדיוק כמו שכתבתי בתזה בתחילת מאמר זה, יש אנשי רוח ויצירה, למשל אותו פרידריך ניטשה, אשר מוכיחים כי רוח הרוקנ'רול יכולה לחיות גם מחוץ לבמה.

      ניטשה, בן למשפחה נוצרית אדוקה, כנראה מעולם לא ידע לנגן, אך ברוחו ביטא תרבות שלמה של חופש, יצירתיות ובעיטה במוסכמות. הוא בעט בדת וברעיון האל הרבה לפני שזה נעשה מקובל, אבל במאה ה-21 זה לא מרשים מספיק, נכון? זה ממש לא הכל: הרעיון לפיו יש כללי מוסר שאסור לפקפק בהם? ניטשה בעט בזה: הוא הרשה לעצמו לקרוא למוסר המקובל, מוסר "יודו-נוצרי" כהגדרתו (אבל הוא ממש לא היה אנטישמי, רק אחותו) מוסר צבוע של עבדים ממושמעים. הרעיונות של סוקרטס, המצביעים על האפשרות שיש אמיתות המשותפות לכולם? הוא לגלג על סוקרטס, ממש לעג לבסיס תורתו וטען מנגד, שאין אמת אבסולוטית, מלבד זה שאתה צריך ליצור את האמת שלך בעצמך.

      ומה עם פילוסופיה? הוא השתין על הלוגיקה, טען שהפילוסופיה הקלאסית שכלתנית מדי - וניסח פילוסופיה משלו, חלקה כתובה בסגנון שירי, דבר שלא היה נהוג עד אז (עד כמה שאני יודע, אתם מוזמנים לתקן אותי).

      האיש הזה היה הכי פרוע ורוקר מבלי שנגע בגיטרה, לכן נורא מרגיזה אותי היומרה של המנחה המתקתקה מירב פלדמן מערוץ הילדים, לפצוח בקריירת רוק. בנאדם נוסף, דווקא מוזיקאי, שפרשנים מודרניים טוענים כי ביטא ביצירתו את רוח הפאנק רוק, למרות שהגיטרה החשמלית לא הומצאה בזמנו, הוא בטהובן...

       

      אם הצלחתי לשכנע אתכם, שבנאדם יכול להיות רוקנ'רול מבלי לנגן, הבה נקפוץ לנושא האמיתי של מאמר זה ונתבונן בהאנק מודי, מ"קליפורניקיישן"...

      תובנה ראשונה: בתוך שם הסדרה נמצא הביטוי באנגלית לניאוף, פורניקיישן, פעולה חביבה (לכאורה) על האנק מודי.

      תובנה שנייה: כאשר מסתכלים על גיבור הסדרה (האנק) ברפרוף ושטחיות, נדמה לרגע שהוא כוכב רוק - והוא באמת כזה, ביותר מובנים מאשר ניתן לראות במבט ראשון.

       

      האנק מודי, סופר מצליח לשעבר, שאחד מספריו אף עובד לסרט, נמצא במשבר כתיבה, לפחות בעונה הראשונה. בתקופות רגילות, כאשר הוא כותב, הכתיבה שלו נוטה להביע ייאוש מהאנושות, קדרות, לעתים אף מיזנטרופיה. כאשר אינו כותב, הוא מנסה לנהל (ללא הצלחה) את חיי המשפחה המתפרקים שלו, שכוללים את בתו הגותית המרדנית והאקסית הממורמרת שלו.

      מכיוון שהנסיבות מקשות עליהם להתאחד, הוא מבלה את זמנו עם בחורות צעירות ונשים בגילו, פעם אחת (מבלי ידיעתו, הוא לא חלאה) הוא אפילו מבלה את הלילה עם קטינה.

      כשמסתכלים על קטעים נבחרים מהסדרה ולא ברצף, נוצר הרושם כאילו מדובר בסוג של ליצן חצוף, חסר כל מחויבות, שנהנה לדלג ממיטה למיטה. לא שהכל שקרים, אך דעתי על האנק שונה במקצת: אני חושב שהוא באמת מאוהב באקסית שלו ומעוניין להשאר נאמן לה, אבל תמיד יש איזו הצעת עבודה במדינה אחרת וכו', שגורמת להם להחליט על הפסקה ביחסים. לא ראיתי אותו מעולם, פשוט מעולם, בוגד בה - ואפילו הפעם בה העניק עונג אוראלי לאשה אחרת, נבעה מאי הבנה כשנכנס לחדר הלא נכון בחושך... אתם מומנים לחייך בספקנות ולהשוות למשה קצב, אני החלטתי להאמין להאנק וזהו זה!

      בכל מקרה, עד שאהובתו תחליט לחזור אליו, הוא פשוט חי את החיים שכל הגברים (וחלק מהנשים) היו רוצים לחיות.

      סדרה מדהימה, מצחיקה וחסרת גבולות, התלונה היחידה שיש לי היא שחוץ מהבת הגותית, הדמויות הנשיות ממש לא חזקות מספיק והן מהוות סוג של רקע לעלילה הגברית.

       

      דמות יוצאת דופן בעלילה זו היא סו קונולי, הבוסית של צ'רלי רנקל, הסוכן הפתטי והקרח של האנק מודי, בגילומה של קתלין טרנר הכריזמטית: אישה פרועה, גסה, וולגרית, בעלת פה מלוכלך, שמטרידה בהצעות מיניות בוטות לחלוטין את רנקל - ומצליחה במזימתה.

      מבט חתרני על הדמות, גורם לצופה הנבון לקלוט, שסו נוצרה כמראה מעוותת שנועדה להראות לנו, איך נראים גברים מהזן הישן במבט נשי, או עד כמה דוחים ומבזים את כבוד האדם חלקנו יכולים להיות. אם סו קונולי דוחה אתכם (אני ממש נגעל ממנה כשאני מפסיק לצחוק), תחשבו שפעם ככה היה מקובל להתנהג בעולם הגברי, במקומות מסוימים זה עדיין ככה!!!

       

      למבט נשי חתרני בסדרות נוספות, אפשר להציץ בדראג קינג שנעשה בסדרה הבריטית "טיטי טיטי בנג בנג" ב-"BBC entertaiment" (בעצם, הסדרה כבר ירדה, אבל היא עוד תחזור), או בסדרה נוספת ששודרה באותו ערוץ וירדה, "ננס אדום", בפרק בו אנשי החללית מגיעים ליקום מקביל, הפוך מגדרית, הנשלט בידי נשים. הגרסאות עמוסות האסטרוגן שלהם מתייחסות אליהם... נו, כמו שהם מתייחסים בדרך כלל לנשים. את האכזבה הכי קשה חוטף דמוי האדם "חתול", שמצפה לקצת אקשן ומגלה שההפך ממנו זה... כלב.

       

      (הסדרה "קליפורניקיישן" משודרת בהוט 3, ימי שלישי בשעה 22:00)

       

      נ.ב: לידידי ערן, בבקשה תשלח לי הודעות, ההוראות איך לעשות את זה נמצאות כאן.

      http://cafe.themarker.com/post/2048699

      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום רביעי, 2/3/11, 05:38

        בערוץ 10 מפמפמים לנו במוח את הפרומואים של הסדרה החדשה, "טריני וסוזנה עושות את ישראל".

        יצא לי לראות את הגרסה הבריטית של הדבר הזה - והנה התוכן בתמצית:

        שתי מומחות לאופנה מגיעות לכל מיני ערים, אוספות סביבן קהל עצום של נשים, עושות רעש והמולה בסטייל של העצמה נשית, נוזפות באלו שמתלבשות מזעזע, מעודדות את הכונפות וטוענות שהן בעצם לא כונפות - והשיא הוא תצוגת האופנה, שבה כל הבחורות רואות את האור ולומדות איך להתלבש.

         

        זה יישמע מוזר מפי אדם לא אופנתי כמוני, אבל יש חשיבות כלשהי לביגוד בעולמנו. אם אתם זוכרים מרשימותיי הקודמות בבלוג, אני טוען שלא רק שיש ספרים טובים וספרים רעים, סרטים ברמה וקומדיות זולות, לדעתי יש גם הגדרות יפות למזון גורמה ודרכים נכונות לבשל. מכאן ניתן להסיק, שיש גם דרך נכונה להתלבש ולהתאים צבעים, לא משנה שזה פחות חשוב מקריאת ספרים.

         

        אבל שימו לב, שבפרומו יורדות שתי הפרחות מהמטוס, כאשר סוזנה לבושה באיזה בגד ללא שרוולים ומנפנפת בידה לקהל. עכשיו, אם נהיה פיירים, אני לבוש רוב הזמן כל כך גרוע, שאין לי זכות לכתוב אפילו מילה בנושאי אופנה, אבל אם הייתי משפר את המראה שלי, לא הייתי לוקח עצות בלבוש ממישהי עם זרועות רופסות, שמעיזה ללבוש בגד ללא שרוולים. שלא יהיו לכם ספקות, אני חושב שגם לנשים שמורה הזכות להיות בהמות עצלות כמוני, אבל למי שישאל אותי "הסתכלת לאחרונה במראה?", הכנתי את התשובה הבאה: "מתי לאחרונה ראיתם אותי בגופייה, או חולצה ללא שרוולים?"

         

        אז כפי שהבנתן, טריני וסוזנה, בפעם הבאה שאראה אתכן על מסך הטלוויזיה, אמהר לזפזפ לערוץ אחר...

         

        נ.ב: לידידי ערן, בבקשה תשלח לי הודעות, ההוראות איך לעשות את זה נמצאות כאן.

        http://cafe.themarker.com/post/2048699

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום רביעי, 2/3/11, 02:59

          (המדור האחרון בנושא זה מוקדש לשף ליאור רט, שניסה כמה שיכל ללמד אותי משהו)

           

          אחחח, כמה נפלא, אי עשייה... העיקרון הרוחני הכי טוב שקיים!!!

          לשבת על התחת, פשוט להכנע - ולתת לכוחות הפנימיים להניע אותך לפעולה, לסמוך על הטבע, שיצר בך מצפון, אינטואיציה וחושים, שיידע לרפא את הפצעים הכואבים ולתת לך רעיונות חדשים לסמוך עליהם.

          אין מה להגיד, עצלנות מטורפת היא האופציה היחידה למשהו קבוע להשען עליו.

          כשאני בקלפי (פעם בארבע שנים) אני שמאלני, כשאני מדבר על מדע אני משתדל כמה שאפשר להיות רציונלי, כשאני מול אנשים שאני מחבב אני הומניסט, כשאני פוגש את שאר האנשים אני מיזנטרופ, כשאח שלי עומד לבקר אני אח אוהב, כאשר נחה עליי הרוח אני יצירתי וביקורתי, אבל הדבר היחידי שמנחם אותי ביום יום, הוא פשוט לשבת ולחשוב, או לשבת ולקרוא, או לשבת ולדמיין, או סתם לנמנם.

           

          מה לעשות, שלפעמים כשאני מנסה לבהות בקיר, רעב קל מתעורר בי, כי אני גם חזיר לא קטן (ודי גאה בזה רוב הזמן), - ובכל זאת אין לי כוח להכין משהו רציני? בשיעור האחרון בסדרה זו אחרוג מעט ממנהגי וממש אלמד אתכם איך להכין כריך רציני, אבל כזה שבסופו יש מרכיב נאה של "אי עשייה". את הרעיון קראתי בספרו של מאיר שלו "בביתו במדבר",  אך גיל חובב הוא שהזכיר לי מתכון זה מחדש בתכנית הטלוויזיה שלו.

           

          כריך סתתים (השם הצרפתי - כריך רכבות)

           

          המצרכים:

           

          כיכר לחם אחת

          גבינה צפתית מלוחה

          2 עגבניות, אולי אחת...?

          עשרה זיתים שחורים, בערך

          פטרוזיליה כמה שצריך

          מספר שיני שום, תלוי במידת האשכנזיות

           

          דרך ההכנה:

           

          חותכים לפרוסות את העגבניות והגבינה, שוברים מספר חצאים של שיני שום, מגלענים את הזיתים ושמים הכל בקערה, עם שמן זית ופטרוזיליה. מערבבים, עושים ביד חור בכיכר הלחם ודוחפים כמה שאפשר פנימה. עוטפים את הכריך בניילון נצמד - ויושבים עליו!!!

          כאן נכנס עניין אי העשייה: מתבטלים כמה שעות בלי לעשות כלום, פשוט יושבים על הסנדביץ', קוראים, שורקים לעצמנו כשנמאס לקרוא, אם אין ספר בסביבה אפשר לבהות בקיר (או גרוע מזה - לצפות בטמבלוויזיה...) - ומשחקים איקס מיקס דריקס עם השותפים לדירה. בצהריים קמים מעל הכריך, מוציאים מהניילון - ואוכלים בתאבון רב.

           

          "סנדביץ' כזה אף פעם לא יהיה לך בבית. נשים לא יודעות להכין סנדביץ' כזה. שבוע שלם הם יעבדו בשביל לבשל את האוכל הכי מסובך בעולם, אבל דבר כזה, לשבת על הסנדביץ' ולא לעשות שום דבר זה אף פעם לא יעלה להן על הדעת."

          ואחרי כמה דקות של לעיסה חייך ואמר: "צריך לאכול משהו בשביל כל-כך הרבה דיבורים."

          והשתתק, אוגר כוחות חדשים אחרי המשפט הארוך שהשמיע, התנשם והמשיך:  "אתה יודע למה זה ככה, רפאל? כי גברים אוהבים שכמה דברים קורים ביחד. בזמן שאני עובד, הכביסה שלי על החבל מתייבשת, הסנדביץ' שלי מתחת ללוח נלחץ, ובים כל היצורים הקטנים שוקעים ולאט לאט הם נהיים אבנים חדשות. תראה מה שקצת לחץ עושה... אם הייתי יושב על הלחם הזה מאה מיליון שנים, גם הוא היה נהיה אבן. יהלום אפילו!"

           

          (מתוך "בביתו במדבר", עמוד 77. אני חייב להסתייג מהכתוב, שכן גם הגברים לא כאלה טובים במלאכת האי- עשייה, אבל כמובן שיש בי חיבה רבה לאברם הסתת - דמות מרשימה...)

           

          חביתה שרופה

           

          את המתכון הבא גיליתי בטעות נוראית ונפלאה, כאשר עברתי הכשרה כטבח בחולון. באחד הימים אצתי רצתי מלא מבוכה, להודיע לאחד האחראיים במחסן ששרפתי לו את החביתה - ושיחכה קצת. להפתעתי הוא הודיע לי שככה הוא אוהב את החביתה שלו, אז מאותו יום הופקדתי באופן קבוע על מלאכה זו.

           

          המצרכים:

           

          2 - 1  ביצים

          כפית מלח

          חצי כפית פלפל

          כף שמן קנולה

           

          דרך ההכנה:

           

          שוברים את הביצים בקערה, מתבלים ומערבבים. שמים מחבת על האש עם כף שמן קנולה, שופכים את תוכן הקערה למחבת והולכים לקרוא קצת ולהתבטל. כשמתחיל לעלות ריח שרוף, מורידים מהאש, מחפשים מישהו חסר חוש טעם - ומגישים לו את זה. בתיאבון? שיהיה...

           

          נ.ב: לידידי ערן, בבקשה תשלח לי הודעות, ההוראות איך לעשות את זה נמצאות כאן.

          http://cafe.themarker.com/post/2048699

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שלישי, 1/3/11, 23:05

            בסדר, בואו נניח שאני מקבל את השטות הזו - אולי באמת יש אלהים... ואם יש אלהים, מן הסתם אפשר לומר שהוא כל יכול. אבל מי אמר שאלהים הוא יישות של טוב? במיוחד לאור ההתנהגות המגעילה שלו בתנ"ך, כשהוא מצווה לרצוח עמלקים גדולים וקטנים, הייתי אומר שטוב הלב שלו דומה לטוב הלב של היטלר (לא, גלעד, אני לא חוזר בי - אז הוא לא תכנן את זה עם רכבות ותאי גזים ולא היה לו שפם קטן, כי הוא "אלהים", אז כל שפם שלו בגודל של גלקסיה, אבל רצח עם הוא רצח עם).

             

            אנשים ביקורתיים יותר מהמיינסטרים בתנ"ך, למשל קוהלת, ראו עד כמה הבל הבלים העולם הזה. טיפוסים חתרניים ממש, למשל הגנוסטים, טענו שאלהים הוא חתיכת בנזונה סאדיסט, שברא את היקום הזה כדי להתעלל בבני אדם והנחש הקטן הוא בעצם סמל הטוב... תקלטו איך המציאות נראית במבט הפוך!!!

             

            אבל עזבו את הרעיונות שלי על אלהים, תקשיבו לגבר יותר מלא און, יותר כריזמטי, כזה שיודע לעשות "גוד טיים" לנשים. יה, איים טוקינג אבאוט שף פרום "סאות'פארק", ביץ'!!!

             

            שף: סטן, לפעמים אלוהים לוקח את האנשים שהכי קרובים לנו, כי זה גורם לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. הוא אל מאוד נקמני, סטן. הוא מרוגז על משהו שעשינו לפני אלפי שנים. הוא פשוט לא מצליח להתגבר על זה. אז לא אכפת לו את מי הוא לוקח - ילדים, בובות, זה לא משנה לו כל עוד זה עושה אותנו עצובים.

            אתה מבין?

             

            סטן: אז למה בכלל אלוהים נותן לנו משהו מלכתחילה?

             

            שף: טוב, תסתכל על זה ככה. אם אתה רוצה לגרום לתינוק לבכות, אתה צריך לתת לו סוכריה ואז לקחת אותה. אם לא תיתן לו בהתחלה סוכריה, לא יהיה לו על מה לבכות. בדיוק ככה עובד אלוהים - הוא נותן לנו חיים ואהבה ובריאות רק כדי שהוא יוכל לחטוף לנו את זה מהידיים ולגרום לנו לבכות, ואז הוא יוכל לשתות את החלב המתוק של הדמעות שלנו. אתה מבין, סטן, הדמעות שלנו הן מה שנותן לאלוהים את הכוח האדיר שלו.

             

            (הועתק מהספר המשעשע והחכם "סאות'פארק ופילוסופיה")

             

            הוספתי לכם קישורים לשני סרטוני פלאש שיצרתי באותו נושא:

             

            פלאשיליה מס' 2

            מרפלאש מס' 0

             

            לסדרת המאמרים השלמה לחצו כאן.

             

            נ.ב: לידידי ערן, בבקשה תשלח לי הודעות, ההוראות איך לעשות את זה נמצאות כאן.

            http://cafe.themarker.com/post/2048699

            דרג את התוכן:

              פרופיל

              "בלוגיליה"
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              ארכיון

              פיד RSS