אחרי ששוב הייתי בראיון, אף על פי שהרשמתי את המראיין - עו"ד ותיק בתחום המסחרי, קיבלתי שוב את התשובה: "אין לך ניסיון".

ואוו הניסיון הזה באמת כמו מקל בגלגלים.

אז חשבתי לעצמי כמה חסרת ניסיון אני יכולה כבר להיות ועלה בדעתי שיש כמה דברים אחרים שבהם בטוח יש לי ניסיון.

אוקיי אז הנה כמה מהחשובים:

יש לי ניסיון של 27 שנה בלהיות בן אדם.

חשוב מאוד להיות בן אדם במיוחד בחברה שלא מעט מהאנשים בה מתנהגים כחיות. אני חושבת שבנוסף להיותי כזאת אני גם בן אדם טוב. אולי אני לא חייכנית לכל אדם שבא לקראתי ולפעמים אני יכולה להתעצבן ולהיות קצת פחות נחמדה אבל בסה"כ אפשר לומר שאני בן אדם טוב.

כמובן שאני מודעת היטב למושג אין הנחתום מעיד על עיסתו אז הקביעה שלי לגבי היותי בן אדם טוב מגיעה מפידבקים שקיבלתי לאורך כל חיי.

יש לי ניסיון בלב שבור.

יש הרבה אנשים שנשבר להם הלב ויש גם כמה ברי מזל שמעולם לא חוו את החוויה הלא נעימה הזו.

אני אחת מאלה שהרגישו על בשרם כמה כואב זה יכול להיות. אומנם לא נשארו צלקות נראות לעין או כל אינדיקציה לכאב שלב שבור יכול לגרום, אבל אפשר לומר שעברתי אירוע מעצב אישיות.

יש לי ניסיון בלהיות בת, אחות ונכדה טובה.

ההורים שלי רואים רק נחת ממני (חוץ מהקטע שעזבתי לתל אביב ואין להם נכדים). עשיתי הכל לפי הספר הפולני: סיימתי תיכון, עשיתי צבא, עשיתי תואר במשפטים וכמובן גולת הכותרת עברתי את בחינות הלשכה מפעם ראשונה והפכתי לעורכת דין הראשונה במשפחה.

אחי הקטן לא מפסיק לנצל את כישורי הכתיבה שלי והפך אותי לעו"ד הפרטית שלו לכל עניין ודבר.

סבא וסבתא שלי מקבלים ממני טלפון אחת לכמה חודשים וביקורים אחת לכמה שנים. וכן אני נכדה ממש טובה הכל בהתחשב בעובדה שהם מתגוררים בארצות הברית.

יש לי ניסיון בראיונות עבודה.

אני עדיין זוכרת את הראיון הראשון שלי. חיפשתי התמחות והוזמנתי לאחד המשרדים הנחשבים בתחום הנדל"ן. עם אתר אינטרנט מושקע ומשרד באחד המגדלים הגבוהים בארץ. המראיין היה אחד השותפים - עו"ד מתוקתק, לבוש היטב ומתהדר בחפתים (כי אם פוזה אז עד הסוף).

הוא שאל ואני עניתי. תוך כדי הראיון הרגשתי את החום עולה והפנים שלי מאדימות כל כך ששום פודרה בעולם לא היתה מסתירה את המבוכה שהרגשתי באותו הרגע.

מאז עברו כמה שנים ועוד כמה וכמה ראיונות. והיום, בבטחון מלא, אני יכולה להעיד על עצמי כמרואיינת מנוסה מאוד.

בראיון האחרון הרגשתי שהולך לי מעולה. הצלחתי למכור את עצמי כמו שרק מרואיינת מנוסה יכולה. המראיין, כפי שכבר ציינתי, התרשם מאוד ואף שלח מייל המביע את התרשמותו.

אז נכון אני עורכת דין צעירה עם ניסיון של חצי שנה ולצערי לא נולדתי עם ניסיון של עו"ד ותיק.

אבל אף אחד לא יכול לקחת ממני את מה שכבר יש לי ומה שהופך אותי לאני המיוחדת בעיני עצמי

על פי ויקיפידיה משמעות המילה פרופורציה הינה יחס בין מספרים. בדגל ישראל למשל היחס הרשמי בין האורך לרוחב הוא 8:11 (ואם זה בויקיפדיה כנראה שמדובר במדע מדויק ).

מכירים את זה שאתם לא מרוצים מהעבודה שלכם ולא מצליחים להתקבל למשרת החלומות?

חיי האהבה שלכם בקרשים ואתם בגיל שהחברה מתחילה ללחוץ עם שאלות.

מכירים את זה שאתם מגיעים הביתה, נמרחים מול הטלוויזיה ומרגישים שאין לכם חיים?

הכלבה של השותף שלכם נובחת עד 3 לפנות בוקר ולא נותנת לכם לעצום עין.

מכירים את זה שאתם מחכים שמשהו ישתנה ותקבלו חדשות טובות אבל זה לא קורה כבר זמן מה?

ואז אתם לוקחים את כל הצרות שלכם, מכניסים אותם לסיר אחד ומתחילים לבחוש, מכירים?

אוי כמה שאני אומללה, אוי כמה שהחיים קשים ואוי מתי כבר יהיה טוב?

טוב אז אני מכירה. מכירה מקרוב.

קל לשקוע בדיכאון וברחמים עצמיים, ללבוש טרנינג דוחה ולבהות במסך עם קופסת גלידה משמינה. אנחנו לא נהנים להיות במקום הזה אבל אין אחד שלא היה שם בשלב כלשהו במהלך חייו.

ואז מגיעה לה השריפה בכרמל ותופסת את כל הסופ"ש שלנו. מהופנטים ליונית לוי שלא מחדשת דבר אך מצליחה להחזיק אותנו שעות בתקווה לשמוע קצת חדשות טובות.

היא מודיעה לנו שיש הרוגים, אנשים איבדו את הבתים שלהם, הירוק הפך לאדום ומאדום לשחור ונשקפת סכנה לחיות בחי בר.

ואז לאט לאט סיר האומללות מתגמד אל מול האש ששורפת לנו את המקומות היפים בארץ, אל מול הצעירים והצעירות שנהרגו בעת מילוי תפקידם ואל מול הילדים שלא מבינים מה קרה למקום שבו הם מרגישים הכי בטוח בעולם.

רובנו אנשים אגוצנטרים. ואני לא אומרת את זה מהמקום הרע של המילה-זו האמת. רוב הזמן אנחנו מתעסקים בעצמנו ובצרות שלנו. אנחנו שוקעים בדיכאון כי החיים שלנו "קשים" ורע לנו.

שריפת ענק שמשתוללת בצפון מנערת אותנו מההתעסקות העצמית ומזכירה לנו שהבלאגנים שלנו כל כך קטנים ולא חשובים ביחס לבלאגנים של אחרים. אירוע כמו זה מכניס אותנו לפרופורציות.

היום, לאחר שהשריפה כובתה ואיתה נעלם גם ה"עשן" בכל ערוצי החדשות, אני חוזרת להתעסקות העצמית שלי. חוזרת לאותו סיר שבישלתי לפני שהגיעה השריפה: אותה עבודה, חסרת אהבה, מרוחה על הספה, הכלבה לא נותנת לישון וכלום לא השתנה.

אבל אולי משהו כן השתנה. אולי לעת עתה גם בעבודה יש מין החיובי, יש לי המון אהבה מהאנשים החשובים באמת, הספה כבר לא כל כך נוחה והכלבה? זה הסוף של החזירה, מהיום היא ישנה בשירותים ויהי מה!

החיים שלי:אירוע כמו השריפה בכרמל - הכל יחסי.

הגעתי לעוד ראיון עבודה, עוד אחד מיני רבים.

למען האמת כמעט וביטלתי בתירוץ שזה כבר לא רלוונטי או משהו בסגנון. אבל ברגע האחרון החלטתי להגיע-"שיהיה, עוד ראיון לא יזיק, בסוף אהיה ספצית בראיונות עבודה".

להפתעתי הרבה היה זה משרד מתוקתק, במיקום מעולה והעובדים בו נראו כאילו יצאו מפרסומת למשרד עו"ד. פתאום נלחצתי קצת. באתי לא מוכנה ואפשר לומר שקצת זרקתי ולא השקעתי יותר מדי מחשבה באיך אני "מוכרת" את עצמי.

חיכיתי למראיין וניסיתי להיזכר בכל מה שקראתי על המשרד ומה הוא יכול לשאול אותי ואיך אני עונה. אפילו חיפשתי כמה מונחים בגוגל דרך הנייד כדי שאוכל להרשים אותו עם הידע שלי בתחום על אף שהנני מתמחה בתחום אחר.

אחרי כרבע שעה יצא אלי המראיין שעל שמו נקרא המשרד לחץ את ידי והזמין אותי למשרדו.

ואז התנהל הראיון. לא משהו חדש. השאלות הרגילות: מה את עושה כרגע במשרד שלך? תספרי קצת על עצמך. מה ציפיות השכר שלך? למה את רוצה לעזוב את מקום העבודה שלך?

לאחר מכן אמר שאם יש לי שאלות אני מוזמנת לשאול. שאלתי על המשרד ומה תחום העיסוק שלו ולאחר שזה ענה שאלתי מה הם מחפשים.

הוא ענה שהם מחפשים מישהו עם יותר נסיון משלי. התשובה שלו היתה די צפויה.

כל המשרדים שניסיתי להתקבל אליהם עד כה רמזו לכך שאין לי נסיון בתחום, אך זה היה הראשון שאמר את המשפט במפורש: "אין לך נסיון".

הבנתי שהמשרד הזה כבר לא רלוונטי בשבילי ואין לי יותר מדי מה לנסות להוכיח כיוון שהוא כבר גיבש את דעתו ביחס אלי. ולמרת הכל לא הרמתי ידיים, הוספתי שלמרות שאין לי נסיון אני עדיין צעירה ורווקה וזה הזמן שלי באמת להשקיע וללמוד, כל מה שאני צריכה זאת הזדמנות.

לחצתי את ידו אמרתי תודה ולהתראות ויצאתי מהמשרד המפונפן.

כשדיוושתי הביתה חשבתי לעצמי שזה מתחיל להיות די מייאש. כבר חצי שנה עברה מאז שקיבלתי את הרישיון ואני עדיין תקועה במשרד בו התמחתי.

אני רוצה לעבוד, להתמקצע, להיות טובה בתחום ולאהוב את מה שאני עושה. אני באמת מרגישה את הדחף הזה להצליח, להיות מישהי עם נסיון וידע. אבל יש לי שאלה לכל אותם מראיינים, חברי למקצוע שכנראה שכחו איך החיים נראו לפני 20 שנה כשהם קיבלו את הרשיון שלהם, נסיון? כי אתם נולדתם עם נסיון ורק אני עמדתי בתור הלא נכון לפני שהגחתי לאויר העולם ופספסתי את חלוקת הנסיון טרום לידה.

אם לא אקבל הזדמנות אז כנראה אשאר בלי נסיון גם בעוד שנתיים, שלוש וחמש שנים.

אז אני קצת מתוסכלת, קצת עייפה  ואפילו קצת מיואשת מכל הראיונות האלה אבל אני לא מוותרת!

אולי מתישהו בקרוב אגיע למשרד שהמראיין יחליט שהוא רואה בי את כל הפוטנציאל הזה שיש לי, שהוא לא מפחד לקחת מישהי בלי נסיון אבל עם הרבה רצון ללמוד ולהצליח ויקח את "הסיכון" כשיחליט להעסיק אותי-בחורה חסרת הנסיון.

אז אני אופטימית for now..