חלמתי שאני שוכבת איתו. איתו דווקא! מכל האנשים במשרד שלי, חלמתי שאני שוכבת דווקא איתו.

מפתיע. מעניין. מוזר.

אבל גם יפה.

כי היו שם -

רוך

ותשוקה

ופלרטטנות

וקבלה

וסקסיות

והפתעה

וכיף

ומוזרות

בעצם זה לא כל כך מוזר. הרי ההוא במשרד מזכיר לי את האהוב שלי.

והרי יש בי אהבה בלי די. כמו בשיר. אהבה מפליאה. 

ואני רואה את השמיים ובוכה.

וכמו נחמה, אולי אלבש גלימה זוהרת, אגדיל עקביי, ארחיב מימדיי ואוהב עד בלי די.

וביקום אמשיך להיות.

והוא?

הוא אולי יתן לי. ולא רק אם.

אנחנו שוכבים על המיטה. רגע רך ואוהב. הכי אוהב.

הבטן שלי מציצה מתחת לחולצה.

"אני יכול לנשק לך את הבטן?" אתה שואל אותי, קצת בשובבות, הרבה ברוך.

"כן, אני עונה בקול קטן".

אתה מנשק וממשיך. מרים את המבט. "אני יכול לנשק לך... את החזה?"

אני נאנחת אנחה קטנה ואוהבת.

"כן", אני עונה, בקול עוד יותר קטן. והדמעות מתחילות לזלוג.

"למה את בוכה?" אתה שואל אותי בעדינות, באהבה.

"כי אני מתרגשת".

עוד אנחה קטנה ומתרגשת.

"ולפעמים כשאני מתרגשת, אז אני בוכה".

"אני אוהב אותך" אתה אומר בקול קטן אבל העוצמה של האהבה כל כך גדולה.

הרגע הכי אוהב.

הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת רַק אִתְּךָ  
הָיִיתִי רוֹצֶה רַק לִהְיוֹת אִתָּךְ  
בְּלִי שֶׁיִּהְיֶה סָפֵק בַּנּוֹכַחוֹת הַזֹּאת  
הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת 
בְּטוּחָה 
שֶׁאֲנִי אִתְּךָ 
וְאַתָּה אִתִּי      

הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אִתְּךָ כָּל הַזְּמַן  
הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אִתְּךָ לְכָל הַזְּמַן 
בְּלִי שֶׁיִּהְיֶה סָפֵק בְּמֶשֶׁךְ הַהֲוָיָה הַזֹּאת  
הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת  
בְּטוּחָה  
שֶׁאֲנִי אִתְּךָ  
וְאַתָּה אִתִּי  
נְקֻדָּה  

אז היום למדתי כמה דברים על חוסר היכולת שלנו לדבר ולהקשיב אחד לשניה. והבנתי איך כעסנו וצעקנו והאשמנו ולא דיברנו ולא הקשבנו ולא אפשרנו שום צמיחה. רק ניסינו להוכיח כמה אנחנו צודקים. אני יותר, אבל גם הוא. ועדיין אני רוצה להגיד - אני צודקת. והוא, בהמון דברים, ממש לא היה בסדר. ולכן הקושי והכאב שלי היו במקום. אבל לא דיברנו כמו שצריך. ולא הקשבנו. הזמן לדבר לא היה הזמן הנכון. לא היה בריא לדבר אז.  והמידתיות.... ההתחשבנות הזאת שלי וגם שלו. אני התחשבנתי איתו על כל מה שהיה מהתחלה. בלי מיקוד. וניתחתי לו את האם אם אמא של האופי וחשפתי את כל מה ששלילי בו. והוא התחשבן איתי על מה שהיה שבהתחלה, ומה שהיה אמור להיות ומה שלא, ועוד הוא התחשבן איתי על כל הפעמים שהתחשבנתי איתו. מעגל הרסני שכזה. הלוואי והייתי מפסיקה, אבל באותו רגע לא יכולתי. כמה נורא. וכל הזמן הזה שניסיתי לשנות אותו. אבל כמו שלמדתי מאורלי היום, לא צריך לשנות. יש ניגודים. צריך לבנות גשר מעל הניגודים, כדי לחזק את הקשר.

חבל שכבר מאוחר מידי.

אש מאנשים קרים. השיר הזה מהדהד בי המון בזמן האחרון - מבול, של קרן פלס המעולה. ובטח שהוא מהדהד, כשאני המון המון חושבת על האהוב שובר הלבבות שלי. וגם היא, היה לה כנראה אהוב כזה. שהיא נשברת ממנו. ששלף עליה מילים. הראה לה כאב. היה קר, קור שמקפיא עמוק, ולא היתה לה הגנה. נשמע מוכר. היא כותבת שהאהבה חנקה אותה. אותי הקשר חנק. ההתנהגות המזוויעה והאנוכית שלו חנקה אותי. כמו אצלה, גם אצלי, המלחמה שהקפיאה את הלב. הוא התקשה מרוב שהוא אוהב ולא יכול לעמוד במלחמות כאלה. וזה כואב וקשה. המון שכבות כואבות כבר יש על הלב הזה. והימים כבדים ורדופי שינה. כמו שהיא כותבת ומכירה.

והנה, היא כותבת שגם טוב לה. "יש לי אותי לאט וטוב לי". יש לה אותה לאט וטוב לה. מדהים. ואפילו הוא מוסיפה שהלב התאחה. הלוואי עליי. היא כותבת כל כך יפה: השקיעה רק נחה ותשוב לזרוח. צודקת. כשהיא שרה על זה שמסתמן בה כוח - אני מאמינה לה. וזה עושה לי גם קצת סימונים של כוח. זה מוזר. סך הכל שיר. ובכל זאת. מחזק. היא כועסת על עצמה. ואז סולחת. וגם אני, נראה לי, כועסת על עצמי, על מה שהיה ואיך הגעתי עד הלום. וסולחת? כן. נראה לי שכן.

והפזמון חזק ביותר. היא עם עצמה והיא לעצמה. היא שומרת את עצמה קרוב, ועושה לעצמה גג, גם כשיורד מבול, יש לה גג, יש לה מחסה, יש לה בית, יש לה הגנה, היא יצרה אותה. המילים שוב כל כך מוכרות: הרחובות צרים, כי יש אנשים קרים. אבל היא לא תוותר להם ולא תתקרר איתם.

היא תהיה אש לאנשים קרים. וגם אני.

החורף יתרחב, מבול וקור, ובכל זאת יכיל את האש הזאת. ועוד איך יכיל, היא צועקת. וגם לי בא לצעוק:

אני אהיה לי אש מאנשים קרים.

אז אני צועקת. כי היה קר. במיוחד בסוף. קר. ועדיין קר. אין שם חום. אין בו חום לבוא אליו. לברוח אליו. ולמרות זאת קשה להפסיק לזכור אותו, כמו שהיא כותבת: מסתמן בי כוח לזכור אותך הרבה. אבל בסוף לשכוח. האם גם אני בסוף אשכח? האם בכלל אני רוצה לשכוח? הרי הנה אני פה כותבת עליו ועל הכאב שלי...

http://www.youtube.com/watch?v=dfO8aFEnEoA&feature=player_embedded

הימים עוברים ואני לא ממש יודעת להגדיר את איך שאני מרגישה. הרבה עצובה, אבל לא בדכאון של ממש. לפעמים העצב נשכח. לפעמים זה לא עצב ולא כלום.

אבל

יש רגעים טובים יותר.

רגעים של מתיקות. רגעים שיש בהם אור. זה לא נראה כמו הרבה אור, אבל יש אור. כמו אור הירח. יש לי אור ירח. לי אור של הירח.