הלקוח "איש החידות"

מסיפורי שוק רחובות

רחובות ידועה כעיר המדע ,מכון ויצמן,פקולטה לחקלאות,קפלן, ועוד... מאות סטודנטים ואנשי מחקר חיים פה...עיר שוחרת מדע ותרבות..מטבע הדברים חלקם מגיע גם לשווקים.

כל מבקר/קונה בשוק הוא עולם בפני עצמו.

 אני משרת כל לקוח בין אם הוא חדש או ותיק בכבוד ובנימוס הראוי לו. חלק גדול של הירקנים השכלתם תיכונית בלבד והעיסוק בירקות לא מצריך תעודת בגרות, כמוני עבדכם הנאמן."כל עבודה מכבדת את עצמה" כך אבי ז"ל אמר לי בצעירותי והוריש לי את הדוכנים..

 העיסוק בממכר ירקות אינו מעיד בהכרח על רמת משכל נמוכה של הירקנים,  יכולת החשיבה,פסיכולוגיה של ההמון,אינטואיציות חשיבה רגשית,מהירות תגובה,חדות לשון ועומק חשיבה שלהם לא נופלת מאחרים ולעיתים אף עולה עליהם...

 ברצוני לספר על לקוח חדש נראה משכיל שהבנתו וגישתו ביהירות ובהתנשאות יסודה.זו לי הפעם הראשונה שראיתיו.ברצוני לשתף אתכם במפגשים שלנו:----

הגבר בשנות החמישים פלוס, גבוה , רזה ,מקריח, ונאה. לבוש בגדים בצבע שחור -אפור, על שכמו תיק גדול, ומתוכו מבצבצים שקיות ניילון משומשות המעידות על רגישות בנושא "ירוק".

נכנס הלקוח החדש לדוכני, ומטבע דברים התנהלה שיחה לקונית,נשאלתי על  מחיר השרי  כאשר בפועל מוצג בגדול על שלט 10 ש"ח לק"ג ,בטעות ובהיסח דעת השבתי 15 ₪(מחיר לא סביר).

חיוך ניסך על פניו, תפס אותי וואו... !!! שאל " מדוע כתוב 10 שקלים ? עם מבט של...אינני יודע מדוע התמהמהתי בתשובתי.

זה הספיק ללקוח האינטליגנט לקבוע דיאגנוזה מקצועית, ולבסס את הסטיגמה עלי. התנצלתי, אמרתי:  "התבלבלתי" קורה !.

 הלקוח קיבל מיד פיצוי בהורדת מחיר ל 8 ₪ במקום 10 שקלים, בזאת חשבתי לתומי שהפרשה הסתיימה. הגשתי לידו שקית ניילון כדי לארוז את הנספיק שרי, פעולה אינסטינקטיבית שלי.

 האדון הנהן בראשו ואמר "לא ולא !זה פוגע באוזון אתה לא יודע!!!. אמרתי בהלצה אופיינית לי, "כיצד ניילון יפגע באוזן שלי? כאילו לא הבנתי.  תשובתי הייתה למעדן בשבילו, אז החל להסביר בטון דיבור מתנשא ויהיר "אתם הירקנים לא מבינים"...תוכן דבריו היה מעליב, לקח את התשובה למקומות רחוקים יצר "קווין דראמה".

למזלו (אולי לא למזלו) היה בדוכני ולא בדוכן אחר... שתקתי. הקשבתי להמשך נאומו בנימוס על ההיסטוריה של הניילון, בקיצור "חופר".

שיתפתי עמו פעולה ושאלותיי היו כשל כסיל,תמים, יעני "אהבל" כדי להרגיעו ולמתנו, כנראה עניתי לתזה שלו, זה מצא חן בעיניו...האגו שלו תפח ותפח,ובינתיים קנה עוד דברים.

מדבריו נודע לי על מקצועו  בתחום המדע והפיתוח.

עם חלוף הימים ושבועות כשהיה מגיע  לקניות, עדיין המשכתי עמו במשחק של "תלמיד - מורה", עם שאלות וחידות מצחיקות מצד המלומד. היה קונה ומסביר לפעמים פעמיים כי אני לא קולט.:)

אחת  מן השאלות הייתה קשורה למשקל, שאל " מכוון שאתה ירקן ומבצע שקילות האם אתה יכול לענות על שאלה?- השבתי בחיוב, (הוא עדיין לא שילם על הקניה),המתנתי לראות לאן זה יוביל:-

שאל : "מה יותר כבד,ק"ג ברזל או ק"ג נוצות"?.

מייד עניתי "בביטחון מופרז, ברזל !!! זה כבד יותר ":)

חיוך לעגני ניסך על שפתיו ושוב הסבר טוחן על...

לפתע הופיע ידידי מר יורם פורת, נראה מצוין לגילו בשנות השבעים לחייו, עם זקנו המפורסם שמזכיר "אליהו הנביא".

 איש רב אשכולות מלומד שנון וחכם, נעים הליכות מרצה לפרויקטים ואסטרטגיה באוניברסיטאות שונות   בארץ ובחו"ל ועוד תארים מכובדים שקשורים אליו (בעתיד אכתוב פוסט על איש מדהים זה) התנצלתי בפני המלומד שאני חייב להתייחס לכמה רגעים לחברי יורם, בינתיים הוא ממשיך לבחור ירקות בד בבד האזין לדיאלוג, מיד השפה העברית בפי קבלה שינוי קוטבי.

יורם ואני שוחחנו על המשך נושא משבוע שעבר  בראשי פרקים "האפס המוחלט של קלווין וחוק ארכימדס", ידעתי שהמורה" מקשיב.

לאחר שיורם עזב, ניגש  המלומד אלי ניכר בפניו שהוא המום, שאל: "מה קורה פה, אותי אתה שואל שאלות של מ... ואותו אתה שואל ברמה אחרת"! אמרתי: "ברצוני לספר לך סיפור קצר, על שוטה הכפר, היה היה קבצן שעבר דרך קבע בבית קפה ידוע שישבו בו קבוצת  בורגנים שאהבו לצחוק על כל העולם, הקבצן היה מגיע ומבקש נדבה, אחד מהיושבים היה נותן לו שנקל, אומר לו שנתן  חמישה שקלים, ואז הקבצן היה צוהל ורוקד לפניהם את ריקוד הכסף, וצועק בשמחה: "קבלתי חמישה שקל, קבלתי חמישה שקלים".

כך זה נמשך כל יום... הקבצן היה מגיע, מקבל שנקל, רוקד לפניהם, וחוזר חלילה-- העיקר שהם מבסוטים והוא עם הכסף בכיס.

באחד הימים המלצרית בקפה נכמרו רחמיה על הקבצן שאינו מבין שעובדים עליו. אמרה את שאמרה לו בצד,

צחק הקבצן וסובב את אצבעו המורה על הצדע שלו וגיחך: אילו ידעו שאני יודע, מה דעתך, האם הם היו נותנים לי פרוטה?! ...

אתה הבנת את זה מר ברוך?

דודי רצם.

 מצורף איור "מה כבד יותר קילו ברזל או קילו נוצות"

   כשמולייר הקבצן פגש את דוסטויבסקי העיראקי /דודי רצם.      

הקמצנות אינה נושא חדש בעולם.

ישנן מספר  שיטות- כאלה שמתחילות בפשטות ועד למתוחכמות שבהן.

אציין אחת שכולנו מכירים : קבצנים העומדים בצמתים בין המכוניות ומסכנים את עצמם ואת הנהגים.

לצערי, המשטרה והרשויות אינן מקדישות מספיק משאבים ומחשבה למיגור הסכנה.

סיפורי אינו  בא לתת מענה לתופעה, זו אנקדוטה שחוויתי ומן הסתם אין במטרתי לשפוט אנשים שנמצאים בשפל חייהם ומכורח הנסיבות עוסקים בזה.

ישנם יוצאים מהכלל שעבורם - קמצנות  הפכה למקצוע משתלם.

אפשר להניח שעברו מזמן את מחסום הבושה ואף הקהו את  רגשותיהם

כפי שנאמר: "המטרה מקדשת אמצעים".

כאן  מתחיל סיפורי.

בדרכי לעבודתי שבשוק רחובות, כמידי יום, אני מגיע לצומת מרומזרת.

בפנייתי שמאלה, ישנו רמזור מעצבן הגורם לפקק גדול.

בנקודה זו, ניצב בחור כבן 30  חובש כיפה, מדדה על רגלו, מראהו החיצוני כאדם הזקוק לרחמים.
מסתובב הקבצן ללא חשש על עצמו ומתעלם מחוקי תעבורה, מבקש מהנהגים נדבה,
חלקם נעתרים, חלקם סוגרים את החלון מחשש לפחד או אדישות מכוונת.

ואני, נותן כשזה אפשרי ומקיים חלקית את דברי  אבי ז"ל שאמר:" עדיף תמיד לתת מאשר לקבל".

והנה באחד הערבים, חברי ואני צעדנו להנאתנו כברת דרך כהרגלינו וכשהגענו לצומת, עמדנו בסבלנות ברמזור .

לפתע פתאום!  צדו את עיניי, דמות מוכרת בתוך רכב ממתין ברמזור האדום. לרגע לא האמנתי! זהו הקבצן מצומת הדרכים שליד השוק שאני פוגש כל בוקר. יושב לו כמו נסיך ברכב טויוטה כחולה מודל שנראה חדיש וברקע נשמעת מוזיקה רועשת , מחזיק בידו מכשיר נייד סלולארי  מתקדם (מיותר לציין שמדובר בדגם אייפון)

תהיתי: הייתכן שזה הוא?
במבט חוזר - אכן זה הוא!

חמתי בערה, איך אדם המשקר במצח נחושה, מעז לנצל את טוב ליבם של נהגים.

אמרתי  לחברי:  " אני הולך לעשות לחוצפן תרגיל" .

בתקווה שאולי יזהה  את פני ויתבייש,  חשבתי לתומי האומנם ?!

ניגשתי לחלונו ונקשתי בחוזקה! האיש נבהל והנמיך מיד את הווליום,

שאלתיו בסלנג:" אחי, יש לך שקל בשבילי ?"

תשובתו הייתה:  מלווה "ברכה" עסיסית... הוסיף ואמר:"לך תעבוד יא פוץ"!!!

לרגע הופתעתי מהתגובה, אף נעלבתי בשם הקבצנים
ובספונטנית השבתי: "לאימא שלך תקרא פוץ"!

למזלנו... הרמזור התחלף והנהג המשיך בנסיעתו.

הסברתי בקצרה  לחברי מהיכן מוכר לי הנהג

וכך המשכנו לצעוד ומן הסתם עלו תהיות:

אולי אח תאום לו ?האם מעשיי היו הולמים?

האם רכבו שכור, גנוב, השד יודע מה ?

בעודנו דנים בסוגיה, שמענו ממרחק בום חזק !

רעש של בלימה אופייני לתאונת רכבים, מיד רצנו למקום.

מסתבר שלא היו נפגעים, רק נזק לרכבים- מזל!

רכב מסוג הטיוטה כחולה פגע ברכב משא מאחור.

לטיוטה נגרם  נזק רב לחלקו הקדמי.

הסיבה לתאונה נבעה - אי שמירת מרחק!

ומי  לדעתכם נהג בטיוטה ?!

מסקנה: לא מן הנמנע, הנהג היה אמור לתת לי  את השקל למזל.

ילדה "אלמונית "

מסיפורי שוק רחובות

ימי  שישי  בשוק ידועים  כימים מטורפים,  תוססים וצבעוניים עם מוזיקה

מזרחית מובהקת.

הירקנים פוצחים בצעקות ובשירה ייחודית לשוק, "ילהה בזול".

אנשים ממהרים לקנות לשבת ירקות ופירות טריים, פיצוחים,דגים ועוד...

לקראת השעה 15.30 התנועה נרגעת ולפני הסגירה, זה הזמן לאנשים

מעוטי יכולת לקנות בזול מאוד, או לאסוף מהרצפה בחינם ירקות,

שאיכותם ירודה.יום שישי שיגרתי המאופיין ביופי ובכיעור.

השנה היא 1998.יום שישי בשעה 15.30 בערך , עיני קלטה את דמותה

של ילדה קטנה כבת 10 עם צמה ארוכה, נעה חרישית בין הבסטות

בשקט ובצנעה אוספת ובוררת ירקות מהרצפה אל עגלה, הגדולה יותר

מגופה הצנום.

המראה לא שכיח בנוף השגרתי.מן אנטיתזה לטבע "אפרוח שדואגת

לאימא תרנגולת".וכמו שבטבע האכזר,השוחרים ל"טרף" עטים על חיה

שניצודה, או פגר עזוב, והחזקים שורדים יותר... מצליחים להיות ראשונים

ולאסוף כמות גדולה מבלי להתחשב בילדה הקטנה.

בראותי זאת נצבט ליבי. מול עיני דימיתי את בתי הקטנה והחלטתי  לעזור !

קראתי לה להתקרב, אבל היא הייתה הססנית וביישנית, נופפתי בידי בכדי

למשוך את תשומת ליבה. בידי החזקתי ירקות טריים וכוונתי הייתה לתת

לה אותם.לשמחתי, זה הצליח והיא לקחה מידי את הסחורה

מבלי  לומר דבר.שאלתי לשמה, אך היא לא ענתה.רק משכה בכתפיה בחוסר

רצון לענות.ספק פחדה, ספק התביישה, לקחה ונעלמה .

כמובן, שסיפרתי על המקרה לילדי בארוחת ליל שבת כחלק ממסורת

השיחה המשפחתית בארוחות ליל שישי. 

עברו שבועות והילדה הייתה מופיעה לעתים קרובות בימי שישי.

היו ימים, בהם חיכיתי שתגיע, לאט לאט הצלחתי  לרכוש את אמונה,

מבלי להוציא הגה מפי או מפיה, עם סימן ראש מוסכם, שתתקרב

ותקבל את מה שהכנתי לה באותו השבוע.היא הייתה מהנהנת בראשה

לאות תודה מבלי להוציא הגה מפיה.היו רגעים, שחשבתי לתומי,

שמא היא אילמת ?!

באחד הימים, כהרגלי בבוקר ניגשתי לחדר האשפה, שם ראיתי

בובה גדולה של דובי, בצבע לבן מלוכלכת וזרוקה.

מיד חשבתי על הילדה שקיבלה בינתיים את הכינוי :"אלמונית" .

"תחושת הבטן" שלי, אמרה שהבובה לבטח תשמחה, שכן היא בכל

זאת ילדה ומן הסתם, אני לא בטוח, שיש לה בכלל צעצועים ב"מצבה".

העליתי מהר את הבובה הביתה,לרעייתי והסברתי לה את מה שחשבתי

ומה יעודה.רעייתי בשמחה עמלה וכיבסה בידה את הבובה וכשחזרתי

מצאתי את הבובה עם סרט אדום מקושטת, כמו חדשה.

כל השבוע הבובה הייתה מונחת ליד המשקל, ממתינה לבואה של "אלמונית".

יום שישי הגיע ו"אלמונית" הופיעה בשעה הידועה. רמזתי לה להיכנס

וסימנתי לה לכיוון הירקות, שהכנתי לה בסמוך לבובה.להפתעתי מבטה

הופנה ישירות לדובי ולא לירקות מה שהפריך את חששותיי לגבי תגובתה.

אמרתי :"זה בשבילך",הילדה עמדה והביטה כלא מאמינה ודמעות זלגו מעיניה.

היא לקחה את הדובי והשאירה את הירקות בדוכני ולא ראיתיה שוב באותו היום.

עבר שבוע נוסף ויום שישי הגיע, עם הלחץ והבלגאן השגרתיים. ובעודי עומד

ומוכר את מרכולתי מחוץ לדוכן בשעה 12.00 לערך, חשתי ביד קטנה מניחה

בידי שקית קטנה.מיד ראיתי, שזאת הייתה ה"אלמונית" ! לא הבנתי,

מה מעשייה בשוק בשעה כה מוקדמת ? מה היא הביאה לי ? כמובן

שה"אלמונית" נעלמה בן רגע ואני המשכתי בעבודתי כרגיל.

הגעתי לביתי בשעה 17.00 לערך, עם ארגז מלא מכל טוב כאופייני לסוף השבוע.

מיד רעייתי שאלה:" מה יש בשקית הקטנה? " נזכרתי במתנתה של "אלמונית"

ופתחנו את השקית בעדינות.בשקית, הייתה מתנה קטנה, ארוזה בסרט

הקישוט האדום של הבובה, שקיבלה ממני, וכשפתחנו את המתנה, הייתה

שם סירה קטנה עשויה מגפרורי עץ מודבקים יפה, שרק יד עדינה יכולה להרכיבה.

רעייתי ואני התרגשנו עד דמעות ...

הילדה נגעה ללבנו.מאז לא נראתה שנים, כאילו בלעה אותה האדמה.

בתחילת שנת 2011, ביום בהיר, עמדה נערה טמירה ויפה הביטה בי ואמרה:

"שלום דודי ! אתה זוכר אותי?"

לרגע לא קישרתי, חיפשתי עוד רמז.היא הוסיפה ואמרה: "כשהייתי קטנה..."

מיד אמרתי "אלמונית".היא, כמובן לא הבינה למה התכוונתי, אבל הבינה.

שזיהיתי אותה. ולשם שינוי הפעם היא דיברה.

סיפרה בקצרה, מה קרה  למשפחתה, שעברה לאשדוד, והם הסתדרו כלכלית.

אימא שלה התחתנה שוב, והיא כעת סטודנטית, שלומדת בבאר שבע.

היא באה לבקר חברת ילדות ולכן קפצה גם לבקר אותי.

חיבקה אותי והוציאה מתיקה תמונה ובה היא מופיעה מחובקת עם הדובי,

שקיבלה ממני.

אמרה: "שמו של הדובי: דודי".

ועדיין אינני יודע את שמה...

שירה של להקת הנחל "בשמלה אדומה", מוקדש ל"אלמונית" שלי !!!

דודי רצם.

====================

סיפורי  שוק רחובות

 ביום ראשון בשוק העבודה דיי חלשה.לפרקים, אני מרשה לעצמי לשוטט להנאתי ברחוב הראשי (רחוב הרצל ) להסתכל בחנויות, לשתות קפה ב"לול" (בית קפה מוכר ברחובות) להביט באנשים מזווית אחרת, באיזי לא בלחץ עם זמן מה שנקרא: "שאנטי באנטי".

   בעודי מתהלך להנאתי,שמעתי מרחוק מוזיקה של כינור ואקורדיון, שערבו מאוד לאוזניי. סקרנותי גברה עליי וחיפשתי לדעת מאיין מקור המוזיקה ? משהתקרבתי, ראיתי שתי נשים, שעמדו וניגנו בקרן רחוב הרצל פינת בית הפועלים. הנשים, היו ממוצא רוסי, בלבוש נאה.המבוגרת, בשנות ה-70 והצעירה יותר, בשנות ה-40 לחייהן.על פי נגינתן, ניכר שהן בעלות רקע מקצועי בנגינה.עמדתי והאזנתי לנגינתן הנעימה.הן ניגנו מוזיקה קלאסית ושירי ארץ ישראל לפני העוברים ושבים. חלקם עמדו לרגע והאזינו לנגינתן וחלקם המשיכו בדרכם, מבלי להתייחס בכלל לכשרונן.

לרגלי הנשים עמדה קערה שטוחה ובה מעט שקלים.במשך כחצי שעה ראיתי אולי אחד או שניים מהאנשים,שחלפו על פניהן שהניחו שקל בקערה.ליבי נצבט  למראה עיניי. הנשים ניגנו נון סטופ בשביל שקלים בודדים !

ואז הבזיק במוחי רעיון !

   ניגשתי לשתיהן והנחתי שטר של  20 שקלים. מיד הן הפסיקו את נגינתן והודו לי באנגלית: "Thank You" (תודה  (תודה רבה). שאלה : "האם אני רוצה, שינגנו לי שיר מסוים"?  אמרתי: לא. שהספיק לי  מה ששמעתי.יחד עם זאת, יש לי הצעה בשבילכן " סיפרתי להן, שאני עובד בשוק ויש לי דוכן גדול של פירות וירקות והזמנתי אותן ביום שישי הקרוב לבוא לשוק ולשיר לפניי הקונים והרוכלים בשעה 10 בבוקר.

   הבת, ששמה נטשה תרגמה לאימה ברוסית את דבריי וחיוך רחב נסוך על שפתיה.אולגה, האם החביבה, אמרה :"דה"

ברוסית, שאת התרגום למילה, כבר הספקתי ללמוד ולהבין, שפירושו "כן" בעברית.

מיד הלכתי לעמיתיי בשוק שמסביבי וסיפרתי להם על הרעיון. סעדיה, מוכר "הצנוניות" אמר: "אין לי בעיה "

אביבה, מוכרת תפו"א, אישה מדהימה ואוהבת את הגננות שלי התלהבה מהרעיון אמרה: " למה לא? נעזור  בשמחה."

ניגשתי אל  איציק ושמעון, אב ובנו שמוכרים בננות טריות וזולות.גם מצידם, נעניתי בחיוב.

אני מצידי, התחייבתי  שתנגנה רק שעה והם מצידם, התחייבו לא להפריע בכדי לאפשר לעוברים ושבים בשוק, לקנות ולשמוע מוזיקה שונה, דבר שרק יתרום למכירות.

לאחר הערכות הלוגיסטית, ההכנות והשכנוע מאחורי הקלעים, יצאנו לדרך.

   יום שישי המיוחל הגיע.אולגה ונטשה, הופיעו בלבוש זהה  והקדימו ב-10דקות בכדי להתכונן כיאות.

מיד פצחו בנגינה משלל שירי ארץ ישראל שהן מכירות.הלם ושתיקה שררו בקרב קוני השוק. הלקוחות הפנו מבטים לצדדים ופרצופיהם הביעו שאלת תמיהה של "מה פה קורה פה"? ואז להפתעתנו המרובה אנשים הכניסו ידיהם לכיסם והניחו על המגש מטבעות של: 1,5,10ש"ח בקצב מהיר.מה רבה שמחתם למראה הכסף שנערם בקערה.

כ-400 שקלים ועם הרבה סיפוק.אני, קיבלתי נשיקה וחיבוק על הרעיון.האימא מלמלה כנראה ברכה ברוסית ורצתה לשלם על מוצר כלשהו לאות הוקרה אישית, אך לא הסכמתי לכך,ונתתי לה אותו בחינם.

התגובות של הקונים היו נפלאות  ואפילו נכתב במקומון על המחווה המיוחד, שעשו הרוכלים בשוק...

הודיתי לעמיתיי הטובים וחזרנו לשגרתנו, בכל זאת, צריך פרנסה 

כעבור שבוע ב "יום שישי" באותה שעה ללא הודעה  מוקדמת, מי הפתיעו והופיעו, עם כלי נגינה ועם אותם הבגדים ?

מי אם לא נטשה ואולגה, ששאלו: "אפשר שוב"?

מבטה של אביבה ושלי הצטלבו  לרגע , ואמרתי בנימוס, "מצטער היום, תורו של מנגן המפוחית גם הוא צריך הזדמנות"

דודי רצם.

מסיפורי שוק רחובות

מקום עבודתי בשוק רחובות, ברשותי בסטה לממכר ירקות ופירות. במהלך היום בין מכירה למכירה אני גולש  באינטרנט, כותב פוסטים ,שומע מוזיקה קלאסית, מזרחית ומצייר להנאתי מרחשי מחשבותיי וממתין בסבלנות לקונים "כדייג בים".

כך אני מעביר את יומי הגדוש בחוויות שונות, נפגש עם אנשים  שונים ומשונים עם דעות בכל הנושאים ואני לומד מהם הרבה גם על

 בדוכני פתחתי מעין "גלריה" קטנה, שם אני תולה את ציוריי על חבל כביסה לתצוגה כחלק אינטגראלי מנוף דוכני המיוחד. שם הגלריה:"כביסת הציור של דודי רצם".

 בציורי ישנם מוטיבים משמעותיים שחוזרים, דרכם אני מביע את דעותיי ורגשותיי  ברוב ציורי חוזר המוטיב של "עירום נשי".

 מבקרי השוק רובם באים לקנות ולשוב במהרה לביתם, מטבע הדברים חלק לא יבחינו בציורים שתלויים מעל הירקות. משום שציורים מקומם במקום אחר, לכן הצבת ציורים בדוכן וזה מקנה מימד  סוראליסטיי למקום.

אחד מידידי  רוני צייר במקצועו, עמד לפני הציורים והתחיל לנתח ולחוות דעה על ציור מסוים, ואני מביט ומקשיב לדבריו המקצועיים, ובו זמנית משרת לקוחות.

בעומדי מנהל דו-שייח עם ידידי , התקרבה כרמלה  לקוחה ממוצא עיראקי אישה חביבה בשנות ה-60 לחייה  וסימן שושנת יריחו על פניה. (איפיון ליהודים שנולדו בעיראק). במבטא עיראקי  שאלה: "מה מחיר חצילי הבלאדי (כפרי)?, כמובן התנהל משא ומתן על המחיר בשפתינו המשותפת, ולאחר שכנועים והסברים על טיב חצילי הבלאדי ,

שוכנעה לקנות,  וסיפרה לי בסגנונה  המילולי מהי תוכנית הבישולים לשבת .

לפתע הביטה כרמלה וראתה שישנם ציורים תלויים מעל הירקות. עמדה מולם ופלטה קללה עסיסית בעיראקית "וואי  אבל" בתרגום: אוי ואבוי לי שומו שמים. שאלה בתמיהה.. "מה זה"?.

רוני זז הצידה, כצופה מן הצד ובוחן כיצד אסביר את פשר הציורים,  ואני בהומור עיראקי משיב לשאלתה

"הנה הצייר והצבעתי על רוני,הוא בקש ממני לתלות את  הציורים שלו למכירה כי הוא זקוק לכסף שיהיה לו מה לאכול הוא רוצה רק-10 שקלים לציור" לא  נעזור? חרם!.

הסתכלה כרמלה והרימה את ידה ובצעה תנועה מזרחית מובהקת שלא משתמעת לשתי פנים.

אמרה: "גם  5 שקלים לא הייתי נותנת לו!!!" שאלתי: "מדוע" ?

אמרה:"מה הוא צייר? דיוס-בזזים (שדיים), לא מתבייש אם לא היית פה הייתי קורעת  את הציור שלו מעצבים ואתה מכיר אותי".

"מה היית רוצה שיצייר שאלתי"?

הניחה את ידה על סנטרה כיאה לחושבת.

"שיצייר בית, פרח, גינה וכלב שנובח הב הב.

רוני פרץ בצחוק רם למשמע דבריה, הסתובבה כרמלה אליו במבטה הכעסני המוכר לרבים אך לא לרוני, ואמרה:"  זה אתה הצייר הגס?" ולא חסכה במלים והרימה נעל ואיימה לזרוק עליו ובתוספת קללה  עסיסית "ינען אבוק".

רוני הבין מהר שהוא צריך לזוז משם ולהשאיר אותי במערכה.

הרגעתי את כרמלה ובשפתה אמרתי : "לא מכובד איך שהתנהגת".

ניגשתי לחבל הורדתי את הציורים באופן גס ולאות הזדהות עימה.

סיימתי ביריקה הצידה ואמרתי: "תועבה"  באמת אין בושה  לצייר.

(כמובן עם הזמן הבינה כרמלה שאני הוא "החוטא",לאחר הסבר מפורט שבו שאלה למה בעירום,

השבתי לה בשאלה:"כשאת הולכת לרופא ואת מתלוננת על כאבים בחזה הרופא מפשיט אותך כדי לדעת מקרוב",

כך המתבוננים בציורי הם הרופאים שלי,לשם כך אני  צריך להתפשט ולמפשיט את  הנפש שלי ושל מי שאני כותב עליו").

 לפני לכתה הסתובבה ואמרה: "דודי,  בדאלק , תבוא בשבת לאכול סביח עם ביצה וחציל".

דודי רצם.

  אין בכוונתי לפגוע בכרמלה הכל היה בהומור שגלש.

מתוך סיפורי שוק רחובות

זוג אחד שהיה מגיע בקביעות לדוכני השופע בפירות וירקות טריים. היו קונים בכמות מינימליסטית/
לדוגמא: מלפפון אחד או שניים כנ"ל לשאר הירקות והפירות ,לפעמים היו שואלים בלבד וממציאים הסברים ותירוצים משכנעים למה לא קונים יותר מידי, במיוחד האישה.

במהלך הקניות חשתי בניואנסים בניהם, אך לא נתתי חשיבות יתר על המידה.

כמובן שנוצר קשר הדדי, למדתי את שמם: הבעל ג. לוין, הגברת א.לוין ואת הרקע המשפחתי- באופן חברותי כמו כל הקליינטים הקבועים שלי.

לפרקים הייתה הגברת לוין מופיעה לבדה ומטבע הדברים השיחות היו יותר נינוחות מצידה. (מסתבר שנכוחות הבעל הייתה מפריעה...) .

היא הייתה תה מספרת לי  על בנה החייל מ. לוין שאוהבת וגאה בו, ורוצה להפתיעו כשהוא מגיע הביתה לסוף שבוע, במאכלים ובפירות  טריים- כמו כל אימא יהודיה, אבל עדייו קונה רק בזול ובכמות מועטת שאיכותה הייתה לרוב ירודה. לאור היכרותי עמה  ידעתי שמצבה הכספי בבית דיי טוב ובעלה המנהל הבכיר בהיי טק מתפרנס ממשכורת טובה למדי ועובדת בייעוץ.
 הם גרים בוילה גדולה עם רכב צמוד מעבודתו של הבעל, כמובן עם כלב פקינז טיפוסי חמוד מאוד.
משפחה "בורגנית" לכל דבר  .

היה לי תמוהה על אופי קנייתה ודרך התלבטותה כאילו אין לה אפשרות כספית לקנות. מניסיוני, עדיף לפעמיים שלא לשאול, כדי לשמור על ה"דיסטנס".

 באחד הימים הופיעה לבדה גברת לויןה עמדה והתלבטה אם לקנות אננס.

שאלתי. "האם זה בשביל  החייל ?" השיבה בחיוב, בקול חרישי וחנוק.
הייתה דממה קלה. ולפתע, זלגו דמעות מעיניה .

מיד הגבתי והצעתי מים.

אז... נשבר ה"דיסטנס".

למזלי, לא היית תנועה של קונים ,כך שהיינו לבד והאזנתי בדממה לדבריה.

סיפרה לי גברת לוין על האופן בו בעלה "מקצץ" בהוצאות הבית ומחשב כל קניה שנעשית על ידה בשוק, בהיפרים ודרך הוויזה. הוא לא מאפשר לה לנהל את משק הבית ופשוט יוצר מהומה על מאומה .

היא מתביישת לספר לקרובים או לחברים משום שאף אחד לא היה מאמין שהוא הפך ל"קמצן" אפילו על חשבון בנו החייל.

מכיוון שאינה רוצה להרגיזו, ספק מכבדת ספק מפחדת, עמדה ושאלה לעצתי, מה היא יכולה לעשות.

פנייתה נגעה ללבי והבנתי את מצוקתה של גברת לוין.

"תני לי לחשוב, תעשי סיבוב בשוק ותחזרי אלי, נמצא משהו.

ואכן צץ במוחי רעיון!

"את תקני במזומן אננס טרי ב-12 שקלים  במקום ב-15 ותאמרי לבעלך שקנית אצלי ב-5 שקלים. את היתרה, אמרי, שהלכת לטיפול נשי אצל קוסמטיקאית או משהו דומה... תגזימי במחיר הטיפול  יותר ממה שבאמת היית צריכה לשלם וכך יהיה לך עודף לקנות דברים "זולים".
אני בטוח שהידע שלו במחירים בנושא נשי לא חזק במיוחד".
מצא חן בעיני גברת לוין הרעיון, קנתה ואמרה שתאמץ את הגישה היום.
למחרת התקשרה אלי והודתה שוב ואמרה שזה עבד יפה כפי שחזיתי, מה גדולה היית שמחתי לעזור לה "שאפו" אמרתי לעצמי .וכך במשך שבועיים התרגיל חזר על עצמו במוצרים אחרים ועל דרך קבע הייתי מקבל ס.מ.ס "תודה".

כעבור שבועיים הבעל והאישה באו לעשות קניות ביחד.

גברת לוין' החנתה את הרכב ובעלה הגיע אלי ראשון .

שאל אותי: "בכמה האננס?" השבתי באינסטינקטיביות- "15 שקלים ליחידה." מיד הייתה לי ההרגשה שזה לא יגמר בטוב. אך למרות זאת נשארתי ענייני ומקצועי, וגברת לוין' הגיעה חישה מהר ומבטה היה קודר.
למזלי הטוב לא היו קונים בדוכן.

הבעל היה  מאוד רציני ועצבני, הבחנתי על פי טון דיבורו ומבטו הרגזני. אמר לי בנוכחות אשתו, דברים בוטים "שיפה שתיקה להם", פניי הלבינו!
הוא הוסיף ואמר: "אתה מוכר לאשתי בזול כי אתה "חושק בה" ומפלרטט איתה וזה מוצא חן בעיניה! עכשיו אני מקשר למה היא בזמן האחרון מתייפה וקורנת..."

גברת לוין' ואני היינו בהלם !!! לאיזה סרט נכנסתי, הרהרתי בליבי...

לשמחתי, הקונים הגיעו ואז הלכו להם בני הזוג לדרכם.

את גברת לוין' לא ראיתי שוב.

דודי רצם.

שיר בהקדשה :"מה יש לך גברת לוין" .מילים: יונתן גפן, לחן: שלום חנוך.

בעבודתי בשוק רחובות נתקל אני  במנהגים ומעשיות שכדי  לשתף אתכם, יש בהם צבעוניות, אוטנטיות והומור.

ישנן נשים מזרחיות מבוגרות  שעדיין סומכות על עצמן בקשר לשמירת "כסף מזומן".

הן מניחות את הכסף המזומן בשקית ניילון לתוך החזייה שלהן,נראה איזה גנב יעיז להכניס את ידו לאזור האסור.

באחד הימים הגיעה אישה  שידועה לי זה שנים רבות, את דרך תשלומה המזומן היא קנתה כדרכה ממטב הירקות .

 מהר  הוציאה משקית ניילון פלסטיק קטן,מה גודל ההפתעה  ! הגברת נתנה לי "ויזה" .

מאוד הופתעתי , אמרתי לעצמי יפה,יפה הקדמה עשתה את שלה...

לאחר הגיהוץ של ה"ויזה"  חיש לחזייה היא הכניסה.

באחד הימים בעבודתי בשוק פנה אליי אדם מבוגר ומכובד,

ביקש האדון את עזרתי  לתת לו לחמש ד' את סכיני בכדי לחתוך דבר מה.

כמובן נעתרתי  לבקשתו , כשהגשתי את הסכין  לידיו ! סירב  לקחת בנימוס . אמר לי: במסורת שלנו נהוג להניח את הסכין על השולחן כדי לא לריב אחד עם השני ואז  הוא לקח את הסכין  שהנחתי על השולחן מבלי מגע ידיים.

ההסבר היה תמוהה בעיני ואפילו פוגע... כמובן ששיתפתי פעולה,אינני רוצה לפגוע בכבודו.

חלפו מספר דקות והאדון חזר עם חיוך גדול והסכין עמו .

הניח האדון את הסכין על השולחן ואמר יפה: "תודה רבה על העזרה".

להפתעתו עצרתי את דבריו ופעולתו וכך אמרתי :"אצלנו לפי המסורת  שלנו נהוג  לתת את הסכין ביד משום שאנחנו  לא רוצים לריב!!!

הפתעתו הייתה מרובה ומבוכתו שבעתיים, אני את רצנו כבדתי.

 והוא ? .

דודי רצם.

בשוק ישנם שירותים ציבוריים שרמתם הסניטרית שואפת לאפס, אך כשאני רוצה להטיל את מימיי, מחוסר ברירה, אני נאלץ להכנס אליהם.

שלושת התאים בשירותים היו תפוסים בו זמנית. אנוכי לחוץ לסיים את צרכיי ולחזור לעבודה מיידית ניסיתי לזרז את האנשים ע"י דפיקה בדלתות שהיו הנעולות. אך לשווא.

עלה רעיון במוחי הזדוני, שיניתי את קולי והכרזתי "כאן משטרה! אנשים שנמצאים בשירותים צריכים לפנות מידית עקב חפץ חשוד".

עוד לא הספקתי להגיד "ג'ק רובינסון" מיד יצאו השלושה בחיפזון, כך שהייתי לי אפשרות להכנס מיד. בעודי מסיים את צרכיי נשמע לפתע בכריזה "משטרה נא לפנות את האזור עקב חפץ חשוד".

חייכתי להנאתי על שמנסים להחזיר לי על מעשה הקונדס.

כשסיימתי גער בי שוטר שעמד מחוץ לניידת על שהתמהמתי יתר על המידה.

כמובן פיניתי את עצמי מהר מהאזור ובדרכי אף הזהרתי אנשים על הימצאות חפץ חשוד. לא לוקח סיכון.

שתי שאלות עברו במוחי:

א.האם זה צירוף מקרים ועלי נכתב הסרט "שתי דקות"?

ב.האם לאור צעקתי לחפץ חשוד! במקרה הייתה ניידת והם שמעו את האנשים שיצאו בבהלה.

דודי רצם.

בסרט חדש בכיכובה של שחקנית קולנוע מפורסמת ונחשקת, הבמאי ביקש לעשות שינויים בתסריט,

פנה לשחקנית וביקש ממנה להתערטל בסצנה מסוימת.

השחקנית סירבה בתוקף משום שיש לה קווים אדומים וזה לא הוסכם בחוזה...

קיומה של הסצנה הארוטית היה חיוני לסרט .

לצלם כפילה? - היה פוגם באותנטיות.

תוספת שכר משמעותית - לא בתקציב.

גם להצטלם בנוכחות מזערית של אנשים - לא הסכימה.

הבמאי עמד בפני "שוקת שבורה" מה לעשות?

עוזר הבמאי שהיה ביחסים חמים עם השחקנית והכיר את הנפשות הפועלות משני צידי המתרס,ביקש רשות לנסות בדרך שונה ויצירתית לפתור את הסוגיה ואכן קבל את ברכת הבמאי.

ניגש אל השחקנית שעדיין התבצרה בחדרה וביקש לשוחח עמה.

בשל קשריו הטובים היא נאותה להכניסו לחדרה ואפשרה לו להשמיע את דבריו.

לאחר עשר דקות יצאו שניהם לעבר הצלמים להמשך עבודה ללא תנאים.

התדהמה היית מרובה ויצר הסקרנות היה גדול שבעתיים. "הכיצד הצלחתה לשכנע קיר בטון בעשר דקות ואנחנו עם כל האג'נדה לא הצלחנו להשיג דבר?"

"מהו סוד הקסם?" שאל בתמיהה. שאלתי אותה שאלה היפותטית: נניח שאת בחוף הים משתזפת בביקיני וגבר צופה בך מרחוק ומפנטז עליך... ובמחשבותיו רואה אותך עירומה. האם את יכולה למנוע זאת ממנו?

אותו דבר חל על אותה סצנה בסרט - השחקן ישן וחולם עליך שאת עירומה.

זה רק חלום שלו... לא קשור אליך!

האם לממשלתנו כדי להתייעץ עם עוזר הבמאי ?

"שירות לקוחות"

מסיפורי שוק רחובות.

בשנת 2000, במסגרת פרויקט "ערים תאומות" בין רחובות לבין היידלברג מגרמניה, "נקראנו לדגל" לארח זוג גרמנים מקסימים העונים לשם בטינה וסטפן פרדן.

המטרה: ליצור קשרי תרבות וספורט וקירוב בין שני עמים,להמתיק משקעי עבר...

כפי שהורי למדוני,"לארח כיד המלך".

בתחילה,הגשנו שתייה וגרעיני חמנייה לשולחן שערכנו לפניהם, האורחים לא נגעו רק שתו, והצליבו עיניים.

חשנו משהו לא בסדר...מסתבר בדיעבד שגרעיני חמנייה משמשים למאכל תוכים, הם השתוממנו מדוע אנו מגישים להם אוכל לבעלי כנף ?

אופס!!!מיד התנצלנו... פינינו את כל מהשולחן, לא לפני שהסברנו...

שפע של הירקות והפירות האקזוטיים שנמצאים בדרך קבע על שולחננו, הוגשו לפניהם "כיד המלך".

כמובן נעמו לחיכם האירופאי. בהתלהבותם הרבה ולאחר שראו שאיננו דוחקים בהם אלא מתענגים מהנאתם, עברו ממצב 'טעימה מעודנת' מכל דבר למצב של 'בליסה שיטתית' וחיסלו את כל הפירות האקזוטיים עד האחרון שבהם בפרט תות- השדה האהוב עלינו, לא הספקנו לומר "ג'ק רובינסון" נגמר.

מטבע דברים, לאחר הכיבוד העשיר התנהלה שיחה בנושא: ירקות ופירות, במהלך השיחה, הסברתי על מקור פרנסתי המושתתת על מסחר בירקות...,בכך התפתחה השיחה בטבעיות לנושא: "שירות לקוחות" בפרט בארצו ובעולם.

סטפן עובד בחברה גדולה לשיווק, בתחום "קשרי לקוחות".

מדבריו הסקתי, כמה התודעה זו נמוכה אצלנו.

אבל הפאסון מחייב, כמובן הרעפתי בהגזמה שחצנית ביחסינו "לשירות לקוחות". ייצגתי את ישראל בכבוד...

 סקרנותו של סטפן לגבי מקום עבודתי היית גדולה ולמרבה מבוכתי, ביקש להצטרף אלי ליום מסחר, ברצונו לראות ולהתרשם מזוויות שונות.

מודה, לא אהבתי!  אבל כמנהג מארחים חייב הייתי להיענות לבקשתו (בטחתי על כושר האלתור שלי).

בשבת עם האורחים, יצאנו לטיולים בחיק הטבע...חזרנו מליאי חווית מנופיה של ארץ ישראל (הסבר פנים לתייר).

 בעקרון, ביום ראשון הדוכן שלי סגור עקב חוסר כדאיות כלכלית( אחרי שבת)... בדרך כלל מנוצלים לסידורים או למעשים טובים אחרים...

בשעה שבע הנעתי את רכבה של רעיית(רכב חדש ונקי לא כמו הטנדר של העבודה שלי) יצאתי עם סטפן ונסענו לשוק, החנינו את הרכב במרחק 150  מ 'על מגרש עפר שכל באי השוק מכירים בימים של עומס.

 בדרכנו רגלי לשוק, סטפן בוחן את הסביבה ולפתע התקיל בשאלה - "דודי, מדוע אתה מחנה כל כך רחוק? הבט כמה חניה יש בשפע ליד הכניסה" (הכוונה אינה לחניית נכים).

 תשובתי המידית הייתה ספונטנית, סטפן, "שומרים את המקומות הקרובים עבור הלקוחות.

זה חלק משירות לקוחות,זאת התנהלות בסיסית של הסוחרים כלפי הלקוחות, על זה שוחחנו אמש".

ראיתי את עיני סטפן מתרחבות, על פניו המהורהרות בצבץ חיוך של הערכה והפתעה!

קרנה של ישראל עלה.

כמובן  הוא קיבל סריקה כללית על השוק והכירות עם הסוחרים,כאשר אני מתרגם מעברית- לאנגלית.

חלק מהקללות על מוצאו תורגמו לברכות...אין לי שילטה על מחשבות של אחרים...

סטפן,מאד מצא חן בעיניו הביקור ובפרט הרעיון החניה  (שגריר טוב יהיה לנו בגולה).

משימה לא קלה לארח  במשך שבוע, במיוחד לעצמאי כמוני.

המשלחת עזבה וגם הזוג הגרמנים החביבים עמם.

הבית נעשה רחב יותר(סיפור העז).

שמרנו על קשר לאורך מספר שנים.

אז ! בקשה לי אליכם קוראים יקרים, אם במקרה תפגשו את סטפן פרדן ורעייתו, אנא היזהרו והישמרו לא לספר להם את הסיבה האמיתית לחניה הרחוקה,פשוט קבעתי עם רעייתי מראש, כדי להקל עליה למצוא את רכבה ויצאת מהמתחם תהיה נוחה יותר.

אל פי כן ! תדמיתה של ישראל תלויה בכם!!!

עקב הטריק המילולי ששלפתי, הועלה הרעיון בפני "וועד השוק" וזה עבר "בקראה טרומית".

ששווה בדיקה...

(ג.ע.2 וחתך הזהב מהקפה, תגובתכם התגשמה).

בימים אילו משלחת מהיידלברג נמצאים ברחובות במסגרת חילופי משלחות של "ערים תאומות".

התבקשתי לארח שוב, אך סירבתי כי...היום מחיר תות -שדה 26 ₪ לק"ג.

דודי רצם.

לא צירפתי איור כי לא ציירתי בשנת 2000.

מסיפורי שוק רחובות

באחד הימים הופיעה אישה  בורגנית לדוכן המיוחד שלי קנתה ירקות ופירות מובחרים וכשסיימה לקנות הרימה את ראשה וראתה ציורים תלויים   מעל לירקות.

הסתובבה ושאלה :" מי צייר את הציורים האלה ?"

אני !!! השבתי מיד.

מבלי להניד עפעף אמרה " לא יכול להיות"!

עניתי בשקט וכי מדוע "לא יכול להיות?"

" כי חתימתו של הצייר היא באנגלית."

דודי רצם או  david razam