כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    שברירים

    שברירים קצרים בני ארבע שורות כל אחד

    תכנים אחרונים

    36 תגובות   יום שבת, 25/6/11, 19:21

    אפור היה תן-יד או אולי חום, ערפל השנים הרובץ על זכרוני מטשטש את דמותו. אבל את אוזניו אני זוכרת היטב, האחת מקופלת במחצית הדרך ואילו השנייה מקופלת רק בקצהה כאילו לא עמד לה כוחה להתיישר עד הסוף. לפקודה "תן-יד!" היה מושיט את כפו ומקשקש בזנב, כדרך הכלבים. דניאל הוא שהביא את תן-יד אלינו להיאחזות הקטנה שעל ימת הברדאוויל. כלב מכלבי הבדואים היה תן-יד, גדול ומאיים. דניאל שהיה תברואן היאחזות (מאז ומתמיד הייתה לו משיכה לעניינים של בריאות), מצא אותו ליד המזבלה, ואהבה ממבט ראשון נקשרה ביניהם. בתחילה היה מלווה תן-יד את אהובו עד גדר המחנה, ממתין קמעה ומסתלק, אחר כך העז להיכנס פנימה בצעדים מהוססים, וברבות הימים שכח כיצד יוצאים.

    כאשר יצא דניאל לקורס חובשים, יצא תן-יד אתו. בקורס שימש שוליה לפרחי החובשים שחבשוהו ותקעו בו מחטים. תן-יד עמד בעסק באהבה ובגבורה, ודניאל שסיים את הקורס כחניך מצטיין היה גאה בו מאד. גם בתפקידו כחובש ההיאחזות היה גאה, הוא מילא את תפקידו ברצינות תהומית, והמקטרגים אמרו שברצינות רבה מדי. תן-יד אף הוא היה גאה בידידו החובש, והיה מלווה אותו בסיוריו על פני ההיאחזות, בודק באפו הרגיש את נקיון החדרים ואת החולים במסדר החולים. דניאל טען שחוש הריח של תן-יד עוזר לו לגלות מתחזים או לכלוך שטוטא אל מתחת למיטה.

    כשסיימנו את שהותנו בהיאחזות ועברנו צפונה לקיבוצנו המיועד בא כמובן תן-יד אתנו. כולנו אהבנו אותו וטפלנו בו על פי תור. לולא היינו אנשים רציונאליים היה ודאי הופך לקמע של הגרעין.

    שירותנו הצבאי נסתיים. בברכת הדרך מלווה בגעגועים ליווינו את דניאל שנסע לארצות רחוקות לממש את משאת נפשו, וללמוד רפואה. היה זה ניצחונה של אמו היקית על הממסד החינוכי שלא ידע לגלות בבנה הפרחח את ניצני הרופא הדגול לעתיד. מרורים השביעו אותה אותם מורים שטחו עיניהם מראות. על כוס קפה מר ועוגות שאין כמותן, הייתה חוזרת ומספרת לנו, כשבקרנו בביתה שעל הים, כיצד הריצו אותה שוב ושוב לבית הספר להשמיץ באוזניה את בנה, וכיצד דניאל שחס על זמנה ועל רגשותיה הסביר בעדינות למורה שמגר הגדול, הרווק הנצחי, אימת בית הספר, ש"אם רוצה המורה להתחיל עם אמא שלי, הוא יכול לבקר אצלה בבית, אין צורך להזמין אותה כל יומיים לבית ספר". התחשבות זו באמו עלתה לו לדניאל בהרחקה לצמיתות מבית הספר ורק ריצות ותחנונים והבטחות הרבה בטלו את רוע הגזרה.

    הימים עברו להם, כדרכם של ימים. דניאל היה מעבר לים, עסוק בהגשמת חלומה של אימו ואנו טפלנו בתן-יד במסירות ובאהבה. ערב אחד הדהדה הצעקה בחדר האוכל "טלפון לגרעין" הייתי ליד הטלפון ועניתי. בצידו השני של הקו היה דניאל. "דניאל! קראתי, דני איפה אתה?" לא שמעתי את התשובה כי סגל חטף לי את הטלפון, ועל פי קולו הנרגש הבנתי שדניאל לא רחוק. "אני כבר בא לאסוף אותך" צעק סגל לשפופרת הסרבנית "ואני באה אתך" אמרתי וקולנו ודאי שנשמע עד לתחנת הרכבת בה חיכה לנו דניאל עטוף במעיל פרווה ארוך (תמיד היה גנדרן) ובצעיף צבעוני. כשגמרנו לרקוד, לקפץ, ולהתחבק, וכשחזרה אלינו נשימתנו, ניסינו להבין את המצב. כן, דניאל חזר לתמיד. כן הוא נטש את רעיון לימודי הרפואה. לא אמא שלו עוד לא יודעת, הוא בא ישר משדה התעופה לקיבוץ.

    בערב על הדשא שמענו את הסיפור. הוא אף פעם לא חשב שזה כל כך קשה. הרצאות באודיטוריום בשפה זרה, התחרות האלימה, הלחץ, הבדידות. הוא פשוט התמוטט פיזית ונפשית, סיפר בלחישה, כמו לעצמו, ואושפז. בבדיחות דעת מעושה סיפר לנו על טיפול סוגסטיבי שעבר, טיפול בו נאלץ לומר שוב ושוב בקול רם "אני בסדר, הכל בסדר, אני בסדר, הכל בסדר.." עד שחש את כל מה שלא בסדר מחלחל מבטנו לריאותיו ומשם לגרונו ולזרועותיו ומתפרץ בזעקות שבר. וכשחזר מעט לאיתנו ארז את מיטלטליו ועלה על המטוס הראשון ארצה. שמחת הפגישה הועבה מעט. אהבנו את דניאל. לא נעים לראות מישהו אהוב נכשל, וחלומות מנופצים לעולם אינם מראה מלבב. שתיקה השתררה. סגל, אם משום ששנא שתיקות או מתוך רצון לעודד את דניאל הציע ללכת לראות את תן-יד שהיה קשור ליד צריפי הגרעין (לאחר נסיעתו של דניאל החל תוקף חברי קיבוץ). דניאל היסס מעט, ולבסוף הצטרף אלינו כבעל כורחו. התקרבנו לאט, דניאל השמיע שריקה חרישית ולפתע אפף אותנו מטח של נביחות ויללות ולפני שהספקנו להבין מה קורה עף גוש אדיר בחשיכה, העיף את דניאל והפילו לרצפה, נשכב עליו תוך בכי וליקק אותו לכל אורך גופו.

    העניינים נרגעו והחיים כמעט ושבו למסלולם. את העוגות הנפלאות של אמא של דניאל אכלנו כעת בקיבוץ (היא הקפידה לבקר אצל בנה בדייקנות אחת לשבועיים). דניאל סרב בכל תוקף להצעה לעבוד במרפאה משאת נפשו מאז. מסיבות השמורות עמו העדיף לעבוד במטע. ענייני בריאות נראה, לא דברו אליו יותר, וגם את תן-יד שהיה כעת קשור כל הזמן, כמעט ולא ראה. ואז אחר צהריים אחד בדרכי לחדרי פגשתי בדניאל. מבט מוזר היה בעיניו וצליל זר בקולו כשאמר "יריתי בתן-יד". "אתה מה?" נזעקתי. "יריתי בתן-יד" שנה דניאל באותו קול חלול. "אבל למה?" לחשתי, סגולה נגד דמעות, "הייתי מוכרח" השיב דניאל ונפנה ממני כאילו אין יותר מה להגיד.

    בכנס גרעין האחרון כשהחליפו החברה תמונות הופיעה גם תמונה של תן-יד. "איפה את, צעק סגל, את זוכרת איך תן-יד היה בודק את החולים בהיאחזות, ואיך זכר את דניאל אחרי שנה ואיך הוא התנפל עליו כשחזר לארץ?" הנהנתי בראשי, אני זכרתי יותר את אוזניו המקופלות ותהיתי איך נראו כשנפל תן-יד לארץ. "סגל, שאלתי בשקט מאוחר יותר באותו ערב, סגל, למה ירה דניאל בתן-יד?" סגל הביט בי ארוכות מהורהר, "כנראה שלא הייתה לו ברירה" השיב וצליל מעורב של תקווה ושאלה בקולו. "כנראה, השבתי, כנראה".

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

                                                                  

    דרג את התוכן:
      21 תגובות   יום שישי , 3/6/11, 11:16

      אני אצליח להמריא, אני יודעת

      לא כיונה משולחת מחפשת בית.

      כנשר דואה מעל ענן,

      וגם השמים אינם גבול.

      דרג את התוכן:
        18 תגובות   יום ראשון, 22/5/11, 14:51

        בתוך מסגרת עץ

        בד הקנבס של חיי

        מתוח במלוא תפארתו

        מקובע במסמרות

        דרג את התוכן:
          17 תגובות   יום שישי , 13/5/11, 12:37

          נתתי חיים לילדה האבודה בתוכי

          עצובה ומחפשת חיבוק

          שלחתי אותה לדרכה מחייכת.

          האופק היום בהיר יותר

          דרג את התוכן:
            18 תגובות   יום שלישי, 26/4/11, 16:35

            אפילו לא מרגישה כאב

            צפה בשולי החיים

            בשולי יפעתם

            ולא מתבוננת

            דרג את התוכן:
              24 תגובות   יום שישי , 22/4/11, 08:59

              אני בוקעת מתוכי כמו עץ

              עבים פאֹרותיו

              כבדים פירותיו

              הופך אותי לנשל הנחש

              דרג את התוכן:
                33 תגובות   יום שישי , 15/4/11, 11:22

                הוציאו אותי להורג

                ולא היה לי שום דבר חכם לומר

                לא משפט אחרון, לא מסר לאומה

                נותרתי קול דממה דקה

                דרג את התוכן:
                  24 תגובות   יום שבת, 9/4/11, 15:52

                  לרגע הייתי סמבטיון

                  מטיחה אבנים בשמים

                  מאיימת לבלוע אותי במערבולות שוצפות.

                  הסמבטיון - רק אגדה הוא

                  דרג את התוכן:
                    19 תגובות   יום רביעי, 6/4/11, 11:08

                    לא לראות רע, לא לשמוע רע ולא לדבר רע

                    כה נחמדה הנני שלושת הקופים    

                    בגן עדן של שוטים עיוורים וחרשים

                    איני רואה רע, איני שומעת רע, וסרה אינני דוברת

                     

                    דרג את התוכן:
                      14 תגובות   יום שישי , 1/4/11, 18:39

                      המיטה בחלום הייתה רחבה מאד ולבנה מאד. זקנו השב של הסבא שלי היה גם הוא לבן מאד. פניו כפי שזכור לי היו לבנים, אולם איני זוכרת מה צבע היה לבגדים שלבשנו. שלושה היינו בחלום, סבא שלי ששכב במיטה הרחבה מכוסה בשמיכה לבנה עד זקנו הלבן, שלמה בן דודי ואני. שלמה ואני היינו ישובים על המטה הלבנה ורגלינו שלא הגיעו לרצפה נעות אנה ואנה כמטוטלת. השקט היה מוחלט ופניו של הסבא שלי שבחלום, היו נינוחות כפי שלא היו מעולם בחייו הזכורים לי. הוא הושיט יד גרומה, ארוכה ולבנה מאד לעברנו ואמר: "עכשיו לכו".

                      כשהתעוררתי בבוקר המחרת להתכונן לבית הספר, בת ארבע עשרה הייתי אז, הייתה בי הידיעה שהסבא שלי מת. הידיעה הייתה ככל אותן הידיעות שנושא אדם בראשו, כמו שהוא יודע את שמו, את גילו ואת המסלול שילך בו כשיצא מביתו. הידיעה שהסבא שלי מת הייתה כמו הידיעה שבוקר או שאמא מכינה כריכים במטבח הסמוך, ככל אותן ידיעות העושות את העולם מקום מוכר כל כך, יציב וידוע. אבל לא יכולתי להזכר מתי הסבא שלי מת. זכרתי היטב את מחול השמחה שיצא בו הסבא שלי בליל הסדר האחרון, הוא חולל בריקוד חסידים סוער עד שנעתקה נשימה מפיו ועד שבנותיו, דודותי, משכו בכנפי בגדו והפצירו בו בקול בוכים מבוהל שיחדל. "די אבא, די, עוד תקבל שבץ לב" זעקו דודותי. אבי צחק ונזף בהן שתחדלנה מן המהומה ואנו כל בני הדודים קפצנו מסביב כעדר תיישים עד שגערה רמה הבהילה אותנו חזרה למקומותינו. לעומת הזכרון הזה שהיה חי מאד ושנצטרפו אליו מראה שולחן הסדר, הריחות של מאכלי הפסח וריחות הזעה של הרוקדים, לא היה בראשי שום זכרון של מוות או של אבל. ידעתי שלא יתכן שהסבא שלי מת בלי לוויה או "שבעה", אך הידיעה שהסבא שלי מת הייתה כה ברורה עד שכמעט יכולתי למששה.

                      סיימתי להתלבש ויצאתי אל המטבח בו טרחה עדדין אמי על הכנת הכריכים. התבוננתי בה, היא נראתה כתמול שלשום. "אמא, שאלתי, סבא מתל-אביב מת?" "מה פתאום?" נזדעקה אמי, "חס וחלילה! איזה רעיונות מוזרים יש לך, תפסיקי לדבר שטויות". הכחשתה של אמי בלבלה אותי, אני ידעתי שהסבא שלי מת, רציתי רק שתזכיר לי מתי.

                      הלכתי לבית הספר בתחושה מוזרה. חשתי את מבטו הכחול החודר של הסבא שלי נעוץ בגבי. בכל זרוע ראיתי את ידו הכחושה הבוחשת את הסוכר בתה עם לימון הנצחי שלו שבכוס הזכוכית הדקה. בכל דיבור שמעתי את קולו, המיטה הלבנה שבחלום הייתה בכל אשר הבטתי. הידיעה שהסבא שלי מת העיקה על חזי ורציתי לספר אותה לכל חברותי, אבל כיוון שכנראה לא הייתה במקומה, שתקתי. כל היום הסתובבתי בתחושת כאב של געגוע שלא ידעתי את פשרה וכשהסתיימו הלימודים רצתי הביתה.

                      אמא קבלה את פני, מביטה בי במבט מוזר. "איך ידעת?" שאלה. "איך ידעתי מה?" לא הבנתי את פשר שאלתה. היא המשיכה להתבונן בי עוד שבריר שניה ואחר כך אמרה חרש "סבא מת הלילה, לפני שעה קבלנו מברק".

                      דרג את התוכן:
                        29 תגובות   יום שבת, 26/3/11, 10:43

                        "יש כאן סיבוך קטן, אמר הרופא הבכיר לעמיתו הזוטר, צוואר הרחם לא נמחק". הוא היה גבר גבוה, ממושקף וכסוף שער והזכיר לי דמויות של רופאים בסרטים אמריקאים. לעמיתו היו פני מלאך צעירים מאד ועיניים לא שקטות מתבוננות סביב. הם דנו במצבה של הבחורה ששכבה לצידי, מחכה כמוני ללידה.

                        "אם לא תהיה מחיקה מהירה של צוואר הרחם, נצטרך לנתח".

                        צרחה חדה ונוקבת פילחה את האוויר ולאחריה בליל קריאות חסרות נשימה, "דוקטור, אוי דוקטור עזור לי דוקטור, בבקשה" ואחר כך בקול נמוך יותר שהלך והפך למלמול חסר פשר מהול בבכי, "עזור לי דוקטור, עזור לי, עזור לי, בבקשה"

                        "הנה אני כאן!, אמר הרופא הבכיר אל תדאגי לא נעזוב אותך. בת כמה את?"

                        "נכנסת לשמונה עשרה, דוקטור"

                        "לידה ראשונה?"

                        "כן"

                        "ממתי הצירים?" נפנה הרופא הבכיר אל עמיתו.

                        "מאתמול בערב, כמעט חמש עשרה שעות" השיב הלה במהירות, כמה להשביע רצון.

                        "טוב ניתן לה עוד חצי שעה, הלידה במצב מתקדם מאד, אם לא יחול שינוי ננתח." הוא טפח טפיחה אבהית על שכמה של היולדת והלך.

                        ניסיתי לחזור לספרה של אגאתה כריסטי שהבאתי עמי לחדר הלידה. לידות עלולות להיות דבר מתמשך ומטריד, ידעתי, ורציתי שיהיה אתי משהו להעביר את הזמן. התחלתי לקרוא וזעקת שבר הקפיצה אותי והפילה את הספר מידי. הצירים שתכפו על שכנתי בלידה שלא מתקדמת, גרמו לה לצרוח שוב ושוב. הבטתי בה. ממש ילדה. עיניה פעורות לרווחה, שפתיה רוטטות וכל גופה רועד. היא ניסתה להסב אליה את תשומת לבו של הרופא הצעיר במלמלה ללא הרף: "דוקטור, דוקטור, עזור לי דוקטור, בבקשה," הרופא לא שת לבו אליה ושוב פלחה צווחתה, צווחה שעל גבול קצה מיתרי הקול: "איי, דוקטור, דוקטור, יש לי לחץ, יש לי לחץ"

                        "אל תלחצי, ענה לה הרופא, אל תלחצי זה עוד מוקדם"

                        "אני לא יכולה דוקטור, אני לא לוחצת זה לוחץ לבד"

                        "טוב אז תלחצי, ענה לה הרופא באדישות, זה התינוק שלך מצדי תמעכי לו את הראש"

                        "אבל מה אני יעשה, דוקטור, מה אני יעשה?! צעקה הבחורה, זה לוחץ לבד" דעך כולה ביאוש.

                        "תעשי מה שאת רוצה, זה התינוק שלך"

                        הבחורה לידי בכתה חסרת אונים שפתיה רועדות ושיניה נוקשות "אבל מה אני יעשה?, מה אני יעשה?" עד ששוב הקפיצה אותי הצרחה: "זה בא עוד הפעם, דוקטור, זה בא עוד הפעם, זה לוחץ לי דוקטור, מה אני יעשה?"

                        "תעשי מה שאת רוצה, כבר אמרתי לך, זה התינוק שלך"

                        "אמא, אמא, יבבה הבחורה, אמא מה אני יעשה?"

                        "הוא סתם מתלוצץ, ניסיתי להרגיעה, אף אחד לא יכול לעצור צירים, הוא יודע את זה, הוא רופא לא?" אבל היא רק הביטה בי בעיניה הקרועות הדומעות ולא נראה שקלטה מילה מדברי.

                        שני סניטרים נכנסו בריצה מגלגלים עגלה עם יולדת ותינוק. "היא הולידה באמבולנס" מסר אחד הסניטרים לרופא בחשיבות.

                        "מה קרה, שאל אותה הרופא, לא היו לך צירים?"

                        "דווקא היו דוקטור, שתי ימים"

                        "זה לידה ראשונה שלך? לא ידעת?"

                        "דווקא לידה שלישית, דוקטור, יש לי עוד שתים בבית שיהיו בריאים, בנים"

                        "אז למה לא באת לבית חולים?"

                        "כי זה חודש שמיני, דוקטור"

                        "אז מה?"

                        "חודש שמיני לא יולדים, דוקטור, חודש שמיני הילד כולו דם. שביעי כן, אבל שמיני אסור, חאראם."

                        "הנה ילדת ילד בריא ולא דם"

                        "אני בטח יש לי טעות בספירה דוקטור, בטוח" הרופא צחק ופנה ממנה לראות מה קורה אצל היולדות האחרות. היולדת לצדי המשיכה ליבב ואני ניסיתי שוב לקרוא, לא להרבה זמן. הצרחה הפעם הייתה חזקה בהרבה מקודמותיה, היא העבירה צמרמורת בכל גופי. "דוק-טור, דוק-טור זה לוחץ, דוק-טור זה לוחץ" היא אבדה את נשימתה וידיה התנופפו לכל עבר בניסיון לנשום קצת אוויר, שערה הסתור הסתיר את פניה. כשחזרה אליה נשימתה קראה שוב לרופא: "דוקטור, עזור לי בבקשה, עזור לי, זה לוחץ לי את התינוק שלי, בבקשה דוקטור"

                        "אני לא מבין מה את רוצה, השיב לה הרופא, כבר אמרתי לך תעשי מה שאת רוצה, תלחצי, לא תלחצי, תהרגי את התינוק שלך, תעשי מה שאת רוצה"

                        "מה אתה רוצה דוקטור, יבבה הבחורה, זה לוחץ לבד, זה לוחץ לבד"

                        "זה לוחץ לבד, חיקה אותה הרופא, אז מה את רוצה שאני אעשה?"

                        "תעזור לי דוקטור, בכתה הבחורה, אני הורגת את התינוק שלי, אמא, אני הורגת את התינוק שלי"

                        "אל תלחצי אז לא תהרגי אותו"

                        "את לא הורגת שום דבר, צעקה לעברה זו שילדה באמבולנס, תפסיקי לצעוק ככה כמו מג'נונה" אבל שכנתי המשיכה לבכות. "התינוק שלי אמא, התינוק שלי, אני הורגת אותו, תעזרי לי, אני הורגת את התינוק שלי"

                        "אמא שלך לא תעזור לך אם תמעכי לילד שלך את הראש" המשיך הרופא הצעיר בהנאה לא מוסתרת. שכנתי פרצה ביבבה מחודשת. כעת כבר לא צרחה בעת הצירים רק נשמתה הנשנקת ובכיה הנקטע בשרו את בואו של ציר ואני לא ידעתי מה גרוע יותר הצווחות הנוקבות או מלמולי הייאוש החוזרים. "אמא, התינוק שלי, אני הורגת את התינוק שלי"

                        כשחזר הרופא הבכיר לחדר לראות מה שלומה התפעל כמה שהיא שקטה. "את ממש גיבורה, אמר לה, זה מצב מאד כואב המצב הזה אני יודע, בואי נראה מה קורה." תוך כדי בדיקה פנה אל הרופא הצעיר "או קי, העניינים הסתדרו, תדאג שיכינו אותה, תוך רבע שעה היא יולדת" "הנה את רואה זה נגמר בכי טוב" פנה ליולדת הצעירה "מה? מה היא אומרת? מה היא הורגת?" שאל את הרופא הצעיר בנסותו להבין את מלמוליה. "סתם, היא בטח מטושטשת מסמי הרגעה" משך הרופא הצעיר בכתפיו ומיהר לקרוא למיילדת.

                         

                         

                         

                         

                         

                        דרג את התוכן:
                          34 תגובות   יום חמישי, 17/3/11, 07:17

                          "סיפרתי לך שהתחלתי ללמוד פסנתר?" שאלה אותי בחיוך חברתי, הצעירה ממני בהרבה. "פסנתר" אמרתי, "נהדר. גם אמא שלי התחילה ללמוד פסנתר כשהיתה בערך בגילך. זה היה חלום חייה".

                          מוכשרת מאד היתה אמא שלי, אך בילדותה, בבית שאין בו בשר לאכול, לא יכול היה לדור פסנתר. שעות היתה נחבאת מאחורי החלון של השכן שהביא איתו פסנתר ישן מארץ הולדתו הרחוקה, והיה מנגן בו בערבים מוזיקה קסומה, כזו שלא הכירה. פעם אחת ראתה אותה אשתו והזמינה אותה פנימה, לשבת ולהקשיב מבפנים. אבל היא לא הרגישה נוח בין הרהיטים הכבדים, בחדר הצפוף, והנאתה נפגמה. מאז הקפידה להתחבא. בכאב גדול היתה עוברת יחפה, בשביל החול שבין בתי המושבה הדלים, משתדלת לא לשמוע את נגינתה הגמלונית, המזייפת של הבת של צימרמן, הילדה היחידה במושבה שלמדה לנגן על הכלי הנכסף.

                          המורה למוזיקה בבית הספר היה מזמין אותה לפעמים לחדרו ומשמיע לה בגרמופון חורק תקליטים עם קונצרטי לפסנתר, והיא היתה עוצמת את עיניה וחולמת שזו היא יושבת שם ליד הכלי הגדול השחור, אצבעותיה רצות על הקלידים והיא נישאת מעלה מעלה יחד עם המוסיקה, מתערסלת עם הצלילים, מתמזגת כולה בקצב הסוחף ומתעוררת, מתוסכלת וכועסת, עם תום היצירה, בורחת הרחק אל הפרדסים, נשכבת בין צמחי הבר, מנסה לשחזר בזכרונה את המוזיקה שזה עכשיו שמעה.

                          כשהקימו בבית הספר תזמורת מנדולינות, היתה הראשונה להיבחר, וגם זכתה למנדולינה משלה. ואכן הפליאה לפרוט על הכלי שצליליו ליוו את ילדותי. מדי פעם, כשנחה עליה הרוח, היתה מוציאה את המנדולינה היפה מקופסתה השחורה ופורטת שירים על כינרת ומנגינות משירי רחל.

                          אבל מנדולינה איננה פסנתר, וחלום הפסנתר רדף אותה כשהמשיכה לעשות את דרכה בשבילי המושבה, או כשעזרה לאמה להאכיל את התרנגולות בלול הקטן. אולי כעת, חשבה לעצמה. הירקות בגן הירק עלו יפה, ואבא נסע בעגלתו הרתומה לחמור, כשהיא עמוסה לעייפה בירקות הטריים הצבעוניים, למוכרם בשוק שבעיר הסמוכה. בציפייה דרוכה חיכתה לשובו נשענת על גזע עץ על הדרך שחוזרת מן העיר, ומרחוק ראתה אותו מתקרב, נופפה לו בידיה. אבל הוא, מתעלם, ובמקום לבוא הביתה פנה עם העגלה אל תוך הפרדס. משתוממת רצה אחריו. מבעד לעצים ראתה אותו שופך את ארגזי הירקות אל גומות העצים. לרגע התבוננה בגופו הקטן השדוף שארגזי הירקות נראו כבדים מכוחותיו. מקורותיו ברוסיה הלבנה וילדותו ונעוריו בקנדה הרחוקה לא הכינו אותו לחום הארץ-ישראלי, ואהבתו לשירה ולספרות יפה לא עלו בקנה אחד עם שעות ארוכות של חפירת גומות לעצי השמוטי, או עישוב גן הירק. "אבא, מה אתה עושה?" קראה, אבל כבר הבינה. וכשהביט בה הפכה התבוסה שבעיניו לכאב בלי נסבל. "איש לא רצה לקנות. יקר מדי. לפחות ישמשו הירקות לדשן את הפרדס". היא לא שמעה את סוף דבריו, הרחק הרחק רצה, עיוורת, אל החולות, מטפסת על הדיונות, כושלת וגולשת עם החול. שעות שוטטה ללא מטרה, עד שיללת התנים עם ערב, החזירה אותה בפחד הביתה.

                          כשהייתי בערך בת גילה של אימי אז, באותם ימים רחוקים, התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר. לא אהבתי את הכלי השחור, הכבד. מגיל צעיר מאד ניגנתי להנאתי בחלילית, שכעת נאסרה עלי על מנת שלא תקלקל את תנוחת האצבעות. הפסנתר לא עמד בתחרות. החלילית קרובה יותר לנשמה, לחלל זה כמו לשיר. הצליל יוצא מן החזה והשפתיים. ואילו הפסנתר הוא מכני, טכני ומרוחק. לאחר שנתיים הודעתי שדי, לא רוצה יותר. "חבל, אמרה אימי, את מוכשרת. אני תמיד כל כך רציתי.." נשתתקה פתאום ומבט מוזר בעיניה.

                          כמה ימים אחר כך כשחזרתי מבית הספר הופתעתי לשמוע את צליל הפסנתר. דו דו רה רה מי מי פה, צלילי השיעור הראשון. הפתעתי עוד גברה כאשר גיליתי שאין זה ילד מילדי השכנים שהוזמן להתאמן על הפסנתר שלנו אלא אמי שיושבת עם חוברת התווים למתחילים. "אמא?" שאלתי. "הו, כבר הגעת, החלטתי להתחיל ללמוד לנגן. אני לא פחות מוכשרת מהבת של צימרמן, או מכל האחרים". "טוב, משכתי בכתפי, מה יש לאכול?"

                          אימי המשיכה באימוני הפסנתר, נאבקת עם אצבעות מבוגרות מדי בקצבים המהירים ובמקצבים שהלכו והסתבכו, ולא יכלה להם. יותר ויותר ראיתי אותה יושבת מול הפסנתר, אצבעותיה נחות על הקלידים, ועיניה עצומות כאילו ישנה, או חולמת.

                          יום אחד חזרה אימי משעור הפסנתר רותחת כולה.  "מה היא מבינה בכלל!" התפרצה עלי משום מקום. "מה עשיתי?" שאלתי, אבל היא כלל לא ראתה אותי. "מבוגרת מדי! לא מתקדמת בכלל! חבל על זמנה ועל זמני! אין לה מה ללמד אותי יותר! מה זאת אומרת? איזו מין מורה זו. מחר אחפש מורה אחר".

                          אבל אימי לא חיפשה מורה אחר. רק המנדולינה שאיננה תחליף לפסנתר נדחפה מבוישת לעליית הגג, והפסנתר, הגדול, השחור, כָּמֵהֵָּ לאצבעות שיפיחו בו חיים עמד נכלם ומיותר בפינת החדר, עד שנעלם גם הוא.

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            הנר בת חנה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            תגיות

                            ארכיון

                            פיד RSS