חפץ למי הוא שייך?

לאורך ימים אנו אוספים חפצים

כילדה אספת בובות, עיניהן ירוקות ושערן זהוב.

כנערה אספת צדפים, מפיות, נייר מכתבים לכתוב בו שירים

כאשה, כבר צברת נכסים - לידייך צרור עדיים, לצווארך יהלום, לגופך מחלצות

לרגליך עשרות עקבים, בתיקך מגוון איפורים

בביתך בכל פינה את רוכשת עוד פריט, שיקשט את הממלכה

אך מה כל אלו שווים? תמורת מטבע הם עוברים ושבים

כערמות ערמות אנו אוספי זכרונות, חלקם קשורים בפריט, חלקם רק חוויה

כבני אדם אנו מתכסים בחפצים, שריון הגנה? מסכה? חלק מתרבות מאה העשרים ואחת?

אך חפץ אחד אבקש לקרב אל ליבי

חפץ אחד שאין לו מחיר

חפץ אחד כל כך שביר

חפץ אחד כל כך נדיר

חפץ אחד ויחיד שאין לו תחליף

חפץ אחד שלא ניתן לקנות, או לספח במכרז

חפץ אחד כל כך יפה, מבחוץ, מבפנים, בכלל מכל הכיוונים

אין לו תווית, אין לו תאריך תפוגה

להפך ימיו שחולפים משביחים את תכניו

החפץ הזה הוא כל אשר חפצה נפשי

החפץ הזה הוא אהבתי הקסומה

"חפץ" קעקעתי על גופי,

כי החפץ האמיתי לא שלי

והוא בכלל לא כלי, פריט או דומם

הוא אדם חי בועט ונושם

ומזה  שנים מדיר הוא שינה מעיני

שואב מליבי את כל סודותי.

חפץ הוא כל חפצי ומהווי....

ואת מדממת, שוב
רק שם באמת בטוח,
ויש מקום רק לך
וריח משלך.

את נופלת אל עולם שרק ניראה טוב
את נופלת,
מושפלת
ואז פתאום מדממת,
חוזרת לעצמך.

והשמים צבועים אדום
כל העולם ישמע עכשיו
את גשם הפחדים שלך
ואף אחד לא יעז לומר.
רק יכאב שלא היה פה קודם
וכולם ישתו מהגשם

של דמעותיך
כאילו היה שלהם,
כאילו הם אלו שמתים עכשיו,

אבל רק כאילו

החום מה הוא מעלה?

כמו מתוך ליבת האדמה הבוערת

אני שומעת את פיצפוצי החמסין

להבות להבות הם מבעירים

אפילו העלים פסקו מנשום

עומדים קשיחים, מתייבשים

ככה ללא תנועה

ככה כמו שאני אותה

לא נושמים, שלא יתרחבו הסדקים

והרוח כמו מנסה לדחוף את האוויר

אפילו כוחותיה שלה עמדו מלכת

כמו ערימת עלים יבשים בשלכת

אני צועדת יחפה

גופי יבש, צמא סדוק מלהט אהבתך או אולי מהמרחק הזה שלך

מחפשת טיפת טל, לחות, צל וצינה

מחפשת לשבת תחת צילך

אך כמו ביום שרבי הותרת אותי

מצומקת, ריקה מחכה לטיפ טיפה

אל תחפשי בו,
את מה שלא יוכל לתת
את בשבילו רק רגע חולף ,
אולי אומר... כעת...

אל תחלמי את ליבו בסער לכבוש,
או לקחת
ראשו עסוק, טרוד
טומן ידיו רק בצלחת...

את המחר והאופק,
אל תטמני בשתי ידיו
נחל אכזב,
לעולם שרוי בבצורת
לא גואה על גדותיו.

אל תאמיני ,
כשהוא אומר שאת מלכה
גם אם תעטרי לו נזר
לעולם הוא לך מלך,
ואת לו... שפחה...

וגם אם ישוב ויבטיח
הוא לא יקטוף למענך את הירח
את בשבילו רק עוד קרב שיש לנצח

או לא,
אל תקחי את זה באופן אישי...
כן , הכל אמיתי , כואב, מוחשי...
אבל, האמיני רק ל 'חוש השישי',
הוא יודע הכל
החוש ה... נשי...שלך
אל תחפשי בו,
את מה שלא יוכל לתת

לחצתי על הדוושה מעל למותר, רציתי לחתוך את האוויר מסביב.

הכל עמד, כמו מעטפת קרחונים מסביבי, חם לוהט בחוץ, רק אני בקפאוני.

רציתי קצת שקט, שיפסיקו כל הקולות, הצעקות, ההשפלות, הדמעות

כמו מחול שדים הם מרקדים בראשי, מילים, מילים כמו סכינים

מפלחים את ליבי, מנתצים את חלומי, לוקחים הרים של תקווה

ומפילים אותי על הרצפה, למטה למטה אני מתמזגת לקרקעית הביצה

בכל פעם אני מנסה להרים ראש, לקחת אוויר

ואתה חונק אותי, מכאיב כל כך, מבטיח ולא מקיים

נותן להם לנגוס בי, לאכול חלקים מתוכי

אני מרגישה כמו גוף שקרעו את איבריו

רמסו את כל חלומותיו

ואתה הבטחת

ואני האמנתי

ושוב נפלתי

ואת ממשיך במרוץ החיים

כמו ג'נרל גדול משאיר אחרייך שדה חרוך עם פצועים

מוצא כוכב חדש להאיר בו לפידים

את שלי כיבית עכשיו חושך בפנים

ואני לא נותרו לי דמעות

אני מביטה לשמים רוצה לנקות את שאריות היום הזה

ושורף בי עם הרבה כוויות

סוף טוב
ריטה
מילים: צרויה להב
לחן: רמי קלינשטיין

ראיתי אנשים
עוברים חיים ביחד
חשבתי על הרגל
חשבתי על הכרח
ולא יכולתי אז להאמין שפעם
יהיה יפה גם ככה
כי איך יכולתי אז בכלל לדעת
שאוהב אותך כל כך

ברחוב החנויות
פותחים מוקדם בבוקר
החנוונים הציעו
תקוות בתשלומים
קנינו אושר בקופסת זהב
עם ריח
שעלתה נורא ביוקר
ורוב הזמן היא נעולה,
כי המפתח
מסתתר אי שם בפנים

תן לי רק סרטים
עם סוף בטוח
סיפור פשוט תפור
בין צחוק ובין דמעות
כי לפעמים אני חושבת -
אם תלך לי -
ובוכה בין השמיכות
הו אלוהים,
שמה שיש לי ימשך לי
שישאר לי עוד

מתחת לריצפה
במרתפים שלנו
חבלים סבוכים
קשורים בין הגזעים
פעם הייתי מקלפת את הטיח
לראות דברים שלא רואים
עכשיו כיסינו את החושך בשטיח
זה הרבה יותר נעים.

תן לי רק סרטים...

ראיתי אנשים
עוברים חיים ביחד
ולא יכולתי אז בכלל לדעת
שאוהב אותך כל כך

כמו שחקנית נטולת כישרון ומילים, אני עומדת על במה נטולת תפאורה ותאורה

בחושך עומדת מביטה אל חזית הבמה, אין כאן קהל, הבדידות עצומה.

מנסה להגיד כמה מילים,  אך כל מה שאני מוציאה זה מספר משפטים מגומגמים

כן, במשחק החיים אני המפסידה הגדולה

אין אפילו במאי שירים את ההפקה, אין שחקנים, אני במגרש נטול מסלולים

כמו עיוור מחפשת על מה להישען, מקל מכוון, קרן אור קטנה

הפעם לא השארת לי אפילו מקום לנשום בשבילך

כמו מכונת החייאה שהנשימה אותי ואותך, אני יכולה להרגיש את ההתכווצות של המשאבה

היא יורדת ומשמיעה צפצוף ארוך של קו המוות, ואין מה שיכניס אוויר לתוכה

והדמעות כבר לא מלטפות במליחות חמימה את לחיי

במקומן מנקרות מחשבות על קו הגמר

על יום המחר

על זה שהלך ולא בחר

על זה שמוגדר כלוחם ולא נשאר בקרב החיים, שם הוא בוחר דרכי קיצור בוויתורים גדולים

ואולי בעצם אני זו שחיה בפנטזיה אחת שגויה

אולי אין פה משחק כי אם רק אהבה חד צדדית

ואולי הגיע הזמן את הוילון להסיט

נגמרת