שלום. הבלוג הפעם הוא מכתב ששלחתי לפ', שהוא הפרופסור שקיבל אותי ללימודי תואר שני בניהול וניתוח קונפליקטים. פ' הוא אמריקאי שהיגר לקנדה (כן, יש הרבה הבדלים בין אמריקאים לקנדים, על כך בפוסט אחר). היו לי לבטים רבים אם לחשוף פה את תוכן המכתב. בסופו של דבר החלטתי, שמכיוון שפתחתי את הבלוג הזה על מנת לתאר נקודת מבט של מהגר לארץ זרה, יש מקום לכך. חשוב לציין את הקונטקסט בו נכתבו הדברים. כישראלי בחו"ל, אתה מוצא את עצמך מסביר לא פעם, שהפיצוצים שרואים בטלויזיה זו לא המציאות היומיומית של רוב הישראלים. אתה מסביר שרוב הישראלים מקיימים אורח חיים די רגיל, כמו בכל מדינה. זה אומנם נכון, אבל רק חלקית. בהשוואה למדינות אחרות בעולם המערבי, מה לעשות, רוב גבולות הארץ הם עדיין גבולות עויינים ומשפיעים על המציאות היומיומית החרדתית.

בנוסף, קימיים הבדלי מנטאליות עצומים בצורה בה ישראלים ניגשים לקונפליקטים, לצורה בה קנדים ניגשים. על רגל אחת: אנו הישראלים נוטים להיות ישירים, לשים את הדברים על השולחן. הקנדים נוטים שלא להכנס לקונפליקטים, לעיתים רבות הם פשוט מתעלמים מקיומו של קונפליקט. הסיטואציה המתוארת במכתב התרחשה כשהייתי מהגר טרי. אז, העדפתי לשתוק. דעתי על מהות הקושי בהסברה על המצב בישראל לא השתנתה, אך נראה לי שהיום קל לי יותר לתאר את המציאות לקנדי הממוצע ששואל אותי על החיים בישראל. להלן המכתב (המתורגם מאנגלית לעברית, לפיכך העברית "המאונגלזת"):

פ' שלום רב.

לא הייתה לי ההזדמנות להודות לך אחרי טקס סיום התואר, אז חיכיתי להזדמנות מתאימה. לפני כשנתיים, שנינו השתתפנו בדיון כיתתי על חשיבותה של "תקווה" בקונפליקטים (את הדיון ניהלה ד"ר ה'). זכור לי ששאלת אותי מדוע איני נוטל חלק בדיון ולא השבתי לך. אני זוכר דינמיקה כיתתית של אחדות דיעה. הרבה מילים גדולות נאמרו באותו הדיון על כמה חשוב לשמור על תקווה גם בעיתים קשים. כמהגר, שאלתי את עצמי על מה חברי לכיתה מדברים שהם אומרים "עיתים קשים", האם אלימות ושפיכות דמים נכלל בהגדרה? לצערי לא עשיתי זאת. דרך עיני מהגר שאלתי את עצמי במהלך הדיון, כיצד אדם שכל חייו הרגיש שובע, יכול לדבר על רעב?

תחושותי התחזקו כאשר בת כיתה, שמשפחתה הגיע מסרי-לנקה, ומעורה בסיכסוך המתמשך שם, אמרה שתקווה היא לפעמים כלי שפוליטיקאים משתמשים בו בציניות. מצאתי את ההערה שלה חכמה ורלוונטית לדיון, אך היא הייתה נתונה לביקורת רבה מצד משתתפים פעילים בדיון. נדמה היה שאותה הערה איימה לנפץ את הרגשת הקאתרזיס שנבנתה בכיתה תוך כדי הדיון.

היום, שלוש שנים אחרי שהגרתי לקנדה, אני יכול להסביר מדוע בחרתי שלא להשתתף בדיון. הרגשתי נשארה בשלה: זר לא יבין משמעותה של תקווה, אם אף פעם לא היה חסר תקווה. דיברתי עם לא מעט קנדים על המצב במזרה"ת ולרוב מצאתי חוסר הבנה בסיסית שמקורו בהבדלים תרבותיים.

ראשית, ישנו פער ערכי בין המערב למזרה"ת. לפעמים, אני מוצא שאנשים שנולדו כאן בקנדה, מתקשים להבין או אפילו לקבל, שבחברות מסויימות ערכים של זכויות אדם אינם מקודשים. במזרה"ת, יציבות של משטר היא דבר מהותי, בעוד שזכויות אדם הם ערכים מיובאים מהמערב. חוסר ההבנה הפונדמנטאלי הזה נראה בימים אלו נוכח השינויים במזרה"ת: בעוד המערב קושר את השינויים עם ערכים כמו "חופש" ו"זכויות אדם", זרעי המאורעות במדינות הערביות פרצו מסיבות כלכליות והולכות כל הדרך לעבר של יריבויות שיבטיות ועדתיות, אל עתיד לוטה בערפל. ברם, ניסיונות להכריח דמוקרטיה על חברות אשר הסדר החברתי והערכים שלהן לא התאימו, תמיד הובילו לשפיכות דמים.

שנית, היא חוסר היכולת של אנשים רבים להבין מהם החיים תחת איום קיומי מתמיד. זוהי הבנה שמעבר לחומר האקדמי, ייתכן כי היא תלויה בנקודת מבט אנושית של "ניצולים". במילים אחרות, כמו שפה זרה, אפשר לדבר אותה רק עם מי שגר באיזורי מלחמה. אך יש גם צד אופטימי להבחנה זו, בכל פעם שאני פוגש מהגרים לבנוניים, אם בגלל המלחמה האחרונה שם, ואם בגלל שפשוט ביקשו לגור במקום שקט יותר, אנו מוצאים את עצמנו תמיד חולקים הבנה משותפת וכאב משותף למצב במזרה"ת. בצורה מוזרה, הדיאלוג תמיד מסתיים בגעגועים למנת פלאפל טרייה וחומוס טעים, כזה שלא מוצאים בקנדה.

אולי לכך התכוון קיפלין שכתב את הבלדה על פגוש מזרח את מערב:

   OH, East is East, and West is West, and never the twain shall meet, Till Earth and Sky stand presently at God’s great Judgment Seat; But there is neither East nor West, Border, nor Breed, nor Birth, When two strong men stand face to face, tho’ they come from the ends of the earth!

הבדל קטן-גדול בין המזרח למערב

אני שולח לך את הספר "שום גמדים לא יבואו" כניסיון להסביר מה שהייתי צריך להסביר באותו דיון לבניי כיתתי. זהו ספר עטור פרסים שמגולל סיפור של משפחה בת המעמד התחתון, הגרה בעיירה קטנה בגליל המערבי שבצפון ישראל, באמצע שנות השמונים. אני מקווה שהתרגום מספיק טוב משום שרוב הדמויות שם, מדברות בניב מקומי שהוא רצוף בטעויות דיקדוקיות.

את הסופרת, שרה שילה, הכרתי בעבר משום שהיא הייתה המנהלת שלי כשעבדתי בנעורי במרכז לאומניות בעיירה בה גדלתי. על אף שסיפור המשפחה הוא בידיוני לחלוטין, האירועים שהסופרת מתארת, דמויות המשנה, והאוירה ששררה באיזור בתקופה זו, הן אותנטיות לחלוטין.

בכבוד רב,

בעולם, ישראל נכשלת פעמים רבות בהסברה ומיתוג. מצב בו הממשלה אינה מיישמת, ולא משווקת שום אופק מדיני, גם בהעדר פרטנר, רק מקבע את ההנהגה הישראלית כהנהגה נגררת אשר רק שאלה של זמן תוביל אותה לשבר ונסיגה. נאומים על צידקת דרכנו פשוט אינם מספיקים, חשוב גם להראות שיש תקווה לעתיד טוב יותר. אך העדר חזון יחד עם דינמיקה של הליכה עם הראש בקיר אופיינית למשטרים רגע לפני ההתמוטטותם.

בקריקטורה: סטיבן הרפר, ראש ממשלת קנדה, מנסה להציל את כשל ההסברה הישראלית בפיסגת ה-G8 האחרונה