פוסט המאה ..........

פוסט זה אותו אני כותבת עתה .........

צריך לבשר אופטימיות ושמחה

להזכר ביום בו הכרתי את האתר

ולהסתכל בחיוך למחר .......

זוכרת את הפוסט הראשון שלי

גאה בעצמי

שהוצאתי מילים מתוך ליבי

הקראתי אותו בכל הזדמנות

לכל מי שרצה שאשמיע לו את חשבון הנפש והעצבות .....

זה היה פוסט לקראת יום הולדת ה 56

עשו חשבון מהיר וגלו כמה זמן

אני כאן בקפה

ובוודאי שתבחינו בשינוי מתהווה

זוכרת את אחד החברים

מיעץ לי שאת הכתיבה

רצוי שאטמין עמוק במגירה

כאלה מילים

עדיף לא לפרסם ברבים

בטח לא

כשיש משפחה ,ילדים

בעל - שפתאום מגלה שאשתו יודעת לכתוב בכשרון ויפה

ואני

הקשבתי לעצמי

והמשכתי לכתוב את אשר שרף בנישמתי

מאז

את הבית יצאתי

בחדר קוביה להתגורר הלכתי

שעות עבודה רבות עבדתי (ועדיין )

ולמדתי

שאת סערות חיי

להעלות בפרהסיא לא כדאי

אז איך בכל זאת פותרים

את בעירת הכתיבה בין האצבעות

ובכן

למדתי לכתוב לא רק על רגשות

זוכרת שניסיתי פעם או פעמיים

באמצעות חברי  YONbir

להעלות כתיבה שאינה מחורזת

ולא ככ הצלחתי

זה כאילו לא כתבתי

ועל אף שאני נמצאת גם בפייס

באותו כינוי שאי אפשר לפספס

שם

לא נותנת דרור למחשבה

להקליד בחריזה

כאן מרגישה

שכונה

כמו סוג של משפחה

אפילו שאת רובכם איני מכירה

ילדי למדו שעם אמא בקשר רצוי להיות

על אף שלעיתים כותבת כל מיני שלא נעים להם לקרוא ...........

למדתי מטיולים ברחבי הארצ להנות

למדתי שבנשמתי יש הרבה נתינה

ולא כל אחד מפרש נכון את זו התכונה

שלא אכתוב היום כמו אז

אבל אמשיך לכתוב כי הכתיבה יש לה תשובה

לבדידות הנשמה

משמשת פורקן לכאב הלב

לשאלותי ותהיותי באמונה

הכתיבה היא איש המקצוע לסערות חיי

גם בלי הספה ..........

עד שיום אחד אמצא מרגוע לחיי

ואהיה מאושרת עד סוף ימי ............

כל הזכויות שמורות לשוש פרח יפה /נובמבר 2013