אחד הדברים שאני מאוד אוהב הן נסיעות ארוכות ליעד רחוק. אבל מה שאני עוד יותר אוהב, זה כאשר נסיעה ארוכה משתבשת לכאורה, או, כי אז היא הופכת מטיול פשוט להרפתקאה בלתי צפויה, שבה אתה לא יודע לאן תגיע ואת מי תפגוש בדרך...

יום שלישי האחרון הייתי אמור לצאת עם כל המחלקה שלי ל-3 ימים של נופש (על חשבון המערכת) בכפר חוס"ן בדרום הארץ. נסיעה פשוטה לכל דבר, רק שבמקום לנסוע עם כולם על הבוקר, פגישה חשובה שקבעתי בצריפין שינתה את כל מסלול המסע. הנסיעה לת"א ההגנה ברכבת הייתה שקטה, וכללה היכרות ושיחה מרתקת עם יזם ושותף סטארט-אפ שחזר מארצות הברית על מנת להתרחב בישראל.

ירדתי בת"א ההגנה, וההליכה משם אל התחנה המרכזית הבהירה לי כמה כבד התיק צד שלקחתי איתי, ולמה זה לא רעיון טוב לשאת אותו ביד, אבל הייתי צרריך להמשיך. אוטובוס של 40 דקות לבסיס צריפין, ומשם עוד אחד פנימי עד למקום המבוקש.

נדלג על הפגישה כי פשוט אינה רלוונטית לסיפור. האתגר שהיה לי כעת הוא להגיע חזרה לקצה השני של הבסיס (מרחק של כמה קילומטרים), כי קבעתי לפגוש חבר טוב שלי שם, ולראות סוף-סוף היכן הוא משרת. בעודי תוהה כיצד אני מגיע לשם, עצרו אותי חבר'ה של חב"ד שבאו מוירג'יניה ואוהיו, להנחת תפילין ועידוד מצוות בארץ. אני לא אדם דתי במיוחד, אבל זרמתי בכיף וקיימתי מצוות תפילין לשמחתם הרבה.

כשהמשכתי משם הלאה, דרך קניון הרכבים, הבחנתי ברכב יוצא שעובר לידי. כמעט מאינסטינקט הרמתי לו יד וסימנתי לו להמתין לרגע. הטרמפ עם אותו בחור שחזר בדיוק משירות מילואים, היה בדיוק במקום. הוא הביא אותי עד לשער שאליו כיוונתי, ומשם נכנסתי אל תוך הבסיס.

שוב עצרו אותי אנשים בכניסה, אך הפעם אלו לא היו חבר'ה של חב"ד. שוטר צבאי סמוי, לבוש ג'ינס וחולצה לבנה, חיכה בסבלנות שאסיים את שיחת הטלפון שהייתי מצוי בה, בעוד ששוטרים ושוטרות אחרים מתאגדים סביבי. לרגע הרגשתי כמו חשוד בסרט מתח, ולאחר בירור הסתבר שפשעתי בשיער שארוך במספר מילימטרים יותר מידי. לא היתהה לי סבלנות לעמוד על חוסר ההיגיון, גם לא רציתי להרוס את המצב רוח הטוב שלי, בניגוד להפצרות חברי שחיכה לי בתוך הבסיס, והמליץ בטלפון לא לעצור ופשוט להתעלם מהם. רשם לי את הדוח בעודי משוחח להנאתי עם השוטרת שאיתו. בירכו אותי ביום נעים, ומשם המשכתי לפגוש את חברי משכבר הימים.

הגעתי למשרדו שם הספקתי לבלות איתו קצת ועל הדרך גם להכיר ולמשוך את תשומת הלב של כל החיילות אצלו במדור (טוב, הייתי במדי טייסים והם בירוק). ;) עזבנו את הבסיס לאחר שעה, ללא היתקלויות מיוחדות, ומשם תפסנו אוטובוס חזרה לתחנה המרכזית. בעודנו צועדים בקניון המקושר לכיוון היציאה לרחוב הראשי, עצר אותנו בחור בסביבות שנות ה-30 לחייו שניסה לשכנע אותנו להניח תפילין - ולא, הוא לא היה חב"דניק, וגם לא חרדי חזק בדת. ציינתי שכבר עצרו אותי להנחת תפילין יומית היום, ושחבר שלי הוא פשוט אתאיסט מוחלט. איכשהו השיחה זרמה והוא מאוד התלהב לשמוע על העסקים והמיזמים שאנחנו עושים, והסתיימה בהחלפת מספרים עם הבטחה שאצור איתו קשר לדיון מעמיק בנושא.

כיברת הדרך הבאה שעברתי, נעשתה לבדי ברכבת מת"א ההגנה לבאר-שבע. בעודי יושב בתחנה ומחכה לרכבת, שמעתי אנחה כבדה מתיישבת לידי על הספסל. אישה שעובדת בניקיון בתחנה חלקה איתי את תשישותה וכאב הראש שהיא סובלת ממנו, בעודה מתוסכלת מעבודתה השיגרתית. נתתי לה אקמול, דקה או שתיים לפני שהרכבת הגיעה, וניפרדתי בנימוס. קצת הצטערתי שלא הייתה לי דרך נוספת לעזור לה, אבל שמחתי על מעט העזרה שיכולתי לתת. בנסיעה ברכבת רותקתי מאוד משיחה נלהבת של 3 חבר'ה מבוגרים במושבים לידי בנוגע למשחק אסטרטגי מטורף, שהתברר בסוף הנסיעה כמשחק הברידג'.

על הדרך הקצרה מתחנת הרכבת לתחנת האוטובוס המרכזית, אדם שנראה מסודר למדיי ביקש ממני עזרה כספית כדי לקחת אוטובוס חזרה הביתה, בטענה שאת כספו הוא נתן כנדבה לחייל שהיה זקוק למשהו. נתתי לו כמה שיכולתי, ומשם תפסתי אוטובוס אחרון לכיוון היעד המיוחל (סוף-סוף!).

מתוך שיעמום ואולי קצת בדידות, פתחתי בשיחה קצרה עם חיילת מהחיל שישבה לידי, מה שהוביל אותי להבין שעליתי על האוטובוס הלא נכון, ולאחר בירור קצר עם הנהג התברר לי שאני צריך לרדת בתחנה אקראית בדרך ולחכות שיאספו אותי מישהו מחבריי.

שמרתי על אופיטימיות אך הערה קטנה על הרעב שהולך ומציף אותי, הובילה את הנהג לפרגן ולתת לי תפוח - לא משהו גדול, אבל זה עזר. המשך שיחה עם אותה חיילת הוביל לצחוקים עם עוד שני חברים שלה, ונדיבות קלה מהפופקורן שהתרוצץ שם, הגיעה למצב של "היי, קח את כל החבילה". עכשיו בהחלט הסתדרה לי תחושת הרעב בבטן.

ירדתי על הדרך בתחנה שהומלצה לי. אמצע שום מקום מוקף במדבר מכל הכיוונים. משיחה עם חבריי למחלקה התברר שהם עדיין תקועים עם הרכב במקום. לא עברה דקה ורכב לבן ובתוכה קצינה חביבה בקבע, עצרה והציעה להקפיץ אותי על הדרך. אחריי נסיעה של 10 דקות התברר שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך, והיא פשוט החזירה אותי לאותו מקום בדיוק - אבל העיקר הכוונה, לא?

החושך כבר ממש ניכר בשמי הלילה העולים. בעודי מחכה עוד אוטובוס מלא בחיילים מהבסיס עצר לידי, קצין יצא מתוכו והציע לי לעלות איתם במקום להמתיך בחשכה. אבל חבריי כבר יצאו לדרך, והעדפתי לחכות להם.

מהבית באותו בוקר יצאתי בשעה 10 וחצי. אל היעד המיוחל והמבוקש הגעתי בשמונה בלילה. במהלך הזמן הזה אפשר לקחת טיסה מתל-אביב לניו-יורק (הערכה - אני לא לגמרי בטוח). אבל החוויות שעברתי והאנשים שהכרתי על הדרך הפכו את זה להרבה יותר מעניין ומרגש מסתם נסיעה רגילה.

המסקנה שלי מכל האירוע: לעיתים תוכניות משתבשות והדרך לא עוברת כמתוכנן. במקרה כזה לפעמים עדיף לזרוק את כל התוכניות ופשוט לצאת אל הדרך ולזרום. לשחרר את המחשבות, לתת לדברים לקרות ולצאת לצעוד על הצד הפרוע של החיים (Take a Walk on the Wild Side...)

עד לנסיעה הבלת"מ-ית הבאה...

שלכם תמיד,

מתן באום.

...כעת אגיע לסיפור השני שלי.

ציינתי שהיו 2 פעמים עיקריות בהן חשתי את אותה תחושה של 'חייב להיות יותר מזה'. בסיפור הראשון חשפתי את מסעי המרגש  שבו התגלגתי מבחור ביישן וחסר תובנות על עולם הנשים, לגבר רומנטי עם אינספור הרפתקאות והיכרויות עם שלל בחורות מדהימות.

הרקע לסיפור הבא שלי דומה לזה של 99% מהילדים בעידן שלנו: מהזמן שהייתי ילד קטן הוריי אמרו לי 'תשקיע בלימודים. תוציא ציונים טובים. רק ככה תוכל להצליח בחיים.' ואני כמו כל ילד שהוריו הם 'הגורו הגדול', עשיתי כן. סיימתי הצטיינות בית ספר יסודי, הפתעתי בציונים בחטיבת הביניים, והתכוננתי להתחיל לימודים במגמת אלקטרוניקה ופיסיקה בתיכון.

אני זוכר שבסוף כיתה ט' הייתה לנו מעין הרצאה מטעם הצבא, בשיתוף עם ההורים. בהרצאה נעמד לפנינו קצין חביב, במדים מגוהצים, אשר סיפר בהתלהבות על מסלול חדשני שנקרא 'העתודה האקדמאית של צה"ל'. במסגרת המסלול, תלמידים אשר יסיימו תיכון בהצטיינות, במקום להתגייס כמו כל בן 18, יוכלו להמשיך ללימודים גבוהים על חשבון הצבא, תוך התחייבות ל-3 שנים חובה + 3 שנים קבע. בסיום הלימודים הם מתגייסים כקצינים, ותוך תעסוקה במקצוע, לצבור בו ניסיון רב, שיאפשר להשתבץ בעבודה טובה באזרחות בגיל 28. לכאורה - החלום האמריקאי! (רק שאנחנו בישראל).

ובאמת מסלול זה נראה הגיוני והמשך ישיר ללימודי האלקטרוניקה בתיכון. בדירבון רב מההורים נראה כי זה מה שיבטיח לי חיים של ביטחון ושקט כלכלי.

החלטתי ללכת על זה. סיימתי תיכון בהצטיינות יתרה, וחודש ומספר ימים אחריי שמלאו לי 18 שנים, חתמתי על חוזה, המתחייב ל-10 השנים הבאות. כך התחלתי את לימודיי בטכניון. הסמסטר הראשון היה מאתגר למדיי, השתדלתי לשמור את הראש מעל המים והתייצבתי בהדרגה. אני לא יכול להתחיל לספר את שלל החויות שצברתי כסטודנט, ההתפתחות האישית שעברתי, וכיצד השנים הללו היו מעצבות אופי מבחינתי - זה כבר סיפור בפני עצמו. השורה התחתונה היא שבמהלך אותן שנים נחשפתי לעולם הגדול ופגשתי תחומים שלא ידעתי שהיו קיימים בכלל בזמן שהייתי תקוע בין הספרים בשנותיי עד התיכון. בסוף השנה השלישית לתואר, הגעתי לפרשת דרכים...

לאחר שלוש שנים התחלתי לראות את התמונה הכוללת של חיי: ראיתי את עצמי לומד מקצוע שאני לא באמת אוהב, ודאי לא משהו שאני רואה את עצמי מתעסק בו כל חיי. דמיינתי את חיי עוברים ב-6 שנים בצבא, שלאחריהם אני מוצא עבודה בהיי-טק או כדומה, בה אני עובד מהבוקר עד הערב, רק כדי להרויח כסף 'טוב', ולמעשה חי במצב של לסחוב מיום-ליום כדי לסגור את החודש בכבוד. שמתי לב שאני מוותר בהדרגה על הרבה מאוד דברים שאני אוהב באמת לעשות, וזה לא נראה שזה הולך ומשתפר משם. התובנה הזאת הביאה אותי לשלב של תסכול בחיי.

אני זוכר ערב אחד בסוף הקיץ, שישבתי עם חבר טוב על הספסל ברחוב בנהריה, סתם לדבר ולהרהר קצת על החיים. סיפרתי לו על המחשבות שלי באותו זמן, והשאלה היחידה שחזרה ועלתה לי בראש היא: "האם זה כל מה שיש בחיים?". הוא בדיוק עמד לטוס עוד כמה ימים לשבוע בעיר המסיבות ההונגרית - בורגאס, עם עוד מספר חברים טובים. הוא הציע לי לבוא אתם, אבל אני נתתי סירוב כפוי. אמרתי שאני לא רואה את עצמי כרגע מוציא כמה אלפי שקלים לצאת לשם לבלות. בתוך תוכי קינאתי בו, רציתי כל-כך ליסוע אתם, אבל ההרגשה הזאת שהגעתי למיצוי של כל מה שאני עושה כרגע בחיי... פשוט לא נתנה לי לחוות את ההנאות המטורפות של החיים. ידעתי שלפני שאני עושה כל דבר אחר עכשיו - אני חייב קודם לפתור את הסוגייה הזאת.

עכשיו, אני לא יודע כמה מכם מאמינים בציטוט הזה מהתנ"ך - "בקש ותקבל (Ask and you shell Recieve)". מעט ידעתי באותו זמן - אבל היקום התחיל לסדר את עצמו בהתאם, כדי להביא לי מהר מאוד את הפתרון...

עם תחילת הסמסטר ה-7 (והלפני אחרון) בטכניון, חבר טוב שרכשתי על הדרך מתחום הפיק-אפ, התחיל לנדנד לי ש"יש משהו פשוט מדהים שאני צריך לראות!" וש"זה הולך להעיף לך את התחת". הבחור הזה היה אחד האנשים שפשוט כיף לצאת אתם לבלות, תמיד במצב רוח טוב, תמיד מרים לך את האנרגיות - אז לא פלא שנהייתי ממש סקרן לשמוע "מה כל-כך חשוב שאני אראה?".

אחריי יותר משבועיים של הפצרות חוזרות מצידו, ואיחורים לפגוש אותו בזמן מצידי, בערב גשום אחד אספתי אותו עם הרכב מהדירה שלו בחיפה, ויצאנו לנסיעה מאוד לא ברורה לכיוון נצרת עילית. אחריי נסיעה של כמעט שעה הגענו לבניין דו-קומתי, הממוקם ליד פאב-מסעדה סיני, שבקומתו העליונה ישנו סטודיו לסלסה. במקום פגשתי שני אנשים מעניינים, שאמנם לא ידעתי את זה אז, אבל הם עמדו להפוך למורי הדרך שלי בדרך החדשה שהכרתי שם.

הוצג לפניי קונצפט של חברה חדשה בעולם התיירות, שבחיים לא הכרתי קודם, אשר מאפשר לחברי המועדון בה לצאת לטייל מסביב לעולם, ובמקביל להיות שותפים להרחבתו של המועדון בארץ. למי שכבר מכיר את התחום - כן, זוהי חברה בשיווק רשתי. המצגת הסתיימה, ואני הייתי עם ראש מנופח. ומבעד לים החומר שנכנס אליי למוח, משהו בי אמר - בינגו! "זה בדיוק מה שחיפשתי כבר כל-כך הרבה זמן."

עם ההחלטה הזאת יצאתי לדרך. דרך שלאורכה הבנתי שמה שקפצתי עליו הוא הרבה יותר גדול ממה שחשבתי: הבנתי שניתנה לי הזדמנות להביא את עצמי בעתיד לחופש כלכלי, לא יודע אם אתם מבינים - אבל זה אומר לא להיות חייב לעבוד יותר במשהו שאני לא אוהב רק בשביל לסגור את החודש. ה"מוצר" שקיבלתי היה אפשרות לטייל במקומות שרק ראיתי בטלויזיה עד כה - וכך קרה שיצאתי במשך השנה שלאחר מכן ל-4 חופשות מדהימות בחו"ל, שבדיעבד נראות לי כמו חלום. במועדון הזה יצא לי לפגוש ולעבוד עם קואצ'רים (מאמנים אישיים) מהטובים בעולם, ובעצם לחוות התפתחות אישית מטורפת, משהו שכמהתי לו בדחף פנימי חזק עד אז. וכמובן שככל שהמועדון צבר תאוצה רכשתי חברים נהדרים באיכות שכבר שנים אני מחפש. כן, זה נשמע הזוי. ולא, אני עדיין לא מיליונר - אבל אני בדרך. ;)

סיפרתי כאן לא מעט (בכלל לא מעט) על פריצות הדרך שעברתי בחיי בשנים האחרונות. דברים שגיליתי על החיים שגרמו לי להבין שיש עוד הרבה לגלות, ושהדרך שלי כאן עוד ארוכה. זה פתח עבורי את הדלת למסלול חיים קסום, שבו אני בוחר לחוות כמה שיותר, ולחיות את החיים האלה במלואם, בידיעה ברורה שתמיד: חייב להיות יותר מזה!

מי חונך ש"זה לא יפה לבקש כסף"?

מי למד מצד שני ש"זה גם לא יפה לקחת כסף כשנותנים לך"?

יצא לי לחשוב על השאלות הללו היום, כאשר נתבקשתי ע"י אבי לעזור לעוזרת שעובדת אצל סבא שלי לפתור את הבעייה שיש לה במחשב הנישא. הגעתי לבית ולאחר בדיקה וניסיונות חוזרים, הבנתי שהמחשב צריך לעבור טיפול יותר יסודי במעבדת מחשבים. המעבדה נמצאת בקצה השני של העיר, וכדי להגיע לשם היא רצתה לתת לי 100 ש"ח על הנסיעות וסתם "דמי טרחה" ידידותיים. כמובן שמאיסטינקט ראשון סרבתי בנימוס ואמרתי שאני עושה את זה בכיף, ואין צורך לתת לי תשלום על זה.

לקחתי את הלפ-טופ ובאתי לצאת מהבית, אבל היא הרימה את השטר שהשארתי על השולחן והתעקשה שאני אקח. לאחר "מחול דחיפות" קצר ומשעשע, לקחתי את הכסף ויצאתי.

הרגשתי טיפה ייסורי מצפון, ושאלתי את עצמי "למה בעצם?".

נזכרתי במקרה אחר בו בסוף ערב של פעילות במרכז שלנו בקריות, חבר טוב ושותף לעבודה ביקש ממני להקפיץ אותו עם הרכב עד נהריה, ואף הציע לשלם לי על הנסיעה. אני הייתי צריך לחזור לעכו, ונהריה זה עוד נסיעה של כחצי שעה נוספת הלוך ושוב. אמרתי לו "עזוב את הכסף, אני אקפיץ אותך בשמחה, אנחנו חברים. השתגעת?". נסענו בכיף, וכשהגענו לביתו בנהריה, הוא ביקש שאני אקח 100 שקל בתמורה, וכשסירבתי הוא דחף אותם לתא הכפפות ויצא לפני שהספקתי לגחח ולהחזיר אותם.

עכשיו, חלקכם ודאי אומרים: "מה הוא נורמלי? זורקים עליו מאות שקלים והוא מתלונן?" - אולי זה נכון בצורה כלשהי, אך זו לא הנקודה שלי. מכיוון שאני בטוח שחלק גדול מכם חונך מגיל צעיר שלא מנומס לקחת כסף מחברים או אנשים, ותמיד עדיף לתת ולא לקחת. ואז שאלתי את עצמי שוב: "בעצם, למה לא?"

רובנו שואפים להיות 'נדבנים' כל-כך גדולים, ולהיות מסוגלים לתת ולתרום לכולם, ולא לקחת דבר בתמורה. לימדו אותנו שאם אנחנו רוצים לקבל, עלינו לדעת ראשית לתת, וגם: להתייחס לאנשים כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך. ואכן לאורך השנים (ובעיקר בתקופת חיי האחרונה) למדתי לתת, בין אם זו עזרה לאנשים, תרומה לעמותות ואפילו כמה גרושים לקבצנים אקראיים ברחוב.

הבנתי שככה "חוק המשיכה" עובד - מה שאתה נותן ליקום, חוזר אליך גדול פי כמה. למי מאיתנו שרוצים למשוך שפע רב לחייהם, זהו עיקרון וערך חיים חשוב מאוד. הקטע שרובנו שוכחים את השלב האחרון של "חוק המשיכה", והוא - קבלה. אנחנו יכולים לתת ולתת - ושפע רב יתחיל לחזור אלינו, מועצם בעשרות מונים. אבל אם אנחנו לא למדנו לקבל, תהיה בנו התנגדות, אנחנו לא נאפשר לשפע לזרום אלינו.

במונחים יותר פשוטים: כשהתחלתי לתת ולעזור בהזדמנויות שונות שניתנו לי, למרות שהתחלתי להבחין בדברים טובים שמגיעים אליי חזרה, כסף למשל, בהתחלה (ואולי גם קצת עכשיו) היה לי קשה לקבל את זה. אמונות מגבילות קודמות עצרו בעדי. ואז הבנתי כמה זה מטופש!

אם אנו נותנים משהו בעל ערך (דבר מוחשי או שירות כלשהו), כאשר מגיע אלינו משהו בתמורה, באופן ישיר או עקיף (נסתרות הן דרכיי היקום) - אז למה שלא נקבל אותו? לעיתים מה שניתן לנו נראה 'מוגזם' מידיי, כי "מה בסך הכל עשיתי?" - אבל אנחנו חייבים להבין ש'מוגזם' או לא תלוי אך ורק בשיפוט שלנו לערכו של אותו דבר.

דבר נוסף ואחרון: אמרנו שעלינו להתייחס לאנשים כמו שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו. טוב, אם אנחנו לא רוצים ואף מתנגדים לקבל, איך נוכל לצפות מאנשים אחרים לקבל כשאנחנו מעוניינים לתת ולעזור להם? זו קצת צביעות, לא?

האם קרה לכם פעם שהרגשתם שלא מספרים לכם הכל?

שיש משהו שאתם אמורים לדעת אבל עדיין לא גיליתם?

שנועדתם להיות יותר ממי שאתם היום?

האם פעם עברה לכם בראש המחשבה: "חייב להיות יותר מזה"?

טוב, אני מצאתי את עצמי תוהה את התהיות הללו בשני חלקים מרכזיים בחיי:

הפעם הראשונה שבה הרגשתי את אותן תחושות שציינתי בתחילה, הייתה בגיל 19. הייתי בדיוק בתחילת השנה השנייה שלי בטכניון, ובדיוק חזרנו משבועיים וחצי של טירונות במחנה 80. אני זוכר שהייתי ממש מבואס באותו זמן, כי ניתק הקשר שהייתי בו עם בחורה שהכרתי והסתובבתי אתה במשך הסמסטר הקודם. לא, אל נא תטעו - לא היינו בקשר זוגי. אם כי בסתר אני מאוד רציתי.

כן, נראה שזה היה דפוס חוזר אצלי בכל שנותיי עד אותו זמן: כל בחורה שהכרתי והתפתח קשר כלשהו, התלהבות ומשיכה, נתקע בשלב מסוים. בשבילי זה היה בדיוק השלב שבין הידידות ל"יותר מזה". נזכרתי בכל אותן בחורות שהייתי איתן במצב הזה, בחורות שלא אחשוף את שמן פה - מפאת כבודן, או כי זה סתם משהו שעדיין לא אזרתי אומץ לעשות - ובכל זאת אתן תיאור זריז:

נתחיל בילדה שחיבבתי בכיתה ה' עד החטיבה - היא הייתה הילדה החכמה בכיתה, משם ההתאהבות עברה לאט אל נערה יפה בחטיבת הביניים, שמנקודת מבטי אז, הייתה בעלת היופי הענוג והרך ביותר שפגשתי. לאחר שהיא עזבה, הייתה היכרות רומנטית לערב אחד קסום, עם נערה באירוע "יום הקלרינט" בת"א, אך לאחר מכן לא אזרתי אומץ ליצור אתה קשר שוב. נערה עם סגנון עיקש, אך מושך משהו, נגנית חצוצרה, שהכרתי לתקופה של מספר חודשים עד סוף י"ב. וסוגרת את הרשימה, כאמור, בחורה שהסתובבתי איתה במהלך הסמסטר השני בטכניון. עד כאן בקצרה - רשימת האהבות הנכזבות שלי.

הבנתי שמה שאני עושה כרגע לא עובד. הרגשתי שאני מפספס משהו, שכאילו יש משהו שאחרים יודעים ואני לא. החלטתי שאני חייב למצוא דרך טובה יותר להכיר בחורות, אבל לא ידעתי איפה לחפש.

אני זוכר מקרה ספציפי בו ישבתי בפאב ה"אלפנט" בקריות עם קבוצת החברים שהייתי מסתובב אתם באותה תקופה, סתם כדי לשתות בירה וליהנות מהמוזיקה. אני מסתכל סביב ורואה המון בחורות יפייפיות יושבות בשולחנות אקראיים, ומתפוצץ מבפנים: "אה!! לא באתי לכאן סתם לשבת ולשתות. יש פה כל-כך הרבה בנות שאפשר להכיר, אנחנו חייבים להתחיל אתן!". אני אומר את זה לחברים שאיתי, רק כדי לשמוע אדישות מבטלת. אני זוכר עם איזו הרגשה מתסכלת יצאתי משם באותו ערב. זה היה מקרה שחזר על עצמו לא פעם.

וזה מביא אותי לאותו זמן, תחילת הסמסטר השלישי שלי, בגיל 19, כשאני מבלה עם חבר ללימודים שהכרתי בטירונות, יושבים על הספסלים בלובי שמחוץ לאולם ההרצאות של בניין 'מאייר' (הפקולטה להנדסת חשמל), ואני מספר לו אודות כל אותן אהבות נכזבות ועל הבעיה ה'טרגית' שלי.

עכשיו ממבט ראשון הבחור הזה לא נראה בדיוק כמו מישהו שיוכל לתת פתרון - כלומר, ילדון שמנמנן, עם משקפיים, לא גבוה במיוחד, אבל היה בו משהו... משיחות איתו נראה שהברנש הזה לא לגמרי פראייר, ומסיפורי מעלליו התברר שהוא די יודע את דרכו עם נשים. וזה מאוד סקרן אותי לדעת - "מה לעזאזל?!"

ביום אחר ישבנו אצלי בחדר במעונות, לעבוד על פרויקט בפיסיקה, ותוך כדי הוא נכנס דרך האינטרנט לאתר משונה הנושא בשמו את המילה "אלפא". וכדרך אגב אני מסתכל באתר, ורואה שם מאמרים עם כותרות הזויות ממבט ראשון, כאלו שמדברות על "איך לגרום לבחורה להימשך אליך", "מהן 5 התכונות הכי חשובות של גבר מושך", "איך ליצור ערך גבוה", ועוד כתבות דומות עם שמות ומושגים שנראו כמו ז'רגון שלם ובלתי מוכר.

כשתחקרתי אותו התברר לי שיש קהילה שלמה של גברים, אשר מאסו לחכות שהאהבה תבוא אליהם יום אחד, לקחו את גורלם בידיהם והציבו לעצמם למטרה להפוך לגבר שכל אישה חולמת עליו. על פני השטח זה נראה לי כמו קבוצה של גברים שמשתמשת במניפולציות זולות כדי להשכיב בחורות. אך מחקירה מעמיקה הסתבר לי שזה הרבה יותר מורכב מזה.

להפתעתי גיליתי שהצלחה עם נשים זה אכן דבר שאפשר ללמוד. ע"י פיתוח של יכולות תקשורת, טכניקות שונות ושיפור עצמי, אכן אפשרי לקחת את עתיד חיי האהבה שלך למימד אחר. נתקלתי באין ספור סיפורים של גברים שהפכו ממה שנקרא "ברנש ממוצע מתוסכל", ל"גבר אלפא" שכל בחורה רוצה. למעשה נחשפתי לחומר "מסווג" שאף אחד לא מלמד בשום מקום - לא בבית-ספר ואפילו לא בבית. בהתחלה זה נראה הזוי למדי, אבל כשאתה נתקע בקיר ולא רואה שום כיוון - אתה מוכן לנסות הכל. בנוסף לכך, משהו קטן בתוכי אמר לי שזו בדיוק התשובה שחיפשתי זמן כה רב. וכך החלטתי להיכנס לתחום בכל הכוח.

באותו זמן אותו חבר הכיר לי חבר אחר שלו, אשר החליט לאחרונה גם הוא להיכנס לתחום, החבר החדש הזה הפך בסופו של דבר לחבר הכי טוב שלי עד היום, עם אין ספור חוויות מטורפות שעברנו ביחד. ומבחינת עולם הנשים - בתהליך מדהים (כמו בסרטים) החלפתי את הביישנות/הססנות שאפיינה אותי, בביטחון עצמי הולך וגדל, העזתי לעשות דברים שלא חלמתי עליהם עד אז. חויתי אין ספור היכרויות מרתקות עם נשים שונות, ובאותה שנה חויתי את הנשיקה הראשונה שלי (כן - פרחתי מאוחר), ומצאתי את החברה (האמיתית) הראשונה שלי.

מה שמצחיק אותי בדיעבד זה שכאשר רק התחלתי להכיר את התחום, היו חברים שצחקו, לגלגו פה ושם, אמרו לי ש"אי אפשר ללמוד את זה", "אתה צריך לחכות שזה יבוא אליך", "או שיש לך את זה - או שלא". בהמשך הדרך חלקם הגדול התחילו ללמוד את זה בעצמם, ועוד ביקשו ממני עצות. חלקם נשארו לבד עד היום...

היום אני נמצא בקשר עם בחורה מדהימה, שלבטח לא הייתי מכיר אילולא רכשתי ויישמתי את הידע שצברתי לאורך הדרך.

---

בחלק מספר 2 הבטתי אחורה על המסע שעברתי בתחום לגמרי שונה של חיי, 

אשר סיפורו שובר מיתוסים לגבי מסלול החיים הנורמלי שכולנו אמורים לצעוד בו...

היי.

רציתי לחלוק מחשבה שעלתה בי אתמול:

כשהייתי קטן, בכל פעם שהייתי מקבל שוקולד או ממתקים, בחגים / ימי הולדת / וכו', היה לי מנהג משונה "לשמור אותם לאח"כ". מה זה אומר?

לא רציתי לפתוח את זה מיד, מעין דחף משונה לשמור את זה לאיזה הזדמנות חגיגית כדי לאכול ולהתענג על המתוקים.

הדבר המצחיק זה שבכל פעם חיכיתי וחיכיתי ולא נגעתי בזה במשך כמה ימים, ואז כשרציתי לטעום חתיכה אחת, פתאום גיליתי שזה נגמר - מישהו כבר אכל את זה. ואני נשארתי כל-כך מתוסכל.

כמובן שלמדתי להיות קצת יותר זריז בעינייני ממתקים מאז. אבל למה אני מספר את זה?

אתמול שמעתי סיפור דומה ממישהי קרובה אליי, אבל לסיפור הזה לא היה סוף משעשע.

כשההורים של אותה מישהי היו מאורסים לקראת חתונתם, סבא שלה - האב של אימה, הראה להם בקבוק ויסקי או יין (לא זוכר) שהוא שמר במרתף במשך שנים. משהו ממש איכותי. הוא הבטיח הבטחה שהוא ייתן להם אותו מתנה ליום חתונתם, והם כולם יוכלו ליהנות ממנו.

באותה תקופה הוא חלה בסרטן ואושפז. ביום החתונה הוא עדיין היה בבית-חולים. יום למחרת החתונה ההורים שלה הגיעו לבקר אותו ולבשר לו שהם נישאו. באותו לילה הוא נפטר.

את הסיפור הזה שמעתי כדרך אגב כשישבנו עם משפחתה לארוחת צהריים. והם היו מבודחים על העובדה ש"עד היום לא ראינו את בקבוק השיכר שאבא שלך הבטיח לנו". לי באותו זמן הסיפור קצת צבט בלב... עדיין צובט.

זה גרם לי לחשוב: בקבוק יין הוא אמנם רק בקבוק יין, אבל כמה אנשים מוצאים את עצמם מייחלים לאיזה יום מובטח כדי ליהנות ממשהו שהם שמרו בצד? כמה חלומות או תענוגות אנשים דוחים בחייהם בייחול לאיזה זמן מיוחד שיגיעו אליו?

הרבה מאוד אנשים אומרים לעצמם "כשאני אצא לפנסיה בגיל __ אני אתחיל לעשות את כל מה שחלמתי עליו כל השנים". קראתי על מחקר מאוניברסיטה מפורסמת בארצות הברית (שכחתי את השם) שעשו על 100 אנשים בני אותו מחזור שלמדו שם לפני 45 שנה - רצו לבדוק איפה כל אחד נמצא בגיל 65. גילו שכ-60 מהם כבר מתים ועוד כ-30 חסרי אמצעים או עדיין עובדים כדי לחיות. 90% מאלו שמגיעים לגיל פנסיה או שלא יכולים או שאין להם ממה להגשים את מה שהם תיכננו במשך שנים!!  זה לא טרגי??

אז למה אנחנו מחכים?

למה אנחנו עושים את זה? 

רב המכר "האלכימאי" נכתב ע''י פאולו קואלו, סופר ברזילאי.

בחרתי לכתוב על הספר הזה, כי כמו שאני רואה זאת בדיעבד, זה הספר הראשון שיצא לי לקרוא שחשף אותי לעולם של ספרים האוצרים בתוכם ערך נסתר. לא נהגתי לקרוא כל-כך הרבה, ולרוב היו אלו ספרים כגון "הארי פוטר", "שרלוק הולמס", ומעט מאוד מעבר, וכשקראתי - זה היה ספר אחד כל חצי שנה במקרה הטוב.

אני זוכר שזה היה בקיץ שלפני גיל 21, ישבתי בבית והייתי די משועמם וחסר מנוחה. חיפשתי ללמוד משהו חדש,שונה מכל החומר של התואר שהייתי לומד כל סמסטר. במקרה מצאתי את הספר הזה מונח על הדלפק בחדר של אחותי, ספר שהיא לקחה כדי לשפר את האנגלית שלה לקראת הבגרות. פעם ראשונה שנתקלתי בו, קראתי את הכתוב על גב הספר ודי המשכתי הלאה, כנראה חיפשתי משהו מעניין יותר לעשות.

אני לא יודע אם זה היה משהו בתקציר של הספר שמשך אותי, או שסתם לא מצאתי משהו אחר והשיעמום המתסכל גבר עליי, אבל אחריי כמה ימים, בלילה נוסף של חוסר שינה, פשוט חטפתי את הספר והתחלתי לקרוא בו. מהר מאוד נשאבתי לתוך הרפתקאה קסומה, שמתארת את מסעו משנה החיים של רועה צאן אנדלוסי צעיר, הנפתח על רקע נופיה הירוקים של פורטוגל, ממשיך לספרד, דרך מיצרי גיברלטר, אל מרוקו, ומשם לאורך כל המשטח המדברי של צפון אפריקה, עד לעמק המלכים והפירמידות אשר במצרים.

אבל מה שבאמת הקסים אותי, היו השיעורים והמסרים העמוקים, על החיים והעולם, שהיו פרוסים לאורך כל הסיפור, וגרמו לי באופן אישי, לתובנות והארות לגבי עצמי וחיי. שיעורים שמלווים אותי עד היום, כך אני מאמין, בין אם מודע או לא. נוסף לכך, ספר זה חשף אותי לעולם של ספרים על טהרת ההתפתחות האישית, חלקם בתחומי הניו-אייג', אשר המשכתי לקרוא אחריו ואני ממשיך לקרוא גם היום, עליהם אני מקווה לכתוב בהמשך. יחד עם זאת, הספר עורר את היצר ההרפתקני שלי, ויצר בי דחף בלתי נשלט לצאת לחקור את אותם מקומות יפים ואקזוטיים המתוארים בו.

זו הייתה החוויה האישית שלי.
קריאה נעימה.

בתפקיד הראשון שלי בשירות בצה"ל, איך אני אנסח את זה בעדינות... טוב, נגיד שלא ממש היה לי מזל עם משטרה צבאית. ולמרות זאת, מהיתקלות להיתקלות, לאט-לאט התגבש אצלי ערך שכבר הרבה זמן רציתי לחזק:

רגע ההארה הופיע למען האמת, רק לאחר התלונה ה-6 שקיבלתי (כולן על חוסר דיגום). זה היה בבוקר יום רביעי קריר אחד - במקרה הזה נתפסתי בעודי עובר דרך הטרמינל בכניסה לקירייה, עם כובע צמר על הראש. "לא עשיתי כלום - היה לי קר, אז חבשתי אותו" - זה לפחות המחשבה שהייתה לי בראש לאחר שהשוטרת הצבאית סיימה לכתוב לי את הדוח, והמשכתי פנימה לקירייה, בעודי תוהה לגבי העונש שאקבל הפעם.

נקבע לי משפט ליום שני בשבוע שלאחר מכן. שעה 15:00 בדיוק. אני נכנס למשרד של הרע"ן (ראש ענף) שלי, שם כומתה על הראש, ואומר "שלום". הצגתי את טענותיי, התבססתי על כך שזו תלונה ראשונה שקיבלתי על כובע ושפעלתי בתום לב. הודאתי בעובדות אך כפרתי באשמה, כמתאפשר בנוסח המשפט הצבאי, ואפילו העליתי את הקצין הצבאי שעצר אותי כעד, בתקווה להוציא מגירסתו ספק סביר (ייתכן כי דרמות עורכי הדין שראיתי בטלויזיה בגיל יותר צעיר קצת השפיעו עליי ;) ). לא נראה שעזר - נמצאתי אשם וקיבלתי עונש ריתוק של 3 ימים.

כן, רבים וטובים לפני קיבלו ריתוקים של שבועות, כך שכנראה לא היה לי על מה להתלונן. ובכל זאת יצאתי קצת רגזני מהחדר. אחריי כל המאמצים והציפיות נחלתי מפלה שכזאת במשפט. המוח שלי כבר התחיל להיכנס למצב של מגננה: "אני לא אשם. אני פעלתי בתום לב, לא הפרעתי לאף אחד, וזה לא הוגן שקיבלתי עונש כזה. אני אבקש משפט חוזר." לא הייתי מוכן לקבל את העוול שנגרם לי.

בעודי צועד במסדרונות, מנסה לעשות סדר במחשבות ולהרגיע את רוחי, עברתי ליד לוח מודעות שהיה תלוי על אחד הקירות. הרמתי את עיניי ומבטי נמשך כאילו בהכוונה נסתרת לדף לבן, ועליו מודפס ציטוט כלשהו, מעין שיר ב-5 בתים. הנוסח הופיע כדלקלן:

1) אני הולך ברחוב,

במדרכה יש בור עמוק,

אני נופל לתוכו.

אני אבוד, אני חסר ישע,

אין זו אשמתי.

לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

2) אני הולך באותו רחוב,

במדרכה יש בור עמוד,

אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו,

אני נופל לתוכו שוב.

אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן,

אבל אין זו אשמתי,

ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3) אני הולך באותו רחוב,

במדרכה יש בור עמוק,

אני רואה אותו,

אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל.

עיני פקוחות,

אני יודע היכן אני,

זוהי אשמתי.

אני יוצא מיד.

4) אני הולך באותו רחוב,

במדרכה יש בור עמוק,

אני עוקף אותו.

5) אני הולך ברחוב אחר.

השיר המדהים הזה לקוח מתוך "ספר החיים והמתים הטיבטי", ומתאר את תהליך השינוי על חמשת שלביו.

עבורי זה היה רגע שהביא אותי להבנה פנימית של המושג - 'אחריות'.

לא, אני לא מדבר על אחריות במובן של 'עשית משהו רע - קבל עליו את העונש'. מפני שגישה כזאת במובן של הענשה, לדעתי משליכה את האחריות ברמה כלשהי על גורם שלישי שיושב מהצד, מטיל אימה ומחכה להעניש אותך על כל טעות. לדעתי זו גישה מדכאת ושאינה באמת מאפשרת להתפתח וללמוד. אני מדבר על אחריות במובן של תובנה אחת פשוטה, יש שיגידו אף עמוקה, שברגע שאדם מגיע אליה, במקום להכביד עליו היא דוקא משחררת אותו. תובנה זו אומרת: 'אני הוא הבורא של המציאות שלי, ואני היחידי שאחראי לה.'

עכשיו יבואו הציניקנים ויגידו: 'אבל רגע, איך אני יכול להיות אחראי למשהו שמישהו אחר עשה, וזה השפיע עליי - הרי אין לי שליטה על מה שהוא עושה!'

אז לכל מי שכבר מכיר את 'חוק המשיכה' או 'הסוד' (ואם נשארתם איתי עד כה, אז אני מניח שרבים מכם שייכים לקטגוריה זו) יכול להבין קצת למה אני מתכוון. כל מה שמתרחש במציאות שאני חי בה, לא היה יכול להתרחש בה אילולא הוא היה קיים באיזושהי צורה בתודעה שלי. בין אם זו חוויה טובה שקרתה לי או אחת רעה (ואגב, זה גם כן עניין של פרשנות ודרך הסתכלות), אנחנו אלו שמביאים זאת על עצמנו, מושכים זאת לתוך בועת ההוויה שלנו.

כשמבינים את הרעיון הזה, ברור לחלוטין שהשליטה בכל מה שקורה בחיים שלנו נמצאת בידינו בלבד! מכאן נהיה לפתע הרבה יותר קל לקבל את האחריות על חיינו ועל כל מה שקורה בהם, ולאחר שקיבלנו אותה, אז מגיע החופש האמיתי - שכן כעת באפשרותינו לקחת את הדרך שלנו לאן שאנחנו בוחרים. וזו עוצמה אמיתית!

לאחר שקראתי את השיר הזה, משהו אצלי השתנה. חזרתי אל המשרד שלי עם כוח פנימי מחודש. 3 ימי הריתוק עברו עליי בכיף, הכרתי אנשים חדשים, התמכרתי מחדש לזמן קצר למשחק מחשב ישן וטוב, ובעיקר קיבלתי השראה לכתיבת מספר מאמרים, שאת אחד מהם יצא לכם לקרוא בדקות האחרונות. לא פחות חשוב, הלינה במשרד חסכה לי זמני נסיעה ארוכים בבקרים, מה שאפשר לי לישון טוב יותר ולקום רענן. כשהריתוק נגמר, ועמדתי לצאת הביתה, עברתי ליד המשרד של הרע"ן שלי (אצלו נשפטתי): איחלתי לו סופ"ש נעים, ואמרתי לו תודה מכל הלב.

שלום.

שמי מתן באום, ואני מעלה את הפוסט הזה לכבוד הפתיחה החגיגית של הבלוג החדש (והראשון) שלי.

לאחרונה יצאתי להרפתקה חדשה של מיתוג עצמי, שבמסגרתה אני מייחל לחשוף את עצמי לעולם, לספר על עצמי, דעות, מחשבות, מאמרים, המלצות ביקורות, ולמעשה כל דבר שמתחשק לי להעלות על כתב.

אני שואף להיות כמה שיותר אמיתי ולהראות את מי שאני כמו שאני, בלי השפעה של מודלים לחיקוי שתודתי נתונה להם, כמובן, אך אני רוצה לחשוף לאט-לאט מתוך עצמי את ה"קול" האותנטי שלי, כדי לשים את חותמי כאן - אחרת מה עוד יש לי להציע? ;)

וכעת, כמה מילים על עצמי ועל המקום בו אני נמצא כרגע בחיי: כמו שאמרתי, שמי מתן באום. אני בן 22, מעכו, שם גדלתי רוב שנותיי. לפני כחצי שנה סיימתי את לימודיי בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון, במסגרת העתודה האקדמאית של צה"ל, ומזה כ-4 חודשים אני משרת בתור קצין מקצועי אקדמאי בחיל-האויר. בפן האישי, אני נמצא מזה כחצי שנה בקשר זוגי עם בחורה מדהימה.

אני מספר את כל זה בקצרה ובנשימה אחת מפני שאת הבלוג הזה התחלתי לכתוב מתוך צורך עמוק, שכן, עד לפני השיבוץ בתפקיד הנוכחי, היו הרבה מאוד דברים שמילאו את חיי במעין תחושה של שליחות, הרגשה שאני הולך במסלול שאני אמור ללכת בו. וכעת אני נמצא בפרשת דרכים נוספת בחיי, מפני שאני לא מרוצה מהמקום בו אני נמצא כרגע וממה שאני עושה, והבנתי כבר שזה לא המקום שבו אני אמצה את עצמי (תחושה שכבר חויתי בעבר). ובכל זאת אני מודה על החוויה הזאת, כי כל מפלה בחיי הייתה עד כה הזדמנות לצמוח ולגדול, וללמוד על עצמי משהו חדש. ולכן אני כרגע נמצא (פעם נוספת) בתהליך של 'חזרה למסלול' כדי לקחת את חיי בידיים בכיוון שאני רוצה. אחד מהדברים שאני עושה עכשיו זה לעבור תפקיד, למקום שבו אני אהיה מרוצה ואוכל להגשים את עצמי, בצבא ובשעות הפנאי שלי.

בפוסטים הבאים תגלו יותר עליי ועל המסע שהביא אותי עד הלום.

ובנימה אופטימית זאת - נתחיל...