כותרות TheMarker >
    ';

    ביקור התקשורת

    עו"ד ד"ר יובל קרניאל - מומחה לדיני תקשורת עיתונות ואינטרנט. כותב על ביקורת התקשורת, ניהול משברים, ערכים ואידיאולוגיה בתכנים ויזואליים, פרשנות משפטית, משפט וטכנולוגיה, אינטרנט, מותר ואסור ברשתות חברתיות,אתיקה ופוליטיקה.

    תכנים אחרונים

    3 תגובות   יום ראשון, 17/1/16, 14:39

    ''

     

     

    רמי לוי הוא ללא ספק אחד מאנשי העסקים והאסטרטגים העסקיים המבריקים והמצליחים ביותר שפועלים בישראל. האיש הקים אימפריה שצמחה ממכולת שכונתית ועד לחברה ציבורית גדולה ומובילה עם הכנסות ושווי שוק של מיליארדי שקלים. לצד ההצלחה העסקית הוא בנה מותג חזק ויוצא דופן. אין אדם בישראל שלא מכיר את רמי לוי האיש ולא מזהה אותו עם המותג ועם רשת השיווק שבנה. אחד המהלכים המרכזיים בבניית החברה והמותג היה הזיהוי המוחלט בין האיש רמי לוי לבין החברה שהקים. מדובר בעצם באותו מותג ממש. האדם, רמי לוי, גילם בדמותו, את המותג ושיקף את ערכי המותג, ובראשם צניעות ועממיות. כל מי שחוקר מלמד או מייעץ בתחום ניהול המותגים והמשברים, כמוני, יכול היה לומר לו מראש שמדובר בסכנה גדולה. למעשה סכנה כפולה. כאשר המותג הוא גם האדם ברור שכל אירוע משברי שיפגע באחד מהשניים יפגע קשות גם בשני, כלומר משבר אישי יפגע במותג העסקי, ומשבר עסקי יפגע קשות גם באדם הפרטי, ובשמו. אולם, רמי לוי, שהיה כמובן מודע היטב לסכנה ידע עד היום לנצל עד תום את השילוב הכפול, שהפך תחת ידיו המיומנות למכפיל כוח של ממש. כך הגיע האיש לא רק לפעילות ציבורית ופוליטית שתרמה לכוחו ולחברה שניהל, אלא גם להיות מדליק משואה ביום העצמאות. סמל של ממש להצלחה עסקית וחברתית. ללא ספק רגע של שיא לאדם ולמותג רמי לוי. אולם כידוע, פסגה היא מקום מסוכן, וממנה אפשר בדרך כלל רק לרדת, שלא לומר להתרסק. הקושי הגדול הוא כמובן לזהות נכונה את הרגע שבו אתה נמצא בפסגה. בעסקים זהו רגע חמקמק, שהרי תמיד יש פסגה אפשרית נוספת. גם אסטרטג מבריק כמו רמי לוי זקוק לפעמים למבט חיצוני, בלתי תלוי, שיעניק לו פרספקטיבה. לא צריך להיות גאון כמו לוי כדי לזהות שהרגע הזה הגיע. המותג והחברה רמי לוי נמצאים בשיאם. אחד הסימנים הבולטים לכך, לצד הנתונים היבשים על הגידול המרשים, הרווחים, שווי השוק, מספר הסניפים והעובדים, הוא הניסיון של רבים כל כך לתקוף את המותג ואת האיש שעומד מאחוריו. לא שמדובר בדבר חדש, תמיד יש ניסיונות כאלה, ולא כל פגיעה או ניסיון לפגיעה מלמדים על הפסגה. אבל במקרה של רמי לוי מדובר בתהליך חדש יחסית, שהולך ומתעצם ונובע ישירות מהזדקנות המותג וצמיחתה של החברה למימדים חדשים. ברגעים כאלה, הזיהוי המוחלט בין האדם למותג הוא סכנה של ממש, וזה הרגע להפריד. החיבור האינטימי בין השניים יכול לסכן את השם הטוב ואת העתיד של האדם, וחבל. הואיל ואין טעם בשינוי שמו של האיש רמי לוי, וגם שינוי השם של החברה לא יצליח ליצור את ההפרדה הדרושה, הפתרון המתבקש הוא מכירתה. הליך המכירה של החברה יכול לכלול את המותג רמי לוי, או לוותר עליו, ולהישאר עם שיווק השקמה, או אפילו שם שלישי, אבל בכל תסריט, תיווצר הבחנה בין האדם לחברה. הבחנה שתאפשר לשניהם לפרוח. כרגע החיבור ביניהם הוא מסוכן. רמי לוי האיש מתמודד באופן כושל עם המשבר התקשורתי, הוא לא יכול לתפוס את השינוי המהותי שחל ברגעים אלה ממש בערכי המותג שלו. מאיש אמין, עממי, צנוע, המדבר ופועל בגובה העיניים, אוהב אדם, ואיש רעים להתרועע, הוא עלול להפוך לסמל הפוך. כל הסימנים מראים שזה הכיוון אליו אתה הולך. השיח של השיימינג העסקי מופיע לא רק בפייסבוק וברשתות חברתיות, אלא גם בכלי התקשורת, ובעיתונות הכלכלית. במארקר צועקות הכותרות, וגם הצעקות בלילה כלכלי לא עוזרות. זה לא הולך להעלם. הציפייה ממך היום היא שונה מבעבר. אי אפשר לנהל אימפריה כמו שמנהלים מכולת. הבחירה שלך היא כואבת כמעט אכזרית. או להמשיך להיות "רמי לוי" הזול מכולם, ולהמשיך לשלם לעובדים שכר מינימום, לתת תנאים ושרות מינימליים, ולחטוף ביקורת הולכת וגוברת, או לשנות את ערכי המותג, לתת ערך, שרות, תנאים לעובדים, ואז להסתכן בגורלה של מגה, שהרי ההוצאות גדלות, והלחץ גובר.

     

    כן, רמי לוי, אתה נמצא בפסגה, הגעת אליה בכוחות עצמך, המתקפות לא הולכות להיעצר, וגם לא להיחלש, להפך. זה הרגע לממש את ההצלחה, ולצאת לדרך חדשה לפסגות אחרות. אתה איש עשיר, המשפחה מסודרת לכמה דורות. סמל להצלחה. זה הרגע הנכון. תמכור.

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום ראשון, 19/7/15, 16:51

      "תפנו את הדירות לזוגות הצעירים! שנתיים-שלוש תשקיעו במקומות אחרים! מי אמר שאתם צריכים לזלול את מלאי הדירות של מדינת ישראל? מה, כל אחד לעצמו? תתחשבו. מה קרה? אי-אפשר לאכול את כל העולם. יש עוד אנשים שחיים כאן" - דברים אלה של שר האוצר, משה כחלון, זכו למטר של בוז וביקורת. האמירה הזאת מצביעה על תמימות ובורות, כתב עמי גינזבורג ("מה מבין משה כחלון בהשקעות? הטעות הגדולה של שר האוצר" - TheMarker, 8 ביולי). אין מדובר בהתבטאות כלכלית-מקצועית. ככזו היא אכן תמימה ומוטעית. אבל יש כאן שיח חדש, שונה. לדעתי, מדובר בשיח חשוב, מרענן, ערכי, שיכולה להיות לו השפעה של ממש גם על מחירי הדיור, על יוקר המחיה, על הכלכלה ועל איכות החיים בישראל. כחלון הוא לא רק שר אוצר. אפילו שר אוצר לא אמור לדבר ככלכלן מקצועי בלבד או כיועץ השקעות. את הדברים הנרגשים הללו הוא אמר כמנהיג, כראש מפלגה שזכתה לאמון מישראלים רבים על רקע אידיאולוגי מובהק. אין מדובר באמירה של כלכלן על ההשקעה המועדפת - מדובר במסר עקרוני וערכי המופנה לאזרח ולאדם שמסתתר מאחורי כל משקיע. המסר הוא 'אל תחשבו רק על עצמכם, אלא על החברה שבה אתם חיים'. בסופו של דבר, איכות החיים של כל אחד ואחת מאיתנו תיקבע גם, ואולי בעיקר, על פי איכות החיים במדינה כולה. כחלון קורא לחידוש ערכים של ערבות הדדית, אמון, חמלה ודאגה לאחר, לחלש. זה בדיוק מה שהחברה הישראלית זקוקה לו. קול צלול, ערכי, שישמיע חזון אחר - לא איך תרוויחו על חשבון האחרים, תנצלו הזדמנות, תדחפו בתור. לא רק שיח של זכותי, מגיע לי, כדאי לי, ואיך לא להיות פראייר - גם ראייה כוללת של החיים המשותפים שלנו כאן. כחלון, תמשיך. זוהי רק התחלה. אל תסתפק בפנייה למשקיעים רוכשי הדירות בלבד - תן השראה עם חזון מקיף ושלם. החברה הישראלית זקוקה להון חברתי וערכי חדש, שיחליף את האידיאולוגיה של "אל תהיה פראייר" במסרים חדשים. בסופו של דבר, ההבדל בין חברה יצרנית, פורייה ומשגשגת, לבין חברה כושלת שמגיעה לפשיטת רגל, טמון בערכים. האם הם ערכי עבודה, אחריות, אמון, הגינות - או ערכים אחרים שמובילים לשחיתות, העדפת מקורבים, ורמיסת החלש. "קפיטליזם חזירי", קרא לזה כחלון במסע הבחירות, והאתגר העומד בפניו הוא להחליפו בערכים של הגינות ואמון. כדי ליצור את ההון החברתי הדרוש, צריך מנהיג שלא יהסס לפנות לציבור בדרישות ערכיות ואתיות - לא רק על בסיס תועלתני צר, ולא רק משום שזה החוק. מספיק להעלים הכנסות ולעבוד בשחור, לנצל עובדים חלשים, לתת משכורות ענק למקורבים, לרמות את הביטוח הלאומי, להפקיע מחירים, לשלם בשוטף פלוס 120, לתאם מחירים, ולזייף ימי מחלה. מסרים ערכיים על כך שגם גברים חרדים צריכים לעבוד, לא רק ללמוד תורה, וגם נשים ערביות יכולות לעבוד, בלי שייפגע כבודן, שווים לא פחות, ואולי יותר מכל תוכנית כלכלית, ומכל תמריץ בתקציב. סוציולוגים, משפטנים וגם כלכלנים יודעים שההתנהגות שלנו מושפעת לא רק מהחוק ומהתמריץ הכלכלי של השוק - כי אם גם, ואולי בעיקר, מהנורמה החברתית־חינוכית, מהנהוג בקהילה, ומהגינוי החברתי שנלווה לסטייה. הגיע הזמן לעשות שימוש בכוח הזה, לבסס נורמות גבוהות יותר במרחב הציבורי וגם במרחב העסקי של החברה הישראלית. האמירה של כחלון היא התחלה צנועה. תמשיך.

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום ראשון, 12/7/15, 13:50

        ההתאבדות הרועמת של תת ניצב אפרים ברכה, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, היא בראש ובראשונה טרגדיה אישית ואנושית קשה לכל הסובבים אותו. אולם, לצד הטרגדיה האישית, יש כאן סיפור ציבורי מטריד וחשוב. עבור משטרת ישראל זהו אות קיין נוסף, המצטרף בעיתוי קשה במיוחד, לפרישתם של ניצבים בכירים עקב טענות על הטרדות מיניות, וכמובן לפרשת רונאל פישר וערן מלכה, שחשפה תופעה של שחיתות במשטרה. הציבור הישראלי לא יודע ולא קיבל עדיין תשובה ברורה לשאלה, האם החוקר מספר 1 של משטרת ישראל, היה בקשרים לא הולמים עם עבריינים. חוסר האמון בין הציבור למשטרה הגיע לשיא שמאיים על יכולתה לפעול. ברכה לא קיבל תמיכה ברורה וחד משמעית מהמשטרה והפרקליטות, וגם היום אנו לא מבינים עד תום את פשר ההתנהלות של גורמי החקירה והמשפט. האם מדובר בשוטר שכשל, או במסע הכפשות ותפירת תיק שהובל על ידי עבריינים? חוסר האמון של הציבור והתקשורת למשטרת ישראל ולפרקליטות הגיע לשיאים בפרשה הזו. התקשורת הפכה למגבר שהעצים את ההכפשות והטענות נגד מלכה. לא תמיד קל לעיתונאי להתמודד עם סיפורים, עדויות ומסמכים שמספק לו מקור אינטרסנטי, אבל חובה אתית ראשונה היא להקפיד על האיזון, ההגינות, בדיקת העובדות, ולא להפוך לשופר או לחסיד של צד אחד. חלקים בתקשורת הישראלית נחשפו בחולשתם וחצו את הקו המפריד בין דיווח ענייני לבין מעורבות אישית בפרשה. ברכה נפל קורבן להשמצות, הכפשות ואיומים, חלקם בתקשורת ובאינטרנט. גם עבור שמו הטוב, וגם עבור אמון הציבור במשטרת ישראל, יש צורך להמשיך לחקור את הפרשה עד תום, ולחשוף את ממצאי החקירה בפני הציבור. אסור לקבור את הפרשה הציבורית החשובה הזו יחד עם אפרים ברכה. יהי זכרו ברוך!

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום ראשון, 5/7/15, 13:54

          בחברה דמוקרטית ליברלית המדינה תומכת ומממנת תרבות ותקשורת משודרת באופן ניטרלי, כשרות לציבור. תפקידה של התרבות הוא להעשיר את רוחו של הציבור, ושל הפרט, להרחיב את עולמו, לתת מענה לצורך של האדם באמנות, יצירה, מחשבה חדשה ומעמיקה, הקשבה לאחר, ביקורת, רפלקציה, אסתטיקה, וגם אתיקה. השירות הציבורי הכרוך בעידוד תרבות ובקיום שידור ציבורי הם דומים. השידור הציבורי מספק את המידע, הידע, התחקיר והבמה הציבורית לדיון וביקורת בנושאים אקטואליים החיוניים לחברה. שידור ציבורי איכותי הוא גם גורם מעשיר בתרבות, ומספק תכנים של דרמה, יצירה ואמנות. אין משמעות וערך לקיומם של שידור ציבורי או מוסדות תרבות, אם אלה משמשים לקידום תעמולה, אידיאולוגיה ואינטרסים של השלטון או של הממשלה. למעשה, כאשר השימוש בתקציבי התרבות או ברשות השידור נעשה לצרכי השלטון, הוא הופך בבת אחת משרות לציבור, למכשלה ונזק ציבוריים, ונזקו עולה על תועלתו. לפיכך, יש קשר הדוק בין המתרחש בימים אלה בשתי הזירות, השונות לכאורה, זו של מירי רגב, הנוגעת לאופן התמיכה בתרבות באמנות וביצירה, וזו של ראש הממשלה והשר אופיר אקוניס, הנוגעים לטיפול בשידור הציבורי, ובמיוחד בתאגיד השידור הציבורי החדש שאמור לקום. רבים מבינים את החשיבות הגדולה שיש להגדלת תקציב התרבות במדינת ישראל, וגם בנחיצות הרבה של עיתונות ושידור עצמאיים בלתי תלויים איכותיים, שאינם נובעים משיקולי רייטינג ואינם בבעלות של איילי הון או בעלי אינטרסים אחרים. זהו תפקידה של המדינה, כחלק מחובתה כלפי אזרחיה. ואכן, בימים אלה מתגייסים כוחות רבים, שעניינים הוא התרבות הישראלית, יצירה מקורית, כתיבה ותקשורת, כדי להבטיח המשך המימון של התרבות, הקרנות והמוסדות שונים באופן ראוי, כמו גם המשך קיומו של השידור הציבורי. אולם צריך לזכור, המוסדות הקיימים הם רק אמצעי, המטרה היא עידוד חופש היצירה והביטוי, הרחבת הדעת והרוח. אם המחיר של מימון המוסדות ושימור השידור הציבורי, הוא בצמצומה של הרוח, אין בהם טעם, ועדיף לוותר. יש רגע, והוא ודאי חמקמק, וקשה לזיהוי, שבו עדיף לוותר על המימון הממשלתי, כדי לשמור על חירות המחשבה והמצפון. יש רגע שבו עדיף לוותר על שידור ציבורי, מלהיות שותפים לתעמולה וצנזורה של חופש הביטוי. זהו קו אדום שאסור לחצות. קריטריונים למימון תרבות יכולים להפוך לאמצעי לסירוס וצנזורה של היצירה. תאגיד השידור הציבורי החדש יכול להפוך בשינויים קלים, לשופר ממשלתי. כאשר הפרנסה של רבים כל כך תלויה בקיומם של המוסדות, ובהמשך זרימתם של התקציבים, עולה החשש שהם יהפכו משרות ציבורי המיועד לעידודה של הרוח החופשית וחופש הביטוי, למסגרת מגבילה ומשעבדת. וכל זאת, כמעט בלי שנרגיש. המאבק שמתנהל בימים אלה על חופש הביטוי והיצירה הוא קריטי לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית. זהו קרב על התודעה, על הסמלים, על רוחה של החברה הישראלית וזהותה התרבותית. אני לא חושב שחצינו את הקו האדום, ועדיין יש מקום רב למאבק על דרכו ואופיו של המימון הציבורי של התרבות, על הקריטריונים החדשים שנקבעים בכל תחום ותחום, על חופש המצפון של האמנים, וכמובן למען קיומו של שידור ציבורי איכותי ועצמאי. עם זאת, ונוכח ההצהרות והכוונות של חלקים מהשלטון הנוכחי, אנו מתקרבים באופן מדאיג לרגע הקשה בו עדיף יהיה לכוחות היצירה החופשיים לוותר על הפריץ, לפנות לאפיקים אלטרנטיביים של מימון ויצירה, כדי לא להפוך את מוסדות התרבות והתקשורת שלנו לכלי שרת, עבדים נרצעים, של כוחות העוינים לערכים של סובלנות חופש ושוויון.

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום חמישי, 25/6/15, 16:36

            "למרות הכל, רוטשטיין להדסה", מציע עדי ניב יגודה (דהמרקר 24.6.15) ומבטא את מצבה העגום של החברה הישראלית, החוזרת לאותם מנהלים ומנהיגים, גם אחרי שכשלו במבחן הבסיסי של עמידה בכללי החוק, האתיקה וההגינות הציבורית.

             

            ממש כמו אריה דרעי שחזר להיות שר בכיר בממשלה, ראשי הערים בבת ים, רמת השרון ,ונצרת עלית, שנבחרו שוב לתפקידם, גם לאחר שהוגשו נגדם כתבי אישום על שחיתות. ממש כמו הגעגועים של רבים לראש הממשלה אהוד אולמרט, גם אחרי שהורשע. אנו בוחרים לחזור, "למרות הכל", לזרועות המוכר, הבכיר, המנהיג, גם אחרי שהוכיח לנו שהוא מצפצף עלינו בגדול. לא עוצר באדום. כן, כי הוא מנהל טוב.

             

            מה יש בנו כחברה, כציבור, כקהל, שמוכן לקבל את אי הסדרים, החריגות, הזלזול בכללים, הפרת האמונים, והבגידה באמון, רק כדי לא לאבד את המנהיג החזק. מדוע אנו ממהרים לסלוח? האם באמת אין בארץ מנהלים, ראשי ערים או שרים, שיכולים למלא תפקיד בהצלחה, בלי להיות מושחתים, בלי לעגל פינות, בלי להפר אמונים. הטענה היא תמיד אחת. נכון שהוא לא ישר, הגון ואתי, לא תמיד פועל לפי הכללים, ולא בשקיפות, אבל הוא מנהל/ראש עיר/שר טוב, בולדוזר, מביא תוצאות. ומסתתרת כאן בעצם טענה חמורה עוד יותר, לפיה אי אפשר להצליח בהנהגה ובניהול, בלי לעגל פינות ולהפר את הכללים. אנו זקוקים לו, לא "למרות הכל" אלא בגלל שהוא לא עוצר באדום.

             

            מעשה שטן, פורסם השבוע דירוג איכות של בתי החולים שנעשה במשרד הבריאות, והנה, דווקא המנהל המוצלח של שיבא, הביא את בית החולים לתוצאות גרועות במדדים שפורסמו. אבל, נניח רגע לעובדות הללו, ונקבל את הדעה, שאכן מדובר במנהל מנוסה ומוכשר, בעל יכולות, שגם הביא תוצאות בניהול בית חולים גדול. האם אפשר לומר לאור הישגים בניהול שמדובר במנהל הכי טוב ומתאים להדסה, למרות החשדות והפגמים שהתגלו בפרשות קלאס קליניק, חריגות הבניה בשיבא והפרת הוראות משרד הבריאות בנוגע לניהול תאגיד הבריאות. ובאופן כללי יותר, האם מבחן התוצאה, יכול להכשיר גם עשייה בניגוד לכללים, ותוך הפרתם. רוטשטיין, חשוב להדגיש, לא הורשע, גם לא בהליך המשמעתי שנפתח.

             

            הרצון להיאחז בקיים, והנכונות שלנו לסלוח, מזכירים במקצת את מה שהכרנו כתסמונת האישה המוכה. נכון שהוא מרביץ, אבל הוא בעל טוב. האם אפשר לומר על בעל שהוא טוב למרות שהוא מרביץ? האם אפשר לומר על מנהל שהוא טוב, למרות שהוא לא פועל לפי הכללים, או על ראש עיר שהוא טוב לאחר שהוא מפר אמונים? שינוי חברתית במעמד האישה הביא לכך שאף אחד לא יטען היום שאדם הוא בעל ואבא טוב, כאשר הוא מרביץ למשפחתו. וזאת גם אם בשאר התחומים הוא מצטיין. אף אחד לא יטען שמשה קצב היה נשיא טוב, לאחר שהורשע באונס של נשים שעבדו איתו. יש כללים שאסור להפר, ויש שמותר. כך למשל, רבים בבת ים יטענו גם היום שלחיאני היה ראש עיר טוב.

             

            בישראל של היום, זלזול בכללים, ניגודי עניינים, פגיעה באתיקה, ובטוהר המידות, הם לא בליגה הבכירה. כאן אפשר להשלים, ואולי אפילו לשבח את המנהיג שעושה הכל כדי להביא תוצאות. אנו זקוקים לשינוי של ערכים. רק במקום שבו נדרוש מהמנהלים והמנהיגים יושר, שקיפות, הגינות ואתיקה, אפשר יהיה לבצע גם את הרפורמות הדרושות בניהול, למשל, כדי להציל את בית חולים הדסה. מספיק לחזר אחר המנהלים שסרחו או סטו, ומספיק לקרוא להם מנהלים טובים. אלה הם מנהלים רעים. אי סדרים, אי ציות, דיווח לקוי, עיגול פינות וחוסר אתיקה, יביאו במוקדם או במאוחר גם הסתבכות כלכלית ניהולית, אולי אף פלילית, ויפגעו בסופו של דבר בכולנו.

            דרג את התוכן:
              1 תגובות   יום שני, 16/3/15, 12:05

              בבחירות 2015 המדינה מוצפת בתעמולת בחירות בהיקף חסר תקדים. בטלוויזיה, ברדיו, בשלטי חוצות, בהודעות זבל בניידים, שיחות מוקלטות לטלפונים, וכמובן באינטרנט. בפעם הראשונה בישראל עושים המועמדים השונים שימוש אינטנסיבי במדיה החדשים, ובעיקר בהפצה של סרטוני וידאו ביוטיוב וברשתות החברתיות. בקליפים הקצרים האלה מנסות המפלגות למשוך את תשומת הלב ואת האהדה של הציבור בעיקר באמצעות גימיקים מצחיקים. ראש הממשלה בנימין נתניהו וגם אשתו, שרה נתניהו, מופיעים בסרטוני וידאו שכל המדינה רואה באינטרנט, ומיד אחר כך גם בטלוויזיה. תוכניות האקטואליה השונות נגררות אחר הנעשה ברשתות החברתיות וברשת האינטרנט, ומקדישות זמן ניכר להצגה וניתוח של הקליפים, ואפילו לדירוג שלהם. בראש הדירוגים עומד הסרטון בו מציגה אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, את מעון ראש הממשלה בירושלים, כמקום הזקוק לשיפוץ דחוף, עם מטבח מתפורר, שטיחים עם חורים, ונזילות של מים מהתקרה. הסרטון היה אמנם רציני, לכאורה, אבל זכה במהירות לגרסה חדשה כפרודיה, בתכנית הבידור המרכזית "ארץ נהדרת" הזוכה לשיעור צפייה קבוע של כ 30% . ראש הממשלה מצליח באמצעות הסרטונים האלה לגנוב את ההצגה ואת תשומת הלב הציבורית. בווידאו האלה, יש דברים מצחיקים ואיזוטריים. ראש הממשלה כבייביסיטר, או כגננת שעושה סדר בגן הילדים שקוראים לו ממשלת ישראל, שר הכלכלה נפתלי בנט, מתחפש להיפסטר תל אביבי חילוני, המתמודד הראשי לראשות הממשלה ראש מפלגת העבודה יצחק הרצוג, מדבר בקול בס עמוק באמצעות דיבוב, כניגוד לקול הגבוה והצפצפני הרגיל שלו. זהבה גלאון רוקדת במסיבה, לא ברור מדוע, וכולם נוהרים לתוכניות המצחיקות של גב האומה, המתנחל עם חנוך דאום, ולחיקויים המצחיקים בארץ נהדרת. כמעט ואין מקום בתקשורת לעיסוק רציני ומעמיק יותר בבעיות המורכבות של החברה הישראלית, בביצועים המעשיים של המועמדים, ברקורד שלהם, ובעמדות האידיאולוגיות. חלק מהמפלגות לא מציעות תוכניות פעולה מסודרות ומפורטות בנושאים המורכבים, למשל בנוגע להתמודדות מול הגרעין האירני, המשא ומתן עם הפלסטינים, יחסי דת ומדינה, גורלה של רצועת עזה, או עליית המחירים החריפה של הדיור בישראל ומסתפקות בסיסמאות בלבד. כאשר מערכת הבחירות היא בעיקר בידור, בולט באופן טבעי, הכוכב הראשי של הפוליטיקה הישראלית, הוא המפורסם ביותר, המוכר ביותר, מר בנימין נתניהו. במחקר התקשורת שהתפרסם בתחילת החודש עולה כי סדר היום התקשורתי בישראל במערכת הבחירות סובב בעיקר סביב ראש הממשלה, המוביל בפער אדיר: למעלה מ 30% מהיקף הסיקור בתקשורת ניתן לנתניהו, כאשר רק כ 10% ניתנים למועמד השני, הרצוג, ועוד פחות מכך לראשי המפלגות הגדולות האחרות, נפתלי בנט ויאיר לפיד. אמנם חלק גדול מהעיסוק בנתניהו הוא ביקורתי ושלילי. ביקורת רבה נמתחה בתקשורת על הנאום של נתניהו בקונגרס האמריקאי, בלי תיאום והסכמה של הנשיא אובמה. ביקורת חריפה נמתחת גם על פרשות של הוצאות אישיות של ראש הממשלה מתקציבים ציבוריים. אולם, המרכזיות והבולטות של נתניהו מעניקות לו יתרון ככוכב המרכזי של הבחירות. בעיקר כאשר הכל בידור, ובעצם שום דבר לא רציני. נתניהו, שנתמך באופן בולט על ידי העיתון הנפוץ ביותר בישראל "ישראל היום" אותו מוציא לאור התורם והידיד הטוב, שלדון אדלסון, עושה דבר מעניין נוסף: הוא תוקף את התקשורת בלי הפסק וטוען שהיא נגדו. בכך הוא מנסה להרתיע את התקשורת מעיסוק ביקורתי בו ובמעשיו. התקשורת מוצגת כליברלית ושמאלנית, ולכן לא אמינה. על רקע זה, באים המסרים העמוקים באמת של הבחירות האלה: הפחדה. ראש הממשלה ותומכיו בימין, נמנעים מעיסוק מעמיק בנושאים המורכבים, ומסתפקים בבידור ובתקיפת התקשורת, אבל המסר האמיתי שעובר באופן קבוע הוא זה: בתוך כל הבאלאגן, והעיסוק בזוטות ובבידור, הדבר היחיד החשוב הוא הכוח והביטחון. בנושא הזה יש לנתניהו תמיכה גדולה יחסית במדינה, שרק בקיץ האחרון היתה במלחמה, והיא מוקפת אוייבים שרוצים להשמידה. נתניהו עושה שימוש בפחד הזה, שלא דורש הרבה מילים, דיונים והסברים. מערכת בחירות של צחוק, בידור וקטעים ביוטיוב, משרתת אותו באופן מושלם. הבעיה היא רק שלמחרת הבחירות כולם יתעוררו.

              דרג את התוכן:
                2 תגובות   יום שלישי, 17/2/15, 15:00

                בישראל תרומות פוליטיות הן כמעט שם נרדף לשוחד. זוהי בעיה של ממש. בתודעה הישראלית אין כמעט הפרדה בין נושא התרומה והמימון של הבחירות והדמוקרטיה לבין נטילת שוחד ושחיתות של פוליטיקאים. זה נובע מהאמון הנמוך שהציבור מעניק לנבחריו. את הבעיה הזו אי אפשר, או קשה מאוד, לפתור בכלים של משפט ורגולציה. זה עניין של אמון, של תרבות פוליטית ושל אתיקה. נושאים שבישראל נמצאים בתחתית החבית, ובתחתית סדר העדיפויות של הציבור הישראלי. כל עוד הפוליטיקאים שלנו הופכים את העיסוק הפוליטי כקרדום לחפור בו, וכנכס פרטי להתעשרות אישית, אין לנו סיכוי. זוהי לא צרות עין, ולא עיסוק שולי או רכילותי. זה העיקר. אין דבר חשוב יותר ביחסים בין הציבור לבין נבחריו מאשר האמון שהנבחרים באו לשרת את הציבור, בהגינות ובצניעות ולא להתעשר על חשבונו. העובדה שראשי הממשלה האחרונים שלנו הם נהנתנים שהפכו מיליונרים תוך כדי שירותם הציבורי, היא המשחיתה הגדולה של המרחב הציבורי הישראלי, דוגמא ומופת גם לשרים, לסגני שרים, לפקידים בכירים ולמאכרים. בואו לעיסוק הציבורי ותעשו מיליונים. המעטפות של טלנסקי הן רק סמל בוטה לתרבות פוליטית שלמה, שטשטשה את ההבחנה בין תרומה לדמוקרטיה לבין שוחד אישי של אנשי ציבור תמורת טובות הנאה. פוליטיקאים העמידו ומעמידים את עצמם למכירה תמורת תשלום, מעטפות של מזומנים, כבוד, אירוח במלון או במטוס, משכורות למקורבים או כל טובת הנאה שוות ערך אחרת. הנהנתנות, השידרוג והנדלן המפואר הפכו להיות כרטיס הביקור של הגביר, הנבחר. במציאות ובתרבות פוליטית כזו, הפכו חוקי מימון המפלגות והבחירות שלנו לבלתי אפשריים ומגוחכים. חוקים אלה הם ביטוי מובהק לחוסר האמון שלנו בפוליטיקאים. ובצדק. אם אין אמון, יש לדרוש פיקוח, הגבלות דקדקניות ובקרה מתמדת. אבל האמת היא שכל זה לא עוזר ולא יכול לעזור. להפך, הוא רק מנציח את התרבות של חוסר האמון, ומזמין דרכים עקיפות יותר לשחיתות. דרישה לשקיפות ובקרה של מבקר המדינה הם כמובן מנגנונים חשובים במאבק בשחיתות, אבל במציאות נורמטיבית של העדר אתיקה וסובלנות לשחיתות, הם רק מזמינים דיווחי שקר והעלמת מידע והכנסות. הכללים הם פורמאליים ורק פראייר ייתפס בגלוי שהוא עובר עליהם, אבל המתוחכם והחזק ימצא דרכים עוקפות לשקר, להעלים ולהמשיך לקבל תרומות, טובות הנאה ושוחד. אולי זה יהיה יותר עקיף, דרך עמותות, בני משפחה יותר רחוקים, מינויים פוליטיים וכדומה. אנחנו כבר מכירים את כל הרפרטואר. האמת היא שגם הפרה של דינים אלה לא גוררת איתה קלון, גינוי חברתי, או סילוק מהזירה הציבורית. הבעיה שלנו היא אחרת, והיא הסובלנות שלנו לתרבות הזו, ואפילו מחשבה שרק מי שפועל כך יכול להיות מנהיג של ממש. רק לאחרונה נבחר שלומי לחיאני, בעקיפין, דרך מקורבו, לתקופה נוספת כראש עיריית בת ים, לאחר שהורשע בעבירות של הפרת אמונים. אריה דרעי מוביל מפלגה כיושב ראש הישר למקום בממשלה הבאה, לאחר שהורשע בשחיתות ובשוחד. ישראל ביתנו ממשיכה לזכות לאמון ולתמיכה של רבים, גם לאחר הגילויים המדהימים על עומקה של השחיתות בקרב בכיריה ונציגיה. יאיר לפיד נזכר בנושא השחיתות, רגע לאחר שפוטר מהממשלה, ולא לפני כן, וגם מפלגת העבודה, מעדיפה להתמקד במלחמה בטייקונים אבל לא בשחיתות. אלדד יניב ומשה מזרחי לא נבחרו במקומות ריאליים ברשימה. האמת היא שהעיקר הוא נושא האמון. פעולה של נבחר ציבור למען התורמים שלו, היא לכל הפחות הפרת אמונים של נבחר הציבור, ולמעשה, קבלת שוחד. פעולת הפרת האמונים הופכת את התרומה, גם אם היא לפי כל הכללים, לשוחד. הגבול הוא כמובן חמקמק, וקשה להוכחה. לכאורה, יש סכום מותר לתרומה, ויש לנבחר שיקול דעת רחב לטובת מי לפעול. העובדה שרבים מאיתנו מאמינים שתרומה לפוליטיקאי היא קנייה שלו, היא תעודת עניות לנבחרים. ההוכחה הטובה לכך היא כמובן העובדה שיש תורמים לא מעטים שמפזרים את תרומתם. ממש כמו השקעות בבורסה או הימור על סוס מנצח במרוץ. הפיזור הוא ערך חשוב. תרומה כהשקעה. זוהי הוכחה לשחיתות, שהרי התרומה אמורה להיות ביטוי לתמיכה בערכים, באידיאולוגיה, ובאדם שמגשים אותם. תרומה להליך דמוקרטי, תרומה לקהילה ולחברה. לא השקעה ולא הימור. לא דרך קיצור לקבל מכרזים, מענקים, ומשרות למקורבים. תרומה לפוליטיקאים נחשבת בישראל שוחד, או לפחות ניסיון לשוחד מעוד סיבה, והיא נוגעת להעדרה של תרבות מפותחת של תרומות. בישראל לא מקובל לתרום כספים משמעותיים למטרות ציבוריות, ואת רוב הכסף מגייסים בישראל דווקא מתורמים מחו"ל, או מחברות ותאגידים שעושים זאת למטרות מיתוג, שיווק, יחסי ציבור ופרסום (שזה בדיוק כמו השקעה ושוחד, בטח לא תרומה). בתרבות הישראלית, למעט תרומות זניחות לנזקקים, לא מקובל אצל העשירונים העליונים, להקדיש סכומי כסף של ממש לחברה, לקהילה, לעמותות, ולמגזר השלישי. כל מי שמתעסק בישראל בגיוס תרומות יודע זאת, ומתעצבן. לפעמים גם התורמים מחו"ל מבקשים לדעת כמה תרמו אזרחי ישראל למטרה הנשגבת, ונדהמים לשמוע שכמעט כלום. הכל כמעט בא מנדבנים מחוץ לארץ. יתכן שגם תרבות זו נובעת מחוסר האמון שלנו. אנו לא מאמינים שהכסף יגיע למטרות ראויות וחושדים שהכל יילך למשכורות למקורבים, ולטובות הנאה לנהנתנים. הגיע הזמן לשינוי של התרבות הזו. לא בדרך של הגבלות נוספות על דיני מימון מפלגות ובחירות. זה כבר הפך לבדיחה, גם אכיפה חמורה יותר לא תעזור. להפך. יש לשחרר את ההגבלות המלאכותיות, אבל לדרוש אמון ושקיפות. במקרה של הפרה, כאשר נבחר הציבור לוקח כספים לכיסו או פועל לטובת האינטרסים של התורם יש למצות את הדין על קבלת שוחד והפרת אמונים, ולשלוח למאסר בפועל. אין טעם להתעסק בהחזרה של תרומות עודפות או פסולות, בדוחות אינסופיים של מבקר המדינה, שאף אחד לא קורא, ובקנסות מגוחכים. ההפללה של דברים טריוויאליים ועמומים, כמו פרוצדורות של מימון בחירות, פוגעת באמון הציבור במערכת ומטשטשת את השחיתות האמיתית הגלומה בכך. הנבחרים הישרים והצנועים צריכים לנפנף בכך. לגייס תרומות מהמונים באמצעות רשת האינטרנט. לא להיות חייבים לאיש. להיות שקופים, להודיע מראש לתורמים כי הם לא יקבלו דבר, אולי להפך. נאלץ להחמיר איתם מעבר למקובל כלפי מי שאינם תורמים. השיח הציבורי צריך להשתנות. לנתק את הקשר בין תרומה לבין שוחד, להבין ולהפנים שזה ממש הפוך. לעודד תרומה של כולם למען קיומה של דמוקרטיה, ולהבטיח כי לא נפעל לטובת התורמים. וכן, גם לשלוח לכלא את מקבלי השוחד ואלה שחוטאים בהפרת אמונים, פועלים לטובת התורמים ולא לטובת הבוחרים, ומתעשרים על חשבון הציבור, בתקופת כהונתם הציבורית.

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום שני, 26/1/15, 18:34

                  פסק דין השנה בתחום התקשורת הוא כמובן הדיון הנוסף בהרכב של תשעה שופטים בפרשת אילנה דיין וסרן ר'.

                   

                  לכאורה, ניצחון חשוב לחופש העיתונות, ואשרור של פסק הדין החשוב שניתן בערעור, אך למעשה, ביטוי עגום למצבו הלא מזהיר של בית המשפט העליון, ושל הדמוקרטיה הישראלית בכלל. בית המשפט העליון נקלע השנה למאבק חריף על מעמדו בחברה הישראלית ועל עתידו כפוסק אחרון בכל הנוגע לזכויות אדם בישראל. השנה, יותר מכל שנה אחרת, קמו עוררין על סמכותו המוסרית ועל כוחו כמוסד. בעיקר מדובר באופן שבו התקבל פסק הדין בנושא החוק למניעת הסתננות.

                   

                  אין המדובר עוד בשוליים קיצוניים וסהרוריים, אלא בלב ליבו של הממסד והשלטון הישראלי, המחציף פנים לערכאה השיפוטית העליונה, ופועל באופן ישיר על מנת לכרסם בכוחה ובאמון הציבור הישראלי במשפט.

                   

                  פרשת סרן ר' ואילנה דיין הביאה בפני בית המשפט העליון את הדילמה הכאובה ביותר בחברה הישראלית. המתח בין ערכי הדמוקרטיה לצרכי הביטחון. דילמה שהכתה השנה בחברה הישראלית גם במהלך מבצע צוק איתן, במהלכו ניתן היה לראות פגיעה של ממש בחופש הביטוי.

                   

                  ברוב המקרים פסק דין של בית המשפט העליון הוא סוף פסוק. כך גם בתביעות לשון הרע. הציבור מחכה להכרעה השיפוטית העליונה, האם היה פרסום לשון הרע? האם פורסמה אמת? או שמא השמצה פרועה, ופגיעה לא ראויה בשמו הטוב של אדם. אבל לא כך היה הדבר בפרשה של סרן ר' ואילנה דיין. הקרב לא היה על האמת ועל שמו הטוב של חייל, אלא על שמו הטוב של צה"ל, על אופן המלחמה בטרור ועל תפקידה של העיתונות החוקרת. הפרשה חשפה מתחילתה את הפערים הגדולים בחברה הישראלית, וגם בקרב משפטנים ואנשי תקשורת בכל הנוגע לתפקידה ומהותה של התקשורת בישראל, וכפועל יוצא, על מהותה של הדמוקרטיה הישראלית.

                   

                  פסק הדין של השופט נעם סולברג בעודו מכהן כשופט בבית המשפט המחוזי ופסק הדין הראשון בעליון התקבלו במחיאות כפיים של מחנה אחד, ובגינוי וחוסר הסכמה בולט אצל מחנה אחר. היחס אל הנושא ואל הפסיקה היה פוליטי לגמרי. כך גם היחס לשופטים השונים שנתנו את פסקי הדין ולפרשנים הרבים, עיתונאים ומשפטנים, שניסו להסבירו. לא זכור לי בשנים האחרונות פסק דין שזכה לכל כך הרבה פרשנויות ותגובות נרגשות בתקשורת כמו פסק הדין הזה. "אייכה הוכו העליונים בסנוורים? איכה הצדיקו את מרמס שמם הטוב של החיילים?" צעקו המאמרים , ואף הרחיקו לכת עד כדי הסתה נגד הגינותם של השופטים בעליון. ברור היה לכל כי אמון הציבור בבית המשפט העליון נמצא בסכנה.

                   

                  קיים פער עצום, כמעט בלתי נתפס, בין פסק הדין של השופט נעם סולברג בבית המשפט המחוזי שקבע כי אילנה דיין פרסמה לשון הרע על סרן ר' לבין פסק הדין הראשון בבית המשפט העליון שקבע כי אין מדובר בעוולת לשון הרע הואיל ועומדות לדיין כל ההגנות של אמת דיברתי ושל תום לב. מדובר בשפה שונה, עולם מושגים שונה, ערכים שונים. השופט סולברג שם במרכז את שמו הטוב וכבודו של סרן ר', של צה"ל, ואת המאבק של החברה הישראלית נגד הטרור הפלסטיני. הרכב השופטים ריבלין, פוגלמן ועמית, שם במרכז הדיון את חופש הביטוי, חופש העיתונות ואת הדמוקרטיה הישראלית, ובמשתמע גם את זכותם של ילדים פלסטינים לחיים. המציאות הישראלית בכלל, והמציאות הנשקפת בפרשה הזו בפרט מצטיירת בשני פסקי הדין באופן שונה לחלוטין.

                   

                  שני פסקי הדין המוקדמים עוסקים בסיפור של דוד מול גוליית, אבל חלוקים בשאלה מי זה מי? לסולברג ברור כי סרן ר' הוא דוד, וכתיאורו: "קצין זוטר בצה"ל שפעל בשליחות הציבור תחת נסיבות אובייקטיביות קשות במיוחד. אין מדובר באיש בעל אמצעים, קשרים, השפעה פוליטית או תקשורתית. הוא ושכמותו לעולם יהיו קורבנות קלים ומועדים לרמיסת שמם הטוב ודמותם". לעומתו רואה סולברג את תאגיד התקשורת שהוא כלשונו: "רב השפעה ועתיר אמצעים" המרוויח מפרסום הפרשה רווחים ישירים ועקיפים. מפסק הדין הראשון בעליון עולה ההשקפה כי דווקא העיתונות החופשית והחוקרת היא דוד האמיתי הלוחם ברשויות השלטון רבות העוצמה, חושף ומבקר את הצבא האדיר, את כוחו להרוג (גם ילדות קטנות) ואת רשויות המדינה רבות הכוח. כדברי השופט ריבלין: "בשל עצם שליחותה כמבקרת המגזר הציבורי עשויה העיתונות להיחשף לפגיעה מסוכנת מטעם גופי השלטון". ההרכב המקורי הבין היטב כי לתקשורת המסחרית (כמו ערוץ 2) עדיף היה לשדר תוכנית ריאליטי על מרוץ למיליון או לקיים תחרות בין כוכבים נולדים, אך הוא ביקש לעודד ולחזק את התקשורת החוקרת המעיזה למלא את תפקידה הציבורי בחברה דמוקרטית, להתמודד עם השאלות הקשות ולבקר גם את הגורמים השלטוניים רבי הכוח כמו צה"ל. פרשת סרן ר', עניינה, הוא השאיפה לחיסול הטרור. האם בדרך לחיסול הטרור, וכדי לאפשר לחייל ישראלי חדור מוטיבציה להסתער בחזה חשוף אל מול סכנת חיים שמסמן הטרור הפלסטיני, אנו מוכנים לצמצם את חופש הפעולה של התקשורת החוקרת. הביקורת והגינוי הציבורי של פעולותיו תוך כדי לוחמה בטרור, עלולים להחליש את כוח הרצון של לוחמי צה"ל בהסתערות הבאה, בין שהיא מול לוחמי טרור, ובין שהיא מול ילדה קטנה עם תרמיל על הגב. "כל מי שנע במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו" אמר סרן ר' בסוף האירוע. האם החברה הישראלית מוכנה לבקר ולגנות את חייליה המסתערים, או לפחות לבחון לעומק את פעולותיהם, כאשר התברר שהרגו ילדה קטנה? זוהי השאלה הקשה שמציבה לנו הפרשה. פסק הדין הראשון בעליון נתן לכך תשובה חיובית מהדהדת.

                   

                  הדיון הנוסף מסמן נסיגה של ממש מהעמדה המקורית, וכמיהה לחזור אל הקונצנזוס הישראלי, תוך שימוש כמעט מפורש בנימוק על חשיבות אמון הציבור במשפט, ובשופטים. הדיון הוא לכאורה בנושא לשון הרע וחופש הביטוי, אך למעשה הוא בחיפוש אחר אמון הציבור המבקש איזון בין צרכי המלחמה בטרור והביטחון, ומוכן להקריב גם את ערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם, וביניהן את חופש הביטוי. הפער הערכי והאידיאולוגי מוביל את כל השופטים, וגם את הפרשנים, ואני ביניהם, לקריאה פרשנית שונה לחלוטין של הכתבה של אילנה דיין. אין המדובר בפרשנות משפטית אלא בפרשנות של הטקסט העיתונאי עצמו. השופט סולברג, כמו גם מבקריה האחרים של דיין, רואים את הכתבה ככתב פלסתר, השמצה חריפה וקשה של סרן ר' ושל צה"ל. הם ורבים אחרים חשים כאילו הכתבה הציגה את סרן ר' כ"בריון ערל לב", "הורג ילדה בדם קר", "פושע מלחמה המתיר דמם של פעוטות". כל אלה ציטוטים מפסק דינו של סולברג. לעומתם, שופטי בית המשפט העליון, שראו את אותה הכתבה, סבורים כי אין בכתבה מאום מהדברים החריפים הללו. גם כשהם מסכימים כי בכל זאת יש בכתבה מעט לשון הרע, הם מתארים אותה אחרת לגמרי, מדגישים כי בכתבה מוצגים גם היבטים חיוביים של סרן ר', כי עיקר הביקורת היא דווקא כלפי הפלוגה, הקושי בלוחמה בתנאי לחץ, התחקיר הלקוי, ועוד. את סרן ר' מציגה הכתבה לדעתם: "במובנים אחדים, באור שלילי". האור השלילי הוא בכך שסרן ר' יצא לקרב חדור לחימה, "על אף שהבין בשלב זה או אחר, או שהיה עליו להבין, כי מולו עומדת נערה צעירה." הכתבה, לדעתם, לא מציגה את סרן ר' כהורג ילדה בדם קר, גם לא בהכרח כעבריין פלילי. מכאן עולה גם המסקנה המשפטית. הפרסום של אילנה דיין, כפי שבית המשפט העליון רואה אותו, אינו זקוק לשינוי הלכה כדי לזכות בהגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, כולל ההגנה החשובה של אמת דיברתי. בית המשפט העליון בהרכב המקורי לא הסתפק בכך, הוא קבע הלכה חדשה וניסה לחזק באמצעותה את חופש העיתונות. הרטוריקה המרחיבה של בית המשפט וההלכה החדשה והחשובה בנוגע לפרשנות הגנת תום הלב, יצרו בעין הציבורית מצג שווא כאילו בית המשפט העליון נזקק לשינוי ההלכה והרחבת ההגנה על חופש הביטוי כדי להצדיק את הפסיקה לטובתה של אילנה דיין, אך לא היא. ההלכה החדשה, עשתה צדק לערכים של הדמוקרטיה וזכות הציבור לדעת בחברה הישראלית, אך באופן פרדוקסלי החלישה את תוקפה של הפסיקה וחשפה אותה לביקורות משתלחות ולא מוצדקות. הטענה שבית המשפט העליון שינה את ההלכה בנושא לשון הרע רק בשביל אילנה דיין, לא היתה נכונה מעולם.

                   

                  פסק הדין החדש שניתן השנה, חזר לתלם. השופטים מחפשים את שביל הזהב ברטוריקה זהירה יותר, והצליחו לפסוק לטובת דיין מבלי להרחיב את חופש העיתונות. לב העניין הוא כמובן בנסיגה של השופטים מהקביעה כי הכתבה של דיין ראויה להגנת "אמת דיברתי". וגם נסיגה מהכרה "באמת לשעתה". בית המשפט הסתפק בהגנה של תום הלב, ובאשרור ההלכה החשובה כשלעצמה כי יש להכיר ב"חובה מוסרית חברתית" של התקשורת לפרסם על פי המבחנים של "עיתונות אחראית". השופטים לא מצליחים להסכים בשאלת היסודית: האם חופש הביטוי גובר בהתנגשות בינו לבין הזכות לשם הטוב. כך, במבט מעמיק ובאזמל מנתחים יש לבחון את פסק הדין החדש בפרשת אילנה דיין. זהו מאבק של השופטים על מנת לשמר את אמון הציבור בבית המשפט, וזאת גם במחיר פגיעה מסוימת באמון הציבור בתקשורת. בית המשפט העליון, ואולי אין טעם לבקר אותו על כך, מעדיף באופן ברור את הניסיון לשמר את אמון הציבור בפסיקותיו, וויתר באופן כמעט מפורש, על אמון הציבור בתקשורת. כאילו מדובר היה בשני מוסדות נפרדים. מתחרים. בית המשפט העליון מוכן היה לומר כי העיתונות של אילנה דיין היא עיתונות אחראית, ולהעניק לה את הגנת תום הלב (והרי , לצערנו, אין בישראל הרבה עיתונאים יותר מקצועיים, אתיים ואחראיים ממערכת "עובדה" ואילנה דיין – י.ק.), אבל באותה נשימה לומר שגם עיתונות כזו, לא הצליחה לפרסם את האמת, שהרי לא ניתנה לה הגנת אמת דיברתי. יש בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לאמון הציבור בעיתונות האחראית.

                   

                  לבית המשפט יש "בטן מלאה" כנגד התקשורת. בעיקר בכל הנוגע לתקשורת צהובה, בידורית, מסחרית, וגם בכל הנוגע לדרך בה היא מסקרת את המשפטים של אנשי הציבור הבולטים, העומדים בשנים האחרונות לדין בפרשיות שחיתות ומין. אולם אסור לשכוח כי המשפט והתקשורת נמצאים בעצם באותו צד של המאבק האמיתי המתחולל בחברה הישראלית. מאבק על אופייה הדמוקרטי. התקשורת החופשית היא היום כמעט המגן היחיד של בית המשפט העליון, מול מגמות אחרות בחברה הישראלית. האמת היא שללא תקשורת חופשית, בלי עיתונות חוקרת ועצמאית, ללא חופש ביטוי מלא, ובלי אמון של הציבור בחשיבותה של התקשורת, אין תקומה לדמוקרטיה הישראלית. גם לא לאמון הציבור בבית המשפט.

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום שלישי, 13/1/15, 17:32

                    גליה מאור ואיתן רף הם בוגרים של כמה וכמה משברים תקשורתיים וציבוריים, ועד היום הם שרדו אותם בהצלחה מפתיעה, ובכל זאת אני מרשה לעצמי לתת להם עצה בחינם: תחזירו את הבונוסים. ביוזמתכם, ועכשיו.

                     

                    יש גבול לכל תעלול, ויש רגעים שבהם צריך להביט אל התמונה הכוללת, אל סך הכל המורשת האישית והציבורית, ולהביט בעיניים של העובדים, הקולגות, הלקוחות, הציבור הרחב, וגם של הילדים והנכדים האישיים שלכם. אל תחכו לרגע שבו רקפת רוסק עמינח, העוזרת והחברה הנאמנה, תמצא את עצמה במקום שהיא חייבת לתבוע אתכם. אל תחכו לרגע שבו בית משפט יאמר עליכם דברים קשים שיטילו צל כבד על כל הקריירה והמעמד שרכשתם במשך שנים של עבודה קשה. בסוף הרי תחזירו את הכסף. צברתם עשרות מיליונים של שקלים בעבודה קשה, וזה הרגע להיפרד מכמה מהם, עדיין עם מעט כבוד.

                     

                    זה יכול היה להתרחש אחרת. למעשה, זה כמעט קרה. עד לפני כמה שנים, אפשר היה לעבור את המשבר הזה, כמכה קטנה בכנף. כמה כותרות לא נעימות בעיתון הכלכלי, ואולי במשפט מתמשך, בתביעה נגזרת סמויה מעין הציבור ולא מובנת לאיש. אבל לא עוד. השינוי החברתי שעברנו מאז מחאת קיץ 2011, עדיין לא פעל את מלוא פעולתו בתחום הפוליטי והכלכלי, אבל הוא משפיע באופן יומיומי על התקשורת, על המשפט, ועל פקידים, מנהלים ויועצים משפטיים שצריכים לקבל החלטות בקשר לטוהר המידות ולאחריות מנהלים. לא מבקר המדינה, ולא היועץ המשפטי לממשלה, יוכלו לסייע לכם כיום. קנס פלילי של מיליארד וחצי ₪ שמוטל על הלקוחות ועל בעלי המניות, שהם הציבור הרחב, לא יכול עוד לעבור בשתיקה מבלי שהאחראים לו ייטלו ולו חלק קטן מהאחריות ויישאו בחלק קטן של הנזק שגרמו. ברור שאתם לא לבד. לא הייתם לבד בזמן המעשים, וגם היום, לא תישאו לבד בנזק. רבים הם האחראיים והאשמים. ככל הנראה לא רק בבנק לאומי, אלא גם בבנקים נוספים, ואולי גם בבנק ישראל אם ידע ושתק. אבל העובדה שיש אחראיים נוספים לא יכולה לטשטש את החלק שלכם בפרשה. עדיף לכם לקחת אחריות כמנהלים, ולא לרדת לעומקה של האחריות האישית והפלילית על מעשים בפועל. עדיף לשלם על רשלנות ולא להיגרר למשפט או לבירור על מודעות פלילית.

                     

                    ואולי זה כבר מאוחר מידי, אולי החמצתם את הרגע לצאת מהפרשה בכבוד. ועדיין, כדאי להקדים ולהכות על חטא, ולהחזיר את הבונוסים על הצלחה שלא הייתה. מהלך כזה ישפר עד מאוד את מעמדכם בכל הליך משפטי, ציבורי ורגולטורי שיתקיים בעתיד. אל תקשיבו ליועצים המשפטיים ולעורכי הדין שיסבירו לכם שאין סמכות חוקית לכפות עליכם את החזרת הבונוסים, וכי אי אפשר להוכיח את האחריות האישית שלכם לנזקים לחברה. הם ישמחו לגבות מכם את שכר הטרחה ולגרור את הפרשה עוד שנים רבות. אתם תשלמו את המחיר. גם הציבורי, גם הכספי, וגם בסוף תחזירו את הבונוסים.

                     

                    אל תשימו את יהבכם על פוליסות הביטוח. ברגע האמת גם הן קורסות, ודאי נוכח האפשרות לבסס טענות על אחריות פלילית ועל מודעות להפרת חבות האמונים והזהירות. נכון שגם המכניקה של תהליך החזרה בתשובה היא מורכבת. כמה להחזיר, איך מחשבים את הסכום הראוי, מי קובע את המנגנון, ועוד שאלות רבות. אבל את זה אפשר להשאיר למומחים חיצוניים, לצוות מקצועי שיזכה לאמון הציבור, או לשופט בדימוס שיתמנה לצורך כך. עכשיו זה הרגע להתייעץ עם בני המשפחה, עם החברים האמיתיים ולבנות סולם ציבורי מכובד, כדי לרדת מהעץ, לתת הנמקה משכנעת להסדר פשרה של ממש, שיאפשר לכם להחזיר את הבונוסים ואולי בדרך הזו לחזור לחיים שהיו לכם עד לפני רגע קט.

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום שלישי, 7/10/14, 15:40

                      בשולי המאבקים הגדולים בשוק התקשורת, מתרחשת בשבועות האחרונים דרמה צנועה, שמבליטה את הכשלים הקיימים במערכות הרגולציה הקיימות של תחום השידורים בתקשורת.

                      בעוד ערוץ 1 נערך לסגירה ולהקמה מחדש של השידור הציבורי, ערוץ 10 נלחם על חייו, וערוצי קשת ורשת מתכוננים לעידן של שידור 7 ימים בשבוע, הוקם והחל לשדר, כמעט במחתרת, ערוץ ישראלי חדש, ערוץ 20. ערוץ 20 הוא ערוץ יעודי, שזכה במכרז של מועצת הכבלים והלווין, על שידור ערוץ מורשת ישראלי. עניינו של הערוץ הוא שידור תכנים שמשקפים את החברה והתרבות של עם ישראל, ארץ ישראל ומורשתו התרבותית.

                       

                      המחשבה שמאחורי הקמת הערוץ היתה שיש במפת התקשורת חוסר בתכנים מסוג זה, שמקומם בדרך כלל בערוצים ציבוריים, אך יש להם קהל יעודי, שמעוניין בהם, ויכול להחזיק ערוץ מסחרי, שנשען על הכנסות מפרסום, ללא תקציבים ציבוריים. ערוץ 20 לא זוכה כלל לתקציב ציבורי מהמדינה, למרות שבתכניו הוא משרת את הציבור, בתכנים שהם בעלי איכות, ערך ומשמעות, שאינם רק בידור. אלה הם תכנים קלאסיים של שידור ציבורי.

                       

                      לא בכל יום נולד בישראל ערוץ ישראלי מעין ציבורי חדש. אפשר היה לצפות שמערכות הרגולציה והתמיכה של המדינה בתקשורת יצאו מגדרן כדי לסייע לרך הנולד, לתמוך בו, לעודד את הצפייה בו. אולי אפילו לקיים קמפיין ציבורי שיודיע לצופי ערוץ 2 על השרות החדש לציבור שנחבא מרחק שני ערוצים בשלט. אולם מסתבר שבישראל, כמו בחלם, הדברים הם הפוכים. במקום להתברך בערוץ ציבורי ישראלי חדש, שמבוסס על תכנים מקוריים ישראליים, שכל כולו הפקה ישראלית, שמוסיף לתחרות הפגומה בענף התקשורת, ונאבק על מקומו מול הענקים המסחריים, במקום לסייע לו בכל דרך אפשרית בימיו הראשונים, בשוק כל כך קשה, פועלת הרגולציה כדי להפריע ולהקשות.

                       

                      הנה למשל מבקש הערוץ לפנות לקהל היעד שלו, לפרוץ לתודעה של ישראלים רבים שטרם נחשפו אליו, ולעשות זאת בהפקה מקומית של תוכניות בתחום הספורט. אין מדובר בסתם תכנית ספורט, אלא בקשר הדוק ומיוחד שנוצר בערוץ בין תכני הספורט שלו לבין בירת ישראל, ירושלים, העומדת, כידוע, במרכזה של מורשת ישראל. במסגרת זו אימץ הערוץ את קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים, בתיאום עם עיריית ירושלים, וכחלק ממהלך רחב, של עידוד פעילות חברתית, ספורטיבית וקהילתית בעיר ירושלים. יש כאן אולי סיכוי קטן להרחיב במעט את קהל היעד המצומצם ממילא של שידורי ערוץ המורשת, ולחבר לערוץ צעירים חובבי ספורט, שדרך שידור משחקים של הקבוצה שהם אוהבים יחשפו גם לשידורים נוספים של הערוץ ואולי לעצם קיומו של ערוץ חדש, ישראלי ואיכותי. ברור כי ספורט מקומי הוא חלק מתרבות של עיר, מקום וחברה, וכי מורשת ישראל היא לא רק שיעור תנ"ך אלא גם שיעור ספורט, דרמה, אקטואליה, בריאות, משפט, ואפילו אופנה, סגנון ואיכות חיים. תפיסה מצומצמת של המושג מורשת ישראל תביא בוודאות לכישלון הערוץ ולסגירתו.

                       

                      מועצת הכבלים והלוויין נזעקה, בשם המתחרים, ערוצי הבידור והספורט הקיימים והחזקים, לטעון כי שידור של משחק כדורסל של הפועל ירושלים הוא חריגה מהמנדט של תחום המורשת של ערוץ 20. בשם הטיעון הפורמאלי, והלא מדויק הזה, מבקשים להגביל ולהצר את לוח השידורים, המוגבל ממילא של הערוץ החדש, ולהקטין עוד יותר את משקלו במפת השידורים. בדיוק, אבל בדיוק ההפך ממה שצריך לעשות לטובת האינטרס הציבורי.

                       

                      סערה קטנה זו בכוס התה של ערוץ 20, היא רק ביטוי נוסף לחוסר הרלוונטיות של הרגולציה הקיימת בתחום השידורים, ומהווה עידוד נוסף להחלטה הנכונה של שר התקשורת, לשנות מהיסוד את התחום, לאחד את הפיקוח של הרשות השנייה, מועצת הכבלים והלוויין, ולהקים רשות תקשורת אחת, שיהיה לה מבט רחב על התחום ותוכל לעודד תחרות לאפשר לערוצים נוספים לפעול, לטובת ריבוי וגיוון ההפקה הישראלית העצמאית ולטובת הצופים והציבור הישראלי כולו.

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום שלישי, 16/9/14, 13:44

                        מבצע צוק איתן היה לא פחות ממלחמה בעזה מול החמאס. אולם בנוסף למאבק בחמאס, מדובר בקרב על התודעה. הקרב הזה, החשוב לא פחות מהטילים והמנהרות עצמם, מתנהל בעיקר בתקשורת, והוא זה שיכריע במידה רבה את התוצאות של הסיבוב הנוכחי, ושל המאבק הארוך יותר בין ישראל לחמאס, ובין ישראל לפלסטינים.

                         

                        קרבות משמעותיים על התודעה התנהלו בכל אמצעי התקשורת הישנים והחדשים. התקשורת הישראלית התגייסה ברובה לנרטיב הישראלי ועסקה רוב הזמן בשטיפת מוח של התודעה הישראלית, מסיבות פוליטיות, כלכליות וגם צבאיות מובנות. התקשורת הבינלאומית והזרה נפלה ברובה קורבן למניפולציות של החמאס, שגבר בקלות על "ההסברה" הישראלית באמצעות התמונות הקשות של ההריסות בעזה, האזרחים שנפגעו ובעיקר תמונות הילדים, הנשים והמסגדים. מעולם לא היה פער גדול יותר בין התודעה הישראלית של המבצע וצדקתו, לבין זו שהתגבשה בעולם הרחב. הפער הזה יוצר לישראל סכנה אסטרטגית.

                         

                        אולם הקרבות המעניינים, ואולי גם החשובים ביותר במערכה הזו, היו דווקא הקרבות באמצעי המדיה החדשים, ובעיקר ברשתות החברתיות, פייסבוק, אינסטגראם, טוויטר, יוטיוב וגם בוואצאפ. זוהי המלחמה הראשונה שאנו חווים, כאשר הרשתות החברתיות הן כבר מדיה בשלה, בוגרת, בה עושה שימוש רוב הציבור בישראל. אמנם גם בסיבובים הקודמים בעופרת יצוקה ובעמוד ענן היו כבר בשימוש אפליקציות של רשתות חברתיות, אולם השימוש בהם היה עדיין ראשוני, וטרם התגבשו בהם דפוסי פעולה, תגובה ושיח. במדיה החדשים האלה התנהלו במקביל קרבות קשים על התודעה, עם השלכות מדיניות, פוליטיות וחברתיות שיכולות להיות עמוקות.

                         

                        הקרב המובן מאליו, מתנהל במדיה הגלובאלית, בעיקר בשפות זרות. עיקרו הניסיון של שני הצדדים ותומכיהם להשפיע על הנרטיב המתגבש בעולם על העימות, בעיקר אצל אנשים צעירים, החשופים יותר לרשתות החברתיות מאשר לשידורי הטלוויזיה של ה CNN. במסגרת הקרבות האלה, פועלים תומכי החמאס ואויבי ישראל בכל המדיה האפשריים, להציג את "פשעי ישראל", ולעודד את הביקורת, החרם, הזעם וגם האלימות כלפי ישראל, וכלפי ישראלים ויהודים בעולם. מצד שני, ישראלים, יהודים, ותומכינו ברחבי העולם, ביניהם גם סטודנטים צעירים ממדינות שונות הלומדים במרכז הבינתחומי בהרצלייה, מנהלים מאבק של הסברה על עמדתה של ישראל, תוך דגש על היותו של החמאס ארגון טרור המכוון לפגיעה באזרחים ומטרתו השמדת מדינת ישראל.

                         

                        החדש בקרבות האלה, הוא שמדובר בעת ובעונה אחת, בתקשורת המונים, ובתקשורת בין-אישית אינטראקטיבית. כלומר מצד אחד מתנהל כאן קרב דומה לקרב הכללי על התודעה המתנהל בתקשורת המסורתית, אבל בעת ובעונה אחת, מתנהלים קרבות פרטיים ואישיים לחלוטין, בהם מעורבים אנשים שונים, מפורסמים, אמנים, אנשי ציבור, מותגים מסחריים ואנשים פרטיים, המוצאים את עצמם בקרבות קשים, שלעיתים גולשים לאלימות מילולית ואפילו פיזית. בקרבות האלה, כמעט על האמצעים כשרים, לרבות גינוי, ביטול חברות, הטלת חרם, השמצות אישיות, הערות אנטישמיות, פגיעה כלכלית, ארגון הפגנות אלימות ליד בתים פרטיים, שיבוש והשתלטות על אתרי אינטרנט, ולוחמת סייבר בכלל. ישראלים רבים הפעילים בעולם, כמו השחקנית גל גדות, נחשפו לפגיעות לא קלות, על עצם היותם ישראלים, או על התבטאות כזו או אחרת המבטאת תמיכה בישראל. ישראלים רבים חשו את הקונפליקט ואת התודעה הכפולה באופי אישי, כאשר כל התבטאות של תמיכה או דאגה לחיי ישראלים ולחיילי צה"ל זכתה לתגובה חריפה בעולם מצד אחד, וכל התבטאות של הבנה או חמלה לתושבים בעזה זכתה לתגובה קשה של ישראלים רבים.

                         

                        נראה שהקרבות העזים ביותר, עם היצרים החשופים ביותר, התנהלו הפעם דווקא בתוכנו, בשפה העברית, בין ישראלים לבין עצמם. בפייסבוק התנהלה ממש "מלחמת אזרחים" מילולית שיכולה להמיט אסון על החברה הישראלית, על הדמוקרטיה, ועל אופייה הסבלני והחופשי של המדינה. נכון שגם בעבר, במבצעים צבאיים קודמים, וגם בשגרה, יש ברשתות החברתיות מקום לביטויים קיצוניים, להשמצות אישיות ואפילו ללינץ' ציבורי על המתבטאים נגד הרוח, אולם הפעם קרה משהו חדש. הרשתות סימנו את הטון, וגררו אחריהם גם את התקשורת המסורתית. מה שהופיע בוואצאפ, הגיע מהר מאוד גם למסך של ערוץ 2. התקשורת סיקרה באופן שוטף את הקרבות שהתנהלו בפייסבוק, לפעמים מתוך תמיהה וביקורת, אך בסופו של דבר נתנה הד ומשקל לנעשה שם, ואף חיזקה את עוצמת התגובות.

                         

                        כל מי ששהה בימי המלחמה הראשונים ברשתות החברתיות חווה את עוצמתם של הדיונים שהתפתחו וחש כי משהו פקע פתאום בחברה הישראלית. נראה כי המלחמה בחמאס, והלגיטימיות של השימוש בכוח רב, שיחררו גם בתוכנו, אלימות של ממש, קיצוניות, ורגשות חזקים, שבאו לידי ביטוי במדיה החדשים, ובעיקר בפייסבוק ובוואצאפ. התחושה היתה של חוסר סובלנות מוחלט כלפי דעות שונות, ובעיקר כלפי רגשות או דעות של ערביי ישראל, או של כל מי שהטיל ספק בצדקת המלחמה, או ביטא חמלה כלפי הנפגעים בצד השני. אנשים הגיבו באופן רגשי, לרבות בגידופים, קללות, השמצות ואיומים, והדברים הגיעו עד לפיטורים של עובדים, ואפילו לתלונות במשטרה ולחקירות שנפתחו בגין עלבונות (העלבת עובד ציבור), הסתה, ולשון הרע. מדוע זה קרה? נראה כי נוצר כאן מפץ גדול עקב השילוב בין הטכנולוגיה הזמינה והמיידית, ההרגלים שלנו בשימוש במדיה החברתית, והמצב הנפשי המיוחד אליו נקלענו בימים הראשונים של המערכה. הפעם, כמעט כולם היו במדיה החברתית. לרוב רובו של הציבור יש פעילות ונוכחות בפייסבוק ובוואצאפ. גם לציבור הערבי בישראל.

                         

                        בימים הראשונים של המערכה, כאשר התחילו האזעקות, וההפצצות, היה הציבור כולו במתח ובחרדה. האם יגרם נזק מהטילים, מה יהיה היקף הפעילות, איפה הלוחמים שלנו בעזה? החרדה הועצמה על ידי התקשורת שביטלה לחלוטין את לוח המשדרים לטובת דווח סביב השעון על המבצע. בתקשורת המסורתית ניתן היה לשמוע כמעט אך ורק את הצד הישראלי. ברשתות החברתיות אנו רגילים בדרך כלל לסביבה תקשורתית האוהדת באופן סביר את הדברים שאנו מפרסמים ואת עמדותינו. כך פועלים, למשל, האלגוריתם של פייסבוק והאפליקציה של וואצאפ. אנחנו מוקפים חברים ומכרים ורגילים לקבל מידע שאנו רוצים, ולשמוע דעות, עמדות וטיעונים שאנו תומכים בהם. הסיבות לכך הן כמובן מסחריות, ונועדו לשפר את חווית המשתמש שלנו ואת האהדה והשימוש באפליקציה. בזמן מלחמה רבים חשו ש"הפיד שלהם השתגע", כלומר נחשפנו פתאום לתמונות, רגשות או דעות אחרות מהצפוי, וברגע הכי פחות מתאים. אנו מתוחים, לחוצים, צודקים, ולוחמים. לא כולנו רוצים לדעת, או יכולים להכיל את זה שהאח הערבי שמטפל בנו בבית החולים תומך ודואג למשפחה שלו בעזה, ורואה בטייסים שלנו פושעי מלחמה. ההרגל, ואופן השימוש ברשתות החברתיות, מזמין תגובה מיידית, רגשית וקצרה. כך פועל המדיום. ממש כמו שאנו מגדפים את מי שחותך אותנו בכביש. אנו מגיבים מיד לסטאטוס, לתמונה, על פי הרגש שזה מעורר בנו, ללא מחשבה מעמיקה, ותוך נטייה להצטרף לעדר של החברים שלנו, המגיב באופן דומה. מול המחשב אנו מרגישים מוגנים, ממש כמו בתוך הרכב, ולא רואים באמת את הצד השני לשיחה.

                         

                        באווירה הזו, האתנוצנטרית, נטולת הרסן, פורסמו בעיקר בימי הלחימה הראשונים, מקרים רבים של סטאטוסים קיצוניים ברשת, שהובילו מצדם לתגובות קשות. רגשות חזקים באו לביטוי מיידי והביאו לביטול חברות, קללות, חרמות, ופיטורים. נראה היה כי הציבור הישראלי נקלע לעימותים קשים, רגשיים, ואיבד את הסובלנות כלפי ערביי ישראל, האחר הפוליטי, או כל מי שחושב אחרת ממנו. גופים ומנהלים רציניים ושקולים בדרך כלל, כמו דיקן הפקולטה למשפטים בבר אילן, מיהרו לקבל החלטות פזיזות על סמך פרסום זה או אחר של מייל, טוויט, או פוסט בפייסבוק. אנשים זומנו לשימוע לפני פיטורים, אמנים חטפו השמצות אישיות וביטולים של הזמנות ואירועים, וראינו גם התקפות לא סבירות על גיבור ישראלי כמו אמנון אברמוביץ', או ביטול של קמפיין פרסומי של אורנה בנאי, בעקבות התבטאויות. אווירה של סתימת פיות ושל השעיה של חופש הביטוי השתררה במרחב הציבורי ושלטה בו לכל אורך המערכה.

                         

                        למרות החוויה הקשה שעברנו, עדיין מוקדם לקבוע את המשמעות של הדברים. האם מדובר היה ברגעים של חרדה, אי שפיות זמנית, או שמא השדה החדש של המרחב הציבורי, המעניש במהירות על דעות חריגות, יביא גם לאורך זמן לצמצום של חופש הביטוי ולפגיעה של ממש בדמוקרטיה. התגובות החריפות לביטויים חריגים היו גם שיעור ולקח שלמדו רבים, על מהותו ואופיו של השיח ברשתות החברתיות, ועל הצורך להיזהר ולחשוב פעמיים לפני פרסום פוסט או טוויט שיכולים לעורר אלימות או רגשות חזקים. ריבוי ההתנצלויות ותיקון הטעויות נותן סיבה להאמין שהשיעור הזה נלמד, ויתכן והתופעה לא תחזור בהיקף כה גדול. אחד הלקחים החשובים ביותר של מבצע צוק איתן הוא לכן הצורך לשרטט מחדש את גבולות השיח הלגיטימי ברשתות החברתיות, ואת התגובה ההולמת לדברים חריגים, קיצוניים או פוגעים המתפרסמים בהם. גופים כמו הצבא, ההסתדרות הרפואית, משרד החינוך, האוניברסיטאות, וגם חברות ציבוריות כמו שופרסל, צריכים לגבש לעצמם ולעובדיהם מדיניות מדיה חברתית, על המותר והאסור בהתבטאויות ברשת, בזמן חירום, וגם בשגרה. ולעשות זאת בשיקול דעת, תוך כיבוד חופש הביטוי והפרטיות של העובדים. הביטויים הקיצוניים בעת המערכה, והתגובה הקשה, שכללה לעיתים גם פיטורים ואפילו אלימות, מצביעים על חשש של ממש לערכים של סובלנות דמוקרטיה וחופש ביטוי. פגיעה באלה יכולה לגרום נזק של ממש לישראל, עוד יותר מהטילים או המנהרות של החמאס.

                        דרג את התוכן:
                          2 תגובות   יום שני, 11/8/14, 10:01

                          לאחר כחודש של מבצע בעזה, התקשורת מנסה לחזור לשגרה. אפשר להתחיל לסכם ולנתח את ההתנהלות בתחום התקשורת בחודש האחרון.

                          אין ספק שהתקשורת הייתה מרכיב דומיננטי במערכה. הקרב מתנהל, כפי שכולם יודעים, לא רק בשטח, אלא גם בתודעה. תוצאותיו של המבצע והשלכותיו, ייקבעו במידה רבה בעקבות ההצלחה או הכישלון בצריבת התודעה שלנו, של הצד השני, ושל המתווכחים השונים, והקהילה הבינלאומית. בניתוח ההתנהלות בתקשורת יש מקום לכמה הבחנות יסודיות. יש להבחין בין התקשורת הישראלית לבין התקשורת הזרה, הבינלאומית, וגם להבחין בין אמצעי התקשורת המסורתיים, העיתונאיים, כלומר טלוויזיה, רדיו, אתרי החדשות באינטרנט, העיתונות הכתובה, לבין התקשורת החדשה, המתנהלת ברשתות החברתיות, כלומר בעיקר בפייסבוק ובוואצאפ. את הניתוח והסיכום של התנהלות התקשורת במלחמה, אעשה איפה, בשלושה מאמרים. הראשון יתמקד בטלוויזיה הישראלית, השני בתקשורת הזרה והבינלאומית, והשלישי, בתקשורת ברשתות החברתיות.

                           

                          כאשר אנו באים להעריך את התיפקוד של כל אחד מאמצעי התקשורת בזמן המלחמה, אנו צריכים להעמיד את העבודה המקצועית שנעשתה אל מול הסטנדרט המקצועי המצופה מאותו כלי תקשורת, כלומר להשוות את ההשגים בפועל, למשימות ולמטרות של אותו גורם. בהעדר הסכמה על המשימות והמטרות של התקשורת בזמן המלחמה, קשה להעריך האם התפקוד היה טוב או לקוי. ואכן, שאלה של ממש, שאין לה תשובה אחת נכונה, היא מהו תפקידה של תקשורת במלחמה. האם להתגייס לטובת המערכה התודעתית. לחזק את הממשלה? את העם? החיילים? להרגיע את הציבור ולעודד את המשך החיים התקינים או אולי דווקא לחזק את רוחו ואת רוח הקרב שלו אל מול האויב? האם היא יכולה לתת תמונה מלאה ולדווח באופן מדויק וענייני על המציאות בשני הצדדים? האם זה הזמן לביקורת על מהלכי הממשלה והצבא, לפרשנות מעמיקה על מגמות ותהליכים מדיניים? מהבחינה הזו, התקשורת הישראלית, ממש כמו צה"ל עצמו, ניצבה מבולבלת מול שלל המשימות והתפקידים שהציבור הישראלי הטיל עליה או ציפה ממנה, ונראה היה פעמים רבות, כי אין לה יעד ברור, משימות מוגדרות, וגם לא מדדים להצלחה. כמו הצבא, שלא ברור היה בכל רגע נתון האם יעדיו הם חיסול ירי הרקטות, שקט מעזה, שיבוש המנהרות, חיסול מנהיגי החמאס, ביתור הרצועה, נקמה בחמאס, השגת הרתעה, או שמירה על חיי החיילים. גם התקשורת עמדה בפני יעדים רבים וחלקם סותרים. נראה היה כי גם אמצעי התקשורת המרכזיים, כלומר חדשות הטלוויזיה בערוצים 2, 10 ובערוץ הראשון, וגם רוב רובו של הציבור הצופה בהם התקשו להחליט האם מטרתם ותפקידם של השידורים והדיווחים הם לספק דיווח מדויק הוגן וענייני על המתרחש ומשמעויותיו, או שמא המטרה היא לסייע לצה"ל ולפיקוד העורף במערכה, ולספק תמיכה מוראלית בעורף ובחיילים בחזית. ברור היה לקברניטים של ערוצי השידור המרכזיים שלנו שהם מתגייסים למערכה, מנסים, כמו בתחילתו של כל מבצע צבאי, לתמוך במערכה, לסייע לממשלה ולצבא, למשטר את הציבור לציות להוראות פיקוד העורף, ולחבק את החיילים.

                           

                          החדשות בטלוויזיה ניסו לעשות את שני הדברים ביחד, גם עיתונות וגם חיבוק, והתברר די מהר כי הדבר אינו אפשרי. די מהר הבינו המנהלים והעורכים כי הציבור צמא לשידור הרצוף, זקוק לו מהבחינה הרגשית, מתקשה להתנתק ממתכונת השידורים האין סופית של חדשות ברצף, ומבקש להימנע משידורי בידור ושגרה וגם מעיתונות ביקורתית. הערוצים החליטו, איפה, לתת לציבור את מה שהוא רוצה, לאו דווקא את מה שהוא צריך, או את מה שנכון מבחינה מקצועית, עיתונאית, או אפילו מבחינת המערכה הצבאית או החוסן הלאומי. כך למשל, הניסיון להרגיע את הציבור באמצעות דיווחים שוטפים ללא הפסקה, הפך מהר מאוד למעורר המרכזי של הדאגה, החרדה והמתח. השידור המתמקד בכל אזעקה, בכל נפילה של רקטה או פצמ"ר, ואינו מרפה לרגע, הפך להיות הסם של המדינה, שהכניס את כולנו לנוירוזה. לא במקרה פרסמו קופות החולים הנחיות לציבור, להמעיט בצריכה של תקשורת אלקטרונית.

                           

                          תופי התם תם שנשמעו בתקשורת, וביטול כל השידורים הרגילים, גרמו באופן פרדוקסאלי לרייטינג גבוה, כמעט ללא תקדים, אך באותה נשימה גם להפסקה כמעט מוחלטת של הפרסום המסחרי. הערוצים המסחריים בחרו בחדשות וברייטינג, ובכך שמו את יהבם על פיצוי עתידי שיקבלו מהמדינה או הרשות השנייה על אובדן ההכנסות מפרסום. כך גם איבדו עוד יותר את שארית העצמאות והאי תלות שלהם בשלטון. הצורך הטכני למלא את שעות השידור האינסופיות בתוכן שקשור למלחמה ולה בלבד, הביא את הברברת והפטפטת לשיאים חדשים. על זה כבר נכתב מספיק. הבעיה המקצועית היא שבמצב של ברברת אינסופית מטעם כל מי שמוכן היה לבוא לאולפן, קשה היה להתמקד בדברי טעם, להציג בפני הצופה, תמונת מצב, פרשנות ודיווח איכותיים ומעמיקים. על הצורך לדווח לציבור על המתרחש באופן מלא, מדויק וענייני, ויתרו הערוצים המרכזיים, לחלוטין, ברגע שקיבלו החלטה שלא להראות תמונה מלאה של המתרחש תחת ההפגזות בעזה, ושל עמדת הצד השני. את ההריסות, הילדים והנשים המתים, הפצועים ברחובות, והמסגדים השבורים, אפשר היה לראות רק בערוצים הזרים. הציבור הישראלי לא רצה לדעת יותר, והתקשורת נתנה לו את אשר הוא רוצה. לא במקרה התפתחה תודעה שונה לחלוטין על המלחמה בישראל ובעולם הרחב. נראה כי הציבור בישראל נחשף למציאות מקבילה, שונה לחלוטין מזו שהצטיירה בעולם כולו. תודעה נפרדת זו מהווה כיום נטל, ומקשה על הבנה של המתרחש בזירה המדינית והבינלאומית, ועל כל ניסיון להגיע להסדרה.

                           

                          התקשורת הישראלית, בהובלה של חברות החדשות של הערוצים המרכזיים, התגייסה לחלוטין למערכה ההסברתית של הממשלה, ושירתה את מה שנראה לה, צרכי הצבא, פיקוד העורף ורצון הציבור. בדרך הוקרבו ערכים עיתונאיים, שיקולים מסחריים, המפרסמים, העצמאות המערכתית, וזכות הציבור לדעת. מעניין שהערוצים פעלו, משיקולי תחרות, באופן דומה, מבלי שאחד מהם ייקח את הנטל כערוץ חדשות ויאפשר לאחרים לעסוק גם בתכנים אחרים, שאינם נוגעים ישירות למבצע.

                           

                          נראה כי כיום, בשוך הקרבות, נכון יהיה לבצע תחקיר פנימי על אופן ההתנהלות הזה. טוב יעשו הערוצים אם יקימו, אולי אפילו במשותף, צוות בדיקה של עורכים ומנהלים מנוסים, בעזרת מומחים חיצוניים, שינסה לבחון לעומק האם כך חייב להראות השידור בטלוויזיה בזמן חרום, או שמא ניתן לעשות הבחנה בין הערוצים, ולקיים, לפחות באופן חלקי, שגרת שידורים אחרת, שתביא לידי ביטוי גם את הצורך לדווח על המבצע, לשרת את העורף ואת הציבור הישראלי וגם לשמור על אינטרסים וערכים חשובים נוספים של השידור בישראל.

                          דרג את התוכן: