כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תכנים אחרונים

    27 תגובות   יום חמישי, 29/5/14, 08:47

    זבל

    מישהו למעלה החליט לשנות את יעוד ההר של חיריה

    על יד תל אביב לגן פורח או סתם מרכז אירועים.

    לרגל השינוי הצפוי יצאתי לשטח כדי לשמוע

    את תגובת תושבי המקום.

    להלן סיפורו של יוסי (שם בדוי), בתיקונים קטנים מאד:
    "אנחנו הילדים שמסתובבים שם כל היום בכלל לא

    מבינים על מה מדברים.

    חיריה זה הרי הבית השני שלנו. לא, יותר נכון

    הבית הראשון כי כל היום אנחנו נמצאים שם

    ורק בערב לפעמים שמומו אומר שנמאס לו

    והוא רוצה ללכת לאכול שווארמה אנחנו יוצאים מהזבל

    והולכים לשווארמה של מוסה.

    שם בדרך כלל מומו יקח מנה שלמה של שווארמה

    עם בקבוק אורנג'דה ואני יאכל את השאריות

    שמומו לא יכול לגמור כי המנה הייתה יותר

    מידי גדולה בשבילו.

    בשבילי זה מספיק, אני אף פעם לא רעב

    אחרי שאנחנו הולכים לשווארמה של מוסה

    וחוץ מזה אם אני רעב תמיד אפשר למצוא

    בין שקיות הזבל קצת אוכל שאנשים זרקו.

    אנחנו חבורה של ילדים שהבית שלהם הוא הר החיריה.

    לבית ספר אני לא הולך.

    פעם הלכתי אבל לשבת כל היום ולשמוע את המורה

    מקשקשת ואני לא מבין כלום, חבל לי על הזמן.

    בטח לכל החברים שלי יש ת'אותה הבעיה.

    אני מעדיף בבוקר, שאני קם, ללכת לחיריה.

    ממילא לאימא שלי לא אכפת מה אני עושה .

    היא צריכה שיתנו לה בבוקר את האדולן שלה

    אם היא מצליחה לפתוח את העיניים שלה.

    אם היא מצליחה איך שהוא להשיג את המנה

    שהיא אוהבת להסניף היא בכל זאת תפתח את העיניים שלה.

    אבל אני, אני לא נוגע בזבל הזה שלה,

    מה אכפת לי, שתשתה, שתעשן,

    שתסניף מה שהיא רוצה רק שתעזוב אותי

    בשקט ושלא תבקש כסף כי אין לי לתת לה.

    אני בבוקר הולך לחיריה

    שם אני פוגש את מומו ולפעמים את קוקו - שהשם

    האמתי שלו הוא יעקב אבל אנחנו

    קוראים לו קוקו- ואשריקו שלא מגיע לעיתים קרובות.

    בדרך כלל אנחנו יושבים

    ומדברים במקום שסידרנו לעצמנו.

    מדברים קצת ואז מתחילים לחפש בשקיות הזבל

    שהגיעו אתמול.

    אנחנו יודעים כל יום איפה שופכים הנהגים את האשפה

    ושם אנחנו מחפשים.

    אני הכי טוב ומהיר בלפתוח שקיות

    שיש בהם משהו אבל הכי אני אוהב את יום רביעי.

    למה יום רביעי?

    כי ביום רביעי מגיעות המשאיות עם הזבל של רמת אביב.

    אנחנו כולנו עטים על הזבל כי תמיד יש שם הפתעות.

    למשל בשבוע שעבר מצאנו

    מזרון למיטה כפולה כמעט חדש, לקחנו אותו

    שנינו אני וקוקו למחבוא שלנו, שמנו אותו

    ככה על האדמה בין הכורסאות השבורות

    שאנחנו יושבים עליהן

    ועכשיו אני יכול לישון בכיף על המזרון

    ואני לא חייב לחזור הביתה בערב.

    גם מומו אמר שיהיה כיף לישון פה בקיץ על המזרון.

    יש לנו משחק שאנחנו משחקים לפחות פעם בשבוע ,

    סתם כדי להסתלבט קצת על אנשים.

    אנחנו יוצאים שלושתנו מהמזבלה,

    מה אנחנו לא יודעים שאנחנו מסריחים?

    הולכים ברחוב ונדבקים לכל מיני זקנות.

    הזקנות מעקמות את הפרצוף או מנסות

    לסתום את האף אבל אף פעם לא פוגעות בנו.

    איזה בידור זה – ככה אנחנו סתם צוחקים על אנשים.

    מומו הוא הכי גדול והוא גם יודע למצוא דברים

    שאנחנו אף פעם לא מוצאים.

    פעם הוא מצא בשקית צמיד עם יהלומים אמיתיים,

    טוב אני לא בטוח שהם באמת יהלומים

    אבל מומו ענד אותו על היד ומאז לא נפרד ממנו.

    תמיד הוא אומר שאם לא יהיה לו מה לאכול

    הוא ימכור את הצמיד ליצחק הגנב הזה.

    יצחק זה שמגיע למזבלה

    עם אופניים -תלת אופן שמקדימה יש סל ענק

    שאפשר להניח בו מלא דברים

    ולוקח מלא בקבוקים ריקים מזכוכית

    שאנחנו אוספים ונותן למומו כמה שקלים.

    לא מזמן מצא מומו טרנזיסטור

    שבתוכו היו בטריות ממש חדשות

    ומאז אנחנו שומעים אחלה מוזיקה.

    אייל גולן, מושיק אפיה, יעקב פרץ כאלה,

    זאת התוכנית שאני הכי אוהב .

    שיש מוזיקה אני תמיד שר ביחד

    עם הזמרים. כולם אומרים שיש לי קול יפה

    ואני בכלל לא מזייף. לא מזמן

    הגיע יצחק זה עם התלת אופן

    ואמר למומו שכדאי לנו לחפש כל מיני דברים ממתכת.

    מומו שאל מה זאת אומרת דברים ממתכת?

    יצחק אמר שיש אחד שמוכן לשלם שקל

    לכל קילוגרם מתכת, לא חשוב איזה מתכת,

    יענו עשר קילו זה עשר שקל.

    בהתחלה צחקנו על הסיפור הזה של יצחק.

    למה מי צריך זבל של ברזל חלוד

    אבל כאשר יצחק חזר על הבקשה שלו

    שוב פעם מומו הבין שאולי יצא לו מזה משהו.

    בערב ישבנו וחשבנו איך להוציא מיצחק

    כמה שיותר ג'ובות.

    חוץ מזה מומו אמר שהוא ראה בחנות של סעדיה

    בשוק מכנסי ג'ינס אחלה

    שהוא מת עליהם אז אמרנו שמחר בבוקר

    כל אחד ילך למקום אחר במזבלה

    וינסה למצוא הכי הרבה ברזל שנוכל למכור ליצחק ולקחת ממנו הכי הרבה כסף.

    בערב היה לקוקו רעיון שנלך

    ונוריד כמה גלגלים לכמה מכוניות נשרוף את

    הצמיגים שלהם ויהיה לנו מלא ברזל למכור ליצחק

    אבל מומו אמר שלא כדאי כי זה לא שווה

    שהמשטרה תתפוס אותנו

    ומיד ישימו אותנו בפנימייה הזאת של ילדים עבריינים,

    זאת הפנימייה שהוא הצליח לברוח ממנה

    והוא לא רוצה לחזור לשם יותר.

    יותר טוב שנחפש בזבל.

    אז במקום ללכת לגנוב ג'נטים הלכנו להפריע לילדים

    שמשחקים כדור סל במגרש של מכבי

    ומשם כבר הלכתי הביתה לישון.

    בבוקר, שבאתי למזבלה לא מצאתי

    את מומו וקוקו במקום שלנו.

    ישבתי על המזרון, הייתי לבד,

    קצת שכבתי ואחר כך קמתי והלכתי לחפש אותם,

    מה אכפת לי.

    מצאתי אותם במקום שכבר הרבה זמן לא היינו בו,

    בצד שיש תמיד שמש והזבל תמיד יותר מסריח.

    הם חפרו ומשכו מלא גרוטאות חלודות ושמו אותן בצד,

    גם אני הצטרפתי אליהם ואחרי הצהרים

    שיצחק בא על האופנים שלו

    כבר היה לנו הרבה חתיכות מתכת

    אבל הוא נתן לנו רק עשר שקל

    והוא בכלל לא שקל את כל מה שנתנו לו.

    נתן חייך ואמר שיבוא מחר והלך.

    ככה שבוע שבועיים אנחנו מחפשים

    בזבל במקומות שכבר שנים לא חיפשנו

    ומצאנו הרבה ברזל חלוד שאספנו ונתנו ליצחק.

    כל פעם היה נותן לנו

    עשר – חמש עשרה שקל, מחייך אל עצמו והולך.

    ערב אחד ישבנו ככה אני מומו וקוקו

    במערה שלנו ושמעו מוזיקה

    ואני כרגיל שרתי ביחד עם הזמרים,

    אני אומר למומו וקוקו:

    תגידו בשביל מה צריך יצחק את כל הברזל הזה?

    איזה מזל שהוא משלם לנו בשביל הזבל הזה

    כל כך הרבה כסף בלי שום עבודה.

    מומו אמר שבטח הוא עושה לעצמו

    ערמות של ברזל כדי למכור אותה

    כאשר יהיה לו מספיק.

    אני אמרתי למי הוא ימכור את הזבל הזה?

    מי צריך ברזל חלוד?

    מומו חשב רגע ואמר אני לא יודע

    אבל מה אכפת לי העיקר שהוא נותן כסף.

    שיצחק בא למחרת אז מומו שאל

    אותו מה הוא עושה עם כל החלודה הזאת?

    יצחק חייך ואמר: סתם אני מוכר אותה.

    בערב שישבנו אמרנו שנלך לראות

    למי יצחק מוכר את הברזל החלוד.

    בבוקר תפס מומו את ניסים הנהג של המשאית,

    זה שתמיד מכוון את שפיכת הזבל

    לכיוון שלנו כדי שיהיה לנו נוח לנבור בערמה.

    ניסים אמר שיש מגרש גרוטאות

    של נוח ליד הצומת שם יש מנוף

    וכל פעם אחד הנהגים נשלח לקחת

    משם אמבטיה של ברזל לנמל חיפה

    וזורק את זה ישר לתוך אוניה של גרוטאות.

    אמרתי למומו שנלך

    למגרש של נוח נראה מה יש שם.

    שהלכנו לשם השער היה סגור

    וראינו מלא ערמות של ברזל זרוקות שם

    ומנוף מרים בכף שלו כמות ענקית

    של גרוטאות ומעמיס אותה על משאיות .

    מומו עשה למנופאי סימן ביד

    שיבוא לשער אבל המנופאי לא ירד.

    במקומו הגיע השומר שאמר לנו שנסתלק משם.

    אבל מומו שאל אותו כמה הוא יתן

    לנו אם נביא לו מלא גרוטאות חלודות.

    הוא ענה שייתן לנו עשרים שקל

    על כל קילו מתכת ואפילו חייך אלינו.

    הסתלקנו חזרנו לחיריה. מאז

    אנחנו אוספים גרוטאות מתכת חלודות

    לוקחים אותן על עגלה שבנינו.

    קוקו ומומו מושכים את העגלה

    ואני יושב למעלה ומכוון אותם

    עד השער במגרש של נוח.

    אנחנו מחכים שהשומר יבוא.

    הוא לא מתעצל הוא שוקל באמת

    את כל הגרוטאות ונותן לנו עשרים שקל

    על כל קילו של מתכת.

    טוב אני לא יודע לקרוא אבל אני

    מאמין לו שהוא שוקל באמת נכון.

    מאז שאנחנו מביאים למגרש של נוח את הגרוטאות

    אנחנו לא יוצאים עם פחות

    ממאה – מאה וחמישים שקל. ויצחק?

    שיצחק יבוא לחפש בעצמו גרוטאות

    מתכת בשביל עצמו"

    עד כאן סיפורו של יוסי (שם בדוי).

    ראיינתי גם ילדים אחרים

    וגם את יצחק "הגנב הזה" ואת לאון

    השוער במגרש הגרוטאות של נוח.

    שאלתי את כולם מה יקרה כעת כשהר הזבל ייעלם.

    תשובתו של יצחק: "אלך למקום אחר.

    לא חסר זבל במדינה שלנו".

     

     

    תודה ענקית לאיש יקר יוביק ניו-ג'רסי ארה"ב - על העריכה, הארגון, הסידור,

    העצות והליטוש הסופי. אין כמוהו בעולם

    דרג את התוכן:
      49 תגובות   יום שישי , 7/6/13, 13:05

      השתלמות בחו"ל

      הוא פושט יד. מהאנשים השקופים האלה,

       כאלה שאתה עובר על ידם בלי לספור אותם,

       אלה שאנשים מתעלמים טוטאלית מקיומם.

       תמיד הדחקתי את קיומו, עד שיום אחד שמתי אליו לב.

       הוא עובד בצומת בדרך לתל-אביב. במשך שנים אני עובר בצומת הזה.

        כל יום באופן קבוע דופק הדלפון על חלון מכוניתי

        ומבקש נדבה, ואף פעם אינני פותח לו.

        אך הוא מעולם אינו מתייאש וממשיך
      בכל בוקר לדפוק על חלוני ולבקש.

       

      לפני כמה חודשים, קצת לפני החופש הגדול,

       תקף אותי ייאוש של משבר אמצע החיים.

       הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שלעולם לא אהיה מיליונר

        וכי כל הפנטזיות הפרועות שלי יישארו בגדר פנטזיות.

       

       תמיד אשאר לכוד במעגל הבינוניות.
      מזה עשרים ושמונה שנים אני נשוי לאותה אישה.

      יש לנו שלושה ילדים בוגרים שכבר התחילו לפרוח מהקן

       וכל אחד כבר בדרכו לחיים עצמאיים.

       אשתי, הנערה שהתאהבתי בה כשהייתי חייל,

       כבר לא אותה נערה צעירה והיא די משעממת אותי.

       מן הסתם גם אני משעמם אותה.

        בעבודה התבצרתי בפסגת הפירמידה.

       מצד אחד אני מנהל מחלקה ואין סיכוי שמישהו

       מן הכפופים לי יתפוס את מקומי בטרם אגיע לגיל הפנסיה;

       כמו כן, זו לא עבודה אטרקטיבית עד כדי כך

       שמישהו מבחוץ ירצה להיות מוצנח אליה.

       מצד שני אין לי שום אפשרות להתקדם

       כי קידום מצריך תואר אקדמאי גבוה יותר מן התארים שצברתי,

       וכרגע אין לי כוח להשקיע בלימודים.

       באחד מימי הדיכאון האלה, כשישבתי במשרד בוהה במסך המחשב,

        הגעתי למסקנה שנמאס לי מהחיים.

       אני צריך שינוי!

      התבשלה אצלי תוכנית, ועד הערב, כשהגעתי הביתה,

      כבר הספקתי לתכנן אותה לכל פרטיה.

      בישרתי לזוגתי שנשלחתי מטעם העבודה לקורס מתקדם בן חודש בחו"ל, באירופה, והכל על חשבון העבודה.

       
      אשתי הנאמנה והמאמינה לא פקפקה, לא שאלה שאלות מיותרות

      וקיבלה זאת בקלות שלא ממש הפתיעה אותי.

       

      עבר שבועיים. הגיע מועד הטיסה. גדשתי את מזוודת המסעות שלי

      בשפע בגדים המתאימים להשתלמות באירופה.

       העמסתי אותה על המכונית, סיפרתי שאת המכונית אשאיר בשדה התעופה בחניה לטווח ארוך – על חשבון העבודה,

      כמובן – ונסעתי.

      הגעתי עד הצומת, האור ברמזור היה אדום,
      עצרתי וכרגיל הופיע פושט היד, דפק על חלוני וביקש משהו.

       אולי בתנופת הדחף לשינוי או אולי כי לרגע האמנתי לשקרים

      של עצמי וחשבתי להיפטר מעודף הכסף הישראלי שברשותי,

      פתחתי את החלון ובלי לחשוב נתתי לו את המטבעות

       שמצאתי מתגלגלים על הרצפה בין מושבי המכונית.

      הוא הישיר בפני מבט לא צפוי, וראיתי בעיניו

      ניצוץ של הפתעה ששינה לחלוטין את תדמיתו בעיני.

      סגרתי את החלון וחיכיתי שהאור ברמזור יתחלף לירוק.

      המשכתי בנסיעה בערך 150 מטר מהצומת ועצרתי.

      נעמדתי בצל אחד העצים והמשכתי לשבת במכוניתי,

      מתבונן בפושט היד העומד בצומת ודופק על כל חלון

       של מכונית שנהגה מחכה לרמזור שיחליף צבע.

       

      משהו בהתנהגותו של פושט היד משך את תשומת ליבי.

       לכל היותר הייתי מצפה משכמותו למלמול שאפשר

      לפרשו כאמירת תודה, אך לא צפיתי ממנו שיישיר מבט בפני
      "לקוחותיו", לא כל שכן מבט של הפתעה.

      נראה כאילו הוא הכיר אותי וזכר אותי, דבר שלא הייתי מצפה

      מאדם שעיסוקו בשפל המדרגה. התרכזתי בבגדיו.

      הוא חבש כובע עשוי קש ששוליו פרומים ומרופטים.

       חולצתו היתה בצבע חקי – כמו אלה שלבשו חיילים

       בתקופת קום המדינה – מלוכלכת, בעיקר מקדימה,

      מלאה כולה כתמים ענקיים של שומן כאילו הוא מנגב
      עליה את ידיו המשומנות אחרי סיום ארוחותיו.

       גם מכנסיו היו באותו הצבע ובצדדיהם אותם
      כתמי שומן שחלקם שחורים לגמרי כתוצאה של ניגוב

      חוזר ונשנה מזה עידנים. המכנסים היו תלויים עליו ברפיון,

      קשורים בחוט פלסטיק שחור.

      נעליו, נעלי בד מרופטים ששום אדם לא יוכל לזהות מה היה צבעם המקורי.

      בידו החזיק כוס פלסטיק לשימוש חד פעמי

      שראתה ימים יפים יותר, ובתוכה כמה מעות מקשקשות.

      קבצן קלאסי. ישבתי והסתכלתי עליו כמהופנט.

      עניין אותי מה הוא עושה כאשר אחד הנהגים בכל זאת פותח

      את חלון מכוניתו ומשלשל לתוך כוס הפלסטיק כמה מטבעות.

      כאשר מתחלף האור לירוק והמכוניות מתחילות לנוע קדימה,

       מקרב פושט היד את הכוס אל עיניו ובוחש

      באצבעו בין המעות לראות כמה ניתן לו,

      מכניס את אצבעותיו לתוך הכוס, דולה ממנה מה שנראה לו לנכון,

      דואג להשאיר מעט מטבעות שימשכו מטבעות נוספים,

      מכניס את רווחי המחזור האחרון לתוך כיס במכנסיו 

       ומחכה לשיירה הבאה שתעצור באור האדום הבא עליו לטובה.

      כך ישבתי במשך כמה שעות וסקרתי את התהליך שחזר על עצמו.

      לא הייתה שיירת מכוניות אשר בלפחות מכונית אחת בה 

       לא נפתח החלון וכוסו של פושט היד נדחפה פנימה וכמה
      אגורות נזרקו לתוכה. בערך פעם בשעה ראיתי את הדלפון חוצה את הצומת

      וניגש אל מתחת לעץ מסוים, מזיז לבנה שעמדה שם ומוציא משם גרב,

      דוחף את היד לתוך הכיס ואוסף את הכסף שהצטבר
      במשך השעה החולפת, מעביר את רווחיו לתוך הגרב המלוכלכת,

      קושר את הגרב, מחביא אותה מאחורי הלבנה

       וחוזר לצומת למקום עמידתו על יד הרמזור.

      טקס הדפיקות על חלון המכוניות העוצרות חזר על עצמו במחזוריות

       שקבע לה הרמזור. אחרי כמה שעות של צפייה במחזה ירדה עלי תוגה,
      מין מזיגה של רחמנות וכאב על אדם עלוב נפש.

      נזכרתי שכשפתחתי את החלון כדי לתת לו את
      המעות שהתגלגלו בין מושבי המכונית

      הרחתי ריח חריף ביותר של אלכוהול.

      כה מטריד היה הסירחון עד שלא טרחתי לנחש

       אם זה ערק או וודקה אלא רק סגרתי את החלון מהר ככל

      האפשר מחמת הצחנה.

      ביני לביני החלטתי שהיות שאירופה לא באמת מחכה לי

      אני יכול להרשות לעצמי להישאר בצומת ולצפות בפושט היד עד סוף היום.

      המשכתי לשבת בצומת ולהסתכל עליו.

      בערך בשעה ארבע ראיתיו ניגש שוב אל הלבנה שמתחת לעץ,

      מוציא מאחוריה את הגרב עם השלל שקיבל באותו היום,

      ניגש לעץ נוסף בקרבת מקום שלא שמתי לב אליו קודם לכן,

       שלידו עמד פח מרופט
      מפלסטיק שחור, מוציא מתוכו שקית ניילון והולך לדרכו במורד הצומת.



      חזרתי לענייניי. הייתי צריך להחליט היכן להתאכסן

      והחלטתי ספונטאנית שאני נוסע לרחובות. למה דווקא רחובות?

      אין לי תשובה ברורה. אולי כי מעולם לא הייתי בה ואין
      לי שם שום מכר ומודע שעלול להיתקל בי.

      ברחובות מצאתי בית מלון זול ושכרתי חדר לחודש.
      את המכונית החניתי מאחורי בית המלון מתוך ביטחון

       ששם אף אחד לא יזהה אותה. ניגשתי אל מרכול קרוב,

      קניתי כמה מצרכים לארוחת הערב לבד בחדרי,

      ניתקתי את הטלפון ושכבתי לישון.

       

      טרם נרדמתי עוד עלה בדעתי שעדיין לא תכננתי איך אבלה את

      חודש החופשה שלקחתי לעצמי בלי לנסוע לשום מקום רחוק.

       

      למחרת בבוקר קמתי ונסעתי לאזור הצומת.

      נעמדתי בדיוק באותו המקום בו ישבתי ביום הקודם

      והמשכתי לצפות באותו פושט יד.

      ישבתי והסתכלתי בו עד סוף היום.

       

      למחרת הגעתי כבר בשעה מוקדמת וראיתי את פושט היד מגיע

       אל הצומת ומתייצב על עמדתו. שבוע ימים הרגלתי אותו

       לנוכחותי ולמכוניתי. שבוע לאחר מכן הרגשתי שאני כבר יכול
      לצאת מהמכונית ולנסות להחליף איתו מילה.

      ביום הראשון נעמדתי על ידו ולא עשיתי כלום.
      סתם עמדתי. בתחילה הסתכל עלי פושט היד בתמיהה

      אבל לא אמר דבר. גם אני לא הוצאתי הגה.
      כעבור כמה שעות שאלתי לשמו והוא ענה

      בטבעיות: "אברם". אמרתי "שמי איתמר,
      נעים מאוד" והמשכתי לעמוד כמו קודם.

       

      למחרת שוב הגעתי, אמרתי בוקר טוב ונעמדתי על ידו.

       הוא הסתכל בי בחשד אבל לא
      אמר מילה. בהמשך השבוע עשיתי כל יום אותו דבר.

      לקראת סוף השבוע נשבר אברם ושאל אותי
      "מה אתה רוצה?". "שום דבר", עניתי ומשכתי בכתפיי.

       

      ביום הראשון של השבוע השלישי לבואי כבר היינו

      חברים טובים ובין דפיקה על חלון לבקשת נדבה התחלנו לדבר.

       בהתחלה סיפרתי לו עלי ועל המשבר שאני עובר

       ועל שנאתי לכל העולם ואשתו. לאט לאט התחיל גם הוא

      לספר לי על עצמו. בתחילה סיפר סיפור מן המוכן

      שהמציא על עצמו, אך בסוף סיפר את האמת כיצד

      הגיע לעמוד בצומת ולפשוט יד.

       
      הוא סיפר לי שברוסיה, משם בא, הוא היה מהנדס מכרות

      אבל פה בארץ אין מכרות כך שהוא לא יכול

       להועיל לאף אחד. חוץ מזה העברית שלו לא טובה

       אף על פי שלמד באולפן כשהגיעו לארץ.

      בגלל המצוקה הכלכלית שעברה עליהם

      ויתר על האולפן כעבור חודשיים והתקבל לעבודה כמסגר

       ורתך במסגרייה. לבעל המסגרייה לא היה אכפת

      שהוא לא ממש מקצועי כי העסק עמד למעשה בפני

      קריסה כלכלית ועיקר מעייניו ממילא לא היה

      בטיב העבודה שעליו לספק ללקוחות.

      תוך כמה חודשים פשטה המסגרייה את הרגל

      ואברם מצא את עצמו מובטל והוא ללא שום מקור פרנסה

      ואינו יודע טוב עברית. אשתו מצאה בסיום האולפן

      עבודה בחברת כוח אדם כמנקה במוסדות חינוך,

      שם קיבלה בקושי שכר מינימום ומזה התפרנסו שניהם ושני ילדיהם.

      מובן שהתשלום עבור שכר הדירה אכל את רוב הכנסותיה.

      במשך כשנה נכנס אברם ויצא כמעט בכל יום בשערי לשכת התעסוקה,

       מוכן לקבל כל עבודה. בכל מקום עבודה אליו נשלח

      היה עובד ימים מעטים עד שמנהל העבודה היה נוכח שאין
      בו שום תועלת ושולח אותו בחזרה אל לשכת התעסוקה

       בנימוק של חוסר התאמה. יום אחד, ברגע של ייאוש גדול,

      שקל אפילו לחזור לרוסיה, שם לפחות היה להם מספיק אוכל.

      במקביל, חשב גם על נוסח המכתב שישאיר אחריו כשיתאבד.

       מיואש עשה דרכו לביתו ברגל, כי לא היה לו די
      כסף לשלם עבור כרטיס הנסיעה באוטובוס.

      בעייפותו כי רבה נעצר בצומת לנוח ובלי משים פשט
      את ידו קדימה ולפתע פתאום נפתח חלון אחת המכוניות

      וחמישה שקלים נזרקו לתוך כף היד המושטת.

      הוא המשיך לעמוד כך בתוך הייאוש באותו המקום

      מספר שעות נוספות וידו מושטת קדימה ובסוף היום

      כבר היו לו כחמישים שקל.

       

      למחרת, בדרכו ללשכת העבודה נעמד שוב בצומת,

      שוב פתח את ידו ושוב שולשלו לתוכה מטבעות.

       בסוף היום כבר היו בכיסו למעלה ממאתיים שקל.

      מיותר לומר שבאותו שבוע הוא לא חזר ללשכת התעסוקה.

      לאשתו ולילדיו לא סיפר על כך.

      בשבוע שלאחר מכן חזר ללשכה כדי לנסות בכל זאת למצוא עבודה.

      בשובו מלשכת התעסוקה היה נעמד בצומת ופושט את ידו.

       

      כך עברה לה עוד שנה. היה מתייצב פעם בשבוע בלשכת התעסוקה

      ולא מוצא שום דבר ובכל יום מתייצב בצומת ופושט את ידו.

       

      במשך השנה התחלפה לה התפאורה בתהליך של ברירה טבעית.

      הוא החליף את בגדיו המגוהצים בבגדי סמרטוטים,

      שפך על הסמרטוטים וודקה וערק בכמות כזאת שיסריחו כהוגן,

      עיצב את כוסות הפלסטיק החד-פעמיות שמצא בפחי האשפה

       שייראו סמרטוטיות כמוהו, סיגל לעצמו עמידה של

      טמבל, נעבעך, והבעת פנים מטומטמת, גידל את שערות ראשו וזקנו

      ולא העביר בהם מסרק לעולם. בסוף השנה כבר היה ברשותו הון קטן

      אותו החזיק במקלחת למעלה בבוידעם.

      לאשתו סיפר את הסוד רק כעבור שנה

       וגם הראה לה את כל הכסף שצבר. בראותה כי טוב נשבעה האישה שלעולם
      לא תספר לאף אחד במה הוא עוסק.

       

      כעבור חמש שנים עלה בידו לקנות דירה נאה

       בת ארבעה חדרים בשכונה טובה. הוא שילם את כל מחיר הדירה במזומן.

      אף אחד בשכונה החדשה לא שאל מאומה ואף אחד לא הכיר את
      המשפחה שדוברת עברית במבטא רוסי כבד ולא התעניין במה הם עוסקים.

       

      לפני חמש שנים הם מכרו את הבית וקנו לעצמם וילה גדולה ויפה

      בת ששה חדרי שינה באחד מפרבריה השקטים של העיר.

      המכונית שהוא נוסע בה, זאת שראיתי חונה במרחק של כחמש
      מאות מטר מהצומת בצל העץ הגדול, בלויה ומרופטת

      ולא הוחלפה כבר עשר שנים, כי למה לנקר עיניים?

      אשתו, לעומת זאת, נוהגת ברכב שטח יוקרתי. גם הילדים,

      שבקרוב יתגייסו לצבא, כבר מסודרים.

       עד היום הוא ממשיך ללכת כל שבוע ללשכת התעסוקה בבגדיו המרופטים,

      מבקש הבטחת הכנסה או מקום עבודה.

      מפעם לפעם נשלח למקום עבודה כלשהו,

      שם הוא מעמיד פני אידיוט ונשלח בחזרה ללשכה

      עם הערה שאינו מתאים לתפקיד, וממשיך לקבל הבטחת הכנסה.

      היום הוא כבר בן למעלה מחמישים, אף אחד לא רוצה לקבל

      לעבודה זקן כזה ששיערו מרושל, זקנו פרוע ועיניו רושפות טרוף.

       אמנם עד היום הוא איננו מצליח לקבל בשלוות נפש את ה"לא"
      שאומר לו כל שבוע פקיד לשכת התעסוקה,

      ועד היום הוא כועס על כל העולם ובעיקר על הממשלה
      הרשעה שלא הצליחה למצוא לו

      ולאשתו עבודות מכובדות במקצועותיהם, אבל הוא יודע שאף
      על פי שהוא עלוב נפש משפחתו לעולם לא תרעב.

      גם מחר הוא יתייצב בצומת ויפשוט את ידו.

       

      תם חודש ההשתלמות והגיע הזמן לחזור הביתה.

      למדתי את כל רזי המקצוע של פשיטת יד.

      גם סיגלתי לעצמי את העמידה המתחננת והיד הפשוטה קדימה.

       

      היות ואני חזק במספרים (הרי סיימתי שני תארים בכלכלה)

      חישבתי בקלות כמה מרוויח הקבצן.

      יצא לי שהוא מרוויח בין חמישה עשר לעשרים אלף שקל נקי בחודש,

       וזה עוד לפני הבטחת ההכנסה - אפילו יותר ממני.

       

      חזרתי הביתה עצוב ומדוכא, מתוסכל אף יותר מאשר בטרם יצאתי.

       ללא שום קושי הצלחתי להסתיר מאשתי את חוסר שביעות רצוני. 

       היא, שלא חשדה בכלום, אף לא טרחה לשאול על
      חוויותיי באירופה אלא המשיכה להציק לי עם צרותיה האמיתיות והמדומות,

      ילדים המשיכו בעיסוקים שלהם ואני חזרתי למשרד לאבטלה הסמויה שלי,

      לשגרה המתסכלת והמשעממת. אך אחרי החודש

      בצומת עם אברם סדר היום הזה נהיה לי לזרא.

       

      אברם ואני חברים טובים. אנו מנופפים זה לזה לשלום בשמחה.

      לפעמים אפילו נפגשים לכוס קפה.

      הוא לא מפריע לי ואני לא מפריע לו.

      הצומת בו אני עובד רחוק מן הצומת שלו ארבעה עשר קילומטר.



       



      תודה מיוחדת לאיש יקר ומיוחד על העזרה והעריכה יוביק ניו ג'רסי ארה"ב

       

      דרג את התוכן:
        92 תגובות   יום ראשון, 27/5/12, 12:51

        אורי ולילה ("זאת התמונה שלך אורי")

        כתבה : בבתא בת שמעון ומרים ממחוזא

         

        הם נפגשו בפנימייה בשוויץ. השנה הייתה 1960. הוא אורי מישראל, כחול עיניים ובהיר שיער, מתולתל תלתלים רכים, בנם של בלה וישראל דובדבני. היא לילה מהממלכה הירדנית ההאשמית, עם עיני שקד שחורות ושיער שחור ארוך, בתו האהובה של ראשיד אל-קוריישי – שהתייתמה מאמה בלידתה.

        בשנת 1960, שלהי תקופת הצנע בארץ ישראל, עשה ישראל דובדבני חיל במסחר הבינלאומי. הוא מכר וקנה בסכומים גדולים. מובן מאליו שהיה יקיר צמרת מפא"י, מפלגת השלטון. בחייו הפרטיים היה איש צנוע הליכות ונחבא אל הכלים. הוא ניהל את עסקיו בצנעה ובשקט, דרש גם מאשתו שתנהל כך את משק הבית וכך חינכו שניהם את בנם יחידם.

        "אין צורך לנקר עיניים", הסבירו לילד הצעיר והמשיכו לגור בדירת שלושה חדרים במרכז תל-אביב.

        אורי סיים את בית הספר היסודי ועמד לפני המשך לימודיו בתיכון. על דבר אחד לא הסכימו הוריו להתפשר. הם החליטו שאת לימודיו התיכוניים לא יעשה בארץ. בהגיעו לגיל 14 נשלח אורי לפנימייה בשוויץ, פנימייה בה למדו ילדי עשירים מכל העולם. לפנימייה יצא שם עולמי בלימודי מדעים, מדינאות ובעיקר לימודי מנהיגות. זו הייתה פנימייה מעורבת לבנים ובנות.

        כך פגש בשנה הראשונה ללימודי התיכון את לילה, נערה ממשפחה עשירה המקורבת לבית המלוכה הירדני. אביה, סוחר עשיר, קיים קשרי מסחר עם ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ, סחר בכל סחורה אפשרית מתמרים ועד מכוניות. כמי שהסתובב הרבה בעולם ראה חובה לעצמו לשלוח את בתו היפה לפנימייה היוקרתית בשוויץ כדי שתקבל את החינוך הטוב בעולם.

        ארבע שנים ישבו אורי ולילה באותה הכיתה ליד אותו השולחן. שלוש שנים היו חברים הכי טובים. בשנה הרביעית נעשו נאהבים. חברותם הפכה לאהבה עמוקה וסודית.

        באמצע שנת הלימודים הרביעית, בתקופת החופש בה הגויים חוגגים את חג המולד והיהודים את חנוכה, באו הוריו של אורי לשוויץ לביקור. באחד הערבים הזמין אורי את לילה לארוחת ערב במסעדה מפוארת עם הוריו והציג אותה בפניהם כחברתו. 

        עם סיום הלימודים שבו אורי ולילה לארצותיהם, לא לפני שנשבעו אחד לשני לחזור ולהיפגש ויום אחד אף להתחתן. עוד הבטיחו זה לזו כי עד שישובו ויתאחדו הם יתכתבו אחת לשבוע. את ההתכתבות ביניהם הם סידרו דרך שירות דואר בשוויץ שהעביר את המכתבים ליעדיהם, היות שאז לא היה דואר ישיר בין מדינת ישראל לממלכת ירדן.

        במשך כל השנים שעברו מאז הם עמדו בהבטחתם ושמרו על קשר מכתבים, אם כי ברבות הימים הלכה תדירות המכתבים ופחתה עד שנהפכה למכתב אהבה וגעגועים אחד פעם בשנה.

        כשחזר אורי לארץ הודיע להוריו כי הוא מאוהב בלילה וכי הוא מתכוון להתחתן איתה ברגע שהדבר יתאפשר. אמו נחרדה ואביו נכנס להלם. הם החליטו להילחם בכל כוחם כנגד חתונה שכזאת.

        אביו עמד על כך שיתגייס לצה"ל כמו כולם. אורי התגייס לחיל קרבי ואחרי שנתיים של שירות יצא לקורס קצינים. הוא התקדם בסולם הדרגות, אפילו קיבל עיטור על אומץ לב שגילה באחת המלחמות, וכעבור חמש שנים סיים את שירותו הצבאי בדרגת סרן. מיד עם שחרורו הוא נרשם ללימודי מנהל עסקים וכלכלה באוניברסיטה.

        בשנה הראשונה באוניברסיטה הכיר את ענת וכעבור שנה וחודשיים נישאו. בתוך שנתיים מיום תחילת הלימודים נולדה בתו הבכורה מאיה ושנתיים אחרי כן נולדה בתו השנייה שרון.

        לילה חזרה לירדן והודיעה לאביה שהיא מתכוונת להתחתן עם אורי. האב, איש העולם הגדול ואדם נאור, כיבד את רגשותיה אך הבהיר לה כי לא תוכל לממש את אהבתה. בתוך שלושה חודשים הודיע כי מצא לה חתן מערב הסעודית. החתן מתאים למשפחה. הוא בנו של שייח עשיר ומקורב לבית המלוכה הסעודי. לילה קיבלה את הדין בהכנעה וחצי שנה אחרי שחזרה משוויץ כבר הייתה נשואה ובעלת בית מידות ענק בעיר עקבה הקרובה לגבול המשולש שבין ערב הסעודית, ירדן וישראל.

        שנה אחרי נישואיה נולד בנה הבכור מוניר ושלוש שנים אחרי כן נולדה בתה יסמין.

        בכל השנים המשיכו אורי ולילה להתכתב בסתר. הם הצהירו על אהבתם כי היא אהבת אמת שתימשך לנצח. בכל מכתב התגעגעו זה לזו יותר ויותר. בכל מכתב נשבעו אחד לשני שיום אחד יפגשו ויממשו את אהבתם, אהבה שטרם מומשה.

        יום אחד, מקץ עשר שנים לפרידה, הגיעה איגרת עם הזמנה לכנס מחזור של כיתתם בפנימייה בשוויץ.

        אורי נסע לבדו ולילה הגיעה מלווה בקרובת משפחה ובשני ילדיה כיאה לאישה מוסלמית נשואה.

        במפגש נכחו כמעט כל בני כיתתם שהגיעו מכל רחבי העולם. בתום המפגש, לאחר שהכל התפזרו, נשארו לילה ואורי לבדם.

        הם העבירו את הלילה בחדר במלון מפואר בעיר בזל ומימשו את אהבתם הסודית בתשוקה סוערת שכמותה לא ידעו מעולם.

        בתום אותו הלילה נשבעו להמשיך לשמור על אהבתם הסודית ולהמשיך להתכתב.

        ארבע שנים חלפו מיום הפגישה ויום אחד קיבל אורי את מכתב האהבה והגעגועים השנתי מלילה. אל המכתב הייתה מצורפת תמונה של ילד קטן. על גב התמונה כתבה לילה - "בני מחמוד ביום הולדתו השלישי".

        שלושה חודשים הסתובב אורי עם תמונת הפעוט בארנק. מפעם לפעם היה שולף את התמונה ומסתכל, תוהה בליבו מה לעשות בה.

        לבסוף התקשר לאמו והודיע לה שהוא מגיע אחרי הצהרים לקפה. האם שמחה מאוד לקראת הביקור. אחרי ששתו ופטפטו את הפטפוטים הרגילים על ענת והנכדות אמר אורי לאמו – "אני רוצה להראות לך משהו".

        הוא שלף את תמונת הפעוט מהארנק, הניח אותה על השולחן ואמר: "תסתכלי אמא! את זוכרת את החברה הטובה שלי לילה מהפנימייה בשוויץ, הבחורה שרציתי להתחתן אתה? זה הבן השלישי שלה ביום הולדתו. קיבלתי את התמונה הזאת לפני שלושה חודשים".

        אמו הסתכלה. מהתמונה ניבט אליה פעוט כחול עיניים ובהיר שיער, מתולתל בתלתלים רכים.

        פניה החוירו, שפתיה התחילו לרעוד והיא מלמלה "זאת התמונה שלך, אורי. זה בדיוק אתה כשהיית בן שלוש..."

        תודה מיוחדת ליובל חייקין, סקוטלנד על העריכה.

        דרג את התוכן:
          53 תגובות   יום רביעי, 18/4/12, 22:08

          המלצה לספר חדש: צקלון הזיכרונות –ערב השקה

           

          חובבי קריאת סיפורים קצרים ואני בתוכם התבשרו לאחרונה שיצא לאור זאת השנה השלישית אנתולוגיה של סיפורים קצרים בהוצאת "כתב".

          כמו בשנה שעברה גם השנה התפרסמו בספר כ- 20 סיפורים של כותבים שונים.

          הכותבים השתתפו בתחרות באינטרנט על כתיבת סיפור קצר בנושא: הזיקנה.

          הוצאת "כתב" העמידה את הסיפורים למבחן הקוראים וכן לשלושה  מבקרים מקצועיים שעליהם היה לבחור את שלושת המקומות הראשונים.

          ביום שלישי ה-17.4.12 נערך ערב השקה לספר בבית קפה "תולעת ספרים" -  בתל-אביב  (הערה אישית -המקום נחמד).

          בערב ההשקה השתתפו הכותבים, המנכ"ל, תוכנית אומנותית. ואנוכי- כצופה בקהל.

          כותביי הסיפורים בשלושת המקומות הראשונים הוזמנו לקבל את הפרס ולומר מספר מילים.

           

          במקום הראשון - זכה הסופר איציק אביב על סיפורו: "בן חמישים וחמש הוא היום"

          ''

           

           סיפור יפה מאוד ונוגע ללב על גבר ערירי שליום הולדתו עוזר עוז ומזמין שרותי מין פעם ראשונה בחייו.

          איציק אביב חבר באתר והסיפור עצמו התפרסם באתר עוד קודם פרסומו בספר תחת השם: "לשיר לשקע צווארה"

           אפשר לקרוא את הסיפור פה: http://cafe.themarker.com/post/1970729/

          גם בבלוג של רון יגיל בעיתון מעריב, פה:

          http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=3594

           

           

          במקום השני -  זכתה הכותבת שרה אהרונוביץ-קרפנוס על סיפורה "הרקדנית"

          ''

           

          סיפור המספר את סיפורם של זוג קשישים לקראת סוף ימיהם. האישה סובלת מאלצהיימר ומבליחה מפעם לפעם אל ההכרה. בעלה באהבתו הרבה אליה ובעבור דקות אחדות של תודעה הוא מטפל בה בסובלנות, בעדינות ובמסירות.

           

          במקום השלישי - זכה הכותב: אמנון ורנר על סיפורו "מג"ד הפנסיונרים". סיפור מהווי קיבוץ.

           

          ''

           

           

          בערב ההשקה השתתף גם מנכ"ל הוצאת "כתב" מנשה מנשהוף

           

          ''

           

           

          מנשה מנשהוף , הסופר איציק אביב והספר ציקלון הזכרונות

           

          ''

           

          שרה אוסטרוב  בהרצאתה על הזקנה בפרוזה

           

          ''

          הזמרת ירונה כספי

           

          ''

          יוסי ריבלין יועץ תקשורת וכתב את הסיפור: "מזוודת הזיכרונות"

           

          ''

          רבקה גבריאל-ראובן כתבה את הסיפור: "תחנה ראשונה" ובערב ההשקה הקריאה שיר מתוך ספרה: "שושן צחור"

           

          ''

          קובי חוברה שופט בתחרות  ומחבר הסיפור: "יושבות"

           

          קראתי את כל הסיפורים באנתולוגיה, כל הסיפורים טובים, מי יותר מי פחות.

           ערב ההשקה היה נחמד ומהנה.

          ממליצה בחום על קריאת הסיפורים

           

           

           

           

           

           

           

           

          דרג את התוכן:
            77 תגובות   יום שבת, 1/10/11, 00:23

            ישוע התינוק היה ילד מקסים, תינוק נוח אשר היה ישן טוב יונק חלב במרץ משדיה.

            צוחק היה אל כל בני הבית ומתגלגל על הרצפה בכל חדרי הבית.

            כבר בחודשי חיו הראשונים של התינוק יצאה בבתא אל למטעי התמרים. את המשא ומתן למכירת היבול עשתה בבתא לבדה כי  בעלה היה עסוק  בכל שעות היום בעבודה במטעי התמרים של אביו. ברור שהיה מגיע לחתימת כל עסקה שבבתא עשתה,  כי אישה  לא יכלה לעשות עסק ללא נוכחות גבר.

            אל פגישות העסקים הללו הייתה מגיעה בבתא כשהתינוק ישוע קשור אל גבה בשק פשתן שהכינה במיוחד עבורו.

            השק היה צבוע בצבעים עדינים ויקרים .

            את העסקאות הייתה מנהלת בבתא כאשר התינוק היה נתון בתוך השק הרך והמרופד. ברגע שהיה מתעורר הייתה בבתא מוציאה אותו מהשק מקרבת אותו אל שדיה ונותנת את מזונו בלא להפסיק את עבודתה,  גם אם היו נוכחים באזור גברים רבים.

            תינוקה היה בבת עיניה של בבתא. היא לא נפרדה ממנו לא ביום גם לא בשעות הלילה.

            מנהגה זה לא נראה היה בעיין יפה על ידי חמותה.

            חמותה חשבה שלא טוב שהתינוק נמצא כל הזמן קשור אל אימו גם בעבודה מה גם שהייתה להם מינקת שהייתה יכולה לטפל יפה מאוד בתינוק.

            אימו של בעלה רצתה שהתינוק ישוע יושאר בביתה במשך שעות היום כשהייתה בבתא יוצאת אל עסקיה.

             

            את הסיפור הזה הצלחתי לספר לבתי בין טלפון לטלפון כשהייתה מתקשרת לכל סדרת חברותיה.

            מעניין שדווקא הסיפור תפס את בתי והיא אמרה לי שהיא לא יכולה  להמשיך להקשיב ולדבר בטלפון באותו הזמן, אבל היא רוצה להמשיך להקשיב כי אמרתי לה שגם אני הייתי לוקחת אותה במנשא  על גבי כל הימים שהייתה תינוקת.

            סקרנותה התעוררה וזה מה שרציתי להשיג .

            הבטחתי לעצמי להמשיך בסיפור, כי את התלאות שעברה בבתא רק בגלל היותה אישה יהודיה הכפופה לחוק המשפט העברי  עוד לא יכולתי לספר לה.  התלאות שאני עתידה לעבור בגלל היותי אישה יהודייה וישראלית  שעומדת להתגרש גם על זה לא יכולתי לספר לה עדין.

            רציתי להמשיך לספר לה אבל הייתי חייבת להקדים את מה שחשבתי על המשפט הזה. היה בי כעס אצור על המשפט העברי הקדום. משפט שנכבש בצורה ברוטאלית על ידי הממסד הגברי, הדתי-אורתודוקסי  נגד נשים. משפט שלא עבר שום שינוי מאז ימיה של בבתא.

             

            והמשכתי לספר לה: ישוע התינוק הגיע לגיל ארבע ובעלה ישוע מת מהכשת  נחש שעה שהיה במטע התמרים . עד שהיגיע הבשורה מהמטע אל הבית כבר היה ישוע בן המתים.

            הפעם ישבה בבתא עם ישוע הבן בביתה את ימי השבעה. וכעבור שבוע קמה והמשיכה את עבודתו של בעלה המנוח.

            צרותיה התחילו מיד אם סיום השבעה על מות בעלה.

            כל זקני הכפר נתכנסו בשעות אחרי הצהרים במרכז הכפר תחת הצל המבורך שנותנת הסוכה שנבנתה שם. כמו בכל יום בשעה יום זאת היה הנושא: בעיות בכפר. הפעם היה הדיון מי יהיה האפוטרופוס של ישוע הבן של בבתא. לקראת ערב, כמעט לקראת ההליכה הביתה, הוחלט ש"אדון בבתא"  יהיה שמעון בן תרסין  שנחשב בעיני כולם לאיש ישר והגון שיוכל לרסן את השמועות כאילו בגדה בבתא בישוע ערב מותו. כשנודע הדבר לבבתא לא התנגדה והעבירה את כל רכושו של בעלה המנוח לאדונה האפוטרופוס. ההבטחה הייתה מצדו שייתן לה עבור פרנסת הילד 12% ריבית כמקובל.

            שנה עברה ולחרדתה קבלה בבתא רק 4% ריבית על רכושו של בעלה המנוח. לא עברו ימים רבים ובבתא החליטה שאין היא מוכנה  לקבל את דרכו של שמעון בן תרסין . לכן אחר צהרים אחד לקחה את בנה וצעדה אל ביתו. כאשר התקבלה על ידו לשיחה כשגם אשתו הייתה נוכחת, בקשה בבתא את החלק החסר בסך 8% ריבית . שמעון צחק לה בפניה ואמר : אישה החושבת את שאת חכמה?. חזרי לביתך ואל תבלבלי את המוח. נראה שאת שוכחת את מקומך.

            כשחזרה בבתא לביתה מבוישת, חסרת אונים ומובסת התקשתה לקבל את גזר הדין. בינה לבין עצמה החליטה לדרוש את המגיע לה ולבנה.

            לא עברו ימים רבים ובבתא פנתה לבית הדין של הגויים. בית הדין של המחוז היושב בפורום העיר צוער. שם בפני טריבונל של שלושה שופטים מכובדים טענה את טענותיה. היא אמרה: שאם יימסר בחזרה לידיה רכושו של בעלה היא תיתן לילד שלה לא 4% ריבית על רכוש אביו אלא 18% ריבית.

            שמעון בן תרסין שישב על במה מוגבהת, גבוה מעל לראשה של בבתא, צחק בכל פעם שפתחה  את פיה לשטוח את טענותיה.

            לא עזר לשמעון בן תרסין כל טענותיו שאין מותירים אישה בגפה, שבבתא בגדה בישוע ערב מותו, שבבתא אישה קלת דעת וחסרת אחריות. בית הדין קיבל את טענותיה של בבתא. לשמחתה יצא  פסק דין שחייב את "אדון בבתא" שמעון בן תרסין להחזיר את רכושו של בעלה.

             

            הבת שלי הקשיבה, כנראה,  לכל מילה שסיפרתי. היא התחילה מיד  תוקפת אותי בשאלות. מה זאת אומרת: איך יכול להיות שהזקנים לוקחים את הרכוש של בעלה של בבתא ונותנים אותו לאפוטרופוס? זה היה הרגע שחיכיתי לו. בקצרה הסברתי לה את מעמדה של האישה שלא הייתה יותר מאשר חפץ  ואין היא יכולה להופיע לפני בית דין מבלי שיהיה לה אדון או אפוטרופוס. ועוד הוספתי: ויותר מזאת - כל גבר יכול להתחתן עם יותר מאישה אחת. בעצם עם כמה נשים שהוא רוצה כל עוד הוא יכול לפרנס את הנשים וילדיהן. דרך אגב זה בדיוק מה שקרה לבבתא. אבל אני רוצה שתדעי שגם כיום המצב לא הרבה יותר טוב! וצחקתי. בכל פעם שיוצא לנו לדבר על מעמד האישה בישראל אני חרדה לגורלה של בתי. הפחד שלי הוא שתהייה תלויה לפרנסתה ולפרנסת ילדיה בבעלה. ואז כמו אדון בבתא הוא יוכל לעשות בה כחפצו, ולכן אני חוזרת ואומרת לה: זכרי,  אישה חייבת ללמוד ולהיות בעלת מקצוע. אסור לעולם לאישה להיות תלויה  לפרנסתה בבעלה. נחמד מאוד אם יש בעל שגם מפרנס .

            נדמה היה לי שהנאום על חובתה של כל בחורה לדאוג לעצמה קצת שעמם את הבת שלי כי היא התעלמה ממה שאמרתי והמשיכה לשאול: מה, לבבתא היה בעל שני? והמשיכה בתמיהה, מה, היא לא הבינה שיותר טוב לה להישאר לבד?  בליבי ידעתי שבשאלתה השגתי את המטרה.

            קצת צחקתי ואמרתי: בבתא היא קורבן. היא קורבן של תקופתה.

            ומעמדה נקבע על ידי השתייכותה לגבר. בתי המשיכה בשאלותיה על בבתא ואני לא התאפקתי והמשכתי לספר על בעלה שני של בבתא.

             

            את זוכרת שאמרתי לך שהמשפחה של בבתא הייתה מעין גדי?

            לכן לא צריך להתפלא שבעלה השני היה דווקא מעין גדי.

            כשנודע לזקנים יושבי כיכר הכפר גזר הדין שניתן בבית הדין בדבר החזרת רכושו של בעלה  לידיה  לא נחו עד אשר דנו בפתרון שיש למצוא לסוררת.

            ואכן נמצא הפתרון הרצוי. נציג מטעמם נשלח לעין גדי לתור אחר גבר יהודי שיהיה נכון לשאת את בבתא הסוררת ולקבל את בנה כבנו. כעבור חודש חזר השליח ובידו הבשורה: נמצא הזיווג המתאים והוא יהודה כתושיון. אומנם לא אדם צעיר אלא מבוגר מאוד וחולה, גם נשואי למרים שגם היא כבר לא אישה צעירה ודי חולה. אבל הוא מוכן בעבור הנדוניה הגדולה שמביאה בבתא לשאת אותה לאישה. על אף צליעתה הקלה שהיתה לה ועל אף השמועות שבגדה בבעלה הראשון, בתנאי שתטפל בו ובאשתו הזקנה והחולה.

            ובבתא ארזה את חפציה ואת חפצי בנה ובליווי שליח  נסעה לעין גדי להינשא ליהודה כתושיון. ארבע שנים חיה בבתא ובנה ישוע בצל קורתו של בעלה השני. ארבע שנים בהם שרתה אותו ואת אשתו מרים ללא טענות. ישוע גדל בצלו של יהודה הזקן שראה בו יותר את סבו מאשר אביו, מה גם שרוב היום היה עם הרועים של עדרי יהודה.

            כעבור ארבע שנים נפח יהודה את נשמתו ובבתא מצאה את עצמה אלמנה בפעם השנייה, מתגוררת בביתו של יהודה כאישה השנייה ומשרתת את אשתו הראשונה והחולה.

            אישה ללא זכויות, ללא רכוש כי רכושה ורכוש בנה הועברו ליהודה בנישואיהם, ללא בית, וללא הכנסה. היא איננה רצויה במקום הולדתה מחוזא. היא איננה רצויה בעין גדי על ידי צרתה מרים. היא מטופלת בילד, היא צולעת והיא אלמנה פעמיים, משמע - היא מביא מזל רע על כל אדם שהיא נישאת לו.

             

            אני רואה שהבת שלי מזדהה לגמרי עם הגורל של בבתא, מסוקרנת מה עלה בגורלה של בבתא לאחר מות בעלה השני.

            תשובה מלאה לא יכולתי לתת לה כי סוף טוב לסיפור הזה אין. לא בגלל שאני לא יכולה להמציא סוף טוב, אלא בגלל שהמסמך האחרון  שנמצא בין המסמכים של בבתא מספר על משפט נוסף, שמנהלת בבתא נגד מרים, שהשתלטה על כל רכושו של יהודה אחרי מותו. בבתא דרשה להחזיר לה את רכושה שאותו הביאה בנשואיה ואת רכושו של בנה שאותו הצליחה להוציא מידי האפוטרופוס.

            לבתי אמרתי: אני לא יכולה להגיד לך מה היה גורל הרכוש של בבתא ובנה.

             אין לי תשובה מה החליטו השופטים בעניין המריבה בין בבתא ומרים.

            אני יכולה לספר לך רק שלחיים יש תפניות שאף אחד לא צופה לעולם.

             

            בעקבות המצב הפוליטי ששרר באותה התקופה, מרדו היהודים בהנהגתו של בר- כוכבא נשיא ישראל  ברומאים. הרומאים החליטו  לכבוש את יהודה  ולהכניע את תושבי הארץ היהודים. כאשר הגיעו לאזור ים המלח, הרגישו היהודים שחיו באזור, ביניהם בבתא ומרים, שהמלחמה מתקרבת. שתי הנשים ארזו  את אוצרותיהן, כסף, בגדים ותכשיטים. בבתא צררה גם את כל מסמכים שלה. היא חשבה שכאשר יעבור זעם, היא תוכל לשוב ולדרוש ממרים בבית הדין את המגיע לה ולבנה. ביחד עם כל אנשי עין גדי ברחו למערות מדבר יהודה. ושם גם מצאו את מותם.

             

            כאשר אמרתי לבתי שבבתא ומרים  מצאו את מותן ביחד עם כל אנשי עין גדי במערות, אני חושבת שהבת שלי הבינה אילו חיים קשים היו לבבתא. אילו מאבקים היא ניהלה כדי לשמור על מקומה בעולם קשה ומנוכר, כאדם נחות שאיננו שווה יותר מאשר בעל חיים. ובכל זאת נלחמה כדי להשיג את רכושה ומעמדה למען עצמה ולמען בנה.

             

            אני חושבת שהבת שלי מבינה שהיום בכל זאת נעשו ניסיונות לעדכון. חוקים שונו, היום האישה יכולה לרשת את הוריה, יכולה לקבל את מחצית רכושו של בעלה. (זה בתנאי שתצליח להגיע לבית משפט לענייני משפחה לפני שבעלה יגיע ראשון לבית הדין הרבני אורתודוקסי, שם ישללו את כל זכויותיה). אומנם המודעות  גברה, אבל בבסיס התודעה עדיין האישה היא אזרח מסוג נחות.

            כל עוד הממסד הרבני הוא השולט במדינה ולא המדינה שולטת בממסד הרבני באמצעות חוקיה לא יהיה לנשים סיכוי להיות אזרחים שווי זכויות.

            ולכן אני יכולה לשאול את עצמי ואת הבת שלי, מה השתנה מאז ימיה של בבתא?

             

            דרג את התוכן:
              46 תגובות   יום שבת, 1/10/11, 00:20

              לעולם אל תכתבי שיש לך מצב רוח רע, כי טוב מזה לא יכול לצאת.

              את זה אמרה לי הבת שלי, נערה מתבגרת שסובלת  לעיתים תכופות מהתקפי דיכאון של גיל ההתבגרות.

              אני יודעת זאת מניסיוני האישי, אמרה,  שכאשר אני בדפרסיה, (כך היא מגדירה את ההתקפים הללו), אני אף פעם לא נחמדה וכל מה שאני עושה יוצא לא טוב , אפילו שעורי הבית שלי יוצאים מצ'וקמקים. תמיד אבל תמיד המורה תופסת שהם עקומים כי הראש שלי בכלל לא בהכנת שעורי בית. רק באסה יש לי בנשמה.

              ואני חשבתי לעצמי: אחרי התקפה כזאת של חוכמה מצד הבת שלי - מה אני יכולה להגיד. היא הרבה יותר חכמה ממני.

              אני נתקפת בהתקפות של דיכאון של גיל המעבר, התקפות של נשים שעברו את גיל החמישים – שמחצית מהחיים כבר חלפו להן ואין להן שום דבר חדש לעסוק בו, נשים שהן עכשיו במשרה מכובדת אם הן עבדו כל החיים שלהם באותו מקום עבודה.

              להן יש משכורת מסודרת, הילדים כבר כמעט כולם יצאו מהבית.

              חלקם התחתנו, חלקם עדין לומדים באוניברסיטה ומכינים עצמם לחיים חלקם  בצבא ועומדים להשתחרר ולנסוע לדרום אמריקה או למזרח הרחוק, כמו כל החברה הצעירים כיום, שחיבים לראות את העולם לפני שהם מתישבים.

              נשארה לי בבית הבת האחרונה, בתי בת  הטיפש-עשרה, שלפעמים אני חושבת שהיא יותר חכמה ממני.

              באחד הימים האלה כשאני בדיכאון קל כזה, שאני לא מוצאת לעצמי מקום וששום דבר לא מעניין אותי באמת, אין לי כוח להתרכז בשום דבר .

              דווקא בזמן כזה התחלתי לחשוב על בבתא.

              כששאלתי את הבת שלי אם היא יודעת מי זאת בבתא, היא לפחות ידעה משהו שהרבה אנשים אחרים כלל לא יודעים. היא אמרה: זאת הנמרה שמסתובבת מפעם  לפעם בקיבוץ עין-גדי.

              הייתי קצת המומה מהידע שלה. שאלתי מאיפה היא יודעת את הדבר הזה?.

              והיא אמרה כלאחר יד: אהה, כשהיינו בשנה שעברה בטיול שנתי ובקרנו במוזיאון ובגן הבוטני בעין-גדי, המדריך סיפר על הנמרה  בבתא שכל פעם מתגנבת לתוך חצר הקיבוץ. כנראה היא מקווה למצוא מזון. הוא גם סיפר שעל הצוואר יש לה משדר שמשדר איפה היא נמצאת, כך שבכל פעם שהיא נכנסת לחצר המשק יודעים שצריך להיזהר, בבתא הנמרה! בסביבה.

              כששמעתי אותה, לא האמנתי שהבת שלי זוכרת את הסיפור על הנמרה ופלטה את התשובה הנכונה.

              עובדה: היא זכרה ואני מוכרחה להודות שזה קצת הדהים אותי, כי מי שמכיר את הבת הצעירה שלי ואת שלושת ילדי האחרים לא היה מאמין שהיא בכלל מחוברת למשהו חוץ מאשר לנייד שלה כדי לדבר כל היום עם החברות שלה. אני תמיד חשבתי שהיא רק יודעת  לבקש כסף כדי לקנות בגדים וללעוס מסטיק נצחי. דרך אגב, אין לי מושג מאיפה היא משיגה את כל המסטיקים האלה. אני אף -פעם לא קונה לה.

              טוב שלא תחשבו שאני כל כך שלילית כלפיה, היא בסך הכל ילדה טובה ותלמידה טובה.

              היא כבר סיימה כיתה יא  ושתי בחינות בגרות מאחוריה בציונים של 90 ומעלה.

              לקראת השנה הבאה היא מתכננת לגשת לכל  בחינות הבגרות ברמה של 5 יחידות.

              כשאני בדיכאון כזה כמו היום, תמיד יש לי חשק להקניט אותה, זאת דרכי. אחרי שקבלתי את ההסבר המלומד על הנמרה בבתא לא יכולתי התאפק ולשאול אותה.

              האם השם בבתא הוא שם רגיל לנמרה? ומאיפה לדעתה לקחו מין שם כזה ועוד שם שנגמר באות "א".  ברור שזה איננו שם עברי טהור אלא שם ארמי.

              על כך המתבגרת שלי לא יכולה הייתה לענות לי.

              אני ידעתי שהיא לא יודעת  את התשובה והאמת גם לא ציפיתי שתדע. רציתי להראות לה עד כמה אני חכמה ומשכילה, סתם בשביל לצאת קצת מהדיכאון.

              וככה סיפרתי לבתי:

               

              כבר כמעט חמש שנים אני חושבת מפעם לפעם על האישה הזאת.

              כן, בבתא המקורית לא הייתה נמרה כלל וכלל. בבתא המקורית הייתה אישה, שאת צרור הפפירוסים שלה מצאו ארכיאולוגים שחפרו במערות מדבר יהודה ובראשם יגאל ידין, אחד מהארכיאולוגים המפורסמים יותר.

              התעודות שלה היו בין החפצים שמצא במערת האיגרות ביחד עם עוד ממצאים מתקופת מרד בר-כוכבא.

              ומשום מה, דווקא המכתבים של הגברת הזאת בבתא עוררו את סקרנותי הרבה יותר מהמכתבים של האדון בר- כוכבא שגם הם היו במערה.

              יותר מזה: סיקרנו אותי אישית וגרמו לי להרבה שעות של תהייה על גורלי ועל חיי.

              אמרתי לבתי: לפי דעתי היא אישה מרתקת, אולי הפמיניסטית הראשונה בעולם.

              בבתא לכל הדעות וגם לדעתם של שכניה הייתה אישה חזקה מאוד ואשת עסקים.

              בבתא נולדה לפני 1900 שנה בכפר ששמו  מחוזא הנמצא דרומית מזרחית  לחוף הדרומי של ים המלח. שם אביה היה שמעון ושם אימה מרים. מקורם היה מעין גדי. הם  השתייכו למעמד הבינוני כמו הרבה משפחות שגרו שם.

              משפחתה עברה למחוזא בתקופתו של סבא- האבא  של שמעון. הוא קנה שם מטעי תמרים.

              בבתא גדלה בכפר מחוזא ולמשפחתה היו שטחי מטעים גדולים, נדמה לי שהיו להם 7 מטעים ואולי יותר.

              לא רחוק משם נמצא הכפר המרכזי של האזור, "צוער" רק חמישה וחצי קילומטר. שם גרו רק משפחות עשירות שבבעלותן היו שטחי מטעי תמרים יותר גדולים וכן שטחים חקלאיים גדולים יותר.

              שני הכפרים האלה לא היו בתוך ארץ ישראל  ולכן לא קראו להם "פרובינקיה יהודייה", הם היו בשטח של "פרובינקיה ערביה".

               שתי הפרובינקיות האלה היו בכלל תחת השלטון הרומי.

              חלק מהמשפחות היהודיות שגרו שם באו אחרי המרד הגדול נגד הרומאים, בעיקר אנשים כמו אביה של בבתא.

              את מטעי התמרים שלו ירשה בבתא לאחר מותו.

              משפחתה של בבתא היתה אמידה אבל לא עשירה מאוד.

              אביה היה בעל אמצעים מספיקים לדאוג למשפחתו הקטנה.

              הוא היה אדם עדין נפש, סוחר וחקלאי מצוין שידע להפיק ממטעי התמרים את המחיר הגבוה ביותר תמורת תמרים שמכר לשכניו הערבים - הערבים הנבטים שהעבירו את התמרים לנמל עזה על גמליהם.

              רק דבר אחד העיב על שמחת חייו. לא היה לו בן. נולדה לו רק בת אחת, בבתא, שאותה אהב בכל נפשו. את כל  כעסו הוציא  על אשתו  שלא הצליחה להרות ולהעמיד לו בן זכר שיירש את הונו ואת נכסיו.

              וכך מצא עצמו אביה של בבתא נאלץ  לקחת את בתו הצעירה לעבודתו במטעי התמרים. הוא נהג לשתף אותה  בפגישות העסקים שהיה מנהל כל שנה לקראת מכירת יבול התמרים  עם הסוחרים הערבים .

              בתו האחת והיחידה לא קבלה חינוך כשאר בנות היהודים: להישאר בבית-במטבח , לעבוד בפלך וליצר בגדים למשפחה .

              בבתא קבלה חינוך רחב יותר ואפילו למדה מתמטיקה וכתיבה .  שמעון אביה ראה את המציאות והזמין לביתו מורים כדי ללמד לבתו את יסודות המסחר והחקלאות.

              כאשר הגיעה בבתא לגיל 16, רמזה אימא של בבתא לאביה שזה הזמן למצוא חתן. לא עברו חודשים רבים ונמצא החתן המיועד.

              בחור יהודי טוב ממשפחה במעמד כמשפחתה של בבתא, ישוע בן ישוע, גם הוא ממחוזא .

               

              הסתכלתי על הבת שלי ואמרתי: אוי, אוי, אוי, ישוע בן ישוע? כזה חתן גם אני הייתי רוצה בשבילך, חייכתי וקרצתי לעברה.

               

              והמשכתי: חתן כזה היה משאת נפשה של כל אימא יהודייה בבקעת צוער.

              לא היו שם יותר מידי בנות שהגיעו לפרקן אבל שמו של ישוע כבחור נאה וחרוץ ממשפחה טובה יצא בכל האזור.

              בבתא ראתה את ישוע לראשונה  בהיותה בת 13, שעה שהייתה עם אביה בכפר המחוז צוער לצורך פגישת עסקים. גם ישוע בן ה-16  הגיע לשם עם אביו. שניהם מצאו את עצמם יושבים ומדברים ביחד עם עוד כמה נערים יהודים שהגיעו אל הפורום בצוער. ובינתיים האבות עשו עסקים תחת כנפו של הנציב הרומי היושב בפורום ודאגו שהנציב לא יגבה יותר מידי מיסים על כל עסקה.

              ביום בו פגשה בבתא את ישוע,  התברר לשניהם בשיחה  בטלה  שהם מהכפר מחוזא  והמרחק  בין שני הבתים הוא מרחק הליכה של חצי השעה. אחד ממטעי התמרים של כל אחד מהאבות גובל במטעו של השני, גילוי זה שגרם לשניהם לצחוק ולהרגיש שהם ממש שכנים ותיקים. וכך התגלגלו הדברים.

              כאשר שאלה אימא של בבתא את בתה במי היא הייתה רוצה לבחור לחתן? התשובה  מיד הייתה:  ישוע בן ישוע הבן של השכנים.

              סדרי החתונה נקבעו במהירות.

              ישוע היה בן 19 בחתונתו ובבתא בת 16.

              אביה של בבתא נתן נדוניה בסכום של 200 דינר, תכשיטי כסף וזהב ובגדים לרוב - נדוניה יפה ומכובדת.

              את המוהר עבור הכלה שילם אביו של ישוע החתן המיועד בלא כל בעיות.

              אחרי החתונה בבתא נלקחה אל בית משפחת החתן. מיד השתלבה בבית חמותה, במטבח.

              מעמדה במטבח לא היה בדיוק "הבת המפונקת" כמו בבית אביה. אבל לא שונה משאר הנשים והאחיות היהודיות הטובות והצנועות שהיו שם.

              בשנת הנישואים הראשונה גרה בבתא בבית חמותה ושרתה את גברי הבית כמו אחיותיו ונשותיו של אבי ישוע .

              בבוקר הייתה מתעוררת  עם הנץ החמה, הייתה יוצאת אל הסככה שנמצאה במרחק של 30 מטר מהבית  ושם הייתה טוחנת קמח . בכל יום הייתה תורה של בת אחרת ללכת לשאוב מים מהבאר כד שיהיו להם מים טריים להכנת הפיתות החמות, צידה לדרך לגברים היוצאים אל למטעי התמרים.

              הגברים דרשו תמיד מזון טרי כדי שלא ירעבו עד הערב .

              בבתא שרתה בעיקר את בעלה. בתום הגשת המזון כשיצאו הגברים לדרכם, תפקידה של בבתא היה לנקות את חדר האוכל שבו ישבו.

              בסיום המלאכה הזאת הייתה בבתא יושבת ביחד עם אמו ואחיותיו ונשותיו של אבי בעלה לכוס שתייה חמה של תמר הינדי  מתוק  והן היו סועדות את ליבן בפת לחם וחריץ גבינה שנשאר מארוחתם של הגברים.

              לא עברה שנת נישואין אחת ובבתא מצאה את עצמה יתומה מאב ומאם.

              במשך היום, אחרי שנגמרו חובותיה כאשת איש, הייתה בבתא רוכבת על החמור אל בית הוריה. שם ראתה כיצד בתוך כמה חודשים אביה ואימה נופחים את נשמתם. כמה שבועות זה אחר זה.

              בבתא חשדה, שהשפחה הצעירה והחדשה שהביא אביה לשרת את אימה המזדקנת היא זאת שהביאה את הקללה על הבית.

              השפחה מהודו הייתה יפיפייה בעלת שיער שחור כעורב ועיניי שקד שחורות. כאשר נכנסה לשרת כבר נראתה רזה והשתעלה שיעול צורמני ומטריד.

              עברו כמה חודשים ואימא של בבתא התחילה משתעלת את אותו השיעול צורמני, ונפלה למשכב.

              כל בוקר מאז נשואיה הייתה אימה טוחנת את הקמח כדי להכין את הפיתה לבעלה  לפני צאתו לעבודה במטעים.

              אבל כאשר חלתה התקשתה לקום בבוקר לטחון את הקמח המועט שהייתה חייבת לטחון .

              מחלתה של אימא, החרידה את בעלה שמעון והוא מצא את עצמו יותר ויותר מתפנה מעיסוקיו במטעי התמרים ומגיע במשך היום לשבת ולסעוד את אשתו, אף על פי שבבתא הייתה שם במשך היום. הזמן שבלתה בחייק משפחתה בסעד לאימה  לא התקבל  בעין יפה בבית חמותה, אמו של ישוע. אבל נסלח לה כאשר נודע שאימה נפלה למשכב ואביה סועד את אשתו. בבתא נדרשה עכשיו לקחת על עצמה חלק מעבודתו של אביה, בעיקר בשמירה על הפועלים שיצאו לעבד את  ערוגות הירקות שנמצאות בין שורות התמרים.

              בשעות אחרי הצהרים המאוחרות הייתה שבה בבתא לבית בעלה להכין את מזונו ומזון שאר הגברים של משפחת בעלה.

              כחודשיים אחרי שנפלה אימה למשכב התחיל אביה להשתעל את אותו השיעול הצורמני.

              הפעם כבר נקרא המרפא מהכפר צוער כדי לנסות לעזור לאימה ואביה של בבתא  כדי לתת מרקחת שתוכל לעזור לשיעול הצורמני והטורדני.

              המרפא הגיע, נתן את התרופה וציווה על המשתעלים לשכב על יצועם עד שיחלוף השיעול.

              אבל השיעול לא חלף ונעשה יותר ויותר קשה גם חום גבוה היה תוקף מפעם לפעם את המשתעלים .

              חודשים אחרי שנתקפה אימה של בבתא בשיעול החזירה את נשמתה לבורא ואביה נפח את נשמתו חודשיים אחרי אשתו .

              בתוך חודשיים ימים הייתה בבתא יתומה מאב ואם ויורשת את כל הונו ונכסיו של אביה: 7 מטעי תמרים וכסף. אבלה של בבתא נמשך שנה.

              בבתא ישבה בבית הוריה את שבוע האבל המקובל. כעבור שבוע חזרה אל בית בעלה.

              אבל כאשר התברר שאין אפשרות לבבתא לנהל את נכסיו של אביה מבית ישוע בעלה, עבר הזוג הצעיר אל בית הוריה המרוקן.

              הזוג לקח לעצמו את החדר שבו גדלה בבתא והשאיר את חדר ההורים מיותם ללא שימוש.

              דווקא בשנת האבל על מות הוריה ידעו בבתא וישוע בעלה אושר גדול. כמה חודשים אחרי מות הוריה הרתה בבתא וכעבור תשעה חודשים נולד בנה יחידה ישוע שנקרא על שם אביו ישוע בדיוק כמו שישוע בעלה נקרא על שם אביו.

               

              המשך בפוסט http://cafe.themarker.com/post/2370049/

              דרג את התוכן:
                70 תגובות   יום שישי , 1/7/11, 22:18

                 למשתו - הבת של אנו

                 

                האם העולם המודרני, בימינו אלה השתנה משהו בצורך האנושי להשיג לחשים וקמעות כנגד שדים ורוחות שיגנו על האדם מכל רוע?

                 נדמה לנו שרק העולם היהודי והנוצרי נזקק במשך הדורות לקמעות ולחשים (התערוכה שהייתה במוזיאון ישראל) ולא כך הוא.

                 בקריאת טקסטים אכדיים מהאלף השני לפנה"ס (בערך לפני 3500 שנה) נתקלתי בשדה למשתו שהסעירה את דמיוני בפועלה.

                 אני מביאה פה את סיפורה של למשתו והשוואתה ללילית היהודייה.

                 מבין כל הרעות החולות המוגדרות של מסופוטמיה הקדומה,  נמצאת גם (שד  evil)  השדה  האכדית "למשתו".

                דמותה היא דמות מעורפלת .

                למשתו הפכה להיות אישיות עם מיתולוגיה ודפוס מוכר של פעילות הרסנית

                במשך הזמן בהשראתה נולדה  מערכת מגוונת של אמצעים נגדה שכוללים: לחשים, טכסים ורקיחות של צמחים, קמעות, ותמיכה של רוחות האלים הנדיבים.

                העדויות הראשונות נגד השדה למשתו הן ממחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה). כאשר אנחנו מוצאים תיאור שלה או לחשים  הכתובים  נגדה שהם מהתקופות השומרית, הבבלית הקדומה והאשורית הקדומה.

                הטקסטים הקדומים ביותר הם טקסטים קנונים. הראשון שהוא בן 600 שורות שמתכם חסרות רק 30 שורות שלא השתמרו ונמצא בנינווה (בספריתו של המלך אשורבניפל) ועוד שני טקסטים שנמצאו בסולטניפה (חצרינה הקדומה), ואשור, דרום מסופוטמיה.

                טופס נוסף  נמצא באוגרית מתקופת הברונזה המאוחרת , בעיקרו איננו שונה מהלחשים שנמצאו מתקופת הברונזה התיכונה.

                   

                השדה למשתו היא השדה היחידה שיש לה גם ביטוי ציורי.

                 

                 

                ''

                  

                למשתו: בעלת ראש אריה. שיניים שיניי כלב. גוף של אישה מעורטלת המניקה שני חזירים.  בידיה מחזיקה שני נחשים משורגים בכל יד. הרגלים כטרפים של ציפור או נץ. בין רגלה עקרב. היא עומדת על חמור שעומד על אוניה ששטה באוקיאנוס ובתוכו דגים. האטריבוטים שנמצאים סביבה ומשמשים ככלים במלאכת, הם כולם כלי בית. מעל ראשה כלי אריגה , כישור, מסרקות, נעל, ראשו של האל פוזוזו המגן מפני השד. מצד שני של כלי האריגה כד שמן, תכשיט לצוואר וכן עליו עומדת מנורת שמן.

                  

                למשתו היא בעיקר הורגת תינוקות.

                 כדי להבין את הטבע ואת מקומו של האדם בסדר הקוסמי צריך קודם כל להבין את האופי הדמוני  שלא לומר השטני של למשתו.

                לפי המיתולוגיה המסופוטמית האדם נולד כדי לשרת את האלים, לבנות להם מקדשים להאכיל ולהלביש אותם.

                השדים נוטים לפעול בכוחות עצמם, אבל הם יכלו להיקרא כדי לעזור לחפים מפשע בשם אל.

                תינוקות עדין לא מועסקים ומשרתים את האלים ועדין לא נכשלו .
                בהיעדרו של החטא הקדמון, התמימות שלהם היא למופת.

                לכן המומחיות של למשתו היא   נגד הסדר המקודש על ידי הרג של  שלטון החפים מפשע, על ידי מניעת בני אדם פוטנציאליים להיוולד ולהגיע לבגרות. בכך היא מקבלת את הסדר הקוסמי שבו האלים צריכים את  האדם בדיוק כמו שהאדם צריך את האלים.

                 למשתו חייבת להיות רעה ביסודיות, שהיא האנטי-תזה המקבילה  של תמימות למופת.

                 במיתולוגיה היהודית האזוטרית לילית היא שדה שהייתה אשתו הראשונה של אדם (ולאחר מכן, של המלאך סמאל), המסמלת מרדנות, רוע לב וחוסר צניעות.

                לילית מסכנת את היולדות והיילודים, ולהרחקתה משמשים קמיעות שנועדו לכך.

                לילית מוזכרת פעם אחת בתנ"ך "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ" (ספר ישעיהו לד, יד), ולפי הפשט מדובר במין ציפור, אך יש שהבינו שהמדובר בשדה מכונפת (‏רש"י), והיו כאלו שסברו שמדובר באם השדים (מצודת ציון).

                 

                לילית פעפעה ליהדות כשדה בעלת אופי הדומה לזה של למשתו ואישתר - אלת האהבה הפריון והמלחמה, של אשור-אכד. דמות שתיהן מתלכדת לישות אחת ממנה בוקעת לילית היהודית, דמות בעלת מהות שדית העסוקה בשיטוט אין סופי ובחיפוש נצחי אחרי תינוקות אותם היא חונקת, ואחרי גברים בהם היא פוגעת ונוטשת או מתעללת והורגת.

                 בניגוד ללילית היהודית שהורגת את התינוקות אחרי לידתם למשתו הורגת את התינוקות עוד ברחם אימם.

                 כדי שנבין את פעולותיה והעיקר את הלחשים נגדה אביא שני לחשים נגד למשתו בתרגום חופשי לעברית מאכדית.

                הלחשים עצמם נכתבו על לוחות חרס קטנים שהקוסם magician היה נותן לבקש הלחש. הלוחות נכתבו בכתב יתדות. ובעל הלחש יכול היה להניח את הלוח מתחת לכרית של היולדת או מתחת למזרון. חלק מהלוחות היו בעלי נקב שאפשר היה לתלות אותם על הצוואר שיגנו על היולדת במשך כל היום והלילה.

                 

                הלחש

                אין-איו-נו-רו (זאת מילת הלחש כמו: אברא כדברה)

                אתה הוא הענק, מות לבת של אנוס, תינוקות מתים  מבולבלים

                ידיה כמו רשת עליהן חקוק, המוות היא בחיבוק, חונקת למות

                היא אכזרית, היא מאיימת, היא מענישה חזק ובאגרסיביות.

                בתו של אנום היא נובחת כמו קלפטומנית.

                היא תוקפת את היולדת ההרה בבטן.

                היא חוטפת את התינוק מידיה של המטפלת.

                כאשר התינוק יונק היא מנשקת אותו כדי להשקיט אותו.

                האלים הם האחים שלה, היא בתו של אנום.

                שריר, גיד ומיתר הם מקל הנשק שלה.

                ראשה הוא ראש אריה ושיניה שיני חמור הן.

                השיניים שלה הם סערה היא שופכת מוות.

                מכל ההרים הגדולים והגבוהים היא רצה לכאן

                היא צועקת שוב ושוב כמו כלבה, כמו כלבה היא מייללת

                צועקת היא ומייללת ללא הרף כמו אריה

                פניה הם אנזו, תמיד בכל מקום מופיעה

                בשעות אחרי הצהרים , בשקט של היום

                (במסופוטמיה נהוגה מנוחת אחרי הצהרים- השקט של היום)

                היא עוברת מפינה לפינה  בכל חלקי הבניין

                היא נמצאת על עדן החלון (מזדחלת פנימה מתחת לסף הדלת)

                היא עוברת מפינה לפינה שוב ושוב.

                כל הזמן היא מסתובבת סביבם

                היא נוגעת בתינוק הצעיר והנאה

                אבל שראתה את השלוחי, בנו של אאה החכם

                הוא אהה אמר לאבא שלו בתוך החומר (כנראה טין רך)

                אני ראיתי את טבעת הבת של אנוס, שהיא אוספת את התינוק

                אאה ענה. לכי, הבן שלי אשלוחי הוא מעולה.

                בתהליך הפולחן אתה מכשף אותם.

                תן לה זמן להירגע

                הפוך את הבשר שלה לגוף מת כדי שהשרירים לא יעבדו והיא לא תוכל לזוז.

                אתה מתערב. היא קושרת צרורות.

                תן לה מסרק, כישור, סיכת ראש.

                תן לה נעלים ומגפיים.

                 

                הצד השני של הלחש

                 

                יש לה תכנית מסובכת ומיוחדת רק לה.

                שבע ושבע ערוצי הנהרות. חפירת תעלות אתה חופר נגדה.

                שבעה ושבעה הרים חוצים אותה

                כך או כך הבן של ננה אל תתקרב .

                ריטואל של נבו הוא להוביל אותך לכבוש אותך ולשפוך אותך אל הנהר

                (ריטואל של נבו- שלושה דורות של אלים הפועלים בו זמנית: אאה, מרדוך ונבו)

                אתה השבעת את הבת של אנו ההולך בראש, הוא השלוחי.

                מתנגדים לך, נתנגד לך אאה מלך הגורלות

                נינורתה המעולה.

                התנגדות תהייה לך נינורתה המעולה

                מתנגדים לך התנגדות תהייה לך מרדוך ולך שרפניתום (שרפניתום אשתו של מרדוך)

                מתנגדים לך, התנגדות תהייה לך מלך השמש.

                מהבית שאתה בא, אתה לא תוכל חזור

                אל הדרך יצאת, הדיבור שלך לא יחזור שוב

                כמו שאתה עוצר את הצמח והסמים מלגדול שוב ושוב

                השמיים עשויים להזיק לך , לעשות אותך נכה

                ישובו ההרים להיות אבנים

                (אבני ההרים הם חלק מהריטואל)

                אבני ההרים יחזיקו אותך בשבי

                שיפודי החלש ידקרו ויחוררו אותך

                ריח טוב עולה מההר

                עלי על ההר של הריח הטוב

                תפסי את חמור הבר, איל ויעלים

                ילדי את הבהמות של שקן, וחיות השדה.

                  

                לחש נוסף נגד למשתו (נמצא בעיר ניפור)

                 

                (הערה: הלחש עצמו פגום וחלק מהשורות חסרות. במקום שיש המשך בלתי קריא יתווספו נקודות)

                 

                שדיה מעורטלות....

                זה העז.....

                גופה עשוי כמו דג...

                כמו משהו אדום סנטרה .... הוא חיוור

                ראשה הוא ראש אריה

                שיניה שיני חמור

                ..... של כלב.....

                בתוך החור.....

                 

                הצד האחורי של הלחש

                 

                ליבה.....

                לא חוזר.....

                חמור....

                היא זאת שתפסה....

                לתפוס....

                .......

                ........ 

                דרג את התוכן:
                  19 תגובות   יום חמישי, 9/6/11, 19:50

                  ''

                  רגש ושכל, אנתולוגיה של פרוזה ישראלית חדשה.

                  לאחרונה יצא לאור הספר: רגש ושכל, אנתולוגיה של פרוזה ישראלית חדשה

                  הספר הוא אסופה של סיפורים קצרים טובים שנבחרו בתחרות השנתית של הוצאת כתב.

                  ואתחיל מהסוף והסיכום, הספר מומלץ.

                  הביקורת על הספר היא מנקודת מבט אישית לחלוטין.

                  ברצוני להתיחס לכמה סיפורים שהופיעו בספר. בתחילה אתיחס לשלושת המקומות הראשונים.

                   

                  במקום הראשון: קאמה מנאס מאת: אורן טרופ.

                  סיפור על אחים תאומים שאחד מהם רכב על אופנוע, היה מעורב בתאונת דרכים ונפצע .

                  שכב בבית החולים, פרפר בין החיים למוות, ובהמשך נפטר.

                  רגשי האשם של האח  שנותר  והתמודדותו עם הרגשות או חוסר היכולת להרגיש, הוא המוטיב שנשזר לאורך כל הסיפור.

                  הבעת הרגשות גודשת את הסיפור. התחושה של קריאה בסיפור היא שהוא ארוך מידי.  תוך כדי קריאה הרגשתי שאם היה עוד דף אחד נוסף של תאורי רגשות אני נוטשת את הסיפור לקראת סופו.

                  הסיפור הוא סיפור מעיק וטוב שנגמר  כעבור 17 דפים.

                   

                  במקום השני: אהבה בינתיים מאת: חיליק ג'נטיל

                  סיפור על זוג הורים המבלים את השעות הקשות בבית החולים כאשר ילדתם האחת בת ה-5 מתה.

                  כל אחד מתמודד בדרכו שלו עם הידיעה שהילדה מתה.

                   את הסיפור מספר האב שנראה שעדין מסוגל לתפקד גם בשעת משבר כל כך קשה. לעומתו האם נכנסת למצב של אפתיה מוחלטת וממשיכה לעשן כאילו זאת היתה תנועה שהיא עושה מתוך אינרציה. סיפור נעים לקריאה על אף הנושא הקשה.

                   

                  המקום השלישי: המים מאת: מורן קבסו.

                  לדעת הקוראים שההערות שלהם מופיעות בסוף הספר "סיפור נפלא היורד למצולות הנפש, תרתי משמע...

                  כנראה הסיפור הזה טוב.

                  עובדה שהוא הגיע למקום השלישי.

                  אני לא הצלחתי לקרוא את הסיפור הזה עד סופו. מותר להגיד שהגעתי רק עד העמוד השלישי.

                  אחרי שלושת העמודים הראשונים החלטתי שהסיפור הזה  לא בשבילי ועברתי לקרוא סיפור אחר.

                  כמה ימים לאחר מכן ניסיתי להבין מה גרם לי לדחיה לזאת,  עד שהפסקתי לקרוא.

                  בדיקה ונסיון נוסף הביאו אותי להבנה.

                  מבנה המשפטים. לא שחלילה אין המשפטים נכונים אלא שכל משפט הוא בן ארבע מילים ונקודה.

                  ושוב שלוש מלים פסיק מילה נוספת ונקודה.

                  לעצמי חשבתי, שכבר נתקלתי בעבר במין צורת כתיבה כזאת, (וזנחתי את הספר כעבור כמה דפים) זאת כנראה הצורה המודרנית של הסופרים שרוצים להביע איזה שהיא משמעות בארבע מלים במשפט והקורא צריך להשלים במוחו את המשך משמעות המשפט.

                  תהליך קריאת סיפור כזה דומה בעיניי לקריאת אחד ממאות מאמרים מדעיים שקראתי ואקרא עוד בעתיד, שעל פיו אני צריכה לחשוב, לנתח ולהסיק מסקנות. למה לי?

                  האם לא לשם ההנאה אני קוראת  את הסיפור? למה הסופרת היתה צריכה להעמיד אותי  באתגר?

                  היא הפסידה אותי כקוראת.

                   

                  סיפורים נוספים בספר

                  הסיפור הראשון בספר : התחלות מתוזמנות מאת: איציק אביב

                  סיפור המתרחש בתוך המערכת של העולם התחתון בין הבוס הכל יכול לסגנו.

                  הסגן, בתוך נפשו, שואף להיות הבוס, אבל בעצם נראה שהוא רק דג רקק. גורלו הסופי הוא המפתיע.

                  הסיפור הוא סיפור טוב, קולח, שנעים לקרוא אותו. סיפור מתח שאיננו מצריך התמודדות מיותרת.

                  הסופר מביא את הסיפור שהכתיבה שלו היא ממוקדת  ואיננה מתפזרת על יותר מדי אירועים משניים, אלא ישר מספר את הסיפור.

                  קריאה בספר נוסף של הסופר איציק אביב, "אור נורה בפסטיבל המחולות בכרמיאל"  גם היא נותנת את אותה התחושה של כתיבה קולחת. אומנם סיפור מתח, אבל הסיפור מסופר בצורה מדויקת, שמובילה את הקורא  לקראת הסוף המפתיע כמו בסיפור "התחלות מתוזמנות". לא היתה שניה אחת שרציתי להפסיק לקרוא את שני הסיפורים האלה.

                   

                  הסיפור השביעי בספר הוא סיפורו של יוסף דנון, "אני יודעת לספור עד מאה"

                  סיפור המספר על הבעל הנעדר, האח הפושע ברשיון, הגיסה המהמרת והאחיינית הקטנה.

                  מערכת יחסים טעונה בין אישה לאח של בעלה על רקע חובות כבדים שנצברים בהימורים.

                  גורלה של ילדה קטנה הנטחנת בתוך עולם המבוגרים האכזרי מבלי יכולת להבין את הסובב אותה וביאושה קפצה אל מותה.

                  יסורי המצפון של האח על גורלה של הילדה, גורמים להתהוות של קשר מיוחד בין האימא לאח בעקבות מות הילדה.

                  הסיפור הוא סיפור קשה על מערכת יחסים קשה אם כי לא יוצאת דופן.

                  מסופר היטב, כתוב טוב. נהניתי לקרוא את הסיפור.

                   

                  הסיפור השמיני בספר: הגוזל צוויצי מאת : יוסף הדס

                  סיפור על בניית קן של ציפורים על עדן  החלון. סיפור ארוך ללא סיבה, לא מעניין ומיותר.

                   

                  הסיפור התשיעי הוא סיפורה של יפה וגנר, "עזיזה"

                  סיפור על שלוש אחיות יהודיות מבגדד הגרות ביפו בשכנות למשפחה ערבית, וגורלן.

                  ההתיחסות של הסופרת אל האחות הבכירה עזיזה  היא כאל מכרה ותיקה אם כי לא אהובה במיוחד.

                  הקשר בן המספרת  שהיא הילדה הקטנה של השכנים הערבים (היא "הגוי של שבת") אל עזיזה הוא קשר של תמיהה, פחד ורתיעה.

                  אם זאת כאדם בוגר היא מעדיפה להאמין שעזיזה בדרכה אהבה אותה.

                  הסיפור כתוב טוב והיה נעים לקרוא אותו.

                   

                  סיפור נוסף שנהניתי לקרוא הוא הסיפור: "הנערה שאהבה נעלי אולדסטאר אדומות" מאת: שי כץ-זמיר

                  סיפור על לוסי בחורה יפה שעסוקה בעיקר בניסיון להרוס את כל מי שהיא מצליחה לסובב סביב אצבעה. הקורבן בסיפור הוא דוקטורנט למתמטיקה חסר ביטחון עצמי. ברגע שמיצתה את העניין שלה בו זרקה אותו לטובת קורבן נוסף.

                  סיפור שעורר בי קצת אנטגוניזם לגבי ההתנהגות של לוסי. ועם זאת הסיפור כתוב טוב ומעניין,  לא הפסקתי עד שהגעתי אל הסוף.

                   

                  סיפורה של גלית מיטלמן, "אין לי ברירה"

                  השאיר בי טעם של התקוממות. לכל אימא או אישה נשואה צעירה בתקופת הפוריות ישנן מחשבות כמוסות בלילה.

                  מה יקרה אם חלילה וחס יולד לי ילד פגום. מה אעשה? האם אגדל אותו למרות הפגם או אולי עדיף שלא ללדת אותו כלל.

                  סיפורה של אימא שבחרה להמשיך לגדל את ילדתה  שלישית, ילדה שנולדה פגומה עם פיגור קשה, תוך ויתור על עצמה, על הילדים הגדולים ועל הבעל מתוך תחושת אשמה נוראית.

                  במלחמתה לגדל את הילדה הוא מאבדת הכל, בית, ילדים ומשפחה.

                  זאת הייתה בחירתה. סיפור חזק שבכל רגע שקראתי הצד האחד שבי הזדהה לחלוטין עם המלחמה וההתמדה שלה להחזיק ולהמשיך לטפל בילדה ומצד שני הזעקה מתוך הסיפור, ראי !!! את מאבדת את כל עולמך . סיפור חזק.

                  אם היו שואלים את דעתי, לסיפור הזה הייתי מעניקה את המקום הראשון.

                   

                  הסיפור האחד לפני אחרון, "בלונדה בלי עיניים" של איריס סמואלס

                  סובל לדעתי מאותה התופעה של הסיפור של מורן קבס. כתיבה מעצבנת. ארבע או חמש מילים במשפט באמצע עוד איזה פסיק שמפריע ואחרי מילה או שתיים נקודה. לא גמרתי לקרוא. למה לי להתעצבן?

                   

                  בספר בסך הכל 20 סיפורים. לא על כולם כתבתי. ישנם סיפורים שלא מצאתי שום דבר טוב או רע להגיד אליהם. ספורים סתמיים.

                   

                  לסיכום, חלק מהסיפורים הם סיפורים טובים מאוד כמו הסיפור "אין לי ברירה" והסיפור הראשון "התחלות מתוזמנות". חלקם טובים ונעימים לקריאה. חלקם בינוניים. ושניים או שלושה שממש לא היה נעים לקרוא.

                  עם זאת ספר טוב ומומלץ

                   

                  דרג את התוכן:

                    פרופיל

                    babta Bat-Simon
                    1. שלח הודעה
                    2. אוף ליין
                    3. אוף ליין

                    ארכיון

                    פיד RSS