כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תכנים אחרונים

    27 תגובות   יום חמישי, 29/5/14, 08:47

    זבל

    מישהו למעלה החליט לשנות את יעוד ההר של חיריה

    על יד תל אביב לגן פורח או סתם מרכז אירועים.

    לרגל השינוי הצפוי יצאתי לשטח כדי לשמוע

    את תגובת תושבי המקום.

    להלן סיפורו של יוסי (שם בדוי), בתיקונים קטנים מאד:
    "אנחנו הילדים שמסתובבים שם כל היום בכלל לא

    מבינים על מה מדברים.

    חיריה זה הרי הבית השני שלנו. לא, יותר נכון

    הבית הראשון כי כל היום אנחנו נמצאים שם

    ורק בערב לפעמים שמומו אומר שנמאס לו

    והוא רוצה ללכת לאכול שווארמה אנחנו יוצאים מהזבל

    והולכים לשווארמה של מוסה.

    שם בדרך כלל מומו יקח מנה שלמה של שווארמה

    עם בקבוק אורנג'דה ואני יאכל את השאריות

    שמומו לא יכול לגמור כי המנה הייתה יותר

    מידי גדולה בשבילו.

    בשבילי זה מספיק, אני אף פעם לא רעב

    אחרי שאנחנו הולכים לשווארמה של מוסה

    וחוץ מזה אם אני רעב תמיד אפשר למצוא

    בין שקיות הזבל קצת אוכל שאנשים זרקו.

    אנחנו חבורה של ילדים שהבית שלהם הוא הר החיריה.

    לבית ספר אני לא הולך.

    פעם הלכתי אבל לשבת כל היום ולשמוע את המורה

    מקשקשת ואני לא מבין כלום, חבל לי על הזמן.

    בטח לכל החברים שלי יש ת'אותה הבעיה.

    אני מעדיף בבוקר, שאני קם, ללכת לחיריה.

    ממילא לאימא שלי לא אכפת מה אני עושה .

    היא צריכה שיתנו לה בבוקר את האדולן שלה

    אם היא מצליחה לפתוח את העיניים שלה.

    אם היא מצליחה איך שהוא להשיג את המנה

    שהיא אוהבת להסניף היא בכל זאת תפתח את העיניים שלה.

    אבל אני, אני לא נוגע בזבל הזה שלה,

    מה אכפת לי, שתשתה, שתעשן,

    שתסניף מה שהיא רוצה רק שתעזוב אותי

    בשקט ושלא תבקש כסף כי אין לי לתת לה.

    אני בבוקר הולך לחיריה

    שם אני פוגש את מומו ולפעמים את קוקו - שהשם

    האמתי שלו הוא יעקב אבל אנחנו

    קוראים לו קוקו- ואשריקו שלא מגיע לעיתים קרובות.

    בדרך כלל אנחנו יושבים

    ומדברים במקום שסידרנו לעצמנו.

    מדברים קצת ואז מתחילים לחפש בשקיות הזבל

    שהגיעו אתמול.

    אנחנו יודעים כל יום איפה שופכים הנהגים את האשפה

    ושם אנחנו מחפשים.

    אני הכי טוב ומהיר בלפתוח שקיות

    שיש בהם משהו אבל הכי אני אוהב את יום רביעי.

    למה יום רביעי?

    כי ביום רביעי מגיעות המשאיות עם הזבל של רמת אביב.

    אנחנו כולנו עטים על הזבל כי תמיד יש שם הפתעות.

    למשל בשבוע שעבר מצאנו

    מזרון למיטה כפולה כמעט חדש, לקחנו אותו

    שנינו אני וקוקו למחבוא שלנו, שמנו אותו

    ככה על האדמה בין הכורסאות השבורות

    שאנחנו יושבים עליהן

    ועכשיו אני יכול לישון בכיף על המזרון

    ואני לא חייב לחזור הביתה בערב.

    גם מומו אמר שיהיה כיף לישון פה בקיץ על המזרון.

    יש לנו משחק שאנחנו משחקים לפחות פעם בשבוע ,

    סתם כדי להסתלבט קצת על אנשים.

    אנחנו יוצאים שלושתנו מהמזבלה,

    מה אנחנו לא יודעים שאנחנו מסריחים?

    הולכים ברחוב ונדבקים לכל מיני זקנות.

    הזקנות מעקמות את הפרצוף או מנסות

    לסתום את האף אבל אף פעם לא פוגעות בנו.

    איזה בידור זה – ככה אנחנו סתם צוחקים על אנשים.

    מומו הוא הכי גדול והוא גם יודע למצוא דברים

    שאנחנו אף פעם לא מוצאים.

    פעם הוא מצא בשקית צמיד עם יהלומים אמיתיים,

    טוב אני לא בטוח שהם באמת יהלומים

    אבל מומו ענד אותו על היד ומאז לא נפרד ממנו.

    תמיד הוא אומר שאם לא יהיה לו מה לאכול

    הוא ימכור את הצמיד ליצחק הגנב הזה.

    יצחק זה שמגיע למזבלה

    עם אופניים -תלת אופן שמקדימה יש סל ענק

    שאפשר להניח בו מלא דברים

    ולוקח מלא בקבוקים ריקים מזכוכית

    שאנחנו אוספים ונותן למומו כמה שקלים.

    לא מזמן מצא מומו טרנזיסטור

    שבתוכו היו בטריות ממש חדשות

    ומאז אנחנו שומעים אחלה מוזיקה.

    אייל גולן, מושיק אפיה, יעקב פרץ כאלה,

    זאת התוכנית שאני הכי אוהב .

    שיש מוזיקה אני תמיד שר ביחד

    עם הזמרים. כולם אומרים שיש לי קול יפה

    ואני בכלל לא מזייף. לא מזמן

    הגיע יצחק זה עם התלת אופן

    ואמר למומו שכדאי לנו לחפש כל מיני דברים ממתכת.

    מומו שאל מה זאת אומרת דברים ממתכת?

    יצחק אמר שיש אחד שמוכן לשלם שקל

    לכל קילוגרם מתכת, לא חשוב איזה מתכת,

    יענו עשר קילו זה עשר שקל.

    בהתחלה צחקנו על הסיפור הזה של יצחק.

    למה מי צריך זבל של ברזל חלוד

    אבל כאשר יצחק חזר על הבקשה שלו

    שוב פעם מומו הבין שאולי יצא לו מזה משהו.

    בערב ישבנו וחשבנו איך להוציא מיצחק

    כמה שיותר ג'ובות.

    חוץ מזה מומו אמר שהוא ראה בחנות של סעדיה

    בשוק מכנסי ג'ינס אחלה

    שהוא מת עליהם אז אמרנו שמחר בבוקר

    כל אחד ילך למקום אחר במזבלה

    וינסה למצוא הכי הרבה ברזל שנוכל למכור ליצחק ולקחת ממנו הכי הרבה כסף.

    בערב היה לקוקו רעיון שנלך

    ונוריד כמה גלגלים לכמה מכוניות נשרוף את

    הצמיגים שלהם ויהיה לנו מלא ברזל למכור ליצחק

    אבל מומו אמר שלא כדאי כי זה לא שווה

    שהמשטרה תתפוס אותנו

    ומיד ישימו אותנו בפנימייה הזאת של ילדים עבריינים,

    זאת הפנימייה שהוא הצליח לברוח ממנה

    והוא לא רוצה לחזור לשם יותר.

    יותר טוב שנחפש בזבל.

    אז במקום ללכת לגנוב ג'נטים הלכנו להפריע לילדים

    שמשחקים כדור סל במגרש של מכבי

    ומשם כבר הלכתי הביתה לישון.

    בבוקר, שבאתי למזבלה לא מצאתי

    את מומו וקוקו במקום שלנו.

    ישבתי על המזרון, הייתי לבד,

    קצת שכבתי ואחר כך קמתי והלכתי לחפש אותם,

    מה אכפת לי.

    מצאתי אותם במקום שכבר הרבה זמן לא היינו בו,

    בצד שיש תמיד שמש והזבל תמיד יותר מסריח.

    הם חפרו ומשכו מלא גרוטאות חלודות ושמו אותן בצד,

    גם אני הצטרפתי אליהם ואחרי הצהרים

    שיצחק בא על האופנים שלו

    כבר היה לנו הרבה חתיכות מתכת

    אבל הוא נתן לנו רק עשר שקל

    והוא בכלל לא שקל את כל מה שנתנו לו.

    נתן חייך ואמר שיבוא מחר והלך.

    ככה שבוע שבועיים אנחנו מחפשים

    בזבל במקומות שכבר שנים לא חיפשנו

    ומצאנו הרבה ברזל חלוד שאספנו ונתנו ליצחק.

    כל פעם היה נותן לנו

    עשר – חמש עשרה שקל, מחייך אל עצמו והולך.

    ערב אחד ישבנו ככה אני מומו וקוקו

    במערה שלנו ושמעו מוזיקה

    ואני כרגיל שרתי ביחד עם הזמרים,

    אני אומר למומו וקוקו:

    תגידו בשביל מה צריך יצחק את כל הברזל הזה?

    איזה מזל שהוא משלם לנו בשביל הזבל הזה

    כל כך הרבה כסף בלי שום עבודה.

    מומו אמר שבטח הוא עושה לעצמו

    ערמות של ברזל כדי למכור אותה

    כאשר יהיה לו מספיק.

    אני אמרתי למי הוא ימכור את הזבל הזה?

    מי צריך ברזל חלוד?

    מומו חשב רגע ואמר אני לא יודע

    אבל מה אכפת לי העיקר שהוא נותן כסף.

    שיצחק בא למחרת אז מומו שאל

    אותו מה הוא עושה עם כל החלודה הזאת?

    יצחק חייך ואמר: סתם אני מוכר אותה.

    בערב שישבנו אמרנו שנלך לראות

    למי יצחק מוכר את הברזל החלוד.

    בבוקר תפס מומו את ניסים הנהג של המשאית,

    זה שתמיד מכוון את שפיכת הזבל

    לכיוון שלנו כדי שיהיה לנו נוח לנבור בערמה.

    ניסים אמר שיש מגרש גרוטאות

    של נוח ליד הצומת שם יש מנוף

    וכל פעם אחד הנהגים נשלח לקחת

    משם אמבטיה של ברזל לנמל חיפה

    וזורק את זה ישר לתוך אוניה של גרוטאות.

    אמרתי למומו שנלך

    למגרש של נוח נראה מה יש שם.

    שהלכנו לשם השער היה סגור

    וראינו מלא ערמות של ברזל זרוקות שם

    ומנוף מרים בכף שלו כמות ענקית

    של גרוטאות ומעמיס אותה על משאיות .

    מומו עשה למנופאי סימן ביד

    שיבוא לשער אבל המנופאי לא ירד.

    במקומו הגיע השומר שאמר לנו שנסתלק משם.

    אבל מומו שאל אותו כמה הוא יתן

    לנו אם נביא לו מלא גרוטאות חלודות.

    הוא ענה שייתן לנו עשרים שקל

    על כל קילו מתכת ואפילו חייך אלינו.

    הסתלקנו חזרנו לחיריה. מאז

    אנחנו אוספים גרוטאות מתכת חלודות

    לוקחים אותן על עגלה שבנינו.

    קוקו ומומו מושכים את העגלה

    ואני יושב למעלה ומכוון אותם

    עד השער במגרש של נוח.

    אנחנו מחכים שהשומר יבוא.

    הוא לא מתעצל הוא שוקל באמת

    את כל הגרוטאות ונותן לנו עשרים שקל

    על כל קילו של מתכת.

    טוב אני לא יודע לקרוא אבל אני

    מאמין לו שהוא שוקל באמת נכון.

    מאז שאנחנו מביאים למגרש של נוח את הגרוטאות

    אנחנו לא יוצאים עם פחות

    ממאה – מאה וחמישים שקל. ויצחק?

    שיצחק יבוא לחפש בעצמו גרוטאות

    מתכת בשביל עצמו"

    עד כאן סיפורו של יוסי (שם בדוי).

    ראיינתי גם ילדים אחרים

    וגם את יצחק "הגנב הזה" ואת לאון

    השוער במגרש הגרוטאות של נוח.

    שאלתי את כולם מה יקרה כעת כשהר הזבל ייעלם.

    תשובתו של יצחק: "אלך למקום אחר.

    לא חסר זבל במדינה שלנו".

     

     

    תודה ענקית לאיש יקר יוביק ניו-ג'רסי ארה"ב - על העריכה, הארגון, הסידור,

    העצות והליטוש הסופי. אין כמוהו בעולם

    דרג את התוכן:
      92 תגובות   יום ראשון, 27/5/12, 12:51

      אורי ולילה ("זאת התמונה שלך אורי")

      כתבה : בבתא בת שמעון ומרים ממחוזא

       

      הם נפגשו בפנימייה בשוויץ. השנה הייתה 1960. הוא אורי מישראל, כחול עיניים ובהיר שיער, מתולתל תלתלים רכים, בנם של בלה וישראל דובדבני. היא לילה מהממלכה הירדנית ההאשמית, עם עיני שקד שחורות ושיער שחור ארוך, בתו האהובה של ראשיד אל-קוריישי – שהתייתמה מאמה בלידתה.

      בשנת 1960, שלהי תקופת הצנע בארץ ישראל, עשה ישראל דובדבני חיל במסחר הבינלאומי. הוא מכר וקנה בסכומים גדולים. מובן מאליו שהיה יקיר צמרת מפא"י, מפלגת השלטון. בחייו הפרטיים היה איש צנוע הליכות ונחבא אל הכלים. הוא ניהל את עסקיו בצנעה ובשקט, דרש גם מאשתו שתנהל כך את משק הבית וכך חינכו שניהם את בנם יחידם.

      "אין צורך לנקר עיניים", הסבירו לילד הצעיר והמשיכו לגור בדירת שלושה חדרים במרכז תל-אביב.

      אורי סיים את בית הספר היסודי ועמד לפני המשך לימודיו בתיכון. על דבר אחד לא הסכימו הוריו להתפשר. הם החליטו שאת לימודיו התיכוניים לא יעשה בארץ. בהגיעו לגיל 14 נשלח אורי לפנימייה בשוויץ, פנימייה בה למדו ילדי עשירים מכל העולם. לפנימייה יצא שם עולמי בלימודי מדעים, מדינאות ובעיקר לימודי מנהיגות. זו הייתה פנימייה מעורבת לבנים ובנות.

      כך פגש בשנה הראשונה ללימודי התיכון את לילה, נערה ממשפחה עשירה המקורבת לבית המלוכה הירדני. אביה, סוחר עשיר, קיים קשרי מסחר עם ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ, סחר בכל סחורה אפשרית מתמרים ועד מכוניות. כמי שהסתובב הרבה בעולם ראה חובה לעצמו לשלוח את בתו היפה לפנימייה היוקרתית בשוויץ כדי שתקבל את החינוך הטוב בעולם.

      ארבע שנים ישבו אורי ולילה באותה הכיתה ליד אותו השולחן. שלוש שנים היו חברים הכי טובים. בשנה הרביעית נעשו נאהבים. חברותם הפכה לאהבה עמוקה וסודית.

      באמצע שנת הלימודים הרביעית, בתקופת החופש בה הגויים חוגגים את חג המולד והיהודים את חנוכה, באו הוריו של אורי לשוויץ לביקור. באחד הערבים הזמין אורי את לילה לארוחת ערב במסעדה מפוארת עם הוריו והציג אותה בפניהם כחברתו. 

      עם סיום הלימודים שבו אורי ולילה לארצותיהם, לא לפני שנשבעו אחד לשני לחזור ולהיפגש ויום אחד אף להתחתן. עוד הבטיחו זה לזו כי עד שישובו ויתאחדו הם יתכתבו אחת לשבוע. את ההתכתבות ביניהם הם סידרו דרך שירות דואר בשוויץ שהעביר את המכתבים ליעדיהם, היות שאז לא היה דואר ישיר בין מדינת ישראל לממלכת ירדן.

      במשך כל השנים שעברו מאז הם עמדו בהבטחתם ושמרו על קשר מכתבים, אם כי ברבות הימים הלכה תדירות המכתבים ופחתה עד שנהפכה למכתב אהבה וגעגועים אחד פעם בשנה.

      כשחזר אורי לארץ הודיע להוריו כי הוא מאוהב בלילה וכי הוא מתכוון להתחתן איתה ברגע שהדבר יתאפשר. אמו נחרדה ואביו נכנס להלם. הם החליטו להילחם בכל כוחם כנגד חתונה שכזאת.

      אביו עמד על כך שיתגייס לצה"ל כמו כולם. אורי התגייס לחיל קרבי ואחרי שנתיים של שירות יצא לקורס קצינים. הוא התקדם בסולם הדרגות, אפילו קיבל עיטור על אומץ לב שגילה באחת המלחמות, וכעבור חמש שנים סיים את שירותו הצבאי בדרגת סרן. מיד עם שחרורו הוא נרשם ללימודי מנהל עסקים וכלכלה באוניברסיטה.

      בשנה הראשונה באוניברסיטה הכיר את ענת וכעבור שנה וחודשיים נישאו. בתוך שנתיים מיום תחילת הלימודים נולדה בתו הבכורה מאיה ושנתיים אחרי כן נולדה בתו השנייה שרון.

      לילה חזרה לירדן והודיעה לאביה שהיא מתכוונת להתחתן עם אורי. האב, איש העולם הגדול ואדם נאור, כיבד את רגשותיה אך הבהיר לה כי לא תוכל לממש את אהבתה. בתוך שלושה חודשים הודיע כי מצא לה חתן מערב הסעודית. החתן מתאים למשפחה. הוא בנו של שייח עשיר ומקורב לבית המלוכה הסעודי. לילה קיבלה את הדין בהכנעה וחצי שנה אחרי שחזרה משוויץ כבר הייתה נשואה ובעלת בית מידות ענק בעיר עקבה הקרובה לגבול המשולש שבין ערב הסעודית, ירדן וישראל.

      שנה אחרי נישואיה נולד בנה הבכור מוניר ושלוש שנים אחרי כן נולדה בתה יסמין.

      בכל השנים המשיכו אורי ולילה להתכתב בסתר. הם הצהירו על אהבתם כי היא אהבת אמת שתימשך לנצח. בכל מכתב התגעגעו זה לזו יותר ויותר. בכל מכתב נשבעו אחד לשני שיום אחד יפגשו ויממשו את אהבתם, אהבה שטרם מומשה.

      יום אחד, מקץ עשר שנים לפרידה, הגיעה איגרת עם הזמנה לכנס מחזור של כיתתם בפנימייה בשוויץ.

      אורי נסע לבדו ולילה הגיעה מלווה בקרובת משפחה ובשני ילדיה כיאה לאישה מוסלמית נשואה.

      במפגש נכחו כמעט כל בני כיתתם שהגיעו מכל רחבי העולם. בתום המפגש, לאחר שהכל התפזרו, נשארו לילה ואורי לבדם.

      הם העבירו את הלילה בחדר במלון מפואר בעיר בזל ומימשו את אהבתם הסודית בתשוקה סוערת שכמותה לא ידעו מעולם.

      בתום אותו הלילה נשבעו להמשיך לשמור על אהבתם הסודית ולהמשיך להתכתב.

      ארבע שנים חלפו מיום הפגישה ויום אחד קיבל אורי את מכתב האהבה והגעגועים השנתי מלילה. אל המכתב הייתה מצורפת תמונה של ילד קטן. על גב התמונה כתבה לילה - "בני מחמוד ביום הולדתו השלישי".

      שלושה חודשים הסתובב אורי עם תמונת הפעוט בארנק. מפעם לפעם היה שולף את התמונה ומסתכל, תוהה בליבו מה לעשות בה.

      לבסוף התקשר לאמו והודיע לה שהוא מגיע אחרי הצהרים לקפה. האם שמחה מאוד לקראת הביקור. אחרי ששתו ופטפטו את הפטפוטים הרגילים על ענת והנכדות אמר אורי לאמו – "אני רוצה להראות לך משהו".

      הוא שלף את תמונת הפעוט מהארנק, הניח אותה על השולחן ואמר: "תסתכלי אמא! את זוכרת את החברה הטובה שלי לילה מהפנימייה בשוויץ, הבחורה שרציתי להתחתן אתה? זה הבן השלישי שלה ביום הולדתו. קיבלתי את התמונה הזאת לפני שלושה חודשים".

      אמו הסתכלה. מהתמונה ניבט אליה פעוט כחול עיניים ובהיר שיער, מתולתל בתלתלים רכים.

      פניה החוירו, שפתיה התחילו לרעוד והיא מלמלה "זאת התמונה שלך, אורי. זה בדיוק אתה כשהיית בן שלוש..."

      תודה מיוחדת ליובל חייקין, סקוטלנד על העריכה.

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        babta Bat-Simon
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS