
בליתי יומיים שלמים בבית מול הים , ממש ליד חדרה . כלום לא הפריד בין המרפסת לנוף הכחול . רצועת חוף נקיה , סירות דייגים מונחות על החוף , אנשים בצעידת בוקר , כלב רץ לגלים . נוף ישראלי . לא היה קשה להשתכנע לקחת את עצמי מהנוחות הממוזגת , רווית המוחיטו והקאווה , ולרדת לחוף לבלות עם עצמי . תודו , שאין כמו לתבוע כף רגל עמוקה ולראות את הגלים מטשטשים אותה עד העלמות .מתעלמת מהצמרמורת שמעביר בי חיכוך החול בסנדלים , ומתחילה ללכת לאורך החוף צפונה . הים גלי , עד גבה גלי כשפת החזאים , ופה ממרחק אפס, זה לא עוד סקופ חדשותי אלא מציאות , גל אחר גל אחר גל אחר גל . אותי זה מרגיע ומסעיר בעת ובעונה אחת . נזכרתי במנהג משפחתי משכבר הימים . תמיד אהבנו לשוטט על שפת המים ולחפש מציאות , מציאות שהגלים שטפו מארצות רחוקות , מאוניות חולפות , או סתם כאלו שנפלו מכיסים של אנשים . המציאות הן לא ממש מציאות , רק כאלו שמציתות את הדמיון - חתיכת החבל הזו שעוביה כעובי היד בוודאי נחתכה בגרזן עי מלח כלשהו לאחר שהעוגן הסתבך במשהו , והקרש הזה שמוטבע עליו כתובת בשפה קירילית בוודאי היה מארגז שהכיל בקבוקי וודקה ביצוא מרוסיה למדינות אחרות , והשרשרת הזו ,אני מניחה בהרהור אולי נתלשה מצווארה של נערה כשהניחה את ראשה על כתף אהובה , ממש אתמול . וככה זה הולך, הולכים לאורך הים, מסתכלים היטב , מזיזים בכף הרגל כל ערימת חול שחשודה בהסרת פריט כזה או אחר ובעיקר מקווים , אולי היום היוא יום המזל , אולי אמצא כאן מטמון אמיתי , שטר של כסף , שעון, קונכיה , משהו . הרחקתי כמה מאות מטרים , כבר ממש לא חוף מוסדר , כבר אין סמנים לנופשים , ולפתע מבצבץ מהחול , משהו מתכתי דמוי פרסה . מתכופפת , מנקה ובידי מנעול חלוד . מה למנעול ולחוף הים ? מי נעל פה משהו ולמה .? ואז נזכרתי בכתבה שקראתי לפני שנים שמתארת מנהג של השלכת מנעולים לים כתרופה לאהבות , כהבטחה לחיים משותפים . כמה רומנטי ,חשבתי , ללכת לקנות מנעול , לשים אותו בתיק , לסוע עד הים , לצעוד בחול , להוציא מהתיק , להתבונן בו ולרכז את כל הכוונה וכל התקווה לעתיד והווה טוב יותר ובטכס סמלי לקבע את המחשבה הזו בנצח עי השלכת המנעול לגלים . מי היה זה שהחזיק במנעול לפני ? מי היתה אהובתו , מה שם קרה ? סימני שאלה שלא יענו כנראה חשבתי . נעמדתי מול הים , ובכל הכוונה והרצון השלכתי את המנעול למים . והים גלי עד גבה גלי לפחות עד הודעה חדשה . כף לגולשים . שלכם רחלי .
.
|