צטט: בתיה רותם 2011-07-19 19:45:56

הריצה המוטרפת הזו קדימה, להספיק להשאיר חותם, להשיג, להצליח... להוכיח משהו, מה? שאני קיים? ואם לא יכירו בזאת האחרים, האם אינני? ומה מחכה לנו בהמשך? מן הסתם עוד המשך, עוד דרך שמסתיימת באופק, והאופק נשאר תמיד באותו מרחק מאיתנו...במה אנו שונים מכלבי הגייהאונד במירוץ הכלבים בדייטונה ביץ', הארנבת (המלאכותית היום, פעם נצודה טריה) נמצאת במרחק בטחון מהכלב הקרוב אליה ביותר, לעולם לא ישיג אותה. ואנחנו, בעלי האינטיליגנציה הניאו-קורטקסית, אמורים היינו להבין זאת מזמן, שממילא אין דבר למעט מה שנמצא כבר לידנו, ואנו, בתוכינו, למה לצאת לחפש אותנו אי שם?

מתי זה סבל וכאב (ואולי מצוקה וטרגדיה ) ומתי זה טראומה? ומה זה אם כך

פוסט טראומה?

שוב מילים שאנו רגילים להשתמש בהן בפזרנות רבה, הבה נקח אחריות על המילה, נחקור את האנרגיה והמשמעות שלה.

מדוע קשה כל כך לאנשים לתפוס את העומק והיופי של טבע התודעה ?

1.       טבעה של התודעה פשוט קרוב מכדי שנוכל לזהות אותו. ממש כפי שקשה לנו לראות את פנינו שלנו, מתקשה התודעה להביט בטבעה שלה.

2.       התודעה מעמיקה מכדי שנוכל לרדת לחקרה. אין לנו מושג עד כמה עמוקה היא יכולה להיות; לו היה לנו, היינו יכולים להבחין בה ברמה זו או אחרת.

3.       היא קלה מכדי שנוכל להאמין בה. כל שעלינו לעשות בעצם הוא פשוט לנוח במודעות העירומה והזכה של טבע התודעה, אשר תמיד נוכחת.

4.      היא נפלאה מכדי להכילה. האיסופיות שלה לא יכולה להתאים לדרך חשיבתנו הצרה. לכן פשוט איננו יכולים להאמין בה או אפילו לתאר לעצמנו שההארה היא טבעה האמיתי של התודעה שלנו