כותרות TheMarker >
    ';

    שירים וסיפורים



    אילנה וולקשטיין היילי סיפור
    תני לנו נשיקה‏,

    במשך ארבעים שנה ניטר לבי למשמע קולו.‏ שמו היה כקריאה לכל דמי הטפשיים.‏ עכשיו זקן דמי; איטי ועצלן הוא זורם בעורקי.‏‏ ארבעים שנה, נדמה כנצח, ובכל זאת, כשהוא מטלפן ומבקש שאפגוש אותו, אני תמיד אומרת‏, ‬כן,‏ אחוזה בצבת ההרגל, ואולי, עדיין, התפרצות אהבה? ‏אך באותו יום (אולי כדי להקניט), אינני אומרת ‏‬‏מיד כן, אני אומרת שעלי לברר את זה עם טדי.‏ באמת?“ הוא שואל, מופתע, “מה פתאום?“ שנינו יודעים שאינני צריכה לשאול את טדי‏,‏הוא יודע הכול עליו ועלי, ‏ואם טרוניה בלבו‏ הוא שומר אותה לעצמו.‏ טדי היקר שלי, כה גַשְמִי וחכם ומבין ונדיב -‏משאלתי היא:‏ ‬שאתה תלך לצידי ולא אצעד גלמודה לאורך‏
    כל הדרך הזאת.‏‬‏ שלא תתן לי לדמם‏‬ בין שיני ברזל חלודות‏ של מלכודות זעירות,‏ שעדיין אורבות לי‏ במקומות נסתרים ואפילו על ידי אלה‏‬ המתימרים להיות לי ידידים.‏ שלעולם לא תטיח בי מילים‏ קשות רק תֹאחז בידי וחום מגעך יזרום לתוך גופי וינסוך בי רגיעה.‏
    הוא מטלפן שנית ביום חמישי ‬ושואל אם אני פנויה ביום שישי.‏ עליו לראות אותי‏,‏ זה דחוף.‏‏ ‏"‬אני אוהב אותך‏, ‬בובה‏," ‬הוא אומר, קולו נמוך וסקסי. ‏טוב‏, ‬מזה, אינני מסוגלת להתעלם -‏ מי יכולה?‏ ‏”כן” אני אומרת, מחקה את מילותיה של מולי בלום, ”כן אהובי כן כן‏.”
    בערב, כשטדי ואני יושבים לארוחה קלה של לחם ומרק‏, שטדי בִשל (‬אני לא טובה במטבח, טדי אָשף.) אני אומרת, “מחר אני יוצאת איתו לארוחת ערב”. ‏‏‏גבותיו של טדי מתרוממות. ”עם מי?“ הוא שואל, פניו תמימות. "‬איתו‏," ‬אני נובחת בפה מלא מרק.‏‬ שפתיו של טדי מתכווצות בחיוך,"‬אוֹ‏, ‬איתו,‏“ הוא אומר נונשלנט, ושואל, “ומתי תחזרי?” ‏והוא מוזג לעצמו כוס יין נוספת,‏ כבר לגם שלוש כוסות, (אני סופרת.)‏ “לעולם לא‏," ‬אני אומרת, ומחליקה מהכיסא לריצפה וכאילו מתעלפת.‏ (זה מין משחק אבסורדי ביני לבין טדי‏ כשהאוויר בינינו נעכר. וככול שגחמותי יותר‏ איפנטיליות זה תמיד מצחיק אותו.)‏ הייתי רוצה, שטדי יאמר, ולו רק פעם אחת,‏ שמספיק, יש סוף לכול דבר, שאני אשתו, ועל אישה להיות נאמנה לבעלה.‏ אבל כשטדי נשא אותי לאשה‬ הוא ידע שהוא עושה עסקת חבילה. ‏‏אז אני נותנת לו נשיקה ונשבעת בלבי להתנקם בשניהם לילה אחד כששביל החלב יהיה ריק ומאובן, ריק ומאובן, כמו אז,‏ לפני ארבעים שנה, כְשנִנְטַשְתִי על ידי אהובי‏‏‏ על חוף ים חרוך, להתפתל ולהצלות בשמש טרופה, ואני זוכרת איך זה היה: מְסוּממי שמש נפגשנו‏, ‬אז‏, ‬על שפת הים‏ והוא הִבִיט בי במבוכה‏, ‬ושאל‏, ‬אפשר?‏‬ ואני אמרתי‏, ‬כמובן‏, ‬וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי.‏ הוא חייך וישב קרוב‏, ‬לא נוֹגע,‏ משחק בלי משים בקוֹנכיה.‏ הקשיבי לקוֹל הים‏, ‬הוא אמר והצמיד את הקוֹנכיה לאזני.‏שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי:‏
    הזהרי‏, ‬הזהרי. אך עוד באותו יום‏ נע גופו על גופי‏‬ ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי תחת גופי העירום רתח‏ חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום,‏ זע‏, ‬מתפתל בלהט-חלום.‏והוא לחש תאווֹת לתוך צווארי,‏‬ואני בערתי‏, ‬מוחי רקוע רסיסי צדפים,‏‬והים רוֹחש‏, ‬לוֹאט‏, ‬הוֹמה ונוֹהם,‏ והרוח נוֹאקת ללא רחם.‏ ואז הוא ניתק מגופי‏, ‬נעמד,‏ מביט בי מלמעלה כמו ממרחק‏ ומלמל במבוכה תודה‏‬ והלך לדרכו.‏ הבטתי בגבו המתרחק וראיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו
    והים מתנפח‏, ‬קוצף בזעם קדומים בתוך גליו צפים פגרי דגים והוא גועה בצער‏, ‬נוהם ונוהם
    והרוח נואקת ללא רחם...‏
    ‏ כך, כשהוא מטלפן ביום שישי‏, קולו משאיר אותי אדישה,‬‏ ונפשי כבויה,‏ אבל אני אומרת שאפגוש אותו בריץ בשבע לארוחת ערב‏‏ מה לעשות? אהבה של ארבעים שנה,‏ אפשר ככה לכבות?‏ ‏‏"‬אאסוף אותך מביתך‏," הוא אומר. טוב,” אני משיבה, (וצורחת על עצמי, ‏‏ואילו הייתי יכולה, הייתי מחטיפה לעצמי סטירה,) שוב הנצחון הוא שלו, שוב ידו על העליונה-‏‏בוודאי. אבל לבי נשאר קר.‏ קר? אז מה הזימזום המוזר באצבעות רגלי, והדופק כמו מפוח הולם ברקותי? ואז הקול החרישי שוב מלחשש במוחי:‏ אין לי עוד מילים רבות אליך‏‏ אך כשראשך בחשכה חלומות יבער גלי הים ההוא ילכְכו עבר,‏ פני אישה-ילדה תַלְהֵטְנה לילךָ ובחושך תגע על פני בכפך.‏ תהֶזֶה בְחֹוף בו מְסוּמַם-שמש היית,‏תתמוגג לרגע לְזִכְרוֹן גוּפֵנו תשתה עד תום את שֶׁנוֹתר מאהבתנו ויהיה זה ההוֹלֶם הַאחרֹון של דמך כאילו אנחנו שוב, כאילו אני איתך.‏
    ‏ יום שישי.‏ בבית הספר המורים עצבנים, עייפים משבוע דחוק רוצים הביתה- גם הילדים,‏ וכמובן, גם אני.‏
    כשאני נכנסת לביתי, אני זורקת את תיקי על הספה,‏ וצועדת ישר אל המראה, מעוותת את פני ואומרת בקול: ”מראה מראה‏, ‬שעל הקיר ‏מי היא הטיפשה בכל העיר?“‏‏
    ‏פני מביטים בי מתוחים וממורקים,‏ אז מה אם היתה לי קצת עזרה עם מתיחה? ”כמה שאת נרסיסיתית, מלחשש הקול האחר במוחי: ”אחרי הכל, איש לא גָבָה מיופייךְ, אפילו כלב לא אָמַנְתְ, רק אל עצמך נטְפָלְתְ, איך אני נרְאֵת?‏ מה דמות לי היום?...‏“די, תסתלק, תן לחיות!“ אני צווחת ואוטמת ‏את אוזני בכפות ידי ומתחילה לבכות.‏
    לא מחליפה את בגדי, לא מסירה את האיפור מפניי,‏ הולכת אל החלון, ומתישבת בתוך כורסת העור השחורה‏ ‬‏‬מציתה סגריה ובוהה לתוך הרחוב - כמה יפה: ‏סתיו נדיב אך עגום בוהה בי בחזרה. עצי האדר עומדים עירומים ובודדים באור חיוור‏ והצפורים הן רק הזיה רחוקה של מַשהו עליז ורך‏. אני מביטה בצללי הערב מצעפים את העיר ומנסה לאטום את מחשבותי המציקות,‏אך הפיטפוט במוחי לא חדֵל, מזמזם כמו אלפי צרעות, זכרונות של פעם, כשהכול היה אחרת, והקול החרישי מלחשש,‏ זוכרת? ‏שם, בין עצי הלימונים, והגפנים,‏ דרך זריחות להבים, לא הלכנו לשווא,‏ פנינו מופנות היו אל השמיים ובעיננו זרחו כוכבים...‏בוודאי שאני זוכרת, כיצד אפשר לשכוח?‏‏ עכשיו, הייתי רוצה לחיות בדממה עצמית
    להיות סגורה בתוך חבית להוציא את הראש בזהירות,‏ לנשום את האור לחייך אל ציפור
    ושוב לצלול אל הדממה ולחשוב, בלי לראות לא לצַפות רק להיות, כי מי אני, חוץ מדם ורקמות ומֵח-עצמות, ושיער וגידים, וורידים ותאים נמקים...‏אך כאן, נעלם הקול, כי פתאום, מבעד חלוני‏‏ אני רואה שיכור מתנודד ברחוב,פניו מנופצות לאלפי רסיסים, תקוותיו נשכחו‏ ומתו. הוא מתיישב על קיר הבטון הנמוך ליד שער ביתי, ובאצבעות רוטטות מנסה להצית סיגריה‏.‏ אבל הרוח מנצחת. הוא יורק, הוא מקלל‏, הוא קם, ‏‏‬הוא לוגם מהבקבוק ומתחיל למעוד, אך מייצב את עצמו ולא נופל‏. ‏‏‬(טדי מתרה בי לעתים תכופו‏ת לא להכניס "זרים‏" לביתזה מסוכן‏," ‬הוא אומר‏.‬ ”יום אחד יאנסו אותך.” הוא מכיר הֵטֵב את חולשתי לחלכאים ולנדכאים, לחסרי הבית והאומללים...(אך זה נושא בפני עצמו.)‏ ‏טדי עצמו, אוהב את היין חזק ואדום.‏ בינתיים מתרחק השיכור ונעלם לתוך הערב, ‬נושא עמו את דמותו הרצוצה. ‏נערה יפה עם פודל קשור בסרט קטיפה אדום‏ מתעכזת לאורכו של הרחוב,‏עיניה חלומות וחיוך טיפשי על שפתיה.‏ גבר צעיר, חבוש כובע בייסבול הפוך, פוגש אותה.‏ הם צוחקים ומתנשקים‏, הקובע נופל, ‬הפודל נובח,‏אבל הם עסוקים; עומדים מחוץ לחלוני גופותיהם צמודים והם לוקקים בתאווה אחד את השֵנִי.‏‏ ‬הזהרו מֵהַמָעָרְבֹולֹות‏, ‬אני רוצה לצעוק‏, האהבה איננה מה שאתם חושבים‏. אבל הם מתפוגגים לתוך ערפילי הדלוזיה.‏
    כשטדי בא הביתה, ‬ערב עמוק כבר אסף את העיר אל תוך צלליו הרכים. העולם ‏שקָט.‏ ‬עצי האדר מחוץ לחולוני נהיו לנשמות‏. ”אהובתי‏, האחת ויחידה שלי," ‬אומר טדי,‏“ וטורף אותי בנשיקות. ‏‏אני מחביאה פני בשקע צווארו ומתחננת אֵלַיו, שלא ייתן לי ללכת
    איתו -‏‬ לשמור אותי בביתי החם והבטוח.‏ אבל טדי חרש לתחינתי‏, ‬כי‏, ‬כמובן, אני אומרת את זה רק בתוך ראשי.‏ אז היו אתם שופטי והגידו, ‬האם אין זה מגיע לי?‏‬ יש חתך בלבי‏-‬פצע ישן נושן, אם יפתחו את המוח שלי יראו מקומות שרוטים וזבים ואת האש הישנה שעדיין בוערת בי כי אין מספיק אדמה כדי לכבותה...‏‏
    השעה שבע.‏ אני מחכה.‏ פעמון הדלת מצלצל.‏ אני לא זזה.‏ ‬טדי שולח אלי מבט‏ משועשע. אני מושכת בכתפיי.‏ טדי קם ופותח את הדלת ומי חושבים אתם עומד‏ בפתח, עם חיוך רחב ועיניים בורקות, אם לא אבירי הזקן.‏‏‏‬ הוא מביט בטדי ובי ומחייך אלינו בשקט.‏
    ‏"את מוכנה‏, ‬בובה?“ הוא שואל ברכות, ואז, הוא לוחץ את ידו של טדי ואומר,‏ ‏”‏היי טד, טוב לראות אותך.” ‏”שב,” אומר טדי, “תשתה משהו?“‏ ‏‏”לא, תודה,” הוא משיב, “אולי בפעם אחרת, טד.“‏‏‏ ‏ ‏‏‏‏"‬בַיי‏," ‬אומר טדי שלי, “תהנו,” והוא מלטף את ראשי,‏‏ כאילו הייתי הבת שלו, ונותן לי נשיקה חפוזה. ‏ לבי נאנק. וכשאני הולכת אל הדלת, אני מועדת על השטיח
    (כמו השיכור. זוכרים?) וכמעט נופלת - ‏ארבע זרועות נשלחות לעברי ואוחזות בי.‏ אבל אוזני מצלצלות ואני מתחילה לנחור. אני בועטת בקיר.‏ איש לא רואה, איש לא מבחין, כי זאת אינני אני -‏ זאת רק רוחי. אני יורה בטדי מבט רצח, ‏אבל הוא רק מחייך וצובט את לחיי, ואני‏ מתה להחטיף לו סטירה, אבל מייד הקול המלחשש בא להזכיר לי, שכשפגשתי את טדי: ‏‏‏‏
    הוא בא באפלה ואחז בידי והוביל אותי, כלה, לתוך האור, שבתחילה היהרק הבהוב מהסס
    ואחר פרץ והדליק צל מופלא.‏‏‏נכנסנו. וידו לא עזבה את ידי והוא נשם את נשימתי והיה בפנים איתי.‏ ואף כי ידעתִי ‏שאשוב לאפלה החלקתי לתוך השלווה של ידו האוחזת בידי.‏
    וככה זה:‏ הוא ואני יוצאים שוב לתוך הלילה -‏ כה רחוק מאותו החוף הלבן הלוהט
    שם פגשתי בו לראשונה‬ לפני ארבעים שנה.הוא אוחז את ידי ואומר בפעם המליון ואחת,‏
    “את כל כך יפה‏, ‬בובה‏." אבל אני לא כל כך זריזה,‏ אני עדיין חושבת על השיכור‏, על טדי‏ ‏ו‏על העלמה מוכת האהבה.‏ הוא נושק לי וכולם דוהים חוץ מטדי.‏"‬אני אוהב אותך‏," ‬הוא אומר, קולו עמוק ומלטף ויציב-‏‬‏ופתאום נעלם גם טדי‏ שלי, ‏ועולמי מתהפך כמטורף. את יתר הערב יספר לכם הקול האחר.‏ הקשיבו בבקשה!‏
    יתר הערב היה תותים בקצפת, אורות עמומים ושמפניה וורודה ברעל-חלומות מהולה,‏ וחלזונות אפורים מוגשים על טס-דם חלקלקים ורפשיים כמֵי-שוֹפכין.‏‬ לחשושים מתערסלים באוויר-כבד-עשן וזכרונות אהבה אורבים בכל פינה‏ומגע ידי-צל מוכרוֹת, ומילים משקרות. צללים חלולים מגחכים רחב כמו עדת צבוֹעים בלילה מכוכב‏‬. הזמן מכושף‏. אני בוהקת, אני ממריאה אבל הערפל בינינו כחומה ואני שונאת וגופי נקרע.‏‬ ריפרוף שפתיים באפלה, כרפרוף כנפי-עש, ומְאִיש שחור כמו לָבָה מהר אָפֵל פורצים שירי אהבה שנשכחו אפילו-מאֵל...‏פתאום אני חשה הבל פה חורך‏ ושומעת ‬לחישה,‏‏”את איתי אהובה?” ואני יודעת, שוב הִגיע רגע של פרידה‏ וליבי הופך לאבן חלקה.‏ פְרִיקִי הַה?‏
    וכאשר בעשר‏, על מפתן ביתי, הוא נושק‏ את שפתי בטרוף חייתי, ונוטש אותי, כתמיד.
    ‏(אישתו מחכה.אני מתישבת על המדרגות, מטמינה את ראשי בידי
    ואט אט חוזרת אל עצמי.‏וכשאני נכנסת לביתי, אני מוצאת את‏ טדי שלי, עדיין יושב ובוהה במסך הטלויזיה כמכושף -‏ זה טבעי, הוא לוקח את כל העניין כמובן מאליו.‏ ‏"‬היי‏, ‬אהובתי‏," הוא אומר, “בילית יפה‏?"‏‬ הוא איננו מתבדח, אבל אני מגלה מאין מתח בפניו.‏‏"‬שתיתי המון שמפניה והיה מהמם.“‏ טדי צוחק, פניו נרגעות. “תני לנו נשיקה אהובתי?“‏ הוא אומר‏וטופח על ברכו. אני הולכת אֵליו, מתמקמת בחיקו וכורכת זרועותי סביב צווארו,‏ כאשר קולו העמוק של ההוא עדיין מהדהד בתוכי,‏‬ והשמפניה בלבול גדול פורח מזמזם במוחי.‏
    ‏‏‏‏‏‏”את אוהבת אותי?” שואל טדי,‏ כשהוא נושק את עיניי.‏ מספיק‏! ‬נמאס לי להיום!‏ ‏‏אני רצה לחדרי‏‬ מוציאה את הבונג ממקום מחבואו שואפת עשב בתאווה עד שאני לגמרי מסטולה
    ‏‏‏ואז, אני משירה את בגדי‏, ממלמלת קללה‏ וכתולעת משתחלת לתוך המיטה וקוברת ראשי בשמיכה.‏‏כי אבוי לי אבוי‏‬ איזו עירבוביה עלי לסיים איכשהו את הפרשה...‏אבל,‏ חבל על הטירחה כי אני אוהבת את שניהם‏ ויודעת שלעולם לא אעזוב לא את טדי שלי‏ ולא אותו...‏







    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שישי , 8/2/13, 23:03

     עם תום החגיגה

     

    עם תום החגיגה

    לפתע ראיתי בערב האטום את האור‏

    מצאתי מקלט באהבה

    אך עם תום החגיגה‏,

    בשקט של גנב‏,

    זחלה הבדידות עָגְנָה בתוכי

    שלווה‏, ממארת‏, מוצצת‏,

    מחייכת את חיוכה האירוני‏:

    אַת שלי‏.

     

    מכובד הפרידה הפך לבי לבן

    כאֵד-ענן‏. 

    מצער שנחת עלי כמלאך רע

    אני משקיפה אל תוך‏ 

    ממדיו הממוטטים של הרגע‏.

    מתוך תהליך נבילה דוהר‏ 

    אני שולחת מבט דהוי‏ 

    אל עָבָר-הפריון

    נגזר עלי

    ‏(לעולם‏) 

    להיות

    שפחה‏ 

    לאהבה‏.''

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום חמישי, 20/12/12, 17:37

      צטט: IlanaHaley 2012-10-27 00:30:19

      צטט

       

      HAGAR IN THE DESERT

      (From the collection ballads of a land)

       

      A single tear stung her eye, 

      In the day‘s draining desert heat,

      In the chilling and cold, silent night -

      In her loneliness

      In her wandering;

      Hagar walked and walked, 

      Walked and wailed,

      She yelled to the moonshot stars,

      She cried to the desolate sun - 

      Hagar spoke to her unseen God,

      And to the boy, 

      Born of her body, 

      As tears washed down and fell

      Into dry, aged and comforting earth –

      And she softly floated down, 

      Resting, with outstretched arms

      Up toward unseen Heavens, 

      While, Ishmael, her son,

      Slept at her side.

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

      http://cafe.themarker.com/image/2632804/
       2012-06-24 01:27:08

      m>

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שבת, 27/10/12, 00:30

        צטט

         

        HAGAR IN THE DESERT

        (From the collection ballads of a land)

         

        A single tear stung her eye, 

        In the day‘s draining desert heat,

        In the chilling and cold, silent night -

        In her loneliness

        In her wandering;

        Hagar walked and walked, 

        Walked and wailed,

        She yelled to the moonshot stars,

        She cried to the desolate sun - 

        Hagar spoke to her unseen God,

        And to the boy, 

        Born of her body, 

        As tears washed down and fell

        Into dry, aged and comforting earth –

        And she softly floated down, 

        Resting, with outstretched arms

        Up toward unseen Heavens, 

        While, Ishmael, her son,

        Slept at her side.

         

         

         

         

         

         

         

         

         

         

         

         

         

         

         

        http://cafe.themarker.com/image/2632804/
         2012-06-24 01:27:08

        m>

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום ראשון, 30/9/12, 22:52

          http://cafe.themarker.com/image/2429828/
          ''

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שישי , 28/9/12, 20:29

            צטט: נורית-ארט 2012-09-28 18:16:33

            פייסטוק 6 (Facetalk) – דיוקן זו דייקנות?

             

             

             

             

             

            ''
              מסדרת דיוקנים - דיוקן עצמי - 'דו קיום' - תחריט - נורית צדרבוים 2011

             

             

             

            "במילה 'דיוקן' שומעים גם את המילה דיוק.

            האם זה אומר שצריך לצייר את הדיוקן בדייקנות, בעמלנות, ובדיוק כמו שהוא נראה לעין? האם הכוונה במילה דייקנות, היא להעתקת המציאות?

            אני אומרת לא.

            במילה 'דיוקן' שומעים גם את שמו של האל היווני 'דיו אייקון' כשהמשמעות שלו היא 'כפל דימוי' או 'כפל דמות'.

            אם כך, זה בדיוק כמו המשמעות של המילה 'פנים' בעברית. שמדברת על ריבוי (פן, צד, צדדים).

            מכאן נובע שהמילה דיוקן מבקשת מאתנו לדייק בהבנה ולדעת שלפנים הנראות יש הרבה צדדים. פָּנים וגם פְּנים.

            דווקא הציור הוא זה שיכול לעזור לנו לחשוף את זה.

            צייר שעוסק באופן אינטנסיבי ועיקבי בציור דיוקן עצמי, מציג בכל פעם עוד ציור, ובכל פעם ציור אחר. מהפנים של עצמו הוא מפיק בכל פעם עוד ציור, ובכך הוא למעשה ממחיש את המשמעות של הריבוי במילה פנים".

             

            העניין הזה של ה'דיו' - 'דו' - 'כפל הדמות'  הוביל אותי כמובן לתובנות של ריבוי ה'אניים' שקיימים תמיד באחד שאנחנו, כפי שכבר העליתי זאת ברשימתי הקודמת  ' פייסטוק 5 - למה את מציירת כל כך הרבה פנים?. כאן אני רוצה להוסיף עוד מימד לאותו ריבוי.


            יש לי סדרת עבודות, בתחריט והדפס ( שגם הוצגו לאחרונה בתערוכה - 4X4 הדפס +), שלהן 'דו קיום'. בעבודות אלה אני מציגה, שוב, ציורי דיוקן עצמי כשבהם דמות הדיוקן מופיעה פעמיים ויותר באותו ציור. לפעמים בהיפוך ובכך היא מרמזת על השתקפות. הקיום של הדיוקן בריבוי על אותו דף, על אותו פורמט, באותו מרחב, מרמז גם הוא על אותו עניין, שמדבר על ריבוי החלקים של ה'אני' שקיימים בנפשו של האחד. יונג מלמד אותנו שהשלמות הנפשית, הרווחה הנפשית, הרגשת המימוש וההגשמה העצמית יכולים להתממש כאשר כל אותם חלקים פנימיים יכולים לחיות יחד בשלום. ואני מוסיפה על כך ואומרת  בדו - קיום.

             

            הנה מספר דוגמאות משל אותם תחריטים

             

            http://cafe.themarker.com/image/2673313/

            מתוך סדרת עבודות דיוקן עצמי - דו קיום - תחריט והדפס - נורית צדרבוים 2011 

             

             

            http://cafe.themarker.com/image/2673314/

            מתוך סדרת דיוקן עצמי - 'דו קיום' - תחריט והדפס - נורית צדרבוים 2011

             

             

             


            את הדברים שציטטתי בראש רשומה זו, כתבתי בסטטוס קצר בפייסבוק – בדף האוהדים שלי. אחת הקוראות /חברות הגיבה עליו כך בזו הלשון:


            "אני בעד הדייקנות. אחרת זה כבר פירוש של הצייר למה שהוא רואה"


            אישית אני אוהבת את זו שהגיבה. אך בדבריה כאן, אודה ואומר, היא נפלה לי כפרי בשל לרשת. אלה הם בדיוק מסוג הדיונים שלהם אני מצפה. זו ההזדמנות "להרביץ את תורתי". ולכן הסתערתי על תגובתה ועניתי:


            "הרי כל העניין בציור הוא הפרשנות. מה תפקידו של צייר שמתבונן במציאות אם לא הפרשנות שלו? אפשר להיות דייקן ביחס לעבודה שלך עצמך, אבל הפרשנות והראייה האישית של הצייר היא כל העניין? אם את מתכוונת לדייקנות בבחינת העתקת המציאות, אז בשביל זה אין צורך בציירים יותר, יש מצלמות. ציור זו חקירה, וחקירה מניבה פרשנות. דייקנות (במובן של העתקה ) זה הפשט, פרשנות זה הדרש"


            היא חושבת שהדייקנות משמעה להעתיק את המציאות ונדמה לי ששמעתי מתוך דבריה, הסתייגות מעניין הפרשנות. כמובן שאני אינני חושבת כך. פרשנות זה לב ליבו של כל עניין היצירה. עיניו של האדם היוצר, באשר הוא, רואים את העולם בעוד צורות, רואים גם את הנסתר שבגלוי ומפרשים לנו את הגלוי. זוהי מתנתו של האמן לעולם. פרשנות.


            והדיון שם לא הסתיים והיא המשיכה:


            "אני מבינה מה שאת אומרת אבל תארי לך בתקופה שלא היו מצלמות והוזמן צייר לצייר דיוקן, מה היה קורה לו נתן פרשנות משלו? הרי היו עורפים את ראשו".


            וטוב שהיא המשיכה, כי גם אמירה זו שלה, גרמה לי להרחיב את הדיון ועל כך עניתי לה:


            "אז זה היה ברור. אז תפקיד הציור היה לייצג את המציאות. מאז חלפו בערך 500 שנה ואני מדברת על היום, על עבודת הציור כפי שאני רואה אותה וכפי שעוד רבים אחרים רואים אותה מזה כמאה שנה. מה עשה ואן גוך? הוא העתיק את המציאות ? או שהוא נתן לה פרשנות משל עצמו? התשובה ברורה. וזה כל היופי. משום שבדרך זו הוא הרחיב את המציאות והעשיר אותה. את ראשו של ואן גוך אמנם לא ערפו (הוא ערף לעצמו את אזנו) אבל לא קיבלו אותו אז באמת. כי זה היה חידוש נועז. מאז עבר זמן רב, והיום עבודותיו שבהם הוא מדייק, אבל הוא מדייק אך ורק לצו ליבו ומוחו, שוות מיליונים".

             

            ''

            דיוקן עצמי - ואן גוך - 1887

             

            האם ואן גוך העתיק כאן את המציאות? האם הדיוקן שלו הוא מדוייק בהתייחס לאיך שפנים נראות במציאות? ברור שלא. כי ואן גוך התבונן במראה, ראה את פניו שלו, ומתוך ההתבוננות שלו בפניו הוא צייר ציור. הדיוקן שמובא כאן הוא ציור. קודם כל לפני הכל זה ציור. ציור של דיוקן. והוא אכן דייק. הוא דייק על פי צו רוחו המציירת. הוא דייק בהכנת הציור, הוא דייק לסגנון הייחודי לו, לקו השלו, למקצב שלו, לצבעוניות שלו. הוא הקפיד ודייק בהכנת הציור. אך הוא לא עסק בהעתקת המציאות. הוא שקד על ההתבוננות. ואן גוך צייר מתוך המציאות, אך התייחס אליה כאל מקור השראה.

             


            לפעמים קורים גם בפייסבוק דברים טובים. אלה הם הרגעים שבשבילם שווה לבזבז 'לייקים". רגעים אלה הם המקומות שבהם החבר שלך לא מסתפק ב"לייק" או ב"מקסים" או ב"נפלא", אלא מפעיל חשיבה. קורא, מתבונן, שואל, מתווכח. אלה הרגעים שאתה מבין שהיה שווה לשלוח סטטוס לחלל הרשת, ומתפתח דיון, שבעיני הוא אפילו שווה ציטוט, כפי שאכן אני עושה כאן.

            ואכן הדיון שלנו נמשך. וחברתי עונה לי:


            "הכל אמת (והיא מתייחסת לתשובתי שמצוטטת כאן למעלה), אך התחלנו במה הפרוש של דיוקן? ולדעתי צדקת. התכוונו לדיוק בציור, כי הצייר היה הצלם של פעם. ברור שאני מקבלת פרשנויות אך תסכימי אתי שאף אחד לא יסכים שיפרשו את פרצופו אם רצה לראות את עצמו בתמונה כפי שהיא במציאות שהוא רואה במראה".


            אחד המשפטים שהפריעו לי היה "אך תסכימי אתי ... וכו'"

            למה? אני חייבת? לא ממש מסכימה על אף בקשתה המנומסת של חברתי, שלמרבה הפלא, היא דווקא כציירת כלל וכלל לא מעתיקה את המציאות.

            והנה תשובתי:


            "אני מסכימה אתך שאדם שרוצה שציירו את דיוקנו וינציחו אותו יפנה לצייר שהוא סוג של אומן שמטרתו ותפקידו להעתיק, לחקות, ולייצג את המציאות. אבל בעידן שלנו כבר כמעט אין צורך כזה, כאשר לכל אחד יש מצלמה ואינסטגרם וכו'. שימי לב שגם בתכניות הטלוויזיה של אלדד זיו, ציורי הדיוקן הם לא ממש דיוק של אחד לאחד (על אף שיש גם כאלה). לסיכום, אני מסכימה אתך שבמילה דיוקן מסתתרת גם המילה דיוק. אני רציתי להראות פן אחר ונוסף."

             

            ועוד אני רוצה לומר. שהמילה דיוק, שאותה נדמה היה שהיא נשמעת מתוך המילה 'דיוקן' בכלל לא נמצאת במילה האנגלית Portrait - והרי גם כשמציירים ב"אנגלית" זה דיוקן- פנים - דמות של אדם.

            במילון המילה דיוק מוגדרת כך: דייקנות, הקפדה, קפדנות, התאמה, נכונות, היצמדות למקור.

            והגדרת המילה דיוקן היא: קלסתר, פורטרט, מראה פנים, דמות, צורה, תבנית, בבואה, סמל.

            נראה שהמילון לא מנסה אפילו לקשור בין שתי המילים, בשורש או בצליל הזהה.

            ספרים שעוסקים בנושא זה כותבים ומסבירים ש" דיוקן או פורטרט הוא ציור, צילום או כל ייצוג אמנותי אחר של אדם. דיוקנאות מציגים לרוב את פלג הגוף העליון ובדרך כלל אינם מקושטים מאוד. מטרתם היא להציג את החזות הכללית של האדם, ולעתים להוסיף לו תובנה אמנותית לגבי אישיותו". המשפט החשוב בעיני כאן הוא "לנוסיף לו תובנה אמנותית לגבי אישיותו" - זו הפרשנות, וזה גם המימד הפסיכולוגי המתלווה לציור דיוקן.


            ואני בכלל לתומי רציתי לשגר לפייסבוק סטטוס אחד קצר ושנון, והנה קיבלתי דיון. דיון שבסופו של דבר נכנס כבר מבחינתי לקטגוריית 'הפייסטוק' – כלומר, עוד שיח בענייני דיוקן, כפי שהבטחתי שיהיה ב 'פייסטוק'.

            וזה לא הכול.


            ואני בכלל שמעתי עוד משהו במילה 'בדיוקן' . שמעתי -   'בדיוק כאן'.

            כך טבעתי את השם של דף האוהדים שלי בפייסבוק – ולו קראתי 'נורית צדרבוים – דיוקן בדיוק כאן' (מוזמנים להכנס אליו)

            ובמה הוא עוסק? מה המטרה שלו?


            בדף זה, אני מעלה תכנים שעוסקים ונוגעים בענייני דיוקן.


            • אני מציגה שם סדרות של סרטונים שבהם אני עונה על שאלות ישירות ששואלים אותי ביחס לסדנאות שאני מקיימת בנושא של התפתחות אישית, העצמה, חקירה וגילוי עצמי באמצעות ציור דיוקן עצמי (סדנאות דיוקן עצמי באתר 'נורית ארט).

            סרטון כדוגמת זה -לחץ       ">כאן

             

            • אני מציגה סרטונים ואלבומי תמונות מתוך עבודות שלי עם קבוצות, יחידים, סטודנטים, ועוד.
            • לדוגמא - הסרטון הנ"ל.

             

            ''

             

            • אני מעלה במסגרת 'דיוקן ליום' ציורי דיוקן של המשתתפים השונים ומאפשרת לחברים שצופים בדפים אלה להגיב, לנתח, לשאול, לספר, לאהוב וגם לא.

            לדוגמא : 

             

             

            ''

             

            עבודה של אחת המשתתפות בסדנאות

            כשפרסמתי את הציור כתבתי סטטוס קצר וזה לשונו:

            "כשמסתכלים על הפנים ועל אברי הפנים כמערכת של צורות וצבעים - אפשר ליצור מפה חדשה של הפנים שמגלה גם את הפנים (תוך). אפשר לטייל על המפה הזאת בין שביליה ולגלות מחוזות חדשים".

             

            וקיבלתי שלל תגובות.

             

            א' כותבת כך:

            "וואו, אכן שדות .. אולי זכר מ"אמא-חיטה"

            ברור שעשיתי לה 'אהבתי'.


            חברתי שאותה אני מכנה נ' - שעוקבת בדריכות אחר כל פירסום שלי ומגיבה כתבה כך:


            "בחורה "טכני קולור".....עין אחת צוחה ....ועין שניה - בוכקת.....באמת מחולקת לחלקות "גידול " של גידולים שונים. הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו...כרגע עוד אין רינה. סנטר ייצרי אבל הפה מנוע מלהגיב. בציפיה."

            ולמה היא כתבה לי 'בצפייה'? כי זו חברה שטורחת להגיב ולכתוב, ואף פעם לא מוותרת. היא תמיד מצפה לתגובה.

            ולכן כמובן הגבתי לה:


            "אהבתי את הרעיון של 'חלקות גידול'. הרעיון הזה של לחלק את הפנים מבלי להתייחס למציאות, אלא להפוך את הפנים לציור, הוא מאד מעניין בעיני. אני רואה בזה הרבה חופש והעזה - וזה משיק לרעיון שלך על 'טכני קולור'. כלומר חופש, עושר וצבעוניות. ובעניין הרינה, אני מוצאת שהרינה באה מכיוון הצבע ולאו דווקא מההבעה, מאחר והציור הוא לא העתק מן המציאות, הוא רק מתבונן ומסתמך על המציאות, אז ההבעה הופכת להיות חלק מהיבטוי הציורי. ותודה לך שאת מרימה כל בוקר, בזמן 'דיוקן עצמי' - את הכפפה. אין עלייך"


            והשיח המשיך, אך כאן הבאתי רק טעימה. הסקרנים מוזמנים, כאמור, להכנס לדף האוהדים ולגלגל בו ובציר הזמן שלו לפנים ולאחור.

             

            מדי פעם, אני מעלה שם גם ציורי דיוקן עצמי משלי, ולרוב קושרת זאת עם שאלה כזו או אחרת שנשאלתי.

            וכאן זו ההזדמנות לגלות את אוזניכם ולספר, שלא תמיד השאלות הן אמיתיות. רבות מתוכן כן. אחרות הן שאלות יזומות, שידוע לי שהן קיימות ונשאלות, ואותן אני מעלה כתרוץ וכטריגר להתחלה של דיון.


            בנוסף אני מעלה שם גם שירים וציורים משלי שעוסקים בנושא דיוקן.


            ובהמשך אף אצטט ואעלה שם ציטוטים קצרים מתוך עבודת הדוקטורט שלי – כאלה שאני חושבת שיש בהם עניין לציבור ( ציבור שמתעניין בתחום זה).


            זה מה שהתכוונתי כשקראתי לדף שלי 'דיוקן בדיוק כאן'. הדיוק הוא בזה שהדיוקן הוא כאן (שם).

            ואם מישהו מביניכם נמנה על אותם סקרנים אתם מוזמנים להצטרף לדף אוהדים זה – פשוט להיכנס לעשות 'לייק' – ואני מבטיחה שיהיה שם (וכבר) מעניין.

             

            בהקשר לדיון זה, מעניין להציג עבודת דיוקן של אחד הציירים האקספרסיוניסטים הידועים. ציירים אלה עסקו בציורי דיוקן, מה שעניין אותם היה האדם ועולמו הפנימי. ציירים אלה התבוננו במציאות החיצונית והיא שימשה בעבורם מודל לציור, אך תוך שהם התבוננו במציאות החיצונית הם למעשה שיקפו וציירו את המציאות הפנימית שלהם. ההתבוננות במציאות החיצונית הייתה רק סוג של טריגר שאיפשרה להם וסייעה להם לצייר דווקא מציאות פנימית. הם היו קשובים למציאות הפנימית שלהם, וכשהם התבוננו בדיוקן שאותו הם התכוונו לצייר, הם בעצם השתמשו בנפשם שלהם כדי לראות ולהראות את נפשו של האובייקט שאותו הם ציירו. גם זה סוג של דייקנות. דייקנות לקשב, ודייקנות בפרשנות.

             

            ''  אוסר קוקושקה - דיוקן עצמי

             

             

             


            Self-portrait of a 'Degenerate Artist' - Oskar Kokoschka

             בתמונות - פיסול וציור של דיוקן עצמי של הצייר האקספרסיוניסט אוסקר קוקושקה - 1937 

             

            ואני מזכירה, הבטחתי 'פייסטוק' - ולכן אני ממשיכה ומביאה ציטוטים, שיחות, תובנות, דימויים שכל עניינים הם פנים - מהם מגלים וגם מה שהם מסתירים.

             

            והנה הפנייה לבלוגים נוספים מסדרת  'פייסטוק' (Facetalk)

             

             

            © כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום ראשון, 24/6/12, 01:36

               

               

              ריקוד בכי של דוכיפת

               

              *

              קינה על היותךְ בנכר

              ריקוד בכי של דוכיפת

              טובעת בין חיות מסוג אחר

              ואפילו לא בחָרְתְ.

               

              שחר עולה 

              אוסף את פניך

              ברחובות זרים

              מרחם את

              צילך.

               

              מצא אותה אובדת

              בחלל

              בין שיניה וורד

              נבול

              ובכיה כמוהו

              כגשם.

               

              דמעה בצבע המדבר

              שקיפות של ריק

              ללא מילה

              או לטיפה.

               

               

               

               

               

               

               

              *

              פְצַע את הבשר

              אבל בנשמה לא תיגע

              נשוך שפתים עד זוב

              ושמע רסיסי נהמה

              אצבעותיך חופרות בבשר

              אדמה עקרה

              אל תטרח

              פרחים זקוקים

              לאהבה

               

              *

              הדעת יודעת

              שפני השקט מציקים מאוד

              ובין מעשינו אנחנו באים 

              לאין מעשה

              שרק התבוננות עמוקה

              הם צֵידָתֹו של

              השט למרחקיו

               

              *

              ואת האֵין הזה

              האם נוכל למלא

              במהותנו הדלה

              האֵין הרחב המתפשט כענן

              ושועט לקראתנו

              האֵין הגדול שנשאב לתוכנו

              האֵין 

              ישאר גם אחרינו.

                

              *

              ואפילו הוא

              אט אט נעלם

              ואני מֹוץ

              מתאבכת בשלוות

              האֵין

              ושולה קוצים 

              מבשרי.

               

              ''
              ''''

              *

              ומתוך הריק המסנוור

              שׁוֹבֵל חומק של אור

              המיה דקה של

              הדם בעורקים

              ושוב מסתמם העולם

              ההמיה הופכת לנהימה

              והריק המסנוור

              אופף אותי כהינומה.

               

               

               

               

               

               

               

               

               

               

               

               

               

              *    

              פרפר אחד מרפרף על מצחי

              בוזק אבקה

              ולשבריר של זמן

              משתף אותי ביופיו

              ונמוג לדרכו. 

              פרגים עותרים עטרת תזזית

              לראשי המתנמנם בשמש קרה.

              דמותה חודרת אל תוך חלומי

              והיא מטלטלת את ראשי 

              בסיחרור של שברי זכרונות

              ורסיסי אשמה

              ומעבירה אצבעות תובעניות

              על עיני ושפתי

              וריח הזמן בא בנחירי

              ואני צוללת לתוך שִילְדָה

              זעירה וקַמָאִית

              בעורקי תסיסתה של

              ההוֹנאה הראשונית 

              ואז כמו הפרפר 

              היא ניתֶקֶת מחלומי

              מותירה אחריה את זרותה

              ומציאותי.

               

              הוא שותל פרחים בגינה הצחיחה

              מזיע תחת השמש הקרה

              פרחיו רק ייולדו

              האם יחיו?

               

               

               

               

              *   

              אל תגעו בי אל תגעו בי 

              אני מתחננת בלילה של זָנֶקְס 

              ומתעוררת לקול נפילה של עצמי 

              והחלל מסביבי גדול וריק 

              והכול לבן, אני עיוורת לובן,

              מגששת בידיים מושטות בלבן האפל, 

              לעיתים מועדת, אך תמיד מתייצבת

              ומלקקת את פצעי בתאווה.

               

              *

              בחלום היה לי רומן 

              עם יהודי מנוחין

              הבנתי מיד שהחלום

              בא להזכיר לי שיש

              בעולם מנגינה נעלה

              ולא כל קול לבן

              בא מהאפלה,

              יש קולות לבנים

              טהורים

              ועיני פסלים שמביעות

              רחמים,

              וגם אם את חותכת

              בבשר-נשמתך

              בסופו של דבר הפצע

              מתאחה -

               

               

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום ראשון, 24/6/12, 01:27

                ''

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום שישי , 6/4/12, 19:35

                  צטט: IlanaHaley 2012-03-23 16:59:48

                  צטט: IlanaHaley 2012-02-28 23:20:27

                  ''צטט: IlanaHaley 2012-02-02 02:25:59

                  http://cafe.themarker.com/image/2406955/

                   

                   

                   

                  נחמי (זכרון לנחמי)

                  היא מביטה בי בעיניים כלות

                  ואני משקרת כשבלבי אבנים קרות:

                  כמובן, יש תקווה, בכל יום מוצאים תרופה חדשה.

                  בזרועות כחושות כאילה של שוכני ה ''מחנות''

                  היא אוחזת בי ושואפת לתוכה את ניחוח

                  הנרקיסים של הבושם שלי, מתנתקת, צונחת

                  חסרת אונים על כרה, אני מריחה לא טוב,

                  היא לוחשת ומסוה בחיוך את כאבה.

                  היא מהדסת בתוך ביתה על קרסוליים תפוחים,

                  מעבירה יד על גולגולת חסרת שיערות, נוברת בעבר

                  הרחוק, בבדידות, בקנאות, בשנאות. היא עדיין

                  אבלה על אב שהלך, על אם שאותה דחתה.

                  הזכרון איננו ידיד, היא אומרת ושוב מסוה בחיוך

                  את כאבה, ובאצבעות מסורבלות מציתה

                  סיגריה ונושמת את העשן בתאווה לתוך ריאותיה

                  המסורטנות.

                  ''

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום שישי , 23/3/12, 16:59

                    צטט: IlanaHaley 2012-02-28 23:20:27

                    ''צטט: IlanaHaley 2012-02-02 02:25:59

                    http://cafe.themarker.com/image/2406955/

                     

                     

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום ראשון, 4/3/12, 19:17

                      http://cafe.themarker.com/image/2428638/
                      http://cafe.themarker.com/image/2408295/
                      צטט: נורית-ארט 2012-03-04 19:12:54

                      איך חלונות אטומים הפכו להיות שקופים?


                      שם העבודה : "לפתוח בית" (פסטיבל החג של החגים 7)



                      מומלץ לצפות בסרטון לפני קריאת הרשימה

                       

                       

                      ''
                         

                       

                      השנה היא 1999 והחג של החגים שוב בפתח. "בית" זה הנושא שנקבע על ידי חנה קופלר האוצרת. המשמעות של בית, בהקשר זה של דו קיום בין יהודים וערבים שמבקש לתת את ביטויו מדי שנה בחוצות 'ואדי ניסנאס', הוא די ברור. עד כדי כך ברור שבוודאי אין טעם לחזור עליו כאן.


                      כאשר מדובר באמנים, השאלה המעניינת היא לאן כל אמן ייקח את הנושא. כיצד הוא יכרוך את המשמעות האישית פרטית שלו עם המושג בית, וכיצד זה יתקשר לנושא העל המדבר על מקום- בית-אחווה- מגורים- שטח- גבול- פנים – חוץ.


                      ואני? לי כבר היה את "הבית שלי". אותו בית ערבי נטוש שאליו חזרתי מדי שנה. הוא חיכה לי ואני חיכיתי לו. אם אֲדַמֶּה את שכונת וואדי ניסנאס למרחב התצוגה שלי, לגלריה שלי, אזי הבית שעליו הצגתי את עבודותיי מדי שנה, הוא בעצם הקיר שלי באותה גלריה.


                      הפעם הנושא הוא בית. ולי יש תמיד בית, הבית שלי בוואדי ניסנאס. זה שנשא על קירותיו הדהויים, ועל חלונותיו האטומים את המראות הַמְּעַוְּתוֹת 'מראות בוואדי', זה שהמשיך שנה אחר כך לשקף את מראות הוואדי דרך המראות אך נוספו אליו גם מאורות 'מראות מאורות ', זה שהעמיס על גב חלונותיו וגדרותיו סוסים כחולים שנראו דרוכים לצאת לדרך אך סגורים היו  ונעולים באותו זמן - 'סוס עץ הוא לא רק צעצוע'. בית אחר שימש אותי על מנת "לתלות עליו כביסה" וכך העברתי בין הבתים את אלכסנדר זיד שבא לבקר בוואדי".


                      רוצה לומר, שהנושא בית התגלגל לפתחי כאילו היה שם מבחינתי תמיד. ועכשיו, החלטתי לבחון אותו מנקודות מבט נוספת. כדרכי, אני מתנהלת בוואדי, ועם הוואדי בדיאלוג מתמשך. כל שנה אני מוסיפה נדבך בעבודה שממשיכה להתכתב עם עבודותיי הקודמות שם ולהדהד אליהם. תמיד הבית, תמיד חלונותיו, תמיד הסגנון המיוחד של הספים, החלונות, הפרזולים, הסורגים והמבנים שמאפיינים אותו ומייחדים אותו.


                      הקרנתי אותם כשקופיות על הקירות, עיצבתי מהם קולאז'ים - 'קולאז' המראות'  - צילמתי, ואחר כך שילבתי בתוכם את מסעו המפורסם של אלכסנדר זייד 'איך הגיע אלכסנדר זייד לוואדי ניסנאס'.


                      ומה עכשיו?

                       

                      אמרו לנו בית. ולי יש בית שנראה כמו בית. יש לו גג, יש לו קירות, הוא ניצב גבוה במרכז שכונת וואדי ניסנאס – נראה כבית לכל עניין ודבר, אבל הוא בית ערבי נטוש שחלונותיו אטומים בבטון ורגעי העדנה היחידים שלו הם כאשר אני פוקדת אותו חודש בשנה, משנה פניו, משתמשת בו. הוא משמש אותי ואני אותו. ואחר כך במשך שנה הוא נושא עליו את "יצירות האמנות שלי" עד הרגע שבו אפקוד אותו שוב ואחליף את "התפאורה". באותם ימים בהם הוא נושא עליו את היצירה הוא הופך להיות חלק ממנה והנה הפעם, כן הפעם יותר מתמיד. שהרי הנושא הוא 'בית'.


                      רציתי לפתוח את הבית הזה. לעבודתי בשנה זו קראתי "לפתוח בית".


                      איך אפתח אותו?


                      רציתי להפוך את המצב ולחשוב שהקירות החיצוניים שלו הם הקירות הפנימיים. ואילו החלל שנעטף על ידי קירות פנימיים אלה, הוא חלל החדר הפנימי. רציתי שהוא יהיה בית שיש בתוכו תמונות, ושהתמונות שנמצאות בתוכו מספרות בצורות וצבעים את סיפורו האורבני של הוואדי, כמו גם את סיפורו ההיסטורי, רציתי גם לפתוח לו את החלונות האטומים שלו , ושמשם מחלונות אלה אפשר יהיה לראות את נופי הוואדי.

                       

                      רציתי גם להמשיך את הסיפור שלי, רציתי להביא אל הבית הזה את כל נופי הבתים שראיתי בוואדי. את החלונות המיוחדים שלהם, את האבנים המיוחדות, את הקשתות, את הפרזולים, את ספי הדלתות. את כל האלמנטים שמהם יצרתי בשנים הקודמות קולאז'ים.


                      כל הרצונות האלה התנקזו למחשבה אחת שבעיני ריכזה אותם יחד. פשוט מאד אצייר על החלונות האטומים. צריך לציין שהבית כולו בנוי מלבנים עתיקות, כאלה שמזכירות את הבית הערבי. אבל החלונות? החלונות נאטמו בטיח ושליכט. מבחינתי הכנה מצוינת לציורי קיר.


                      יצרתי מתוך הקולאז'ים שלי(אלה שכבר הוכנו לפרוייקט 'מראות בוואדי')  סדרה חדשה של רישומים. אלה הרישומים שהיו הבסיס לציורי הקיר. למשטחים שעליהם ציירתי התייחסתי כמו לבד הקנבס. ציירתי עליהם ציור כאילו אין מחר. כאילו לא יהיה שם גשם ושמש שעלולים לכלות אותם ולפגוע בהם במהלך השנה. וכאילו שלא תעבור שנה, ובשנה שלאחר מכן יפילו על הבית נושא חדש, וייתכן מאד שיהיה זה גם סימן שתם זמנם של ציורים אלה.

                       

                      ''


                      אין מחר. אני עכשיו פותחת את הבית, פותחת אותו לכל עבר. וכך, הפכו הקולאז'ים שנולדו מצילומים שנולדו מהמראות בוואדי, לציורים ששוב חזרו להיות חלק ממראה הוואדי. אפשר לומר שהמראות ששיקפו את הוואדי בשנים שקודם להן, והמראות שנולדו ונוצרו מתוך הוואדי, חזרו אליהם שוב בדרך אחרת, בווריאציה אחרת, והפעם גם הם בדרכם משקפים את הוואדי ובו בזמן מוסיפים לו מראה ומראות נוספים.

                       

                      ''

                       

                      ''

                       

                      ''


                      כך הפכו החלונות האטומים והמסגרת שלהם להיות משהו דו תכליתי. אם אני רוצה לדמות את קירות הבית לקירות הפנימיים אזי החלונות האטומים והציורים שעליהם יהיו בבחינת תמונות שתלויות בתוך הבית. ואם אני רוצה לדמות את החלונות האטומים כחלונות פתוחים ופרוצים אל המרחב, אזי ציורי הקיר יכולים להיות מראה הנוף של הוואדי שנקלט מן החלון הפתוח.

                       

                      ''


                      זה היה הבית הפתוח שלי בתערוכה שהנושא שלה היה 'בית'. ומבחינתי היה זה הבית הערבי, שפתח את דלתותיו לכל עבר כדי לארח את כל העולים לרגל ל "חג של החגים". וכאשר חלונותיו האטומים נפרצו לכל עבר ונפתחו, הוא הדהד בדרך זו גם לאוהלו של אברהם אבינו המשותף, שעליו מספרים שאוהלו היה פתוח מכל כיוון כאות למידת הכנסת האורחים שאפיינה אותו.

                       

                       

                      ציורי הקיר בגלריה - לחצו כאן

                      'לפתוח בית' - החג של החגים 1999 - באתרי - לחצו כאן

                       

                      ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

                       

                       

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום שלישי, 28/2/12, 23:20

                        ''צטט: IlanaHaley 2012-02-02 02:25:59

                        http://cafe.themarker.com/image/2406955/

                         

                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום שבת, 11/2/12, 23:13

                          צטט: IlanaHaley 2012-02-09 18:49:18
                          צטט: IlanaHaley 2012-02-02 02:25:59
                          http://cafe.themarker.com/image/2406955/

                          הוא והיא
                          (שיר. 4‏ ביולי 1998)
                           
                          הוא דרוך ככאב
                          היא כראי בוֹהקת,
                          קיץ מלחך
                          שמיים מותכים,
                          רוח משולהבת
                          עם גנים נִשְׁגֶלֶת
                          כל באים וכל הוֹלכים.

                          הוא הולם כַלֵב  
                          היא בוֹ משחקת
                          הנהר גואה
                          הוללים בו הדגים
                          עיר-פלדה עולסת
                          ברשפי די נור.

                          הוא איום כצער 
                          היא לה זר עוֹטרת
                          הצללים צפים
                          וצוֹללים לתהום,
                          אין לנצח שער
                          שם דממה נפתחת

                          הוא נוֹשק שדיה
                          באלימות של קרב.

                           

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            IlanaHaley
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS