שירים וסיפורים
אילנה וולקשטיין היילי סיפור
תני לנו נשיקה,
במשך ארבעים שנה ניטר לבי למשמע קולו. שמו היה כקריאה לכל דמי הטפשיים. עכשיו זקן דמי; איטי ועצלן הוא זורם בעורקי. ארבעים שנה, נדמה כנצח, ובכל זאת, כשהוא מטלפן ומבקש שאפגוש אותו, אני תמיד אומרת, כן, אחוזה בצבת ההרגל, ואולי, עדיין, התפרצות אהבה? אך באותו יום (אולי כדי להקניט), אינני אומרת מיד כן, אני אומרת שעלי לברר את זה עם טדי. באמת?“ הוא שואל, מופתע, “מה פתאום?“ שנינו יודעים שאינני צריכה לשאול את טדי,הוא יודע הכול עליו ועלי, ואם טרוניה בלבו הוא שומר אותה לעצמו. טדי היקר שלי, כה גַשְמִי וחכם ומבין ונדיב -משאלתי היא: שאתה תלך לצידי ולא אצעד גלמודה לאורך
כל הדרך הזאת. שלא תתן לי לדמם בין שיני ברזל חלודות של מלכודות זעירות, שעדיין אורבות לי במקומות נסתרים ואפילו על ידי אלה המתימרים להיות לי ידידים. שלעולם לא תטיח בי מילים קשות רק תֹאחז בידי וחום מגעך יזרום לתוך גופי וינסוך בי רגיעה.
הוא מטלפן שנית ביום חמישי ושואל אם אני פנויה ביום שישי. עליו לראות אותי, זה דחוף. "אני אוהב אותך, בובה," הוא אומר, קולו נמוך וסקסי. טוב, מזה, אינני מסוגלת להתעלם - מי יכולה? ”כן” אני אומרת, מחקה את מילותיה של מולי בלום, ”כן אהובי כן כן.”
בערב, כשטדי ואני יושבים לארוחה קלה של לחם ומרק, שטדי בִשל (אני לא טובה במטבח, טדי אָשף.) אני אומרת, “מחר אני יוצאת איתו לארוחת ערב”. גבותיו של טדי מתרוממות. ”עם מי?“ הוא שואל, פניו תמימות. "איתו," אני נובחת בפה מלא מרק. שפתיו של טדי מתכווצות בחיוך,"אוֹ, איתו,“ הוא אומר נונשלנט, ושואל, “ומתי תחזרי?” והוא מוזג לעצמו כוס יין נוספת, כבר לגם שלוש כוסות, (אני סופרת.) “לעולם לא," אני אומרת, ומחליקה מהכיסא לריצפה וכאילו מתעלפת. (זה מין משחק אבסורדי ביני לבין טדי כשהאוויר בינינו נעכר. וככול שגחמותי יותר איפנטיליות זה תמיד מצחיק אותו.) הייתי רוצה, שטדי יאמר, ולו רק פעם אחת, שמספיק, יש סוף לכול דבר, שאני אשתו, ועל אישה להיות נאמנה לבעלה. אבל כשטדי נשא אותי לאשה הוא ידע שהוא עושה עסקת חבילה. אז אני נותנת לו נשיקה ונשבעת בלבי להתנקם בשניהם לילה אחד כששביל החלב יהיה ריק ומאובן, ריק ומאובן, כמו אז, לפני ארבעים שנה, כְשנִנְטַשְתִי על ידי אהובי על חוף ים חרוך, להתפתל ולהצלות בשמש טרופה, ואני זוכרת איך זה היה: מְסוּממי שמש נפגשנו, אז, על שפת הים והוא הִבִיט בי במבוכה, ושאל, אפשר? ואני אמרתי, כמובן, וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי. הוא חייך וישב קרוב, לא נוֹגע, משחק בלי משים בקוֹנכיה. הקשיבי לקוֹל הים, הוא אמר והצמיד את הקוֹנכיה לאזני.שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי:
הזהרי, הזהרי. אך עוד באותו יום נע גופו על גופי ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי תחת גופי העירום רתח חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום, זע, מתפתל בלהט-חלום.והוא לחש תאווֹת לתוך צווארי,ואני בערתי, מוחי רקוע רסיסי צדפים,והים רוֹחש, לוֹאט, הוֹמה ונוֹהם, והרוח נוֹאקת ללא רחם. ואז הוא ניתק מגופי, נעמד, מביט בי מלמעלה כמו ממרחק ומלמל במבוכה תודה והלך לדרכו. הבטתי בגבו המתרחק וראיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו
והים מתנפח, קוצף בזעם קדומים בתוך גליו צפים פגרי דגים והוא גועה בצער, נוהם ונוהם
והרוח נואקת ללא רחם...
כך, כשהוא מטלפן ביום שישי, קולו משאיר אותי אדישה, ונפשי כבויה, אבל אני אומרת שאפגוש אותו בריץ בשבע לארוחת ערב מה לעשות? אהבה של ארבעים שנה, אפשר ככה לכבות? "אאסוף אותך מביתך," הוא אומר. טוב,” אני משיבה, (וצורחת על עצמי, ואילו הייתי יכולה, הייתי מחטיפה לעצמי סטירה,) שוב הנצחון הוא שלו, שוב ידו על העליונה-בוודאי. אבל לבי נשאר קר. קר? אז מה הזימזום המוזר באצבעות רגלי, והדופק כמו מפוח הולם ברקותי? ואז הקול החרישי שוב מלחשש במוחי: אין לי עוד מילים רבות אליך אך כשראשך בחשכה חלומות יבער גלי הים ההוא ילכְכו עבר, פני אישה-ילדה תַלְהֵטְנה לילךָ ובחושך תגע על פני בכפך. תהֶזֶה בְחֹוף בו מְסוּמַם-שמש היית,תתמוגג לרגע לְזִכְרוֹן גוּפֵנו תשתה עד תום את שֶׁנוֹתר מאהבתנו ויהיה זה ההוֹלֶם הַאחרֹון של דמך כאילו אנחנו שוב, כאילו אני איתך.
יום שישי. בבית הספר המורים עצבנים, עייפים משבוע דחוק רוצים הביתה- גם הילדים, וכמובן, גם אני.
כשאני נכנסת לביתי, אני זורקת את תיקי על הספה, וצועדת ישר אל המראה, מעוותת את פני ואומרת בקול: ”מראה מראה, שעל הקיר מי היא הטיפשה בכל העיר?“
פני מביטים בי מתוחים וממורקים, אז מה אם היתה לי קצת עזרה עם מתיחה? ”כמה שאת נרסיסיתית, מלחשש הקול האחר במוחי: ”אחרי הכל, איש לא גָבָה מיופייךְ, אפילו כלב לא אָמַנְתְ, רק אל עצמך נטְפָלְתְ, איך אני נרְאֵת? מה דמות לי היום?...“די, תסתלק, תן לחיות!“ אני צווחת ואוטמת את אוזני בכפות ידי ומתחילה לבכות.
לא מחליפה את בגדי, לא מסירה את האיפור מפניי, הולכת אל החלון, ומתישבת בתוך כורסת העור השחורה מציתה סגריה ובוהה לתוך הרחוב - כמה יפה: סתיו נדיב אך עגום בוהה בי בחזרה. עצי האדר עומדים עירומים ובודדים באור חיוור והצפורים הן רק הזיה רחוקה של מַשהו עליז ורך. אני מביטה בצללי הערב מצעפים את העיר ומנסה לאטום את מחשבותי המציקות,אך הפיטפוט במוחי לא חדֵל, מזמזם כמו אלפי צרעות, זכרונות של פעם, כשהכול היה אחרת, והקול החרישי מלחשש, זוכרת? שם, בין עצי הלימונים, והגפנים, דרך זריחות להבים, לא הלכנו לשווא, פנינו מופנות היו אל השמיים ובעיננו זרחו כוכבים...בוודאי שאני זוכרת, כיצד אפשר לשכוח? עכשיו, הייתי רוצה לחיות בדממה עצמית
להיות סגורה בתוך חבית להוציא את הראש בזהירות, לנשום את האור לחייך אל ציפור
ושוב לצלול אל הדממה ולחשוב, בלי לראות לא לצַפות רק להיות, כי מי אני, חוץ מדם ורקמות ומֵח-עצמות, ושיער וגידים, וורידים ותאים נמקים...אך כאן, נעלם הקול, כי פתאום, מבעד חלוני אני רואה שיכור מתנודד ברחוב,פניו מנופצות לאלפי רסיסים, תקוותיו נשכחו ומתו. הוא מתיישב על קיר הבטון הנמוך ליד שער ביתי, ובאצבעות רוטטות מנסה להצית סיגריה. אבל הרוח מנצחת. הוא יורק, הוא מקלל, הוא קם, הוא לוגם מהבקבוק ומתחיל למעוד, אך מייצב את עצמו ולא נופל. (טדי מתרה בי לעתים תכופות לא להכניס "זרים" לביתזה מסוכן," הוא אומר. ”יום אחד יאנסו אותך.” הוא מכיר הֵטֵב את חולשתי לחלכאים ולנדכאים, לחסרי הבית והאומללים...(אך זה נושא בפני עצמו.) טדי עצמו, אוהב את היין חזק ואדום. בינתיים מתרחק השיכור ונעלם לתוך הערב, נושא עמו את דמותו הרצוצה. נערה יפה עם פודל קשור בסרט קטיפה אדום מתעכזת לאורכו של הרחוב,עיניה חלומות וחיוך טיפשי על שפתיה. גבר צעיר, חבוש כובע בייסבול הפוך, פוגש אותה. הם צוחקים ומתנשקים, הקובע נופל, הפודל נובח,אבל הם עסוקים; עומדים מחוץ לחלוני גופותיהם צמודים והם לוקקים בתאווה אחד את השֵנִי. הזהרו מֵהַמָעָרְבֹולֹות, אני רוצה לצעוק, האהבה איננה מה שאתם חושבים. אבל הם מתפוגגים לתוך ערפילי הדלוזיה.
כשטדי בא הביתה, ערב עמוק כבר אסף את העיר אל תוך צלליו הרכים. העולם שקָט. עצי האדר מחוץ לחולוני נהיו לנשמות. ”אהובתי, האחת ויחידה שלי," אומר טדי,“ וטורף אותי בנשיקות. אני מחביאה פני בשקע צווארו ומתחננת אֵלַיו, שלא ייתן לי ללכת
איתו - לשמור אותי בביתי החם והבטוח. אבל טדי חרש לתחינתי, כי, כמובן, אני אומרת את זה רק בתוך ראשי. אז היו אתם שופטי והגידו, האם אין זה מגיע לי? יש חתך בלבי-פצע ישן נושן, אם יפתחו את המוח שלי יראו מקומות שרוטים וזבים ואת האש הישנה שעדיין בוערת בי כי אין מספיק אדמה כדי לכבותה...
השעה שבע. אני מחכה. פעמון הדלת מצלצל. אני לא זזה. טדי שולח אלי מבט משועשע. אני מושכת בכתפיי. טדי קם ופותח את הדלת ומי חושבים אתם עומד בפתח, עם חיוך רחב ועיניים בורקות, אם לא אבירי הזקן. הוא מביט בטדי ובי ומחייך אלינו בשקט.
"את מוכנה, בובה?“ הוא שואל ברכות, ואז, הוא לוחץ את ידו של טדי ואומר, ”היי טד, טוב לראות אותך.” ”שב,” אומר טדי, “תשתה משהו?“ ”לא, תודה,” הוא משיב, “אולי בפעם אחרת, טד.“ "בַיי," אומר טדי שלי, “תהנו,” והוא מלטף את ראשי, כאילו הייתי הבת שלו, ונותן לי נשיקה חפוזה. לבי נאנק. וכשאני הולכת אל הדלת, אני מועדת על השטיח
(כמו השיכור. זוכרים?) וכמעט נופלת - ארבע זרועות נשלחות לעברי ואוחזות בי. אבל אוזני מצלצלות ואני מתחילה לנחור. אני בועטת בקיר. איש לא רואה, איש לא מבחין, כי זאת אינני אני - זאת רק רוחי. אני יורה בטדי מבט רצח, אבל הוא רק מחייך וצובט את לחיי, ואני מתה להחטיף לו סטירה, אבל מייד הקול המלחשש בא להזכיר לי, שכשפגשתי את טדי:
הוא בא באפלה ואחז בידי והוביל אותי, כלה, לתוך האור, שבתחילה היהרק הבהוב מהסס
ואחר פרץ והדליק צל מופלא.נכנסנו. וידו לא עזבה את ידי והוא נשם את נשימתי והיה בפנים איתי. ואף כי ידעתִי שאשוב לאפלה החלקתי לתוך השלווה של ידו האוחזת בידי.
וככה זה: הוא ואני יוצאים שוב לתוך הלילה - כה רחוק מאותו החוף הלבן הלוהט
שם פגשתי בו לראשונה לפני ארבעים שנה.הוא אוחז את ידי ואומר בפעם המליון ואחת,
“את כל כך יפה, בובה." אבל אני לא כל כך זריזה, אני עדיין חושבת על השיכור, על טדי ועל העלמה מוכת האהבה. הוא נושק לי וכולם דוהים חוץ מטדי."אני אוהב אותך," הוא אומר, קולו עמוק ומלטף ויציב-ופתאום נעלם גם טדי שלי, ועולמי מתהפך כמטורף. את יתר הערב יספר לכם הקול האחר. הקשיבו בבקשה!
יתר הערב היה תותים בקצפת, אורות עמומים ושמפניה וורודה ברעל-חלומות מהולה, וחלזונות אפורים מוגשים על טס-דם חלקלקים ורפשיים כמֵי-שוֹפכין. לחשושים מתערסלים באוויר-כבד-עשן וזכרונות אהבה אורבים בכל פינהומגע ידי-צל מוכרוֹת, ומילים משקרות. צללים חלולים מגחכים רחב כמו עדת צבוֹעים בלילה מכוכב. הזמן מכושף. אני בוהקת, אני ממריאה אבל הערפל בינינו כחומה ואני שונאת וגופי נקרע. ריפרוף שפתיים באפלה, כרפרוף כנפי-עש, ומְאִיש שחור כמו לָבָה מהר אָפֵל פורצים שירי אהבה שנשכחו אפילו-מאֵל...פתאום אני חשה הבל פה חורך ושומעת לחישה,”את איתי אהובה?” ואני יודעת, שוב הִגיע רגע של פרידה וליבי הופך לאבן חלקה. פְרִיקִי הַה?
וכאשר בעשר, על מפתן ביתי, הוא נושק את שפתי בטרוף חייתי, ונוטש אותי, כתמיד.
(אישתו מחכה.אני מתישבת על המדרגות, מטמינה את ראשי בידי
ואט אט חוזרת אל עצמי.וכשאני נכנסת לביתי, אני מוצאת את טדי שלי, עדיין יושב ובוהה במסך הטלויזיה כמכושף - זה טבעי, הוא לוקח את כל העניין כמובן מאליו. "היי, אהובתי," הוא אומר, “בילית יפה?" הוא איננו מתבדח, אבל אני מגלה מאין מתח בפניו."שתיתי המון שמפניה והיה מהמם.“ טדי צוחק, פניו נרגעות. “תני לנו נשיקה אהובתי?“ הוא אומרוטופח על ברכו. אני הולכת אֵליו, מתמקמת בחיקו וכורכת זרועותי סביב צווארו, כאשר קולו העמוק של ההוא עדיין מהדהד בתוכי, והשמפניה בלבול גדול פורח מזמזם במוחי.
”את אוהבת אותי?” שואל טדי, כשהוא נושק את עיניי. מספיק! נמאס לי להיום! אני רצה לחדרי מוציאה את הבונג ממקום מחבואו שואפת עשב בתאווה עד שאני לגמרי מסטולה
ואז, אני משירה את בגדי, ממלמלת קללה וכתולעת משתחלת לתוך המיטה וקוברת ראשי בשמיכה.כי אבוי לי אבוי איזו עירבוביה עלי לסיים איכשהו את הפרשה...אבל, חבל על הטירחה כי אני אוהבת את שניהם ויודעת שלעולם לא אעזוב לא את טדי שלי ולא אותו...
פוסטים פופולאריים
-
Ilana Haley
28/9/12 | 1 צפיות
-
פרידה, נאמנות
28/10/11 | 580 צפיות
-
הוא והיא
2/2/12 | 606 צפיות
-
ציטוט מנורית
11/9/11 | 1 צפיות
-
ציטוט מנורית
11/9/11 | 700 צפיות
-
שיר חורף
22/9/11 | 695 צפיות
תכנים אחרונים
עם תום החגיגה
עם תום החגיגה
לפתע ראיתי בערב האטום את האור מצאתי מקלט באהבה אך עם תום החגיגה, בשקט של גנב, זחלה הבדידות עָגְנָה בתוכי שלווה, ממארת, מוצצת, מחייכת את חיוכה האירוני: אַת שלי.
מכובד הפרידה הפך לבי לבן כאֵד-ענן. מצער שנחת עלי כמלאך רע אני משקיפה אל תוך ממדיו הממוטטים של הרגע. מתוך תהליך נבילה דוהר אני שולחת מבט דהוי אל עָבָר-הפריון
נגזר עלי (לעולם) להיות שפחה לאהבה. |
|
|
|
אוסר קוקושקה - דיוקן עצמי 
ריקוד בכי של דוכיפת
* קינה על היותךְ בנכר ריקוד בכי של דוכיפת טובעת בין חיות מסוג אחר ואפילו לא בחָרְתְ.
שחר עולה אוסף את פניך ברחובות זרים מרחם את צילך.
מצא אותה אובדת בחלל בין שיניה וורד נבול ובכיה כמוהו כגשם.
דמעה בצבע המדבר שקיפות של ריק ללא מילה או לטיפה.
* פְצַע את הבשר אבל בנשמה לא תיגע נשוך שפתים עד זוב ושמע רסיסי נהמה אצבעותיך חופרות בבשר אדמה עקרה אל תטרח פרחים זקוקים לאהבה
* הדעת יודעת שפני השקט מציקים מאוד ובין מעשינו אנחנו באים לאין מעשה שרק התבוננות עמוקה הם צֵידָתֹו של השט למרחקיו
* ואת האֵין הזה האם נוכל למלא במהותנו הדלה האֵין הרחב המתפשט כענן ושועט לקראתנו האֵין הגדול שנשאב לתוכנו האֵין ישאר גם אחרינו.
* ואפילו הוא אט אט נעלם ואני מֹוץ מתאבכת בשלוות האֵין ושולה קוצים מבשרי.
 * ומתוך הריק המסנוור שׁוֹבֵל חומק של אור המיה דקה של הדם בעורקים ושוב מסתמם העולם ההמיה הופכת לנהימה והריק המסנוור אופף אותי כהינומה.
* פרפר אחד מרפרף על מצחי בוזק אבקה ולשבריר של זמן משתף אותי ביופיו ונמוג לדרכו. פרגים עותרים עטרת תזזית לראשי המתנמנם בשמש קרה. דמותה חודרת אל תוך חלומי והיא מטלטלת את ראשי בסיחרור של שברי זכרונות ורסיסי אשמה ומעבירה אצבעות תובעניות על עיני ושפתי וריח הזמן בא בנחירי ואני צוללת לתוך שִילְדָה זעירה וקַמָאִית בעורקי תסיסתה של ההוֹנאה הראשונית ואז כמו הפרפר היא ניתֶקֶת מחלומי מותירה אחריה את זרותה ומציאותי.
* הוא שותל פרחים בגינה הצחיחה מזיע תחת השמש הקרה פרחיו רק ייולדו האם יחיו?
* אל תגעו בי אל תגעו בי אני מתחננת בלילה של זָנֶקְס ומתעוררת לקול נפילה של עצמי והחלל מסביבי גדול וריק והכול לבן, אני עיוורת לובן, מגששת בידיים מושטות בלבן האפל, לעיתים מועדת, אך תמיד מתייצבת ומלקקת את פצעי בתאווה.
* בחלום היה לי רומן עם יהודי מנוחין הבנתי מיד שהחלום בא להזכיר לי שיש בעולם מנגינה נעלה ולא כל קול לבן בא מהאפלה, יש קולות לבנים טהורים ועיני פסלים שמביעות רחמים, וגם אם את חותכת בבשר-נשמתך בסופו של דבר הפצע מתאחה -
|
נחמי (זכרון לנחמי) היא מביטה בי בעיניים כלות ואני משקרת כשבלבי אבנים קרות: כמובן, יש תקווה, בכל יום מוצאים תרופה חדשה. בזרועות כחושות כאילה של שוכני ה ''מחנות'' היא אוחזת בי ושואפת לתוכה את ניחוח הנרקיסים של הבושם שלי, מתנתקת, צונחת חסרת אונים על כרה, אני מריחה לא טוב, היא לוחשת ומסוה בחיוך את כאבה. היא מהדסת בתוך ביתה על קרסוליים תפוחים, מעבירה יד על גולגולת חסרת שיערות, נוברת בעבר הרחוק, בבדידות, בקנאות, בשנאות. היא עדיין אבלה על אב שהלך, על אם שאותה דחתה. הזכרון איננו ידיד, היא אומרת ושוב מסוה בחיוך את כאבה, ובאצבעות מסורבלות מציתה סיגריה ונושמת את העשן בתאווה לתוך ריאותיה המסורטנות.  |
|
|
פרופיל
תגיות
ארכיון
תגובות אחרונות
-
נורית-ארט
בתגובה על בזיגזג התודעה
-
נורית-ארט
בתגובה על אני
-
IlanaHaley
בתגובה על ֿערב ראש השנה
-
א ח א ב
בתגובה על עדיין מקוננת
-
א ח א ב
בתגובה על אחרי המלחמה -2 ביער חולדה
-
דורית 53
בתגובה על שירים ליום שישי
