כותרות TheMarker >
    ';

    שירים וסיפורים



    אילנה וולקשטיין היילי סיפור
    תני לנו נשיקה‏,

    במשך ארבעים שנה ניטר לבי למשמע קולו.‏ שמו היה כקריאה לכל דמי הטפשיים.‏ עכשיו זקן דמי; איטי ועצלן הוא זורם בעורקי.‏‏ ארבעים שנה, נדמה כנצח, ובכל זאת, כשהוא מטלפן ומבקש שאפגוש אותו, אני תמיד אומרת‏, ‬כן,‏ אחוזה בצבת ההרגל, ואולי, עדיין, התפרצות אהבה? ‏אך באותו יום (אולי כדי להקניט), אינני אומרת ‏‬‏מיד כן, אני אומרת שעלי לברר את זה עם טדי.‏ באמת?“ הוא שואל, מופתע, “מה פתאום?“ שנינו יודעים שאינני צריכה לשאול את טדי‏,‏הוא יודע הכול עליו ועלי, ‏ואם טרוניה בלבו‏ הוא שומר אותה לעצמו.‏ טדי היקר שלי, כה גַשְמִי וחכם ומבין ונדיב -‏משאלתי היא:‏ ‬שאתה תלך לצידי ולא אצעד גלמודה לאורך‏
    כל הדרך הזאת.‏‬‏ שלא תתן לי לדמם‏‬ בין שיני ברזל חלודות‏ של מלכודות זעירות,‏ שעדיין אורבות לי‏ במקומות נסתרים ואפילו על ידי אלה‏‬ המתימרים להיות לי ידידים.‏ שלעולם לא תטיח בי מילים‏ קשות רק תֹאחז בידי וחום מגעך יזרום לתוך גופי וינסוך בי רגיעה.‏
    הוא מטלפן שנית ביום חמישי ‬ושואל אם אני פנויה ביום שישי.‏ עליו לראות אותי‏,‏ זה דחוף.‏‏ ‏"‬אני אוהב אותך‏, ‬בובה‏," ‬הוא אומר, קולו נמוך וסקסי. ‏טוב‏, ‬מזה, אינני מסוגלת להתעלם -‏ מי יכולה?‏ ‏”כן” אני אומרת, מחקה את מילותיה של מולי בלום, ”כן אהובי כן כן‏.”
    בערב, כשטדי ואני יושבים לארוחה קלה של לחם ומרק‏, שטדי בִשל (‬אני לא טובה במטבח, טדי אָשף.) אני אומרת, “מחר אני יוצאת איתו לארוחת ערב”. ‏‏‏גבותיו של טדי מתרוממות. ”עם מי?“ הוא שואל, פניו תמימות. "‬איתו‏," ‬אני נובחת בפה מלא מרק.‏‬ שפתיו של טדי מתכווצות בחיוך,"‬אוֹ‏, ‬איתו,‏“ הוא אומר נונשלנט, ושואל, “ומתי תחזרי?” ‏והוא מוזג לעצמו כוס יין נוספת,‏ כבר לגם שלוש כוסות, (אני סופרת.)‏ “לעולם לא‏," ‬אני אומרת, ומחליקה מהכיסא לריצפה וכאילו מתעלפת.‏ (זה מין משחק אבסורדי ביני לבין טדי‏ כשהאוויר בינינו נעכר. וככול שגחמותי יותר‏ איפנטיליות זה תמיד מצחיק אותו.)‏ הייתי רוצה, שטדי יאמר, ולו רק פעם אחת,‏ שמספיק, יש סוף לכול דבר, שאני אשתו, ועל אישה להיות נאמנה לבעלה.‏ אבל כשטדי נשא אותי לאשה‬ הוא ידע שהוא עושה עסקת חבילה. ‏‏אז אני נותנת לו נשיקה ונשבעת בלבי להתנקם בשניהם לילה אחד כששביל החלב יהיה ריק ומאובן, ריק ומאובן, כמו אז,‏ לפני ארבעים שנה, כְשנִנְטַשְתִי על ידי אהובי‏‏‏ על חוף ים חרוך, להתפתל ולהצלות בשמש טרופה, ואני זוכרת איך זה היה: מְסוּממי שמש נפגשנו‏, ‬אז‏, ‬על שפת הים‏ והוא הִבִיט בי במבוכה‏, ‬ושאל‏, ‬אפשר?‏‬ ואני אמרתי‏, ‬כמובן‏, ‬וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי.‏ הוא חייך וישב קרוב‏, ‬לא נוֹגע,‏ משחק בלי משים בקוֹנכיה.‏ הקשיבי לקוֹל הים‏, ‬הוא אמר והצמיד את הקוֹנכיה לאזני.‏שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי:‏
    הזהרי‏, ‬הזהרי. אך עוד באותו יום‏ נע גופו על גופי‏‬ ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי תחת גופי העירום רתח‏ חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום,‏ זע‏, ‬מתפתל בלהט-חלום.‏והוא לחש תאווֹת לתוך צווארי,‏‬ואני בערתי‏, ‬מוחי רקוע רסיסי צדפים,‏‬והים רוֹחש‏, ‬לוֹאט‏, ‬הוֹמה ונוֹהם,‏ והרוח נוֹאקת ללא רחם.‏ ואז הוא ניתק מגופי‏, ‬נעמד,‏ מביט בי מלמעלה כמו ממרחק‏ ומלמל במבוכה תודה‏‬ והלך לדרכו.‏ הבטתי בגבו המתרחק וראיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו
    והים מתנפח‏, ‬קוצף בזעם קדומים בתוך גליו צפים פגרי דגים והוא גועה בצער‏, ‬נוהם ונוהם
    והרוח נואקת ללא רחם...‏
    ‏ כך, כשהוא מטלפן ביום שישי‏, קולו משאיר אותי אדישה,‬‏ ונפשי כבויה,‏ אבל אני אומרת שאפגוש אותו בריץ בשבע לארוחת ערב‏‏ מה לעשות? אהבה של ארבעים שנה,‏ אפשר ככה לכבות?‏ ‏‏"‬אאסוף אותך מביתך‏," הוא אומר. טוב,” אני משיבה, (וצורחת על עצמי, ‏‏ואילו הייתי יכולה, הייתי מחטיפה לעצמי סטירה,) שוב הנצחון הוא שלו, שוב ידו על העליונה-‏‏בוודאי. אבל לבי נשאר קר.‏ קר? אז מה הזימזום המוזר באצבעות רגלי, והדופק כמו מפוח הולם ברקותי? ואז הקול החרישי שוב מלחשש במוחי:‏ אין לי עוד מילים רבות אליך‏‏ אך כשראשך בחשכה חלומות יבער גלי הים ההוא ילכְכו עבר,‏ פני אישה-ילדה תַלְהֵטְנה לילךָ ובחושך תגע על פני בכפך.‏ תהֶזֶה בְחֹוף בו מְסוּמַם-שמש היית,‏תתמוגג לרגע לְזִכְרוֹן גוּפֵנו תשתה עד תום את שֶׁנוֹתר מאהבתנו ויהיה זה ההוֹלֶם הַאחרֹון של דמך כאילו אנחנו שוב, כאילו אני איתך.‏
    ‏ יום שישי.‏ בבית הספר המורים עצבנים, עייפים משבוע דחוק רוצים הביתה- גם הילדים,‏ וכמובן, גם אני.‏
    כשאני נכנסת לביתי, אני זורקת את תיקי על הספה,‏ וצועדת ישר אל המראה, מעוותת את פני ואומרת בקול: ”מראה מראה‏, ‬שעל הקיר ‏מי היא הטיפשה בכל העיר?“‏‏
    ‏פני מביטים בי מתוחים וממורקים,‏ אז מה אם היתה לי קצת עזרה עם מתיחה? ”כמה שאת נרסיסיתית, מלחשש הקול האחר במוחי: ”אחרי הכל, איש לא גָבָה מיופייךְ, אפילו כלב לא אָמַנְתְ, רק אל עצמך נטְפָלְתְ, איך אני נרְאֵת?‏ מה דמות לי היום?...‏“די, תסתלק, תן לחיות!“ אני צווחת ואוטמת ‏את אוזני בכפות ידי ומתחילה לבכות.‏
    לא מחליפה את בגדי, לא מסירה את האיפור מפניי,‏ הולכת אל החלון, ומתישבת בתוך כורסת העור השחורה‏ ‬‏‬מציתה סגריה ובוהה לתוך הרחוב - כמה יפה: ‏סתיו נדיב אך עגום בוהה בי בחזרה. עצי האדר עומדים עירומים ובודדים באור חיוור‏ והצפורים הן רק הזיה רחוקה של מַשהו עליז ורך‏. אני מביטה בצללי הערב מצעפים את העיר ומנסה לאטום את מחשבותי המציקות,‏אך הפיטפוט במוחי לא חדֵל, מזמזם כמו אלפי צרעות, זכרונות של פעם, כשהכול היה אחרת, והקול החרישי מלחשש,‏ זוכרת? ‏שם, בין עצי הלימונים, והגפנים,‏ דרך זריחות להבים, לא הלכנו לשווא,‏ פנינו מופנות היו אל השמיים ובעיננו זרחו כוכבים...‏בוודאי שאני זוכרת, כיצד אפשר לשכוח?‏‏ עכשיו, הייתי רוצה לחיות בדממה עצמית
    להיות סגורה בתוך חבית להוציא את הראש בזהירות,‏ לנשום את האור לחייך אל ציפור
    ושוב לצלול אל הדממה ולחשוב, בלי לראות לא לצַפות רק להיות, כי מי אני, חוץ מדם ורקמות ומֵח-עצמות, ושיער וגידים, וורידים ותאים נמקים...‏אך כאן, נעלם הקול, כי פתאום, מבעד חלוני‏‏ אני רואה שיכור מתנודד ברחוב,פניו מנופצות לאלפי רסיסים, תקוותיו נשכחו‏ ומתו. הוא מתיישב על קיר הבטון הנמוך ליד שער ביתי, ובאצבעות רוטטות מנסה להצית סיגריה‏.‏ אבל הרוח מנצחת. הוא יורק, הוא מקלל‏, הוא קם, ‏‏‬הוא לוגם מהבקבוק ומתחיל למעוד, אך מייצב את עצמו ולא נופל‏. ‏‏‬(טדי מתרה בי לעתים תכופו‏ת לא להכניס "זרים‏" לביתזה מסוכן‏," ‬הוא אומר‏.‬ ”יום אחד יאנסו אותך.” הוא מכיר הֵטֵב את חולשתי לחלכאים ולנדכאים, לחסרי הבית והאומללים...(אך זה נושא בפני עצמו.)‏ ‏טדי עצמו, אוהב את היין חזק ואדום.‏ בינתיים מתרחק השיכור ונעלם לתוך הערב, ‬נושא עמו את דמותו הרצוצה. ‏נערה יפה עם פודל קשור בסרט קטיפה אדום‏ מתעכזת לאורכו של הרחוב,‏עיניה חלומות וחיוך טיפשי על שפתיה.‏ גבר צעיר, חבוש כובע בייסבול הפוך, פוגש אותה.‏ הם צוחקים ומתנשקים‏, הקובע נופל, ‬הפודל נובח,‏אבל הם עסוקים; עומדים מחוץ לחלוני גופותיהם צמודים והם לוקקים בתאווה אחד את השֵנִי.‏‏ ‬הזהרו מֵהַמָעָרְבֹולֹות‏, ‬אני רוצה לצעוק‏, האהבה איננה מה שאתם חושבים‏. אבל הם מתפוגגים לתוך ערפילי הדלוזיה.‏
    כשטדי בא הביתה, ‬ערב עמוק כבר אסף את העיר אל תוך צלליו הרכים. העולם ‏שקָט.‏ ‬עצי האדר מחוץ לחולוני נהיו לנשמות‏. ”אהובתי‏, האחת ויחידה שלי," ‬אומר טדי,‏“ וטורף אותי בנשיקות. ‏‏אני מחביאה פני בשקע צווארו ומתחננת אֵלַיו, שלא ייתן לי ללכת
    איתו -‏‬ לשמור אותי בביתי החם והבטוח.‏ אבל טדי חרש לתחינתי‏, ‬כי‏, ‬כמובן, אני אומרת את זה רק בתוך ראשי.‏ אז היו אתם שופטי והגידו, ‬האם אין זה מגיע לי?‏‬ יש חתך בלבי‏-‬פצע ישן נושן, אם יפתחו את המוח שלי יראו מקומות שרוטים וזבים ואת האש הישנה שעדיין בוערת בי כי אין מספיק אדמה כדי לכבותה...‏‏
    השעה שבע.‏ אני מחכה.‏ פעמון הדלת מצלצל.‏ אני לא זזה.‏ ‬טדי שולח אלי מבט‏ משועשע. אני מושכת בכתפיי.‏ טדי קם ופותח את הדלת ומי חושבים אתם עומד‏ בפתח, עם חיוך רחב ועיניים בורקות, אם לא אבירי הזקן.‏‏‏‬ הוא מביט בטדי ובי ומחייך אלינו בשקט.‏
    ‏"את מוכנה‏, ‬בובה?“ הוא שואל ברכות, ואז, הוא לוחץ את ידו של טדי ואומר,‏ ‏”‏היי טד, טוב לראות אותך.” ‏”שב,” אומר טדי, “תשתה משהו?“‏ ‏‏”לא, תודה,” הוא משיב, “אולי בפעם אחרת, טד.“‏‏‏ ‏ ‏‏‏‏"‬בַיי‏," ‬אומר טדי שלי, “תהנו,” והוא מלטף את ראשי,‏‏ כאילו הייתי הבת שלו, ונותן לי נשיקה חפוזה. ‏ לבי נאנק. וכשאני הולכת אל הדלת, אני מועדת על השטיח
    (כמו השיכור. זוכרים?) וכמעט נופלת - ‏ארבע זרועות נשלחות לעברי ואוחזות בי.‏ אבל אוזני מצלצלות ואני מתחילה לנחור. אני בועטת בקיר.‏ איש לא רואה, איש לא מבחין, כי זאת אינני אני -‏ זאת רק רוחי. אני יורה בטדי מבט רצח, ‏אבל הוא רק מחייך וצובט את לחיי, ואני‏ מתה להחטיף לו סטירה, אבל מייד הקול המלחשש בא להזכיר לי, שכשפגשתי את טדי: ‏‏‏‏
    הוא בא באפלה ואחז בידי והוביל אותי, כלה, לתוך האור, שבתחילה היהרק הבהוב מהסס
    ואחר פרץ והדליק צל מופלא.‏‏‏נכנסנו. וידו לא עזבה את ידי והוא נשם את נשימתי והיה בפנים איתי.‏ ואף כי ידעתִי ‏שאשוב לאפלה החלקתי לתוך השלווה של ידו האוחזת בידי.‏
    וככה זה:‏ הוא ואני יוצאים שוב לתוך הלילה -‏ כה רחוק מאותו החוף הלבן הלוהט
    שם פגשתי בו לראשונה‬ לפני ארבעים שנה.הוא אוחז את ידי ואומר בפעם המליון ואחת,‏
    “את כל כך יפה‏, ‬בובה‏." אבל אני לא כל כך זריזה,‏ אני עדיין חושבת על השיכור‏, על טדי‏ ‏ו‏על העלמה מוכת האהבה.‏ הוא נושק לי וכולם דוהים חוץ מטדי.‏"‬אני אוהב אותך‏," ‬הוא אומר, קולו עמוק ומלטף ויציב-‏‬‏ופתאום נעלם גם טדי‏ שלי, ‏ועולמי מתהפך כמטורף. את יתר הערב יספר לכם הקול האחר.‏ הקשיבו בבקשה!‏
    יתר הערב היה תותים בקצפת, אורות עמומים ושמפניה וורודה ברעל-חלומות מהולה,‏ וחלזונות אפורים מוגשים על טס-דם חלקלקים ורפשיים כמֵי-שוֹפכין.‏‬ לחשושים מתערסלים באוויר-כבד-עשן וזכרונות אהבה אורבים בכל פינה‏ומגע ידי-צל מוכרוֹת, ומילים משקרות. צללים חלולים מגחכים רחב כמו עדת צבוֹעים בלילה מכוכב‏‬. הזמן מכושף‏. אני בוהקת, אני ממריאה אבל הערפל בינינו כחומה ואני שונאת וגופי נקרע.‏‬ ריפרוף שפתיים באפלה, כרפרוף כנפי-עש, ומְאִיש שחור כמו לָבָה מהר אָפֵל פורצים שירי אהבה שנשכחו אפילו-מאֵל...‏פתאום אני חשה הבל פה חורך‏ ושומעת ‬לחישה,‏‏”את איתי אהובה?” ואני יודעת, שוב הִגיע רגע של פרידה‏ וליבי הופך לאבן חלקה.‏ פְרִיקִי הַה?‏
    וכאשר בעשר‏, על מפתן ביתי, הוא נושק‏ את שפתי בטרוף חייתי, ונוטש אותי, כתמיד.
    ‏(אישתו מחכה.אני מתישבת על המדרגות, מטמינה את ראשי בידי
    ואט אט חוזרת אל עצמי.‏וכשאני נכנסת לביתי, אני מוצאת את‏ טדי שלי, עדיין יושב ובוהה במסך הטלויזיה כמכושף -‏ זה טבעי, הוא לוקח את כל העניין כמובן מאליו.‏ ‏"‬היי‏, ‬אהובתי‏," הוא אומר, “בילית יפה‏?"‏‬ הוא איננו מתבדח, אבל אני מגלה מאין מתח בפניו.‏‏"‬שתיתי המון שמפניה והיה מהמם.“‏ טדי צוחק, פניו נרגעות. “תני לנו נשיקה אהובתי?“‏ הוא אומר‏וטופח על ברכו. אני הולכת אֵליו, מתמקמת בחיקו וכורכת זרועותי סביב צווארו,‏ כאשר קולו העמוק של ההוא עדיין מהדהד בתוכי,‏‬ והשמפניה בלבול גדול פורח מזמזם במוחי.‏
    ‏‏‏‏‏‏”את אוהבת אותי?” שואל טדי,‏ כשהוא נושק את עיניי.‏ מספיק‏! ‬נמאס לי להיום!‏ ‏‏אני רצה לחדרי‏‬ מוציאה את הבונג ממקום מחבואו שואפת עשב בתאווה עד שאני לגמרי מסטולה
    ‏‏‏ואז, אני משירה את בגדי‏, ממלמלת קללה‏ וכתולעת משתחלת לתוך המיטה וקוברת ראשי בשמיכה.‏‏כי אבוי לי אבוי‏‬ איזו עירבוביה עלי לסיים איכשהו את הפרשה...‏אבל,‏ חבל על הטירחה כי אני אוהבת את שניהם‏ ויודעת שלעולם לא אעזוב לא את טדי שלי‏ ולא אותו...‏







    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שבת, 11/2/12, 23:13

    צטט: IlanaHaley 2012-02-09 18:49:18
    צטט: IlanaHaley 2012-02-02 02:25:59
    http://cafe.themarker.com/image/2406955/

    הוא והיא
    (שיר. 4‏ ביולי 1998)
     
    הוא דרוך ככאב
    היא כראי בוֹהקת,
    קיץ מלחך
    שמיים מותכים,
    רוח משולהבת
    עם גנים נִשְׁגֶלֶת
    כל באים וכל הוֹלכים.

    הוא הולם כַלֵב  
    היא בוֹ משחקת
    הנהר גואה
    הוללים בו הדגים
    עיר-פלדה עולסת
    ברשפי די נור.

    הוא איום כצער 
    היא לה זר עוֹטרת
    הצללים צפים
    וצוֹללים לתהום,
    אין לנצח שער
    שם דממה נפתחת

    הוא נוֹשק שדיה
    באלימות של קרב.

     

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שבת, 11/2/12, 23:06

      צטט: IlanaHaley 2012-02-09 18:45:38

      http://cafe.themarker.com/image/2526911/

      אחרי המלחמה - 2

      (ביער חולדה 1949)

       

      ...לפתע נדם קולה. 

       

      נעלמו עצי האורן.

      צללים, כמפצלצות אפורות,

      זוחלים קרוב,

      מטשטשים את פניה. 

       

      השמים, קונכיה שחורה

      והוא בתוכה. 

      שמש החורף מדממת

      את קרניה הגוססות

      מאפילה את ענפי האורן

      מוחקת את צהלת

      הסביונים והכלניות.

       

      פיו מלא בחול.

       

      הוא מוחה את הזיעה ממצחו.

       

      מישהו, אולי משהו,

       לועג לו -

      צוויחה פולחנית.

      רסיסים שורקים.

      הגיפ עולה על מוקש.

      חבריו. גוויות  קרועות.

      בגדיו ספוגים בדמו של דן,

      הוא לוחץ את כף ידו הפתוחה 

      על הפצע הפעור בצווארו

      של דן,

      בגדיו ספוגים בדמו של דן

      טעם הדם בפיו

      הוא נושם דם

      דם על פניו

      על ידיו, 

      בעיניו -

      דן! הוא צועק,

      אל תמות!

       

      דן מת -

      כמו מעולם לא היה.

      הזעם הנורא מאיים לבלוע 

      את שפיותו‏.

      בחילה חונקת את גרונו.

      התחושה המבעיתה

      מה בו,‏ מאימת 

      להוציאו מדעתו. 

      ייסורים.

      אימה.

       

      דמות ידידו המת

      צפה לנגד עיניו...

       

       

      מישהו נוגע בידו -

      לוחץ

       

      הוא סובב את ראשו.

       

      מתוך הגיהנום המשתולל בתוכו

      הוא הביט

      לתוך פניה המורמים‏, 

      לחייה החיוורות, 

      עיניה הזורחות‏.

       

      אהבה - חיים?

       

      ”כן,“ אמר.

       

      רוח ערב קלה

      החלה נושבת

      ראשי הברושים נעו

      רינונים של דרורים

       מכל עבר.

       

      הביטו זה בזה -

      מעונים.

      הוא אחז בידה.

       

      דוממים ישבו

      מקשיבים לקול

      מתיהם,

      עינהם עוקבות אחר 

      שמש החורף 

      מדממת את קרניה

      האחרונות 

      על צמרות 

      העצים.

       

       

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום חמישי, 9/2/12, 18:49

        צטט: IlanaHaley 2012-02-02 02:25:59

        http://cafe.themarker.com/image/2406955/

         

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום חמישי, 9/2/12, 18:45

          http://cafe.themarker.com/image/2526911/

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום חמישי, 2/2/12, 02:25

            http://cafe.themarker.com/image/2406955/

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום שלישי, 24/1/12, 17:33

              צטט: נורית-ארט 2012-01-24 00:23:42

              בקצה המנהרה/ נורית צדרבוים

               

               


              ''

              'הפתיל הקצר' - מתוך פרוייקט 'דיוקן' - נורית צדרבוים 2004

               

               

              שיר זה הוקרא לראשונה על ידי במסגרת 'מפגשיר' ( בבית הסופר), שהתקיים בחנוכה תשע"ב.

              נושא המפגש היה הקשרים שונים של אור

               

               


              בְּשֶׁקֶט,

              עַל צוּק אֵיתָן  בִּקְצֶה מִנְהָרָה

              יוֹשֶבֶת.

              אַדְוָת קֶצֶף זַעַמָהּ, אֵלַי נַהֲרָה

              צוֹרֶבֶת.

               

              זָרָה וּמוּזָרָה, 

              מְחַכָּה לָאוֹר שֶׁהִבְטִיחַ שֶׁיַגִיחַ.

              לֹא קַצְתִּי מְחַכּוֹת.

              אַצְתִּי לִלְכֹּד בְּחוּטֵי דַּיִג שְׁקוּפִים

              קְרָסִים שֶׁאוּכַל בָּהֶם לְהִתָּלוֹת

              וּצְעִיפִים לְכַסּוֹת בָּם כַּלוֹת.

              צָלַלְתִּי בַּשְּׁחוֹר לִדְלוֹת בְּדַל אוֹר

              צָרַחְתִּי, וַיְּהִי, בְּקוֹל שֶׁלא נִשְׁמַע

              לָחַשְׁתִּי , וַיָּבְדֵל, אֶל הַצֵּל הַמְּפֻחָד

              שֶׁנִּרְעַד עֵת צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ וְשׁוֹר לֹא גָּעָה.

               

              והָאוֹר? חִכָּה בְּלֹא לְאוּת בַּקָּצֶה

              רָכוּב הָיָה עַל חוּט תִּקְוָה קוֹרֵן

              מְאוֹתֵת לְהִבְלִיחַ חַד חַם וְחָלָק

              בָּעֵת שֶׁחָמַק וּמָתָק מֵעַז.

              לֹא דָּלַק לֹא נֶחְפַּז רַק הֻפָז

              כִּי לָעַד עָמַד בַּקָּצֶה שֶׁל הַמִּין הַרָע*.

               

               

              * כאשר הקראתי את שירי באותו מפגש, היו שהרימו גבה ושאלו "מי זה המין הרע". מיד הבנתי שיש רבים שחושבים שאולי כוונתי לבני המין השני. בדרך כלל אינני נוהגת לפרש את שירי, אבל כדי לא לעורר את קצפם של בני המין השני ( שהם בעיני לא המין הרע) ארמוז ורק אומר שהמין הרע יכול גם להיות החלק האחר של האדם עצמו, אולי למשל היצר הרע, או כמו שיונג מתאר אותו 'הצל'.

               

              ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

               

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שלישי, 17/1/12, 20:06

                ''

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום חמישי, 1/12/11, 18:32

                  ''

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום חמישי, 1/12/11, 17:45
                    ''
                    ''
                    ואני דִמִיתִיהַ‏      ‬
                    ואני דימיתיה אדומת עַפְעָפָיִם‏ ‬
                    פניה בְלוֹבֶן הַכָר נִטְמָעִים
                    שתיקתה מְשוּרֶיֶנֶת‏, ‬איננה סוֹלחת
                    לִתְחִינוֹת וִדוּיַי שלרגליה נושרים‏.‬
                    מִסְבִיבָה הסתיו מִתְבוֹלֵל בשלכת
                    האור העמום מַזְהִירָה מִתִקְווֹת
                    והיא אל האור אגרוף משלחת‏,‬
                    בליבה עוד הומים ימי ניצחונות‏.‬
                    היא זוכרת שמים שרים מעליה
                    ודשא עליז מפרפר בִטְלָלַיו
                    אז חיוך של ילדות מִתְרָפֵק בִקְמָטֵיה
                    דוחֶה את הלילה בכל תעלוליו‏.‬
                    ואני את שִׁירָה שמעתי גוֹוֵעַ
                    ובאתי אליה כמו חַג בִמְהוּפַך
                    והיא לי צחקה צחוק צלול ורוגע‏,‬
                    ועטפה אותי בדגל רקוע-כוכב‏.‬

                     

                     

                     

                    ואני דִמִיתִיהַ‏      

                     

                    ואני דימיתיה אדומת עַפְעָפָיִם‏ 

                    פניה בְלוֹבֶן הַכָר נִטְמָעִים

                    שתיקתה מְשוּרֶיֶנֶת‏, איננה סוֹלחת

                    לִתְחִינוֹת וִדוּיַי שלרגליה נושרים‏.

                     

                    מִסְבִיבָה הסתיו מִתְבוֹלֵל בשלכת

                    האור העמום מַזְהִירָה מִתִקְווֹת

                    והיא אל האור אגרוף משלחת‏,

                    בליבה עוד הומים ימי ניצחונות‏.

                     

                    היא זוכרת שמים שרים מעליה

                    ודשא עליז מפרפר בִטְלָלַיו

                    אז חיוך של ילדות מִתְרָפֵק בִקְמָטֵיה

                    דוחֶה את הלילה בכל תעלוליו‏.

                     

                    ואני את שִׁירָה שמעתי גוֹוֵעַ

                    ובאתי אליה כמו חַג בִמְהוּפַך

                    והיא לי צחקה צחוק צלול ורוגע‏,

                    ועטפה אותי בדגל רקוע-כוכב‏.

                     

                     

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום שבת, 12/11/11, 00:41

                      צטט: נורית-ארט 2011-11-12 00:39:19

                      קולאג' המראות

                      (החג של החגים 2)

                       

                      מומלץ לראות את הסרטון לפני קריאת הרשימה

                       

                      ''

                       

                       


                       

                      באותה שנה, 1996, המראות של הוואדי לא הרפו ממני. כבר סיפרתי שצילמתי בוואדי בכל פינה, כאחוזת אמוק. כל מפתן וכל סף, כל חלון וכל סורג, כל אבן ומרצפת. כל דבר שנראה לי הכי טיפוסי, הכי מאפיין של הוואדי, והכי אוריינטלי, בתוך עיר שוקקת חיים שמהווה בעיני סמל לרב תרבותיות.


                      חוויתי את חוויית הוואדי, הסכמתי להשתתף בפרויקט 'החג של החגים' – שעדיין היה בחיתוליו והחל את צעדיו הראשונים והמהוססים. מצוידת בעשרות תמונות, שנולדו אצלי בתוך המצלמה האנלוגית, חזרתי אל שולחן העבודה שלי. מוכלת במראות שחוויתי אני שואלת מה אני עושה? מה יהיה הפרויקט שלי – בתוך השכונה הציורית הזאת, שידעה גם זמנים של סבל? שכונה שפרנסי העיר החליטו להפוך אותה ל'אקו מוזיאון' (מוזיאון פתוח), ל'גלריה ללא קירות', ל'במת תצוגה למייצבים ומיצגים'. מעט אמנים הבינו זאת, אלה שהבינו זאת, כמו שגם רצו להירתם לפרויקט שיש לו גם משמעות חברתית , לקחו חלק בפרויקט ואני הייתי ביניהם.


                      אמרו לנו שהפרויקט נולד ומתקיים בשם השאיפה ל 'דו קיום' – לדבר עם ובשם הדו קיום, לדבר בעד דו קיום ולהוכיח זאת הלכה למעשה. וואדי ניסנאס הפך להיות כור ההיתוך של רב תרבותיות, דו קיום, יהודים ערבים (מוסלמים ונוצרים) אמנים וזבנים בשוק כולם יחד חברו. קולאז' של תרבויות ודתות, קולאז' של אנשים ודעות, קולאז' של אמנים כל אלה הפכו להיות בעבורי השראה לקולאז' המראות.  כ"שמצרפים אז מצרפים" (קולאז' – מקור בצרפתית. תרגום המילה קולאז' – מצרף – צירוף), אמרתי לעצמי.

                       

                      'מראות בוואדי' - זו הייתה הכותרת של הפרויקט שלי באותה שנה. זאת משום שהרגשתי מצד אחד כמו אותה עליזה בארץ המראות, ומצד שני המראות בוואדי הותירו בי את רישומם. אמרתי, אחזיר לוואדי באותה מטבע. אחזיר לו במראות. והתחלתי ליצור מראות. ושוב כמו אותה עליזה, בארץ המראות שאני ביקשתי כאן ליצור, בחרתי לעשות סדר אחר. כמו שאמרה עליזה כשעברה לצד השני , מבעד למראה " החדר הזה אין מקפידים בו על הסדר כבשני". אכן, לא הקפדתי על הסדר שנקבע בשכונה. יצרתי קולאז'ים ובהם עולם וסדר אחרים ( כפי שאסביר בהמשך).


                      ברשימתי הקודמת, 'מראות בוואדי'- החג של החגים 1, הראיתי כיצד גייסתי מראות אמתיות לצורך העניין.


                      פרויקט מספר 2 באותו אירוע התבסס כולו על הצילומים שצילמתי. יצרתי מראות חדשים לוואדי. יצרתי קולאז'ים מתוך אותם צילומים. במילים אחרות, פירקתי את המראות של וואדי לגורמים, ולחלקים קטנים, שברתי צורות מוכרות, ערבבתי ביניהם ומהם יצרתי מבנים ומראות חדשים. מתוך נופי הוואדי יצרתי נופים חדשים. הוואדי והמראות שקלטתי בו היו בעבורי מקור השראה שממנו יכולתי לייצר עוד מראות, עוד נופים. בדרך זו שחזרתי, ושכפלתי, והגדלתי את המראות הנתונים של הוואדי.


                      בקולאז'ים לא עשיתי הבחנה בין שמים לארץ ולא ניסיתי ליצור נופים ריאליים. יצרתי מצבים חדשים, תמונות נוף שלא התכוונו לחקות ולייצג את המציאות הקיימת, אלא לקחת מתוך המציאות הקיימת נתונים ומהם ליצור מציאות חדשה. אפשר לראות זאת כמטאפורה לרעיון של דו קיום – של האפשרות לצרף ולקשור בין תרבויות, לשים אותם יחד גם אם הם שונים, ואולי גם להפוך חלום למציאות.


                       

                      http://cafe.themarker.com/image/2416039/

                      קולאז' המראות - מתוך מראות בוואדי, החג של החגים 1996 - נורית צדרבוים


                      היצירות שנולדו מתוך הקולאז'ים, הם לא הוואדי (הוואדי הוא הוואדי והיצירות הן יצירות). זהו גוף עבודות, יצירות, שכבודן במקומן מונח כיצירות ואלה עומדות בפני עצמן כאשר מקורות ההשראה שלהם הם המראות שנחשפו אלי בוואדי שאני נחשפתי אליהם וספגתי אותן באופן שספגתי.


                      כך קיבלתי סדרה של שנים-עשר יצירות - קולאז'ים -  שהציגו מראות חדשים של הוואדי, שממנו הם הפיקו את המראות שהיו ההשראה.

                       

                      http://cafe.themarker.com/image/2416032/
                       

                      קולאז' המראות - מתוך מראות בוואדי. החג של החגים - 1996 - נורית צדרבוים


                      עתה היה עלי להביא מראות אלה בחזרה אל הוואדי, שהרי שם הן אמורות להיות מוצגות. בחרתי לי חלל תצוגה אוטנטי וטבעי. מצאתי את המאפייה המקומית (ניתן לראות אותה בסרטון שמוצג ברשימה 'מראות בוואדי' – החג של החגים 1). במאפייה מצאתי קיר אחד מקושת צבוע לבן. וכך בין הטבון וריח הפיתות והזעתר, ליד האופים המיוזעים, על קיר אחד לבן, במקום צנוע שאיש לא יודע עליו, היו תלויים על הקיר שנים עשר קולאז'ים שמדת המסגרת שלהם זהה. המסגרות היו בצבע כחול, ובכך הם יצרו דיאלוג סמוי וגלוי עם המסגרות הכחולות של המראות שהיו מקובעות על קירות הבית הנטוש. הכחול, כבר אז, תפס את מקומו כמי שימשיך וילווה אותי בכל שמונה השנים שבהם פעלתי בוואדי.

                       

                      http://cafe.themarker.com/image/2416045/
                       

                      קולאז' המראות - מתוך מראות בוואדי. החג של החגים - 1996. נורית צדרבוים


                      התקבלה תערוכת זוטא בתוך מאפייה מהבילה- הפנים החדשות של הוואדי.


                      אך לא היו אלה רק הפנים החדשות של הוואדי כפי שהם עולים מתוך עבודות הקולאז', אלה גם הפנים החדשות של הוואדי שבתוך מאפייה מתקיימת תערוכה, כמו גם בכל מקום אחר בו.


                      והעניין עדיין לא תם בכך.


                      הקולאזים, כאמור, נוצרו מתוך תמונות שצילמתי שאותם הדפסתי ואחר כך חתכתי והתמשתי בהם כחומר גלם לעבודה. כאשר הקולאז'ים היו מוכנים, צילמתי אותם לשקופיות. ובלילות החורפיים במהלך כל חג החנוכה (שזה היה שיאו של הפסטיבל) הייתי מגיעה לוואדי, בונה לי עמדה יציבה ממול לבניין הגדול שעליו הרכבתי את המראות, והייתי מקרינה באמצעות מקרן שקופיות את השקופיות על קירות המבנה (זה היה עדיין עידן אנלוגי – מצגות לא היו דבר של יום ביומו).


                      וכך, כפי שניתן להבין, יצרתי עוד ורסיה של מראות. הפעם על 'בית המראות' הוקרנו מראות נוספים, דבר שיצר והוסיף עוד מראה לוואדי. בניין המראות שלי עכשיו מקרין עוד וריאציה של מראות ונופים. הוא הפך להיות מסך שקולט ופולט ממנו מראות שנוצרו מהוואדי ובאותה שעה גם יצרו אותו.


                      וכך קולאז' המראות הוא לא רק הקולאז' הפיזי המוחשי שיצרתי, אלא כל תפיסת המראות שאותה הצגתי ברשימות אלה.

                       

                      ''

                      קולאז' המראות - מתוך מראות בוואדי. החג של החגים - 1996. נורית צדרבוים

                       


                      זו הייתה שנתי הראשונה, כיוצרת וכאמנית בוואדי – שנה שבה הרגשתי כמו 'עליזה בבית המראה' – תופעה, שלימים ידעתי, מהלכת על קו התפר הדק שבין מציאות לאגדה.

                      __________________________________________________________________

                       

                      ועוד הערה אחת קטנה. זה היה מזמן – 1996 – מים רבים זרמו בנחלים וגם בתעלות הניקוז שבוואדי. נראה היה שיצירות אלה נשאבו אל תהומות הנשייה. אך לא. הרשימות שלי האלה, והעלאת הדימויים אל המרחבים האינסופיים של הרשת, נותנת להם גם חיים חדשים וגם אולי חיי נצח.

                       

                      ניתן לקרוא על הפרויקט הזה בהרחבה באתר שלי - כאן 


                      ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

                       

                       

                       

                      דרג את התוכן:
                        1 תגובות   יום שבת, 29/10/11, 18:46

                        צטט: IlanaHaley 2011-10-29 18:35:20

                        About the author.

                         

                        Ilana Haley takes her literary inspiration from an Israeli childhood--- as a child of early kibbutz pioneers. These stories an poems reflect values and conflicts that helped to make the Nation of Israel. She left her kibbutz and spent two years in the army; from there to her life in Tel-Aviv as dancer with the Israeli Ballet, and then to America with a grant from The Martha Graham School.  She found inspiration as a fashion designer, studying at the Chicago Art Institute, and as a Yoga teacher at the Yoga Circle in Chicago. After she finished her BA in Hebrew literature at the Spertus College in Chicago, she went back to Israel for few years and received her MA at Bar- Ilan University in Tel-Aviv. She came back to America to teach in high school (her favorite occupation-- as she says). After many years of writing and reflection she has finally, after the death of her mother,  decided to publish this small volume of prose and poetry that begins to tell the stories that give words to her history and hopes. She is working now on other books of prose and poetry and plans to do very little else.

                         

                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום שבת, 29/10/11, 18:35

                          About the author.

                           

                          Ilana Haley takes her literary inspiration from an Israeli childhood--- as a child of early kibbutz pioneers. These stories an poems reflect values and conflicts that helped to make the Nation of Israel. She left her kibbutz and spent two years in the army; from there to her life in Tel-Aviv as dancer with the Israeli Ballet, and then to America with a grant from The Martha Graham School.  She found inspiration as a fashion designer, studying at the Chicago Art Institute, and as a Yoga teacher at the Yoga Circle in Chicago. After she finished her BA in Hebrew literature at the Spertus College in Chicago, she went back to Israel for few years and received her MA at Bar- Ilan University in Tel-Aviv. She came back to America to teach in high school (her favorite occupation-- as she says). After many years of writing and reflection she has finally, after the death of her mother,  decided to publish this small volume of prose and poetry that begins to tell the stories that give words to her history and hopes. She is working now on other books of prose and poetry and plans to do very little else.

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            IlanaHaley
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS