כותרות TheMarker >
    ';

    שירים וסיפורים



    אילנה וולקשטיין היילי סיפור
    תני לנו נשיקה‏,

    במשך ארבעים שנה ניטר לבי למשמע קולו.‏ שמו היה כקריאה לכל דמי הטפשיים.‏ עכשיו זקן דמי; איטי ועצלן הוא זורם בעורקי.‏‏ ארבעים שנה, נדמה כנצח, ובכל זאת, כשהוא מטלפן ומבקש שאפגוש אותו, אני תמיד אומרת‏, ‬כן,‏ אחוזה בצבת ההרגל, ואולי, עדיין, התפרצות אהבה? ‏אך באותו יום (אולי כדי להקניט), אינני אומרת ‏‬‏מיד כן, אני אומרת שעלי לברר את זה עם טדי.‏ באמת?“ הוא שואל, מופתע, “מה פתאום?“ שנינו יודעים שאינני צריכה לשאול את טדי‏,‏הוא יודע הכול עליו ועלי, ‏ואם טרוניה בלבו‏ הוא שומר אותה לעצמו.‏ טדי היקר שלי, כה גַשְמִי וחכם ומבין ונדיב -‏משאלתי היא:‏ ‬שאתה תלך לצידי ולא אצעד גלמודה לאורך‏
    כל הדרך הזאת.‏‬‏ שלא תתן לי לדמם‏‬ בין שיני ברזל חלודות‏ של מלכודות זעירות,‏ שעדיין אורבות לי‏ במקומות נסתרים ואפילו על ידי אלה‏‬ המתימרים להיות לי ידידים.‏ שלעולם לא תטיח בי מילים‏ קשות רק תֹאחז בידי וחום מגעך יזרום לתוך גופי וינסוך בי רגיעה.‏
    הוא מטלפן שנית ביום חמישי ‬ושואל אם אני פנויה ביום שישי.‏ עליו לראות אותי‏,‏ זה דחוף.‏‏ ‏"‬אני אוהב אותך‏, ‬בובה‏," ‬הוא אומר, קולו נמוך וסקסי. ‏טוב‏, ‬מזה, אינני מסוגלת להתעלם -‏ מי יכולה?‏ ‏”כן” אני אומרת, מחקה את מילותיה של מולי בלום, ”כן אהובי כן כן‏.”
    בערב, כשטדי ואני יושבים לארוחה קלה של לחם ומרק‏, שטדי בִשל (‬אני לא טובה במטבח, טדי אָשף.) אני אומרת, “מחר אני יוצאת איתו לארוחת ערב”. ‏‏‏גבותיו של טדי מתרוממות. ”עם מי?“ הוא שואל, פניו תמימות. "‬איתו‏," ‬אני נובחת בפה מלא מרק.‏‬ שפתיו של טדי מתכווצות בחיוך,"‬אוֹ‏, ‬איתו,‏“ הוא אומר נונשלנט, ושואל, “ומתי תחזרי?” ‏והוא מוזג לעצמו כוס יין נוספת,‏ כבר לגם שלוש כוסות, (אני סופרת.)‏ “לעולם לא‏," ‬אני אומרת, ומחליקה מהכיסא לריצפה וכאילו מתעלפת.‏ (זה מין משחק אבסורדי ביני לבין טדי‏ כשהאוויר בינינו נעכר. וככול שגחמותי יותר‏ איפנטיליות זה תמיד מצחיק אותו.)‏ הייתי רוצה, שטדי יאמר, ולו רק פעם אחת,‏ שמספיק, יש סוף לכול דבר, שאני אשתו, ועל אישה להיות נאמנה לבעלה.‏ אבל כשטדי נשא אותי לאשה‬ הוא ידע שהוא עושה עסקת חבילה. ‏‏אז אני נותנת לו נשיקה ונשבעת בלבי להתנקם בשניהם לילה אחד כששביל החלב יהיה ריק ומאובן, ריק ומאובן, כמו אז,‏ לפני ארבעים שנה, כְשנִנְטַשְתִי על ידי אהובי‏‏‏ על חוף ים חרוך, להתפתל ולהצלות בשמש טרופה, ואני זוכרת איך זה היה: מְסוּממי שמש נפגשנו‏, ‬אז‏, ‬על שפת הים‏ והוא הִבִיט בי במבוכה‏, ‬ושאל‏, ‬אפשר?‏‬ ואני אמרתי‏, ‬כמובן‏, ‬וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי.‏ הוא חייך וישב קרוב‏, ‬לא נוֹגע,‏ משחק בלי משים בקוֹנכיה.‏ הקשיבי לקוֹל הים‏, ‬הוא אמר והצמיד את הקוֹנכיה לאזני.‏שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי:‏
    הזהרי‏, ‬הזהרי. אך עוד באותו יום‏ נע גופו על גופי‏‬ ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי תחת גופי העירום רתח‏ חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום,‏ זע‏, ‬מתפתל בלהט-חלום.‏והוא לחש תאווֹת לתוך צווארי,‏‬ואני בערתי‏, ‬מוחי רקוע רסיסי צדפים,‏‬והים רוֹחש‏, ‬לוֹאט‏, ‬הוֹמה ונוֹהם,‏ והרוח נוֹאקת ללא רחם.‏ ואז הוא ניתק מגופי‏, ‬נעמד,‏ מביט בי מלמעלה כמו ממרחק‏ ומלמל במבוכה תודה‏‬ והלך לדרכו.‏ הבטתי בגבו המתרחק וראיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו
    והים מתנפח‏, ‬קוצף בזעם קדומים בתוך גליו צפים פגרי דגים והוא גועה בצער‏, ‬נוהם ונוהם
    והרוח נואקת ללא רחם...‏
    ‏ כך, כשהוא מטלפן ביום שישי‏, קולו משאיר אותי אדישה,‬‏ ונפשי כבויה,‏ אבל אני אומרת שאפגוש אותו בריץ בשבע לארוחת ערב‏‏ מה לעשות? אהבה של ארבעים שנה,‏ אפשר ככה לכבות?‏ ‏‏"‬אאסוף אותך מביתך‏," הוא אומר. טוב,” אני משיבה, (וצורחת על עצמי, ‏‏ואילו הייתי יכולה, הייתי מחטיפה לעצמי סטירה,) שוב הנצחון הוא שלו, שוב ידו על העליונה-‏‏בוודאי. אבל לבי נשאר קר.‏ קר? אז מה הזימזום המוזר באצבעות רגלי, והדופק כמו מפוח הולם ברקותי? ואז הקול החרישי שוב מלחשש במוחי:‏ אין לי עוד מילים רבות אליך‏‏ אך כשראשך בחשכה חלומות יבער גלי הים ההוא ילכְכו עבר,‏ פני אישה-ילדה תַלְהֵטְנה לילךָ ובחושך תגע על פני בכפך.‏ תהֶזֶה בְחֹוף בו מְסוּמַם-שמש היית,‏תתמוגג לרגע לְזִכְרוֹן גוּפֵנו תשתה עד תום את שֶׁנוֹתר מאהבתנו ויהיה זה ההוֹלֶם הַאחרֹון של דמך כאילו אנחנו שוב, כאילו אני איתך.‏
    ‏ יום שישי.‏ בבית הספר המורים עצבנים, עייפים משבוע דחוק רוצים הביתה- גם הילדים,‏ וכמובן, גם אני.‏
    כשאני נכנסת לביתי, אני זורקת את תיקי על הספה,‏ וצועדת ישר אל המראה, מעוותת את פני ואומרת בקול: ”מראה מראה‏, ‬שעל הקיר ‏מי היא הטיפשה בכל העיר?“‏‏
    ‏פני מביטים בי מתוחים וממורקים,‏ אז מה אם היתה לי קצת עזרה עם מתיחה? ”כמה שאת נרסיסיתית, מלחשש הקול האחר במוחי: ”אחרי הכל, איש לא גָבָה מיופייךְ, אפילו כלב לא אָמַנְתְ, רק אל עצמך נטְפָלְתְ, איך אני נרְאֵת?‏ מה דמות לי היום?...‏“די, תסתלק, תן לחיות!“ אני צווחת ואוטמת ‏את אוזני בכפות ידי ומתחילה לבכות.‏
    לא מחליפה את בגדי, לא מסירה את האיפור מפניי,‏ הולכת אל החלון, ומתישבת בתוך כורסת העור השחורה‏ ‬‏‬מציתה סגריה ובוהה לתוך הרחוב - כמה יפה: ‏סתיו נדיב אך עגום בוהה בי בחזרה. עצי האדר עומדים עירומים ובודדים באור חיוור‏ והצפורים הן רק הזיה רחוקה של מַשהו עליז ורך‏. אני מביטה בצללי הערב מצעפים את העיר ומנסה לאטום את מחשבותי המציקות,‏אך הפיטפוט במוחי לא חדֵל, מזמזם כמו אלפי צרעות, זכרונות של פעם, כשהכול היה אחרת, והקול החרישי מלחשש,‏ זוכרת? ‏שם, בין עצי הלימונים, והגפנים,‏ דרך זריחות להבים, לא הלכנו לשווא,‏ פנינו מופנות היו אל השמיים ובעיננו זרחו כוכבים...‏בוודאי שאני זוכרת, כיצד אפשר לשכוח?‏‏ עכשיו, הייתי רוצה לחיות בדממה עצמית
    להיות סגורה בתוך חבית להוציא את הראש בזהירות,‏ לנשום את האור לחייך אל ציפור
    ושוב לצלול אל הדממה ולחשוב, בלי לראות לא לצַפות רק להיות, כי מי אני, חוץ מדם ורקמות ומֵח-עצמות, ושיער וגידים, וורידים ותאים נמקים...‏אך כאן, נעלם הקול, כי פתאום, מבעד חלוני‏‏ אני רואה שיכור מתנודד ברחוב,פניו מנופצות לאלפי רסיסים, תקוותיו נשכחו‏ ומתו. הוא מתיישב על קיר הבטון הנמוך ליד שער ביתי, ובאצבעות רוטטות מנסה להצית סיגריה‏.‏ אבל הרוח מנצחת. הוא יורק, הוא מקלל‏, הוא קם, ‏‏‬הוא לוגם מהבקבוק ומתחיל למעוד, אך מייצב את עצמו ולא נופל‏. ‏‏‬(טדי מתרה בי לעתים תכופו‏ת לא להכניס "זרים‏" לביתזה מסוכן‏," ‬הוא אומר‏.‬ ”יום אחד יאנסו אותך.” הוא מכיר הֵטֵב את חולשתי לחלכאים ולנדכאים, לחסרי הבית והאומללים...(אך זה נושא בפני עצמו.)‏ ‏טדי עצמו, אוהב את היין חזק ואדום.‏ בינתיים מתרחק השיכור ונעלם לתוך הערב, ‬נושא עמו את דמותו הרצוצה. ‏נערה יפה עם פודל קשור בסרט קטיפה אדום‏ מתעכזת לאורכו של הרחוב,‏עיניה חלומות וחיוך טיפשי על שפתיה.‏ גבר צעיר, חבוש כובע בייסבול הפוך, פוגש אותה.‏ הם צוחקים ומתנשקים‏, הקובע נופל, ‬הפודל נובח,‏אבל הם עסוקים; עומדים מחוץ לחלוני גופותיהם צמודים והם לוקקים בתאווה אחד את השֵנִי.‏‏ ‬הזהרו מֵהַמָעָרְבֹולֹות‏, ‬אני רוצה לצעוק‏, האהבה איננה מה שאתם חושבים‏. אבל הם מתפוגגים לתוך ערפילי הדלוזיה.‏
    כשטדי בא הביתה, ‬ערב עמוק כבר אסף את העיר אל תוך צלליו הרכים. העולם ‏שקָט.‏ ‬עצי האדר מחוץ לחולוני נהיו לנשמות‏. ”אהובתי‏, האחת ויחידה שלי," ‬אומר טדי,‏“ וטורף אותי בנשיקות. ‏‏אני מחביאה פני בשקע צווארו ומתחננת אֵלַיו, שלא ייתן לי ללכת
    איתו -‏‬ לשמור אותי בביתי החם והבטוח.‏ אבל טדי חרש לתחינתי‏, ‬כי‏, ‬כמובן, אני אומרת את זה רק בתוך ראשי.‏ אז היו אתם שופטי והגידו, ‬האם אין זה מגיע לי?‏‬ יש חתך בלבי‏-‬פצע ישן נושן, אם יפתחו את המוח שלי יראו מקומות שרוטים וזבים ואת האש הישנה שעדיין בוערת בי כי אין מספיק אדמה כדי לכבותה...‏‏
    השעה שבע.‏ אני מחכה.‏ פעמון הדלת מצלצל.‏ אני לא זזה.‏ ‬טדי שולח אלי מבט‏ משועשע. אני מושכת בכתפיי.‏ טדי קם ופותח את הדלת ומי חושבים אתם עומד‏ בפתח, עם חיוך רחב ועיניים בורקות, אם לא אבירי הזקן.‏‏‏‬ הוא מביט בטדי ובי ומחייך אלינו בשקט.‏
    ‏"את מוכנה‏, ‬בובה?“ הוא שואל ברכות, ואז, הוא לוחץ את ידו של טדי ואומר,‏ ‏”‏היי טד, טוב לראות אותך.” ‏”שב,” אומר טדי, “תשתה משהו?“‏ ‏‏”לא, תודה,” הוא משיב, “אולי בפעם אחרת, טד.“‏‏‏ ‏ ‏‏‏‏"‬בַיי‏," ‬אומר טדי שלי, “תהנו,” והוא מלטף את ראשי,‏‏ כאילו הייתי הבת שלו, ונותן לי נשיקה חפוזה. ‏ לבי נאנק. וכשאני הולכת אל הדלת, אני מועדת על השטיח
    (כמו השיכור. זוכרים?) וכמעט נופלת - ‏ארבע זרועות נשלחות לעברי ואוחזות בי.‏ אבל אוזני מצלצלות ואני מתחילה לנחור. אני בועטת בקיר.‏ איש לא רואה, איש לא מבחין, כי זאת אינני אני -‏ זאת רק רוחי. אני יורה בטדי מבט רצח, ‏אבל הוא רק מחייך וצובט את לחיי, ואני‏ מתה להחטיף לו סטירה, אבל מייד הקול המלחשש בא להזכיר לי, שכשפגשתי את טדי: ‏‏‏‏
    הוא בא באפלה ואחז בידי והוביל אותי, כלה, לתוך האור, שבתחילה היהרק הבהוב מהסס
    ואחר פרץ והדליק צל מופלא.‏‏‏נכנסנו. וידו לא עזבה את ידי והוא נשם את נשימתי והיה בפנים איתי.‏ ואף כי ידעתִי ‏שאשוב לאפלה החלקתי לתוך השלווה של ידו האוחזת בידי.‏
    וככה זה:‏ הוא ואני יוצאים שוב לתוך הלילה -‏ כה רחוק מאותו החוף הלבן הלוהט
    שם פגשתי בו לראשונה‬ לפני ארבעים שנה.הוא אוחז את ידי ואומר בפעם המליון ואחת,‏
    “את כל כך יפה‏, ‬בובה‏." אבל אני לא כל כך זריזה,‏ אני עדיין חושבת על השיכור‏, על טדי‏ ‏ו‏על העלמה מוכת האהבה.‏ הוא נושק לי וכולם דוהים חוץ מטדי.‏"‬אני אוהב אותך‏," ‬הוא אומר, קולו עמוק ומלטף ויציב-‏‬‏ופתאום נעלם גם טדי‏ שלי, ‏ועולמי מתהפך כמטורף. את יתר הערב יספר לכם הקול האחר.‏ הקשיבו בבקשה!‏
    יתר הערב היה תותים בקצפת, אורות עמומים ושמפניה וורודה ברעל-חלומות מהולה,‏ וחלזונות אפורים מוגשים על טס-דם חלקלקים ורפשיים כמֵי-שוֹפכין.‏‬ לחשושים מתערסלים באוויר-כבד-עשן וזכרונות אהבה אורבים בכל פינה‏ומגע ידי-צל מוכרוֹת, ומילים משקרות. צללים חלולים מגחכים רחב כמו עדת צבוֹעים בלילה מכוכב‏‬. הזמן מכושף‏. אני בוהקת, אני ממריאה אבל הערפל בינינו כחומה ואני שונאת וגופי נקרע.‏‬ ריפרוף שפתיים באפלה, כרפרוף כנפי-עש, ומְאִיש שחור כמו לָבָה מהר אָפֵל פורצים שירי אהבה שנשכחו אפילו-מאֵל...‏פתאום אני חשה הבל פה חורך‏ ושומעת ‬לחישה,‏‏”את איתי אהובה?” ואני יודעת, שוב הִגיע רגע של פרידה‏ וליבי הופך לאבן חלקה.‏ פְרִיקִי הַה?‏
    וכאשר בעשר‏, על מפתן ביתי, הוא נושק‏ את שפתי בטרוף חייתי, ונוטש אותי, כתמיד.
    ‏(אישתו מחכה.אני מתישבת על המדרגות, מטמינה את ראשי בידי
    ואט אט חוזרת אל עצמי.‏וכשאני נכנסת לביתי, אני מוצאת את‏ טדי שלי, עדיין יושב ובוהה במסך הטלויזיה כמכושף -‏ זה טבעי, הוא לוקח את כל העניין כמובן מאליו.‏ ‏"‬היי‏, ‬אהובתי‏," הוא אומר, “בילית יפה‏?"‏‬ הוא איננו מתבדח, אבל אני מגלה מאין מתח בפניו.‏‏"‬שתיתי המון שמפניה והיה מהמם.“‏ טדי צוחק, פניו נרגעות. “תני לנו נשיקה אהובתי?“‏ הוא אומר‏וטופח על ברכו. אני הולכת אֵליו, מתמקמת בחיקו וכורכת זרועותי סביב צווארו,‏ כאשר קולו העמוק של ההוא עדיין מהדהד בתוכי,‏‬ והשמפניה בלבול גדול פורח מזמזם במוחי.‏
    ‏‏‏‏‏‏”את אוהבת אותי?” שואל טדי,‏ כשהוא נושק את עיניי.‏ מספיק‏! ‬נמאס לי להיום!‏ ‏‏אני רצה לחדרי‏‬ מוציאה את הבונג ממקום מחבואו שואפת עשב בתאווה עד שאני לגמרי מסטולה
    ‏‏‏ואז, אני משירה את בגדי‏, ממלמלת קללה‏ וכתולעת משתחלת לתוך המיטה וקוברת ראשי בשמיכה.‏‏כי אבוי לי אבוי‏‬ איזו עירבוביה עלי לסיים איכשהו את הפרשה...‏אבל,‏ חבל על הטירחה כי אני אוהבת את שניהם‏ ויודעת שלעולם לא אעזוב לא את טדי שלי‏ ולא אותו...‏







    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שבת, 29/10/11, 18:16

    צטט: IlanaHaley 2011-10-29 17:19:32

    והיית והלכת‏                                                                                   ‬
    והיית והלכת והותרת צל‏.‬
    שאלתי‏, ‬נתראה‏? ‬
    את רק משכת בכתפך
    ונסוג גם הצל‏.‬
    ונפשי כגזע זקן
    בשעת סערה אדירה‏ ‬
    כמעת נשברה‏,‬
    אבל לא‏,‬
    רק נסדקה
    נאנחה
    מרכינה את‏ ‬
    ראשה‏.‬
    והיית והלכת
    ולקחת איתך את האהבה
    ואני נותרתי לבנה עזובה
    שכוכבים קרים
    מעטרים את יתמותה‏.‬
    והיית והלכת
    ומילה לא אמרת
    וגם אני לא אמרתי
    מילים שלא
    יָחְבְשׂוּ בקסמן המְאַלְחֵש
    את הבושה‏.‬
    והיית והלכת
    ואת מקומך תפס
    אביב נוגה‏, ‬אפרורי‏. ‬
    לא נחת בצהלה
    לא זהר אהבה
    לב אוהבים
    לא הסעיר בתשוקה‏.‬
    התגנב‏, ‬אומלל‏, ‬ועל כתפי‏ ‬
    הניח ראש מדובלל
    ובקש סליחה על הטרחה
    על צורתו ועל ריחו הרע‏.‬
    ואני‏,‬
    שזרתי אצבעותי
    בשערו הדק
    ולחשתי מילות חיבה‏ ‬
    באזניו
    ובאצבעותי מחיתי
    את הדמעות מריסיו
    והוא‏ ‬
    הביט בפני וראה
    כי גם עלי עבר‏ ‬
    חורף רע‏.‬
    ‏         ‬

     

    כלה

     

    באת באפלה

    ואחזת בידי

    והובלת אותי כלה

    לתוך האור

    שבתחילה היה

    רק הבהוב מהסס

    ואחר פרץ

    והדליק צל מופלא‏.

    נכנסנו

    וידך לא עזבה את ידי

    ונשמת את נשימתי

    והיית בפנים אתי‏.

    ואף כי ידעתי שאשוב

    לאפלה‏, החלקתי לתוך

    השלווה

    של

    ידך

    http://cafe.themarker.com/image/2388232/
    האוחזת

    בידי‏. 

    והיית והלכת‏                                                                                   

     

    והיית והלכת והותרת צל‏.

    שאלתי‏, נתראה‏? 

    את רק משכת בכתפך

    ונסוג גם הצל‏.

     

    ונפשי כגזע זקן

    בשעת סערה אדירה‏ 

    כמעת נשברה‏,

    אבל לא‏,

    רק נסדקה

    נאנחה

    מרכינה

     את‏ 

    ראשה‏.

     

    והיית והלכת

    ולקחת איתך את האהבה

    ואני נותרתי לבנה עזובה

    שכוכבים קרים

    מעטרים את יתמותה‏.

     

    והיית והלכת


    ומילה לא אמרת

    וגם אני לא אמרתי

    מילים שלא

    יָחְבְשׂוּ בקסמן המְאַלְחֵש

    את הבושה‏.

     

    ו


    היית והלכת

    ואת מקומך תפס

    אביב נוגה‏, אפרורי‏. 

    לא נחת בצהלה

    לא זהר אהבה

    לב אוהבים

    לא הסעיר בתשוקה‏.

     

    התגנב‏, אומלל‏, ועל כתפי‏ 

    הניח ראש מדובל


    ל

    ובקש סליחה על הטרחה

    על צורתו ועל ריחו הרע‏.

    ואני‏,

    שזרתי אצבעותי

    בשערו הדק

    ולחשתי מילות חיבה‏ 

    באזניו

    ובאצבעותי מחיתי

    את הדמעות מריסיו


    והוא‏ 

    הביט בפני וראה

    כי גם עלי עבר‏ 

    חורף רע‏.

     

     

     

     

    ‏         

    והיית והלכת‏                                                                                   ‬
    והיית והלכת והותרת צל‏.‬
    שאלתי‏, ‬נתראה‏? ‬
    את רק משכת בכתפך
    ונסוג גם הצל‏.‬
    ונפשי כגזע זקן
    בשעת סערה אדירה‏ ‬
    כמעת נשברה‏,‬
    אבל לא‏,‬
    רק נסדקה
    נאנחה
    מרכינה את‏ ‬
    ראשה‏.‬
    והיית והלכת
    ולקחת איתך את האהבה
    ואני נותרתי לבנה עזובה
    שכוכבים קרים
    מעטרים את יתמותה‏.‬
    והיית והלכת
    ומילה לא אמרת
    וגם אני לא אמרתי
    מילים שלא
    יָחְבְשׂוּ בקסמן המְאַלְחֵש
    את הבושה‏.‬
    והיית והלכת
    ואת מקומך תפס
    אביב נוגה‏, ‬אפרורי‏. ‬
    לא נחת בצהלה
    לא זהר אהבה
    לב אוהבים
    לא הסעיר בתשוקה‏.‬
    התגנב‏, ‬אומלל‏, ‬ועל כתפי‏ ‬
    הניח ראש מדובלל
    ובקש סליחה על הטרחה
    על צורתו ועל ריחו הרע‏.‬
    ואני‏,‬
    שזרתי אצבעותי
    בשערו הדק
    ולחשתי מילות חיבה‏ ‬
    באזניו
    ובאצבעותי מחיתי
    את הדמעות מריסיו
    והוא‏ ‬
    הביט בפני וראה
    כי גם עלי עבר‏ ‬
    חורף רע‏.‬
    ‏         ‬  2011-10-28 23:49:54


     

     

    דרג את התוכן:
      1 תגובות   יום שישי , 28/10/11, 23:53
      והיית והלכת‏                                                                                   ‬
      והיית והלכת והותרת צל‏.‬
      שאלתי‏, ‬נתראה‏? ‬
      את רק משכת בכתפך
      ונסוג גם הצל‏.‬
      ונפשי כגזע זקן
      בשעת סערה אדירה‏ ‬
      כמעת נשברה‏,‬
      אבל לא‏,‬
      רק נסדקה
      נאנחה
      מרכינה את‏ ‬
      ראשה‏.‬
      והיית והלכת
      ולקחת איתך את האהבה
      ואני נותרתי לבנה עזובה
      שכוכבים קרים
      מעטרים את יתמותה‏.‬
      והיית והלכת
      ומילה לא אמרת
      וגם אני לא אמרתי
      מילים שלא
      יָחְבְשׂוּ בקסמן המְאַלְחֵש
      את הבושה‏.‬
      והיית והלכת
      ואת מקומך תפס
      אביב נוגה‏, ‬אפרורי‏. ‬
      לא נחת בצהלה
      לא זהר אהבה
      לב אוהבים
      לא הסעיר בתשוקה‏.‬
      התגנב‏, ‬אומלל‏, ‬ועל כתפי‏ ‬
      הניח ראש מדובלל
      ובקש סליחה על הטרחה
      על צורתו ועל ריחו הרע‏.‬
      ואני‏,‬
      שזרתי אצבעותי
      בשערו הדק
      ולחשתי מילות חיבה‏ ‬
      באזניו
      ובאצבעותי מחיתי
      את הדמעות מריסיו
      והוא‏ ‬
      הביט בפני וראה
      כי גם עלי עבר‏ ‬
      חורף רע‏.‬
      ‏         ‬

       

       

      והיית והלכת‏                                                                                   

       

      והיית והלכת והותרת צל‏.

      שאלתי‏, נתראה‏? 

      את רק משכת בכתפך

      ונסוג גם הצל‏.

       

      ונפשי כגזע זקן

      בשעת סערה אדירה‏ 

      כמעת נשברה‏,

      אבל לא‏,

      רק נסדקה

      נאנחה

      מרכינה את‏ 

      ראשה‏.

       

      והיית והלכת

      ולקחת איתך את האהבה

      ואני נותרתי לבנה עזובה

      שכוכבים קרים

      מעטרים את יתמותה‏.

       

      והיית והלכת

      ומילה לא אמרת

      וגם אני לא אמרתי

      מילים שלא

      יָחְבְשׂוּ בקסמן המְאַלְחֵש

      את הבושה‏.

       

      והיית והלכת

      ואת מקומך תפס

      אביב נוגה‏, אפרורי‏. 

      לא נחת בצהלה

      לא זהר אהבה

      לב אוהבים

      לא הסעיר בתשוקה‏.

       

      התגנב‏, אומלל‏, ועל כתפי‏ 

      הניח ראש מדובלל

      ובקש סליחה על הטרחה

      על צורתו ועל ריחו הרע‏.

      ואני‏,

      שזרתי אצבעותי

      בשערו הדק

      ולחשתי מילות חיבה‏ 

      באזניו

      ובאצבעותי מחיתי

      את הדמעות מריסיו

      והוא‏ 

      הביט בפני וראה

      כי גם עלי עבר‏ 

      חורף רע‏.

       

       

       

       

      ‏         

      והיית והלכת‏                                                                                   ‬
      והיית והלכת והותרת צל‏.‬
      שאלתי‏, ‬נתראה‏? ‬
      את רק משכת בכתפך
      ונסוג גם הצל‏.‬
      ונפשי כגזע זקן
      בשעת סערה אדירה‏ ‬
      כמעת נשברה‏,‬
      אבל לא‏,‬
      רק נסדקה
      נאנחה
      מרכינה את‏ ‬
      ראשה‏.‬
      והיית והלכת
      ולקחת איתך את האהבה
      ואני נותרתי לבנה עזובה
      שכוכבים קרים
      מעטרים את יתמותה‏.‬
      והיית והלכת
      ומילה לא אמרת
      וגם אני לא אמרתי
      מילים שלא
      יָחְבְשׂוּ בקסמן המְאַלְחֵש
      את הבושה‏.‬
      והיית והלכת
      ואת מקומך תפס
      אביב נוגה‏, ‬אפרורי‏. ‬
      לא נחת בצהלה
      לא זהר אהבה
      לב אוהבים
      לא הסעיר בתשוקה‏.‬
      התגנב‏, ‬אומלל‏, ‬ועל כתפי‏ ‬
      הניח ראש מדובלל
      ובקש סליחה על הטרחה
      על צורתו ועל ריחו הרע‏.‬
      ואני‏,‬
      שזרתי אצבעותי
      בשערו הדק
      ולחשתי מילות חיבה‏ ‬
      באזניו
      ובאצבעותי מחיתי
      את הדמעות מריסיו
      והוא‏ ‬
      הביט בפני וראה
      כי גם עלי עבר‏ ‬
      חורף רע‏.‬
      ‏         ‬

       

       

       

       

       

       

       

       

      צטט: IlanaHaley 2011-10-28 23:49:54

      ''

       

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שישי , 28/10/11, 17:06

         IlanaHaley

         

        ובגלל שמים מעוננים

        לא רואים את אלוהים

        ופרודות הנשמה מעופפות‏ 

        כציפורים שקופות‏, רוחפות‏ 

        בנפתולי הכאב‏ 

        וכשהשמים בהירים

        מעוף הציפורים נעשה קליל

        הנשמות משיקות‏, מרטיטות

        ודרך אטימות שקופה

        צופות במלאכים בוכים‏.


         

        ''


         

        דרג את התוכן:
          1 תגובות   יום שני, 24/10/11, 18:59

           

          ובגלל שמים מעוננים

          לא רואים את אלוהים

          ופרודות הנשמה מעופפות‏ 

          כציפורים שקופות‏, רוחפות‏ 

          בנפתולי הכאב‏ 

          וכשהשמים בהירים

          מעוף הציפורים נעשה קליל

          הנשמות משיקות‏, מרטיטות

          ודרך אטימות שקופה

          צופות במלאכים בוכים‏.

           

          ''

           

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שישי , 21/10/11, 18:00

            צטט: IlanaHaley 2011-10-02 19:13:38

            צטט: IlanaHaley 2011-10-02 19:10:54

            צטט: IlanaHaley 2011-09-18 20:15:07

            ''צטט

            ''
            והיית והלכת‏                                                                                   

             

            והיית והלכת והותרת צל‏.

            שאלתי‏, נתראה‏? 

            את רק משכת בכתפך

            ונסוג גם הצל‏.

             

            ונפשי כגזע זקן

            בשעת סערה אדירה‏ 

            כמעת נשברה‏,

            אבל לא‏,

            רק נסדקה

            נאנחה

            מרכינה את‏ 

            ראשה‏.

             

            והיית והלכת

            ולקחת איתך את האהבה

            ואני נותרתי לבנה עזובה

            שכוכבים קרים

            מעטרים את יתמותה‏.

             

            והיית והלכת

            ומילה לא אמרת

            וגם אני לא אמרתי

            מילים שלא

            יָחְבְשׂוּ בקסמן המְאַלְחֵש

            את הבושה‏.

             

            והיית והלכת

            ואת מקומך תפס

            אביב נוגה‏, אפרורי‏. 

            לא נחת בצהלה

            לא זהר אהבה

            לב אוהבים

            לא הסעיר בתשוקה‏.

             

            התגנב‏, אומלל‏, ועל כתפי‏ 

            הניח ראש מדובלל

            ובקש סליחה על הטרחה

            על צורתו ועל ריחו הרע‏.

            ואני‏,

            שזרתי אצבעותי

            בשערו הדק

            ולחשתי מילות חיבה‏ 

            באזניו

            ובאצבעותי מחיתי

            את הדמעות מריסיו

            והוא‏ 

            הביט בפני וראה

            כי גם עלי עבר‏ 

            חורף רע‏.

             

             

             

             

            ‏         


             

             

             

             

            דרג את התוכן:
              1 תגובות   יום שישי , 21/10/11, 17:02

              צטט: razam-דודי רצם 2011-10-21 16:55:47

              אגדה או שמה: "גברת כמה?"

              מסיפורי שוק רחובות

              כבר הזכרתי בסיפוריי דמויות ססגוניות שמהוות נדבך חשוב במעבדה אנושית  ושמה "שוק".

              פוסט זה מוקדש לגברת מיוחדת וחביבה, כינויה "גברת כמה?", והיא הדמות עליה אספר.

              הגברת האינטליגנטית נושקת לגיל 70מוצאה מרוסיה מהעלייה בשנות ה-70. דוברת עברית רהוטה, עצמאית ונושאת  את מרכולתה בכוחות עצמה. קומתה זקופה ויציבה ונראית מטופחת להפליא. נרגנית ומשעשעת, מאיימת באיומי סרק מבוקר עד ערב. את הכינויה "גברת כמה?", קבלה ממני עקב דפוס התנהגות. הייתה חוזרת על שאלה קבועה: "כמה עולה מוצר זה???" לכאורה, שאלה שכיחה ומקובלת, אך,  "גברת כמה" הייתה רק שואלת ולא קונה.
              כמה? כמה? כמה?
              מיותר לציין שאורך רוחם וסבלנותם של ירקני השוק קצר מלהכיל את "גברת כמה", הם אימצו את רעיוני  כיצד להתמודד איתה. הדבר פשוט הוא.
              מורים על מחיר גבוה ממה שעולה מבדרך כלל ובהגזמה.
              נשמע אכזרי, אבל הכרחי וזה מצליח לא רע, לאור העובדה הידועה- "עם מי יש לנו עסק" וכשהייתה מסכימה למחיר, לאחר השקילה מבצעת  תרגיל נוסף ידוע, הורדה של המחיר עד כדי גיחוך ואומרת בביטול: "אתם מרווחים מספיק!!!  "לגברת כמה?" יש עור של פיל,   היא בשלה!!! לא דופקת חשבון לאף ירקן כך זה נמשך שבוע אחר שבוע, "החמישיה הקאמרית אינם יכולים להתחרות בה.

              אבי ז"ל לימד אותי  משפט המתאים גם "לגברת כמה?",אמר: "חודוהו בעכלו", בתרגום לעברית: "קח אותו בשכלו". משפט זה אפשר לי להיות סבלני וסלחני כלפיה, למרות שהייתה יכולה להוציא כל אדם מדעתו ואף מאיימת שבנה העובד במס הכנסה, יבוא ויעשה לנו בלגן .

              באחד הימים הגיעה אלי "גברת כמה?" ושאלה אם יש לי פסיפלורה. השבתי בחיוב ומיד אמרתי: "זה יקר! עולה 25 שקלים לחבילה לא כדאי לך", כמובן במטרה להבריחה כפי שעושים האחרים. להפתעתי! לא הגיבה למחיר, רק אמרה: "שמעתי שפסיפלורה עוזרת לשינה!"  הנהנתי בראשי לחיוב ורק שתעזבני לנפשי.

               "גברת כמה?" קנתה שתי חבילות גדולות כאשר מחירה האמיתי של חבילה הוא 15 שקלים.

              עמדתי לרגע נבוך. היא הוציאה שטר של 50 שקלים ונתנה לי ביד. מיד החלטתי  שלא להתפתות ולקחת את מה שמגיע לי- 30 שקלים. הוספתי ואמרתי שאני מחזיר לה 20 שקלים משום שהיא נחמדה היום. לא התווכחה על המחיר ואמרתי לעצמי: "וואלה, אולי חל בה שינוי התנהגותי והבינה שהשיטה שלה שגויה ומעצבנת".

              הרימה את עיניה אליי עם מבט לא נעים, אפה התכווץ לרגע במבע האופייני לה והלכה.

              מיד הועבר מסר לירקנים שהיום הגברת, שילמה בלי לשאול כמה.

              למחרת, מי הגיעה אם לא "הגברת כמה", ברעש ובצלצולים האופייניים לה ומרחוק צועקת עליי ואומרת בקול רם שאחרים כמובן שומעים. "אני כועסת עליך! אמרת שזה ירדים אותי! אכלתי את שתי החבילות ולא נרדמתי! תחזיר לי את הכסף" ומראה לי את שתי המגשיות ריקות. "אתה שקרן!!" הטיחה בי. "אני קוראת למשטרה, למס הכנסה ולכל הגייס החמישי שלה".

              מיד הגיעו עמיתיי לדוכן לראות כיצד אני יוצא ממנה והעלו חיוך על שפתם.

              עניתי בקול שקט וסמכותי, "האם ספרת כבשים כשאכלת את כל הפסיפלורה?"

              השיבה: "לא  אמרת לי".  "נו ... אז מדוע לא שאלת?"

              "גברת כמה" לא ויתרה ורצתה  את הפיצוי למרות שלא מגיע לה והמשיכה לצבור בצעקותיה קהל מזדמן.

               !!!  SHIT" אכלתי אותה הפעם לך תצא ממנה ראש", לא נעים מאנשים שמכירים אותי, הם מקבלים רושם מוטעה,"הכף נוטה לאישה מבוגרת".

               לא הייתה לי ברירה אחרת נתתי לה כפיצוי חבילה אחת, "לפנים משורת הדין" למרות שלא היה מגיע לה כלל.

               התעקשתי ובקשתי ממנה לאכול פסיפלורה ובד בבד לספור גם כבשים (הוראת הפעלה(J .

              אמרתי  בציניות: " בקשה לי אליך, אל תחזרי מחר ותאמרי: שהפעם הכבשים עשו רעש ולא הצלחת לישון בגללם, אין לי כבשים ברזרווה. רועה הצאן לקח אותם  למרעה לאכול פסיפלורות". כך סיימתי את דברי בהומור כעסני.

              עשתה לי בית ספר "לירקנים מתחילים".

              במחשבה שנייה, הפסיפלורה ידועה כ"פרי התאווה",  הרהרתי במחשבותיי  הסקסואלית ,הייתכן ? זה הביא לה חשק מ... ועשה אותה ערנית יתר על המידה...דבר ששכחה מיני אז מיני אז.

              "גברת כמה?"החלה  להופיע לעתים רחוקות ותדירות קניותיה פחתה משבוע לשבוע...
               עד שבבוקר סגרירי הופיעה שוב  ולצערי, הפעם עם מטפלת צמודה מחבר עמים אמרתי:  " אוי ויי ".

              "גברת כמה?" נראית צנומה וחלשה, מעט עצובה שותקת לא כהרגלה, לא מטופחת כפי שהייתה, כאילו ויתרה... האם זה סימן ?


               את קניותיה  עורכת המטפלת ללא שאלת השאלות.

              עדיין אני מתגעגע  ל"גברת כמה" שהצליחה להפתיע, ולעורר  בי תובנות.

              פתגם יהודי עתיק אומר: "כשאתה מתקשה להירדם, אל תספור כבשים – דבר עם הרועה."

              דודי רצם.


              מצורף איור בשם: "לישון עם כבשים".

              הכבש אכל את ה"שעונית" (פסיפלורה)ולא אפשר "לגברת כמה" לחלום כהרגלה...

               

              ''






               

              דרג את התוכן:
                1 תגובות   יום שני, 10/10/11, 19:10

                צטט: נורית-ארט 2011-10-10 18:04:15

                השחור והלבן הם הסוף של הקו
                הַשָּׁחֹר וְהַלָּבָן הֵם הַסּוֹף שֶׁל הַקַּו.
                בֵּינֵיהֶם -  שְׁבִיל שֶׁל זָהָב
                מִתְפַּתֵּל בִּבְדִידוּת מַזְהֶרֶת
                עָלָיו - נִשְׁמָתִי דּוֹהֶרֶת.
                צוֹחֵק הַשְּׁבִיל מִמְרוֹם פִּסְגָתּוֹ
                מִתְעַנֵּג עַל מַצָּע בְּדִידוּתוֹ.
                תָּלוּי הוּא בֵּין שָׁמַיִם וַאֱרץ
                וּמִשְׁפָּטִי אֵינוֹ חוֹרֵץ.
                מְפַתֵּל לוֹ הַשְּׁבִיל 
                הוֹלֵךְ, 
                     דּוֹרֵך, 
                            מְגַחֵךְ
                עַל
                הַמִּתְיַסְּרִים בַּדֶרֶךְ,
                עַל
                הַבּוֹחֲרִים בְּעֵרֶךְ,
                וְעַל
                מְטַפְּסִים אֲחוּזֵי הַדִּבּוּק
                הַיְּשׁוּבִים בִּמְרוֹמֵי הַצוּק
                כְּתָרִים אַחֵר צָו הצִדּוּק.
                כְּאִלּוּ קַלּוּ הֵם מִנְּשָׁרִים
                וַעֲלֵי כְּפִירִים גּוֹבְרִים.
                הַשְּׁבִיל, שְׂפָתָיו 
                נוֹצֵר 
                     כְּחוֹגֵר 
                            וְאוֹמֵר 
                אֵלֶּה
                מְהַלְּכִים בֵּין הַלָּבָן וּקְצוֹתָיו,
                מַכְתִּימִים זוֹהֲרוֹ שֶׁל דַּף.
                אֵלֶּה 
                סוֹבְבִים סֹב וְּסְחוֹר,
                מַבְהִירִים אֶת הַכֶּתֶם הַשָּׁחֹר.
                אֵלֶּה גַּם אֵלֶּה
                נוֹדְדִים 
                         כְּחוֹלוֹת 
                                   מִדְבָּר
                שׁוֹעֲטִים
                          אֵלֵי 
                               נָהָר
                רַק אֲנִי בְּתוֹרַת שְׁבִיל שֶׁל זָהָב 
                לֹא אֶגַּע בָּאֹפֶל הַשָּׁחֹר
                לֹא אֵדַע אֶת זָכּוּת הַצָּחוֹר 
                רַק אֶדְרֹך נִצְרַתִי בָּאוֹר 
                הַמּוּפָז
                        שֶׁנִּתָּז,
                בַּמָּקוֹם הֶחָבוּי 
                לְרַגְלֵי הַפָּנָס הַמַּזְהִיר
                שֶׁנִּדְמֶה תָּדִיר כְּכָבוּי.
                © כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

                השחור והלבן הם הסוף של הקו  / נורית צדרבוים


                הַשָּׁחֹר וְהַלָּבָן הֵם הַסּוֹף שֶׁל הַקַּו.

                בֵּינֵיהֶם -  שְׁבִיל שֶׁל זָהָב

                מִתְפַּתֵּל בִּבְדִידוּת מַזְהֶרֶת

                עָלָיו - נִשְׁמָתִי דּוֹהֶרֶת.

                 

                צוֹחֵק הַשְּׁבִיל מִמְרוֹם פִּסְגָתּוֹ

                מִתְעַנֵּג עַל מַצָּע בְּדִידוּתוֹ.

                תָּלוּי הוּא בֵּין שָׁמַיִם וַאֱרץ

                וּמִשְׁפָּטִי אֵינוֹ חוֹרֵץ.

                 

                מְפַתֵּל לוֹ הַשְּׁבִיל

                הוֹלֵךְ,

                     דּוֹרֵך,

                            מְגַחֵךְ

                עַל

                הַמִּתְיַסְּרִים בַּדֶרֶךְ,

                עַל

                הַבּוֹחֲרִים בְּעֵרֶךְ,

                וְעַל

                מְטַפְּסִים אֲחוּזֵי הַדִּבּוּק

                הַיְּשׁוּבִים בִּמְרוֹמֵי הַצוּק

                כְּתָרִים אַחֵר צָו הצִדּוּק.

                כְּאִלּוּ קַלּוּ הֵם מִנְּשָׁרִים

                וַעֲלֵי כְּפִירִים גּוֹבְרִים.

                 

                הַשְּׁבִיל, שְׂפָתָיו

                נוֹצֵר

                     כְּחוֹגֵר

                            וְאוֹמֵר

                אֵלֶּה

                מְהַלְּכִים בֵּין הַלָּבָן וּקְצוֹתָיו,

                מַכְתִּימִים זוֹהֲרוֹ שֶׁל דַּף.

                אֵלֶּה

                סוֹבְבִים סֹב וְּסְחוֹר,

                מַבְהִירִים אֶת הַכֶּתֶם הַשָּׁחֹר.

                אֵלֶּה גַּם אֵלֶּה

                 

                נוֹדְדִים

                         כְּחוֹלוֹת

                                   מִדְבָּר

                שׁוֹעֲטִים

                          אֵלֵי

                               נָהָר

                 

                רַק אֲנִי בְּתוֹרַת שְׁבִיל שֶׁל זָהָב

                לֹא אֶגַּע בָּאֹפֶל הַשָּׁחֹר

                לֹא אֵדַע אֶת זָכּוּת הַצָּחוֹר

                רַק אֶדְרֹך נִצְרַתִי בָּאוֹר

                הַמּוּפָז

                        שֶׁנִּתָּז,

                בַּמָּקוֹם הֶחָבוּי

                לְרַגְלֵי הַפָּנָס הַמַּזְהִיר

                שֶׁנִּדְמֶה תָּדִיר כְּכָבוּי.

                 

                 

                http://cafe.themarker.com/image/2340050/

                 "גלגל ענק - והדרך מתפתלת" - נורית צדרבוים 1990, מתוך התערוכה 'כן,לא,שחור,לבן'


                © כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

                 

                 

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  1 תגובות   יום שני, 3/10/11, 19:24

                  ''

                   

                   

                   אילנה הייל

                  ''
                  י

                  תני לנו נשיקה‏

                   

                  במשך ארבעים שנה ניטר לבי למשמע קולו.‏ שמו היה כקריאה לכל דמי הטפשיים.‏עכשיו זקן דמי; איטי ועצלן הוא זורם בעורקי. ‏‏ארבעים שנה ,נדמה כנצח, ובכל זאת, כשהוא מטלפן ומבקש שאפגוש אותו, אני תמיד אומרת‏, כן, ‏אחוזה בצבת ההרגל, ואולי, עדיין, התפרצות אהבה?‏ אך באותו יום (אולי כדי להקניט), אינני אומרת ‏‏מיד כן, אני אומרת שעלי לברר את זה עם טדי.‏ ”באמת?“ הוא שואל, מופתע, “מה פתאום?“ שנינו יודעים שאינני צריכה לשאול את טדי‏,‏הוא יודע הכול עליו ועלי, ‏ואם טרוניה בלבו‏ הוא שומר אותה לעצמו.‏ טדי היקר שלי, כה גַשְמִי וחכם ומבין ונדיב -‏משאלתי היא:‏ שהוא יילך לצידי ולא אצעד גלמודה לאורך‏ כל הדרך הזאת.‏‏ שלא ייתן לי לדמם‏ בין שיני ברזל חלודות‏ של מלכודות זעירות‏, שעדיין אורבות לי‏ במקומות נסתרים, אפילו על ידי אלה‏ המתימרים להיות לי ידידים.‏ שלעולם לא יטיח בי מילים‏ קשות רק יאחוז בידי וחום מגעו יזרום לתוך גופי וינסוך בי רגיעה.‏

                  הוא מטלפן שנית ביום חמישי ושואל אם אני פנויה ביום שישי.‏ עליו לראות אותי‏,‏ זה דחוף.‏‏ ‏"אני אוהב אותך‏, בובה‏," הוא אומר, קולו נמוך וסקסי. ‏טוב‏, מזה, אינני מסוגלת להתעלם -‏ מי יכולה?‏ ‏”כן” אני אומרת, מחקה את מילותיה של מולי בלום, ”כן אהובי כן כן‏.”

                  בערב, כשטדי ואני יושבים לארוחה קלה של לחם ומרק‏, שטדי בִשֵל (אני לא טובה במטבח, טדי אָשף.) אני אומרת, “מחר אני יוצאת איתו לארוחת ערב”. ‏‏‏גבותיו של טדי מתרוממות. ”עם מי?“ הוא שואל, פניו תמימות. "איתו‏," אני נובחת בפה מלא מרק.‏ שפתיו של טדי מתכווצות בחיוך,"אוֹ‏, איתו,‏“ הוא אומר נונשלנט, ושואל, “ומתי תחזרי?” ‏והוא מוזג לעצמו כוס יין נוספת.‏ כבר לגם שלוש כוסות, (אני סופרת.)‏ “לעולם לא‏," אני אומרת, ומחליקה מהכיסא לריצפה וכאילו מתעלפת.‏ (זה מין משחק אבסורדי ביני לבין טדי‏ כשהאוויר בינינו נעכר. וככול שגחמותי יותר‏ איפנטיליות זה תמיד מצחיק אותו.)‏ הייתי רוצה, שטדי יאמר, ולו רק פעם אחת,‏ שמספיק, יש סוף לכול דבר, שאני אשתו, ועל אישה להיות נאמנה לבעלה.‏ אבל כשטדי נשא אותי לאישה הוא ידע שהוא עושה עסקת חבילה. ‏‏אז אני נותנת לו נשיקה ונשבעת בלבי להתנקם בשניהם לילה אחד כששביל החלב יהיה ריק ומאובן, ריק ומאובן, כמו אז,‏ לפני ארבעים שנה, כְשנִנְטַשְתִי על ידי אהובי‏‏‏ על חוף ים חרוך, להתפתל ולהצלות בשמש טרופה, ואני נזכרת איך זה היה: מְסוּממי שמש נפגשנו‏, אז‏, על שפת הים‏, הוא הִבִיט בי במבוכה‏, ושאל‏, ”אפשר?“ ואני אמרתי‏, “כמובן“‏, וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי.‏ הוא חייך וישב קרוב‏, לא נוֹגע בי,‏ משחק בלי משים בקוֹנכיה.‏ ”הקשיבי לקוֹל הים“‏, הוא אמר, והצמיד את הקוֹנכיה לאזני.‏ שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי:‏ הזהרי‏, הזהרי. אך עוד באותו יום‏ נע גופו על גופי‏ ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי, ואני חשתי תחת גופי העירום, חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום,‏ זע‏, מתפתל בלהט-חלום.‏ והוא המשיך ללחוש, תאווֹת לתוך צווארי,‏ואני בערתי‏, מוחי כמו רקוע רסיסי צדפים,‏ ואני זוכרת את קול הים: רוֹחש‏, לוֹאט‏, הוֹמה ונוֹהם, ועד היום אני מסוגלת לשמוע את‏ הרוח שנאקה ללא רחם.‏ 

                  ופתאום, הוא ניתק מגופי‏, נעמד,‏ מביט בי מלמעלה כמו ממרחק‏, מלמל במבוכה תודה. והלך לדרכו.‏ התישבתי הלומה, והבטתי בגבו המתרחק. ודימיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו, והים התנפח‏, קצף, בזעם קדומים, ראיתי פגרי דגים צפים בתוך מימיו, והוא געה בצער‏, נהם ונהם והרוח נאקה ללא רחמים...

                  כך, כשהוא מטלפן ביום שישי‏, קולו משאיר אותי אדישה,‏ ונפשי כבויה,‏ אבל אני אומרת שאפגוש אותו בריץ בשבע לארוחת ערב‏‏, מה לעשות? אהבה של ארבעים שנה,‏

                  אפשר ככה לכבות?‏  ‏‏"אאסוף אותך מביתך‏," הוא אומר. ”טוב,” אני משיבה, (וצורחת על עצמי, ‏‏ואילו הייתי יכולה, הייתי מחטיפה לעצמי סטירה,) ‏ כי שוב הנצחון שלו, שוב ידו על העליונה. בוודאי. אבל לבי נשאר קר.‏קר?‏ אז מה זה הזימזום באצבעות רגלי והדופק כמו מפוח הולם ברקותי ואז, שמעתי את הקול החרישי מלחשש במוחי:‏ אין לי עוד מילים רבות אליך‏‏ אך כשראשך בחשכה חלומות יבער, גלי הים ההוא ילכְכו עבר,‏ פני אישה-ילדה תַלְהֵטְנה לילךָ ובחושך תגע על פני בכפך.‏ תהֶזֶה בְחֹוף בו מְסוּמַם-שמש היית,‏ תתמוגג לרגע לְזִכְרוֹן גוּפֵנו, תשתה עד תום את שֶׁנוֹתר מאהבתנו, ויהיה זה ההוֹלֶם הַאחרֹון של דמך, כאילו אנחנו שוב, כאילו אני איתך.‏ 

                  יום שישי.‏ 

                  בבית הספר המורים עצבנים, עייפים משבוע דחוק, רוצים הביתה- גם הילדים,‏ וכמובן, גם אני.‏ כשאני נכנסת לביתי, אני זורקת את תיקי על הספה וצועדת ישר אל המראה:‏ ‏"מראה‏, מראה‏, שעל הקיר ‏‏מי היא הטיפשה בכל העיר?“ ‏‏‏פני מביטים בי מתוחים וממורקים,‏ ‏‏אז מה אם היתה לי קצת עזרה עם מתיחה? ”כמה שאת נרסיסיתית“, מלחשש הקול השיני במוחי: ”אחרי הכל, איש לא גָבָה מיופייךְ אפילו כלב לא אָמַנְתְ רק אל עצמך נטְפָלְתְ, איך אני נרְאֵת?‏ מה דמות לי היום...“

                  “די, תסתלק, תן לחיות,“ אני צווחת ואוטמת את אוזני בכפות ידי ומתחילה לבכות.‏

                  לא מחליפה את בגדי, לא מסירה את האיפור מפניי,‏ הולכת אל החלון, מתישבת בתוך כורסת העור השחורה‏,  ‏מציתה סגריה ובוהה לתוך הרחוב - כמה יפה: ‏סתיו נדיב, קצת עגום, בוהה בי בחזרה. עצי האדר עומדים עירומים ובודדים באור חיוור‏ ‏והצפורים הן רק הזיה רחוקה של מַשהו עליז ורך‏. אני מביטה בצללי הערב מצעפים את העיר, מנסה לאטום את מחשבותי המציקות.‏ אך הפיטפוט במוחי לא חדֵל, מזמזם כמו אלפי צרעות זכרונות

                  של פעם, כשהכול היה אחרת,  והקול החרישי שוב מלחשש: ”זוכרת? שם, בין עצי הלימונים, והגפנים,‏ דרך זריחות להבים, לא הלכתם לשווא,‏ פניכם מופנות היו אל השמיים ובעינכם זרחו כוכבים...‏“ 

                  בוודאי שאני זוכרת, כיצד אפשר לשכוח? ואני חושבת לעצמי: עכשיו, הייתי רוצה לחיות בדממה עצמית, להיות סגורה בתוך חבית. מפעם לפעם להוציא את הראש, בזהירות,‏ לנשום את האור, לחייך אל ציפור, ושוב לצלול אל הדממה. לחשוב, בלי לראות. לא לצַפות. רק להיות. כי מי אני, חוץ מדם ורקמות ומֵח-עצמות, ושיער וגידים, וורידים ותאים נמקים... 

                  ‏אך כאן, נעלמו מחשבותי, כי פתאום, מבעד חלוני‏‏, אני רואה שיכור מתנודד ברחוב,  פניו מנופצות לאלפי רסיסים, תקוותיו מתו. הוא יושב על קיר הבטון הנמוך ליד שער ביתי‏ ובאצבעות רוטטות מנסה להצית סיגריה‏.‏ אבל הרוח מנצחת. הוא יורק, הוא מקלל‏, ‏‏הוא לוגם מהבקבוק, הוא מתחיל למעוד, אך מייצב את עצמו ולא נופל‏. 

                  (טדי מתרה בי לעתים תכופו‏ת לא להכניס "זרים‏" לבית. ”זה מסוכן‏," הוא אומר‏. ”יום אחד יאנסו אותך.” הוא מכיר הֵטֵב את חולשתי לחלכאים ולנדכאים, לחסרי הבית והאומללים...(אך זה נושא בפני עצמו.)‏ ‏טדי עצמו, אוהב את היין חזק ואדום.‏

                  בינתיים מתרחק השיכור ונעלם לתוך הערב, נושא עמו את דמותו הרצוצה. ואני רואה, ‏נערה יפה עם פודל קשור בסרט קטיפה אדום‏ מתעכזת לאורכו של הרחוב, ‏עיניה חלומות וחיוך טיפשי מרוח על שפתיה.‏ גבר צעיר, חבוש כובע בייסבול הפוך, פוגש אותה.‏ הם צוחקים ומתנשקים‏, הקובע נופל, הפודל נובח,‏ אבל הם עסוקים. עומדים מחוץ לחלוני גופותיהם צמודים והם לוקקים בתאווה אחד את השֵנִי.‏‏ אני רוצה לצעוק‏, הזהרו מהמערבולות האהבה איננה מה שאתם חושבים‏. אבל הם מתפוגגים לתוך ערפילי הדלוזיה.‏

                  כשטדי בא הביתה, ערב עמוק כבר אסף את העיר אל תוך צלליו הרכים. העולם שקָט.‏ עצי האדר מחוץ לחולוני נהיו לנשמות‏. ”‏אהובתי‏, האחת ויחידה שלי," אומר טדי, וטורף אותי בנשיקות. ‏‏אני מחביאה פני בשקע צווארו, ומתחננת אֵלַיו, לא לתת לי ללכת איתו, לשמור אותי בביתי החם והבטוח.‏ אבל טדי חרש לתחינתי‏, כי‏, כמובן, אני אומרת את זה רק בתוך ראשי.‏ אז היו אתם שופטי והגידו, האם אין זה מגיע לי?‏ יש חתך בלבי‏-פצע ישן נושן, אם יפתחו את המוח שלי יראו מקומות שרוטים וזבים ואת האש הישנה שעדיין בוערת בי, כי אין מספיק אדמה כדי לכבותה...‏‏

                  השעה שבע.‏ אני מחכה.‏ פעמון הדלת מצלצל.‏ אני לא זזה.‏ טדי שולח אלי מבט‏ משועשע. אני מושכת בכתפיי.‏ טדי קם ופותח את הדלת, ומי חושבים אתם עומד‏ בפתח, עם חיוך רחב ועיניים בורקות, אם לא אבירי הזקן.‏‏‏ הוא מביט בטדי ובי ומחייך אלינו בשקט.‏

                  ‏"את מוכנה‏, בובה?“ הוא שואל ברכות, ואז, הוא לוחץ את ידו של טדי ואומר,‏ ‏”‏היי טד, טוב לראות אותך.” ‏”שב,” אומר טדי, “תשתה משהו?“‏ ‏‏”לא, תודה,” הוא משיב, “אולי בפעם אחרת, טד.“‏‏‏ ‏ ‏‏‏‏"בַיי‏," אומר טדי שלי, “תהנו,” והוא מלטף את ראשי,‏‏ כאילו הייתי הבת שלו, ונותן לי נשיקה חפוזה. ‏ לבי נאנק. וכשאני הולכת אל הדלת, אני מועדת על השטיח (כמו השיכור. זוכרים?) וכמעט נופלת - ‏ארבע זרועות נשלחות לעברי ואוחזות בי.‏ אבל אוזני מצלצלות ואני מתחילה לנחור. אני בועטת בקיר.‏ איש לא רואה, איש לא מבחין, כי זאת אינני אני, זאת רק רוחי. אני יורה בטדי מבט רצח, ‏אבל הוא רק מחייך וצובט את לחיי, כאילו הייתי הבת שלו. אני‏ מתה להחטיף לו סטירה, אבל מייד הקול המלחשש מזכיר לי, שכשפגשתי את טדי: ‏‏‏‏הוא בא באפלה ואחז בידי והוביל אותי, כלה, לתוך האור, שבתחילה היה רק הבהוב מהסס ואחר פרץ והדליק צל מופלא.‏ נכנסנו.‏ וידו לא עזבה את ידי והוא נשם את נשימתי והיה בפנים איתי.‏ ואף כי ידעתִי ‏שעוד אשוב לאפלה, החלקתי לתוך השלווה של ידו האוחזת בידי.‏

                  וככה זה:‏

                  הוא ואני יוצאים שוב לתוך הלילה -‏כה רחוק מאותו החוף הלבן הלוהט שם פגשתי בו לראשונה לפני ארבעים שנה. הוא אוחז את ידי ואומר בפעם המליון ואחת,‏ “את כל כך יפה‏, בובה‏." אבל אני לא כל כך זריזה,‏ אני עדיין חושבת על השיכור‏,על טדי‏ ‏ו‏על העלמה מוכת האהבה.‏ ואז, הוא נושק לי וכולם דוהים חוץ מטדי.‏ "אני אוהב אותך‏," הוא אומר, קולו עמוק ומלטף ויציב -‏‏ ופתאום נעלם גם טדי‏ שלי, ‏ועולמי מתהפך כמטורף.

                  את יתר הערב יספר לכם הקול האחר.‏ הקשיבו בבקשה, זאת לא בדיחה: יתר הערב היה תותים בקצפת.  אורות עמומים שמפניה וורודה ברעל-חלומות מהולה. חלזונות אפורים מוגשים על טס-דם, חלקלקים ורפשיים כמֵי-שוֹפכין.‏ לחשושים מתערסלים באוויר-כבד-עשן,

                  זכרונות אהבה אורבים בכל פינה‏. מגע ידי-צל מוכרוֹת. מילים משקרות. צללים חלולים מגחכים רחב כמו עדת צבוֹעים בלילה מכוכב‏. הזמן מכושף.‏ אני בוהקת, אני ממריאה, אבל

                   הערפל בינינו כחומה. אני שונאת וגופי נקרע.‏ רפרוף שפתיים באפלה, כרפרוף כנפי-עש.

                  ומְאִיש שחור כמו לָבָה מהר אָפֵל פורצים שירי אהבה שנשכחו אפילו-מאֵל...‏פתאום:‏ הבל פה חורך את אזני, לחישה,‏”את איתי אהובה?” ואני יודעת, שוב הִגיע רגע של פרידה, ‏וליבי  הופך לאבן חלקה.‏              פְרִיקִי הַה?‏

                  ‏‏‏וכאשר בעשר‏, על מפתן ביתי, הוא נושך את שפתי בטרוף חייתי, ונוטש אותי. כתמיד. אחרי הכל אישתו מחכה. אני מתישבת על המדרגות, מטמינה את ראשי בידי ואט אט חוזרת אל עצמי.‏

                  וכשאני נכנסת לביתי, אני מוצאת את‏ טדי שלי עדיין בוהה במסך הטלויזיה כמכושף -‏

                  זה טבעי, הוא לוקח את כל העניין כמובן מאליו.‏"היי‏, אהובתי‏," הוא אומר, “בילית יפה‏?"‏. הוא איננו מתבדח, אבל אני מגלה מאין מתח בפניו.‏ ‏"שתיתי המון שמפניה והיה מהמם.“ אני אומרת בקול מחוספס מסגריות ואלכוהול‏. טדי צוחק, פניו נרגעות. “תני לנו נשיקה אהובתי, אֵיי?“‏ הוא אומר‏, וטופח על ברכו, ואני הולכת אֵליו‏ ויושבת בחיקו וכורכת זרועותי סביב צווארו, כאשר קולו העמוק של ההוא עדיין מהדהד בתוכי,‏ והשמפניה בלבול גדול פורח מזמזם במוחי.‏ ‏‏‏‏‏‏”את אוהבת אותי?” שואל טדי,‏ כשהוא נושק את עיניי. אני קופצת מברכיו, לבי דופק כמו מטורף:  ‏מספיק‏! נמאס לי להיום!‏ ‏‏אני רצה לחדרי‏ מוציאה את הבונג ממקום מחבואו שואפת עשב בתאווה עד שאני לגמרי מסטולה ואז, אני משירה את בגדי‏ ממלמלת קללה‏ וכתולעת משתחלת לתוך המיטה וקוברת ראשי בשמיכה.‏ ‏כי אבוי לי אבוי‏ איזו עירבוביה עלי לסיים איכשהו את הפרשה...‏אבל,‏ אני יודעת, חבל על הטירחה כי אני אוהבת את שניהם‏ ויודעת שלעולם לא אעזובלא את טדי שלי‏ ‏‏ולא אותו...‏

                   

                   

                  ‏ 

                  ‏ 

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום ראשון, 2/10/11, 19:13

                    צטט: IlanaHaley 2011-10-02 19:10:54

                    צטט: IlanaHaley 2011-09-18 20:15:07

                    ''צטט

                    ''
                    והיית והלכת‏                                                                                   

                     

                    והיית והלכת והותרת צל‏.

                    שאלתי‏, נתראה‏? 

                    את רק משכת בכתפך

                    ונסוג גם הצל‏.

                     

                    ונפשי כגזע זקן

                    בשעת סערה אדירה‏ 

                    כמעת נשברה‏,

                    אבל לא‏,

                    רק נסדקה

                    נאנחה

                    מרכינה את‏ 

                    ראשה‏.

                     

                    והיית והלכת

                    ולקחת איתך את האהבה

                    ואני נותרתי לבנה עזובה

                    שכוכבים קרים

                    מעטרים את יתמותה‏.

                     

                    והיית והלכת

                    ומילה לא אמרת

                    וגם אני לא אמרתי

                    מילים שלא

                    יָחְבְשׂוּ בקסמן המְאַלְחֵש

                    את הבושה‏.

                     

                    והיית והלכת

                    ואת מקומך תפס

                    אביב נוגה‏, אפרורי‏. 

                    לא נחת בצהלה

                    לא זהר אהבה

                    לב אוהבים

                    לא הסעיר בתשוקה‏.

                     

                    התגנב‏, אומלל‏, ועל כתפי‏ 

                    הניח ראש מדובלל

                    ובקש סליחה על הטרחה

                    על צורתו ועל ריחו הרע‏.

                    ואני‏,

                    שזרתי אצבעותי

                    בשערו הדק

                    ולחשתי מילות חיבה‏ 

                    באזניו

                    ובאצבעותי מחיתי

                    את הדמעות מריסיו

                    והוא‏ 

                    הביט בפני וראה

                    כי גם עלי עבר‏ 

                    חורף רע‏.

                     

                     

                     

                     

                    ‏         


                     

                     

                     

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום ראשון, 2/10/11, 19:10

                      צטט: IlanaHaley 2011-09-18 20:15:07

                      ''צטט

                      ''
                      והיית והלכת‏                                                                                   

                       

                      והיית והלכת והותרת צל‏.

                      שאלתי‏, נתראה‏? 

                      את רק משכת בכתפך

                      ונסוג גם הצל‏.

                       

                      ונפשי כגזע זקן

                      בשעת סערה אדירה‏ 

                      כמעת נשברה‏,

                      אבל לא‏,

                      רק נסדקה

                      נאנחה

                      מרכינה את‏ 

                      ראשה‏.

                       

                      והיית והלכת

                      ולקחת איתך את האהבה

                      ואני נותרתי לבנה עזובה

                      שכוכבים קרים

                      מעטרים את יתמותה‏.

                       

                      והיית והלכת

                      ומילה לא אמרת

                      וגם אני לא אמרתי

                      מילים שלא

                      יָחְבְשׂוּ בקסמן המְאַלְחֵש

                      את הבושה‏.

                       

                      והיית והלכת

                      ואת מקומך תפס

                      אביב נוגה‏, אפרורי‏. 

                      לא נחת בצהלה

                      לא זהר אהבה

                      לב אוהבים

                      לא הסעיר בתשוקה‏.

                       

                      התגנב‏, אומלל‏, ועל כתפי‏ 

                      הניח ראש מדובלל

                      ובקש סליחה על הטרחה

                      על צורתו ועל ריחו הרע‏.

                      ואני‏,

                      שזרתי אצבעותי

                      בשערו הדק

                      ולחשתי מילות חיבה‏ 

                      באזניו

                      ובאצבעותי מחיתי

                      את הדמעות מריסיו

                      והוא‏ 

                      הביט בפני וראה

                      כי גם עלי עבר‏ 

                      חורף רע‏.

                       

                       

                       

                       

                      ‏         


                       

                       

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום ראשון, 2/10/11, 18:52

                        צטט: IlanaHaley 2011-10-02 18:48:15

                        http://cafe.themarker.com/image/2344489/
                        ''
                         אילנה היילי

                        תני לנו נשיקה‏

                         

                        במשך ארבעים שנה ניטר לבי למשמע קולו.‏ שמו היה כקריאה לכל דמי הטפשיים.‏עכשיו זקן דמי; איטי ועצלן הוא זורם בעורקי. ‏‏ארבעים שנה ,נדמה כנצח, ובכל זאת, כשהוא מטלפן ומבקש שאפגוש אותו, אני תמיד אומרת‏, כן, ‏אחוזה בצבת ההרגל, ואולי, עדיין, התפרצות אהבה?‏ אך באותו יום (אולי כדי להקניט), אינני אומרת ‏‏מיד כן, אני אומרת שעלי לברר את זה עם טדי.‏ ”באמת?“ הוא שואל, מופתע, “מה פתאום?“ שנינו יודעים שאינני צריכה לשאול את טדי‏,‏הוא יודע הכול עליו ועלי, ‏ואם טרוניה בלבו‏ הוא שומר אותה לעצמו.‏ טדי היקר שלי, כה גַשְמִי וחכם ומבין ונדיב -‏משאלתי היא:‏ שהוא יילך לצידי ולא אצעד גלמודה לאורך‏ כל הדרך הזאת.‏‏ שלא ייתן לי לדמם‏ בין שיני ברזל חלודות‏ של מלכודות זעירות‏, שעדיין אורבות לי‏ במקומות נסתרים, אפילו על ידי אלה‏ המתימרים להיות לי ידידים.‏ שלעולם לא יטיח בי מילים‏ קשות רק יאחוז בידי וחום מגעו יזרום לתוך גופי וינסוך בי רגיעה.‏

                        הוא מטלפן שנית ביום חמישי ושואל אם אני פנויה ביום שישי.‏ עליו לראות אותי‏,‏ זה דחוף.‏‏ ‏"אני אוהב אותך‏, בובה‏," הוא אומר, קולו נמוך וסקסי. ‏טוב‏, מזה, אינני מסוגלת להתעלם -‏ מי יכולה?‏ ‏”כן” אני אומרת, מחקה את מילותיה של מולי בלום, ”כן אהובי כן כן‏.”

                        בערב, כשטדי ואני יושבים לארוחה קלה של לחם ומרק‏, שטדי בִשֵל (אני לא טובה במטבח, טדי אָשף.) אני אומרת, “מחר אני יוצאת איתו לארוחת ערב”. ‏‏‏גבותיו של טדי מתרוממות. ”עם מי?“ הוא שואל, פניו תמימות. "איתו‏," אני נובחת בפה מלא מרק.‏ שפתיו של טדי מתכווצות בחיוך,"אוֹ‏, איתו,‏“ הוא אומר נונשלנט, ושואל, “ומתי תחזרי?” ‏והוא מוזג לעצמו כוס יין נוספת.‏ כבר לגם שלוש כוסות, (אני סופרת.)‏ “לעולם לא‏," אני אומרת, ומחליקה מהכיסא לריצפה וכאילו מתעלפת.‏ (זה מין משחק אבסורדי ביני לבין טדי‏ כשהאוויר בינינו נעכר. וככול שגחמותי יותר‏ איפנטיליות זה תמיד מצחיק אותו.)‏ הייתי רוצה, שטדי יאמר, ולו רק פעם אחת,‏ שמספיק, יש סוף לכול דבר, שאני אשתו, ועל אישה להיות נאמנה לבעלה.‏ אבל כשטדי נשא אותי לאישה הוא ידע שהוא עושה עסקת חבילה. ‏‏אז אני נותנת לו נשיקה ונשבעת בלבי להתנקם בשניהם לילה אחד כששביל החלב יהיה ריק ומאובן, ריק ומאובן, כמו אז,‏ לפני ארבעים שנה, כְשנִנְטַשְתִי על ידי אהובי‏‏‏ על חוף ים חרוך, להתפתל ולהצלות בשמש טרופה, ואני נזכרת איך זה היה: מְסוּממי שמש נפגשנו‏, אז‏, על שפת הים‏, הוא הִבִיט בי במבוכה‏, ושאל‏, ”אפשר?“ ואני אמרתי‏, “כמובן“‏, וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי.‏ הוא חייך וישב קרוב‏, לא נוֹגע בי,‏ משחק בלי משים בקוֹנכיה.‏ ”הקשיבי לקוֹל הים“‏, הוא אמר, והצמיד את הקוֹנכיה לאזני.‏ שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי:‏ הזהרי‏, הזהרי. אך עוד באותו יום‏ נע גופו על גופי‏ ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי, ואני חשתי תחת גופי העירום, חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום,‏ זע‏, מתפתל בלהט-חלום.‏ והוא המשיך ללחוש, תאווֹת לתוך צווארי,‏ואני בערתי‏, מוחי כמו רקוע רסיסי צדפים,‏ ואני זוכרת את קול הים: רוֹחש‏, לוֹאט‏, הוֹמה ונוֹהם, ועד היום אני מסוגלת לשמוע את‏ הרוח שנאקה ללא רחם.‏ 

                        ופתאום, הוא ניתק מגופי‏, נעמד,‏ מביט בי מלמעלה כמו ממרחק‏, מלמל במבוכה תודה. והלך לדרכו.‏ התישבתי הלומה, והבטתי בגבו המתרחק. ודימיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו, והים התנפח‏, קצף, בזעם קדומים, ראיתי פגרי דגים צפים בתוך מימיו, והוא געה בצער‏, נהם ונהם והרוח נאקה ללא רחמים...

                        כך, כשהוא מטלפן ביום שישי‏, קולו משאיר אותי אדישה,‏ ונפשי כבויה,‏ אבל אני אומרת שאפגוש אותו בריץ בשבע לארוחת ערב‏‏, מה לעשות? אהבה של ארבעים שנה,‏

                        אפשר ככה לכבות?‏  ‏‏"אאסוף אותך מביתך‏," הוא אומר. ”טוב,” אני משיבה, (וצורחת על עצמי, ‏‏ואילו הייתי יכולה, הייתי מחטיפה לעצמי סטירה,) ‏ כי שוב הנצחון שלו, שוב ידו על העליונה. בוודאי. אבל לבי נשאר קר.‏קר?‏ אז מה זה הזימזום באצבעות רגלי והדופק כמו מפוח הולם ברקותי ואז, שמעתי את הקול החרישי מלחשש במוחי:‏ אין לי עוד מילים רבות אליך‏‏ אך כשראשך בחשכה חלומות יבער, גלי הים ההוא ילכְכו עבר,‏ פני אישה-ילדה תַלְהֵטְנה לילךָ ובחושך תגע על פני בכפך.‏ תהֶזֶה בְחֹוף בו מְסוּמַם-שמש היית,‏ תתמוגג לרגע לְזִכְרוֹן גוּפֵנו, תשתה עד תום את שֶׁנוֹתר מאהבתנו, ויהיה זה ההוֹלֶם הַאחרֹון של דמך, כאילו אנחנו שוב, כאילו אני איתך.‏ 

                        יום שישי.‏ 

                        בבית הספר המורים עצבנים, עייפים משבוע דחוק, רוצים הביתה- גם הילדים,‏ וכמובן, גם אני.‏ כשאני נכנסת לביתי, אני זורקת את תיקי על הספה וצועדת ישר אל המראה:‏ ‏"מראה‏, מראה‏, שעל הקיר ‏‏מי היא הטיפשה בכל העיר?“ ‏‏‏פני מביטים בי מתוחים וממורקים,‏ ‏‏אז מה אם היתה לי קצת עזרה עם מתיחה? ”כמה שאת נרסיסיתית“, מלחשש הקול השיני במוחי: ”אחרי הכל, איש לא גָבָה מיופייךְ אפילו כלב לא אָמַנְתְ רק אל עצמך נטְפָלְתְ, איך אני נרְאֵת?‏ מה דמות לי היום...“

                        “די, תסתלק, תן לחיות,“ אני צווחת ואוטמת את אוזני בכפות ידי ומתחילה לבכות.‏

                        לא מחליפה את בגדי, לא מסירה את האיפור מפניי,‏ הולכת אל החלון, מתישבת בתוך כורסת העור השחורה‏,  ‏מציתה סגריה ובוהה לתוך הרחוב - כמה יפה: ‏סתיו נדיב, קצת עגום, בוהה בי בחזרה. עצי האדר עומדים עירומים ובודדים באור חיוור‏ ‏והצפורים הן רק הזיה רחוקה של מַשהו עליז ורך‏. אני מביטה בצללי הערב מצעפים את העיר, מנסה לאטום את מחשבותי המציקות.‏ אך הפיטפוט במוחי לא חדֵל, מזמזם כמו אלפי צרעות זכרונות

                        של פעם, כשהכול היה אחרת,  והקול החרישי שוב מלחשש: ”זוכרת? שם, בין עצי הלימונים, והגפנים,‏ דרך זריחות להבים, לא הלכתם לשווא,‏ פניכם מופנות היו אל השמיים ובעינכם זרחו כוכבים...‏“ 

                        בוודאי שאני זוכרת, כיצד אפשר לשכוח? ואני חושבת לעצמי: עכשיו, הייתי רוצה לחיות בדממה עצמית, להיות סגורה בתוך חבית. מפעם לפעם להוציא את הראש, בזהירות,‏ לנשום את האור, לחייך אל ציפור, ושוב לצלול אל הדממה. לחשוב, בלי לראות. לא לצַפות. רק להיות. כי מי אני, חוץ מדם ורקמות ומֵח-עצמות, ושיער וגידים, וורידים ותאים נמקים... 

                        ‏אך כאן, נעלמו מחשבותי, כי פתאום, מבעד חלוני‏‏, אני רואה שיכור מתנודד ברחוב,  פניו מנופצות לאלפי רסיסים, תקוותיו מתו. הוא יושב על קיר הבטון הנמוך ליד שער ביתי‏ ובאצבעות רוטטות מנסה להצית סיגריה‏.‏ אבל הרוח מנצחת. הוא יורק, הוא מקלל‏, ‏‏הוא לוגם מהבקבוק, הוא מתחיל למעוד, אך מייצב את עצמו ולא נופל‏. 

                        (טדי מתרה בי לעתים תכופו‏ת לא להכניס "זרים‏" לבית. ”זה מסוכן‏," הוא אומר‏. ”יום אחד יאנסו אותך.” הוא מכיר הֵטֵב את חולשתי לחלכאים ולנדכאים, לחסרי הבית והאומללים...(אך זה נושא בפני עצמו.)‏ ‏טדי עצמו, אוהב את היין חזק ואדום.‏

                        בינתיים מתרחק השיכור ונעלם לתוך הערב, נושא עמו את דמותו הרצוצה. ואני רואה, ‏נערה יפה עם פודל קשור בסרט קטיפה אדום‏ מתעכזת לאורכו של הרחוב, ‏עיניה חלומות וחיוך טיפשי מרוח על שפתיה.‏ גבר צעיר, חבוש כובע בייסבול הפוך, פוגש אותה.‏ הם צוחקים ומתנשקים‏, הקובע נופל, הפודל נובח,‏ אבל הם עסוקים. עומדים מחוץ לחלוני גופותיהם צמודים והם לוקקים בתאווה אחד את השֵנִי.‏‏ אני רוצה לצעוק‏, הזהרו מהמערבולות האהבה איננה מה שאתם חושבים‏. אבל הם מתפוגגים לתוך ערפילי הדלוזיה.‏


                         כשטדי בא הביתה, ערב עמוק כבר אסף את העיר אל תוך צלליו הרכים. העולם שקָט.‏ עצי האדר מחוץ לחולוני נהיו לנשמות‏. ”‏אהובתי‏, האחת ויחידה שלי," אומר טדי, וטורף אותי בנשיקות. ‏‏אני מחביאה פני בשקע צווארו, ומתחננת אֵלַיו, לא לתת לי ללכת איתו, לשמור אותי בביתי החם והבטוח.‏ אבל טדי חרש לתחינתי‏, כי‏, כמובן, אני אומרת את זה רק בתוך ראשי.‏ אז היו אתם שופטי והגידו, האם אין זה מגיע לי?‏ יש חתך בלבי‏-פצע ישן נושן, אם יפתחו את המוח שלי יראו מקומות שרוטים וזבים ואת האש הישנה שעדיין בוערת בי, כי אין מספיק אדמה כדי לכבותה...‏‏


                        השעה שבע.‏ אני מחכה.‏ פעמון הדלת מצלצל.‏ אני לא זזה.‏ טדי שולח אלי מבט‏ משועשע. אני מושכת בכתפיי.‏ טדי קם ופותח את הדלת, ומי חושבים אתם עומד‏ בפתח, עם חיוך רחב ועיניים בורקות, אם לא אבירי הזקן.‏‏‏ הוא מביט בטדי ובי ומחייך אלינו בשקט.‏

                        ‏"את מוכנה‏, בובה?“ הוא שואל ברכות, ואז, הוא לוחץ את ידו של טדי ואומר,‏ ‏”‏היי טד, טוב לראות אותך.” ‏”שב,” אומר טדי, “תשתה משהו?“‏ ‏‏”לא, תודה,” הוא משיב, “אולי בפעם אחרת, טד.“‏‏‏ ‏ ‏‏‏‏"בַיי‏," אומר טדי שלי, “תהנו,” והוא מלטף את ראשי,‏‏ כאילו הייתי הבת שלו, ונותן לי נשיקה חפוזה. ‏ לבי נאנק. וכשאני הולכת אל הדלת, אני מועדת על השטיח (כמו השיכור. זוכרים?) וכמעט נופלת - ‏ארבע זרועות נשלחות לעברי ואוחזות בי.‏ אבל אוזני מצלצלות ואני מתחילה לנחור. אני בועטת בקיר.‏ איש לא רואה, איש לא מבחין, כי זאת אינני אני, זאת רק רוחי. אני יורה בטדי מבט רצח, ‏אבל הוא רק מחייך וצובט את לחיי, כאילו הייתי הבת שלו. אני‏ מתה להחטיף לו סטירה, אבל מייד הקול המלחשש מזכיר לי, שכשפגשתי את טדי: ‏‏‏‏הוא בא באפלה ואחז בידי והוביל אותי, כלה, לתוך האור, שבתחילה היה רק הבהוב מהסס ואחר פרץ והדליק צל מופלא.‏ נכנסנו.‏ וידו לא עזבה את ידי והוא נשם את נשימתי והיה בפנים איתי.‏ ואף כי ידעתִי ‏שעוד אשוב לאפלה, החלקתי לתוך השלווה של ידו האוחזת בידי.‏

                        וככה זה:‏

                        הוא ואני יוצאים שוב לתוך הלילה -‏כה רחוק מאותו החוף הלבן הלוהט שם פגשתי בו לראשונה לפני ארבעים שנה. הוא אוחז את ידי ואומר בפעם המליון ואחת,‏ “את כל כך יפה‏, בובה‏." אבל אני לא כל כך זריזה,‏ אני עדיין חושבת על השיכור‏,על טדי‏ ‏ו‏על העלמה מוכת האהבה.‏ ואז, הוא נושק לי וכולם דוהים חוץ מטדי.‏ "אני אוהב אותך‏," הוא אומר, קולו עמוק ומלטף ויציב -‏‏ ופתאום נעלם גם טדי‏ שלי, ‏ועולמי מתהפך כמטורף.

                        את יתר הערב יספר לכם הקול האחר.‏ הקשיבו בבקשה, זאת לא בדיחה: יתר הערב היה תותים בקצפת.  אורות עמומים שמפניה וורודה ברעל-חלומות מהולה. חלזונות אפורים מוגשים על טס-דם, חלקלקים ורפשיים כמֵי-שוֹפכין.‏ לחשושים מתערסלים באוויר-כבד-עשן,

                        זכרונות אהבה אורבים בכל פינה‏. מגע ידי-צל מוכרוֹת. מילים משקרות. צללים חלולים מגחכים רחב כמו עדת צבוֹעים בלילה מכוכב‏. הזמן מכושף.‏ אני בוהקת, אני ממריאה, אבל

                         הערפל בינינו כחומה. אני שונאת וגופי נקרע.‏ רפרוף שפתיים באפלה, כרפרוף כנפי-עש.

                        ומְאִיש שחור כמו לָבָה מהר אָפֵל פורצים שירי אהבה שנשכחו אפילו-מאֵל...‏פתאום:‏ הבל פה חורך את אזני, לחישה,‏”את איתי אהובה?” ואני יודעת, שוב הִגיע רגע של פרידה, ‏וליבי  הופך לאבן חלקה.‏              פְרִיקִי הַה?‏

                        ‏‏‏וכאשר בעשר‏, על מפתן ביתי, הוא נושך את שפתי בטרוף חייתי, ונוטש אותי. כתמיד. אחרי הכל אישתו מחכה. אני מתישבת על המדרגות, מטמינה את ראשי בידי ואט אט חוזרת אל עצמי.‏

                        וכשאני נכנסת לביתי, אני מוצאת את‏ טדי שלי עדיין בוהה במסך הטלויזיה כמכושף -‏ זה טבעי, הוא לוקח את כל העניין כמובן מאליו.‏"היי‏, אהובתי‏," הוא אומר, “בילית יפה‏?"‏. הוא איננו מתבדח, אבל אני מגלה מאין מתח בפניו.‏ ‏"שתיתי המון שמפניה והיה מהמם.“ אני אומרת בקול מחוספס מסגריות ואלכוהול‏. טדי צוחק, פניו נרגעות. “תני לנו נשיקה אהובתי, אֵיי?“‏ הוא אומר‏, וטופח על ברכו, ואני הולכת אֵליו‏ ויושבת בחיקו וכורכת זרועותי סביב צווארו, כאשר קולו העמוק של ההוא עדיין מהדהד בתוכי,‏ והשמפניה בלבול גדול פורח מזמזם במוחי.‏ ‏‏‏‏‏‏”את אוהבת אותי?” שואל טדי,‏ כשהוא נושק את עיניי. אני קופצת מברכיו, לבי דופק כמו מטורף:  ‏מספיק‏! נמאס לי להיום!‏ ‏‏אני רצה לחדרי‏ מוציאה את הבונג ממקום מחבואו שואפת עשב בתאווה עד שאני לגמרי מסטולה ואז, אני משירה את בגדי‏ ממלמלת קללה‏ וכתולעת משתחלת לתוך המיטה וקוברת ראשי בשמיכה.‏ ‏כי אבוי לי אבוי‏ איזו עירבוביה עלי לסיים איכשהו את הפרשה...‏אבל,‏ אני יודעת, חבל על הטירחה כי אני אוהבת את שניהם‏ ויודעת שלעולם לא אעזוב לא את טדי שלי‏ ‏‏ולא אותו...‏

                         

                         

                        ‏ 

                        ‏ 

                         

                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום ראשון, 2/10/11, 18:48

                          http://cafe.themarker.com/image/2344489/
                          ''
                           אילנה היילי

                          תני לנו נשיקה‏

                           

                          במשך ארבעים שנה ניטר לבי למשמע קולו.‏ שמו היה כקריאה לכל דמי הטפשיים.‏עכשיו זקן דמי; איטי ועצלן הוא זורם בעורקי. ‏‏ארבעים שנה ,נדמה כנצח, ובכל זאת, כשהוא מטלפן ומבקש שאפגוש אותו, אני תמיד אומרת‏, כן, ‏אחוזה בצבת ההרגל, ואולי, עדיין, התפרצות אהבה?‏ אך באותו יום (אולי כדי להקניט), אינני אומרת ‏‏מיד כן, אני אומרת שעלי לברר את זה עם טדי.‏ ”באמת?“ הוא שואל, מופתע, “מה פתאום?“ שנינו יודעים שאינני צריכה לשאול את טדי‏,‏הוא יודע הכול עליו ועלי, ‏ואם טרוניה בלבו‏ הוא שומר אותה לעצמו.‏ טדי היקר שלי, כה גַשְמִי וחכם ומבין ונדיב -‏משאלתי היא:‏ שהוא יילך לצידי ולא אצעד גלמודה לאורך‏ כל הדרך הזאת.‏‏ שלא ייתן לי לדמם‏ בין שיני ברזל חלודות‏ של מלכודות זעירות‏, שעדיין אורבות לי‏ במקומות נסתרים, אפילו על ידי אלה‏ המתימרים להיות לי ידידים.‏ שלעולם לא יטיח בי מילים‏ קשות רק יאחוז בידי וחום מגעו יזרום לתוך גופי וינסוך בי רגיעה.‏

                          הוא מטלפן שנית ביום חמישי ושואל אם אני פנויה ביום שישי.‏ עליו לראות אותי‏,‏ זה דחוף.‏‏ ‏"אני אוהב אותך‏, בובה‏," הוא אומר, קולו נמוך וסקסי. ‏טוב‏, מזה, אינני מסוגלת להתעלם -‏ מי יכולה?‏ ‏”כן” אני אומרת, מחקה את מילותיה של מולי בלום, ”כן אהובי כן כן‏.”

                          בערב, כשטדי ואני יושבים לארוחה קלה של לחם ומרק‏, שטדי בִשֵל (אני לא טובה במטבח, טדי אָשף.) אני אומרת, “מחר אני יוצאת איתו לארוחת ערב”. ‏‏‏גבותיו של טדי מתרוממות. ”עם מי?“ הוא שואל, פניו תמימות. "איתו‏," אני נובחת בפה מלא מרק.‏ שפתיו של טדי מתכווצות בחיוך,"אוֹ‏, איתו,‏“ הוא אומר נונשלנט, ושואל, “ומתי תחזרי?” ‏והוא מוזג לעצמו כוס יין נוספת.‏ כבר לגם שלוש כוסות, (אני סופרת.)‏ “לעולם לא‏," אני אומרת, ומחליקה מהכיסא לריצפה וכאילו מתעלפת.‏ (זה מין משחק אבסורדי ביני לבין טדי‏ כשהאוויר בינינו נעכר. וככול שגחמותי יותר‏ איפנטיליות זה תמיד מצחיק אותו.)‏ הייתי רוצה, שטדי יאמר, ולו רק פעם אחת,‏ שמספיק, יש סוף לכול דבר, שאני אשתו, ועל אישה להיות נאמנה לבעלה.‏ אבל כשטדי נשא אותי לאישה הוא ידע שהוא עושה עסקת חבילה. ‏‏אז אני נותנת לו נשיקה ונשבעת בלבי להתנקם בשניהם לילה אחד כששביל החלב יהיה ריק ומאובן, ריק ומאובן, כמו אז,‏ לפני ארבעים שנה, כְשנִנְטַשְתִי על ידי אהובי‏‏‏ על חוף ים חרוך, להתפתל ולהצלות בשמש טרופה, ואני נזכרת איך זה היה: מְסוּממי שמש נפגשנו‏, אז‏, על שפת הים‏, הוא הִבִיט בי במבוכה‏, ושאל‏, ”אפשר?“ ואני אמרתי‏, “כמובן“‏, וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי.‏ הוא חייך וישב קרוב‏, לא נוֹגע בי,‏ משחק בלי משים בקוֹנכיה.‏ ”הקשיבי לקוֹל הים“‏, הוא אמר, והצמיד את הקוֹנכיה לאזני.‏ שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי:‏ הזהרי‏, הזהרי. אך עוד באותו יום‏ נע גופו על גופי‏ ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי, ואני חשתי תחת גופי העירום, חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום,‏ זע‏, מתפתל בלהט-חלום.‏ והוא המשיך ללחוש, תאווֹת לתוך צווארי,‏ואני בערתי‏, מוחי כמו רקוע רסיסי צדפים,‏ ואני זוכרת את קול הים: רוֹחש‏, לוֹאט‏, הוֹמה ונוֹהם, ועד היום אני מסוגלת לשמוע את‏ הרוח שנאקה ללא רחם.‏ 

                          ופתאום, הוא ניתק מגופי‏, נעמד,‏ מביט בי מלמעלה כמו ממרחק‏, מלמל במבוכה תודה. והלך לדרכו.‏ התישבתי הלומה, והבטתי בגבו המתרחק. ודימיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו, והים התנפח‏, קצף, בזעם קדומים, ראיתי פגרי דגים צפים בתוך מימיו, והוא געה בצער‏, נהם ונהם והרוח נאקה ללא רחמים...

                          כך, כשהוא מטלפן ביום שישי‏, קולו משאיר אותי אדישה,‏ ונפשי כבויה,‏ אבל אני אומרת שאפגוש אותו בריץ בשבע לארוחת ערב‏‏, מה לעשות? אהבה של ארבעים שנה,‏

                          אפשר ככה לכבות?‏  ‏‏"אאסוף אותך מביתך‏," הוא אומר. ”טוב,” אני משיבה, (וצורחת על עצמי, ‏‏ואילו הייתי יכולה, הייתי מחטיפה לעצמי סטירה,) ‏ כי שוב הנצחון שלו, שוב ידו על העליונה. בוודאי. אבל לבי נשאר קר.‏קר?‏ אז מה זה הזימזום באצבעות רגלי והדופק כמו מפוח הולם ברקותי ואז, שמעתי את הקול החרישי מלחשש במוחי:‏ אין לי עוד מילים רבות אליך‏‏ אך כשראשך בחשכה חלומות יבער, גלי הים ההוא ילכְכו עבר,‏ פני אישה-ילדה תַלְהֵטְנה לילךָ ובחושך תגע על פני בכפך.‏ תהֶזֶה בְחֹוף בו מְסוּמַם-שמש היית,‏ תתמוגג לרגע לְזִכְרוֹן גוּפֵנו, תשתה עד תום את שֶׁנוֹתר מאהבתנו, ויהיה זה ההוֹלֶם הַאחרֹון של דמך, כאילו אנחנו שוב, כאילו אני איתך.‏ 

                          יום שישי.‏ 

                          בבית הספר המורים עצבנים, עייפים משבוע דחוק, רוצים הביתה- גם הילדים,‏ וכמובן, גם אני.‏ כשאני נכנסת לביתי, אני זורקת את תיקי על הספה וצועדת ישר אל המראה:‏ ‏"מראה‏, מראה‏, שעל הקיר ‏‏מי היא הטיפשה בכל העיר?“ ‏‏‏פני מביטים בי מתוחים וממורקים,‏ ‏‏אז מה אם היתה לי קצת עזרה עם מתיחה? ”כמה שאת נרסיסיתית“, מלחשש הקול השיני במוחי: ”אחרי הכל, איש לא גָבָה מיופייךְ אפילו כלב לא אָמַנְתְ רק אל עצמך נטְפָלְתְ, איך אני נרְאֵת?‏ מה דמות לי היום...“

                          “די, תסתלק, תן לחיות,“ אני צווחת ואוטמת את אוזני בכפות ידי ומתחילה לבכות.‏

                          לא מחליפה את בגדי, לא מסירה את האיפור מפניי,‏ הולכת אל החלון, מתישבת בתוך כורסת העור השחורה‏,  ‏מציתה סגריה ובוהה לתוך הרחוב - כמה יפה: ‏סתיו נדיב, קצת עגום, בוהה בי בחזרה. עצי האדר עומדים עירומים ובודדים באור חיוור‏ ‏והצפורים הן רק הזיה רחוקה של מַשהו עליז ורך‏. אני מביטה בצללי הערב מצעפים את העיר, מנסה לאטום את מחשבותי המציקות.‏ אך הפיטפוט במוחי לא חדֵל, מזמזם כמו אלפי צרעות זכרונות

                          של פעם, כשהכול היה אחרת,  והקול החרישי שוב מלחשש: ”זוכרת? שם, בין עצי הלימונים, והגפנים,‏ דרך זריחות להבים, לא הלכתם לשווא,‏ פניכם מופנות היו אל השמיים ובעינכם זרחו כוכבים...‏“ 

                          בוודאי שאני זוכרת, כיצד אפשר לשכוח? ואני חושבת לעצמי: עכשיו, הייתי רוצה לחיות בדממה עצמית, להיות סגורה בתוך חבית. מפעם לפעם להוציא את הראש, בזהירות,‏ לנשום את האור, לחייך אל ציפור, ושוב לצלול אל הדממה. לחשוב, בלי לראות. לא לצַפות. רק להיות. כי מי אני, חוץ מדם ורקמות ומֵח-עצמות, ושיער וגידים, וורידים ותאים נמקים... 

                          ‏אך כאן, נעלמו מחשבותי, כי פתאום, מבעד חלוני‏‏, אני רואה שיכור מתנודד ברחוב,  פניו מנופצות לאלפי רסיסים, תקוותיו מתו. הוא יושב על קיר הבטון הנמוך ליד שער ביתי‏ ובאצבעות רוטטות מנסה להצית סיגריה‏.‏ אבל הרוח מנצחת. הוא יורק, הוא מקלל‏, ‏‏הוא לוגם מהבקבוק, הוא מתחיל למעוד, אך מייצב את עצמו ולא נופל‏. 

                          (טדי מתרה בי לעתים תכופו‏ת לא להכניס "זרים‏" לבית. ”זה מסוכן‏," הוא אומר‏. ”יום אחד יאנסו אותך.” הוא מכיר הֵטֵב את חולשתי לחלכאים ולנדכאים, לחסרי הבית והאומללים...(אך זה נושא בפני עצמו.)‏ ‏טדי עצמו, אוהב את היין חזק ואדום.‏

                          בינתיים מתרחק השיכור ונעלם לתוך הערב, נושא עמו את דמותו הרצוצה. ואני רואה, ‏נערה יפה עם פודל קשור בסרט קטיפה אדום‏ מתעכזת לאורכו של הרחוב, ‏עיניה חלומות וחיוך טיפשי מרוח על שפתיה.‏ גבר צעיר, חבוש כובע בייסבול הפוך, פוגש אותה.‏ הם צוחקים ומתנשקים‏, הקובע נופל, הפודל נובח,‏ אבל הם עסוקים. עומדים מחוץ לחלוני גופותיהם צמודים והם לוקקים בתאווה אחד את השֵנִי.‏‏ אני רוצה לצעוק‏, הזהרו מהמערבולות האהבה איננה מה שאתם חושבים‏. אבל הם מתפוגגים לתוך ערפילי הדלוזיה.‏


                           כשטדי בא הביתה, ערב עמוק כבר אסף את העיר אל תוך צלליו הרכים. העולם שקָט.‏ עצי האדר מחוץ לחולוני נהיו לנשמות‏. ”‏אהובתי‏, האחת ויחידה שלי," אומר טדי, וטורף אותי בנשיקות. ‏‏אני מחביאה פני בשקע צווארו, ומתחננת אֵלַיו, לא לתת לי ללכת איתו, לשמור אותי בביתי החם והבטוח.‏ אבל טדי חרש לתחינתי‏, כי‏, כמובן, אני אומרת את זה רק בתוך ראשי.‏ אז היו אתם שופטי והגידו, האם אין זה מגיע לי?‏ יש חתך בלבי‏-פצע ישן נושן, אם יפתחו את המוח שלי יראו מקומות שרוטים וזבים ואת האש הישנה שעדיין בוערת בי, כי אין מספיק אדמה כדי לכבותה...‏‏


                          השעה שבע.‏ אני מחכה.‏ פעמון הדלת מצלצל.‏ אני לא זזה.‏ טדי שולח אלי מבט‏ משועשע. אני מושכת בכתפיי.‏ טדי קם ופותח את הדלת, ומי חושבים אתם עומד‏ בפתח, עם חיוך רחב ועיניים בורקות, אם לא אבירי הזקן.‏‏‏ הוא מביט בטדי ובי ומחייך אלינו בשקט.‏

                          ‏"את מוכנה‏, בובה?“ הוא שואל ברכות, ואז, הוא לוחץ את ידו של טדי ואומר,‏ ‏”‏היי טד, טוב לראות אותך.” ‏”שב,” אומר טדי, “תשתה משהו?“‏ ‏‏”לא, תודה,” הוא משיב, “אולי בפעם אחרת, טד.“‏‏‏ ‏ ‏‏‏‏"בַיי‏," אומר טדי שלי, “תהנו,” והוא מלטף את ראשי,‏‏ כאילו הייתי הבת שלו, ונותן לי נשיקה חפוזה. ‏ לבי נאנק. וכשאני הולכת אל הדלת, אני מועדת על השטיח (כמו השיכור. זוכרים?) וכמעט נופלת - ‏ארבע זרועות נשלחות לעברי ואוחזות בי.‏ אבל אוזני מצלצלות ואני מתחילה לנחור. אני בועטת בקיר.‏ איש לא רואה, איש לא מבחין, כי זאת אינני אני, זאת רק רוחי. אני יורה בטדי מבט רצח, ‏אבל הוא רק מחייך וצובט את לחיי, כאילו הייתי הבת שלו. אני‏ מתה להחטיף לו סטירה, אבל מייד הקול המלחשש מזכיר לי, שכשפגשתי את טדי: ‏‏‏‏הוא בא באפלה ואחז בידי והוביל אותי, כלה, לתוך האור, שבתחילה היה רק הבהוב מהסס ואחר פרץ והדליק צל מופלא.‏ נכנסנו.‏ וידו לא עזבה את ידי והוא נשם את נשימתי והיה בפנים איתי.‏ ואף כי ידעתִי ‏שעוד אשוב לאפלה, החלקתי לתוך השלווה של ידו האוחזת בידי.‏

                          וככה זה:‏

                          הוא ואני יוצאים שוב לתוך הלילה -‏כה רחוק מאותו החוף הלבן הלוהט שם פגשתי בו לראשונה לפני ארבעים שנה. הוא אוחז את ידי ואומר בפעם המליון ואחת,‏ “את כל כך יפה‏, בובה‏." אבל אני לא כל כך זריזה,‏ אני עדיין חושבת על השיכור‏,על טדי‏ ‏ו‏על העלמה מוכת האהבה.‏ ואז, הוא נושק לי וכולם דוהים חוץ מטדי.‏ "אני אוהב אותך‏," הוא אומר, קולו עמוק ומלטף ויציב -‏‏ ופתאום נעלם גם טדי‏ שלי, ‏ועולמי מתהפך כמטורף.

                          את יתר הערב יספר לכם הקול האחר.‏ הקשיבו בבקשה, זאת לא בדיחה: יתר הערב היה תותים בקצפת.  אורות עמומים שמפניה וורודה ברעל-חלומות מהולה. חלזונות אפורים מוגשים על טס-דם, חלקלקים ורפשיים כמֵי-שוֹפכין.‏ לחשושים מתערסלים באוויר-כבד-עשן,

                          זכרונות אהבה אורבים בכל פינה‏. מגע ידי-צל מוכרוֹת. מילים משקרות. צללים חלולים מגחכים רחב כמו עדת צבוֹעים בלילה מכוכב‏. הזמן מכושף.‏ אני בוהקת, אני ממריאה, אבל

                           הערפל בינינו כחומה. אני שונאת וגופי נקרע.‏ רפרוף שפתיים באפלה, כרפרוף כנפי-עש.

                          ומְאִיש שחור כמו לָבָה מהר אָפֵל פורצים שירי אהבה שנשכחו אפילו-מאֵל...‏פתאום:‏ הבל פה חורך את אזני, לחישה,‏”את איתי אהובה?” ואני יודעת, שוב הִגיע רגע של פרידה, ‏וליבי  הופך לאבן חלקה.‏              פְרִיקִי הַה?‏

                          ‏‏‏וכאשר בעשר‏, על מפתן ביתי, הוא נושך את שפתי בטרוף חייתי, ונוטש אותי. כתמיד. אחרי הכל אישתו מחכה. אני מתישבת על המדרגות, מטמינה את ראשי בידי ואט אט חוזרת אל עצמי.‏

                          וכשאני נכנסת לביתי, אני מוצאת את‏ טדי שלי עדיין בוהה במסך הטלויזיה כמכושף -‏ זה טבעי, הוא לוקח את כל העניין כמובן מאליו.‏"היי‏, אהובתי‏," הוא אומר, “בילית יפה‏?"‏. הוא איננו מתבדח, אבל אני מגלה מאין מתח בפניו.‏ ‏"שתיתי המון שמפניה והיה מהמם.“ אני אומרת בקול מחוספס מסגריות ואלכוהול‏. טדי צוחק, פניו נרגעות. “תני לנו נשיקה אהובתי, אֵיי?“‏ הוא אומר‏, וטופח על ברכו, ואני הולכת אֵליו‏ ויושבת בחיקו וכורכת זרועותי סביב צווארו, כאשר קולו העמוק של ההוא עדיין מהדהד בתוכי,‏ והשמפניה בלבול גדול פורח מזמזם במוחי.‏ ‏‏‏‏‏‏”את אוהבת אותי?” שואל טדי,‏ כשהוא נושק את עיניי. אני קופצת מברכיו, לבי דופק כמו מטורף:  ‏מספיק‏! נמאס לי להיום!‏ ‏‏אני רצה לחדרי‏ מוציאה את הבונג ממקום מחבואו שואפת עשב בתאווה עד שאני לגמרי מסטולה ואז, אני משירה את בגדי‏ ממלמלת קללה‏ וכתולעת משתחלת לתוך המיטה וקוברת ראשי בשמיכה.‏ ‏כי אבוי לי אבוי‏ איזו עירבוביה עלי לסיים איכשהו את הפרשה...‏אבל,‏ אני יודעת, חבל על הטירחה כי אני אוהבת את שניהם‏ ויודעת שלעולם לא אעזוב לא את טדי שלי‏ ‏‏ולא אותו...‏

                           

                           

                          ‏ 

                          ‏ 

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            IlanaHaley
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS