נחמי (זכרון לנחמי) היא מביטה בי בעיניים כלות ואני משקרת כשבלבי אבנים קרות: כמובן, יש תקווה, בכל יום מוצאים תרופה חדשה. בזרועות כחושות כאילה של שוכני ה ''מחנות'' היא אוחזת בי ושואפת לתוכה את ניחוח הנרקיסים של הבושם שלי, מתנתקת, צונחת חסרת אונים על כרה, אני מריחה לא טוב, היא לוחשת ומסוה בחיוך את כאבה. היא מהדסת בתוך ביתה על קרסוליים תפוחים, מעבירה יד על גולגולת חסרת שיערות, נוברת בעבר הרחוק, בבדידות, בקנאות, בשנאות. היא עדיין אבלה על אב שהלך, על אם שאותה דחתה. הזכרון איננו ידיד, היא אומרת ושוב מסוה בחיוך את כאבה, ובאצבעות מסורבלות מציתה סיגריה ונושמת את העשן בתאווה לתוך ריאותיה המסורטנות. ![]() |