כותרות TheMarker >
    ';

    שירים וסיפורים



    אילנה וולקשטיין היילי סיפור
    תני לנו נשיקה‏,

    במשך ארבעים שנה ניטר לבי למשמע קולו.‏ שמו היה כקריאה לכל דמי הטפשיים.‏ עכשיו זקן דמי; איטי ועצלן הוא זורם בעורקי.‏‏ ארבעים שנה, נדמה כנצח, ובכל זאת, כשהוא מטלפן ומבקש שאפגוש אותו, אני תמיד אומרת‏, ‬כן,‏ אחוזה בצבת ההרגל, ואולי, עדיין, התפרצות אהבה? ‏אך באותו יום (אולי כדי להקניט), אינני אומרת ‏‬‏מיד כן, אני אומרת שעלי לברר את זה עם טדי.‏ באמת?“ הוא שואל, מופתע, “מה פתאום?“ שנינו יודעים שאינני צריכה לשאול את טדי‏,‏הוא יודע הכול עליו ועלי, ‏ואם טרוניה בלבו‏ הוא שומר אותה לעצמו.‏ טדי היקר שלי, כה גַשְמִי וחכם ומבין ונדיב -‏משאלתי היא:‏ ‬שאתה תלך לצידי ולא אצעד גלמודה לאורך‏
    כל הדרך הזאת.‏‬‏ שלא תתן לי לדמם‏‬ בין שיני ברזל חלודות‏ של מלכודות זעירות,‏ שעדיין אורבות לי‏ במקומות נסתרים ואפילו על ידי אלה‏‬ המתימרים להיות לי ידידים.‏ שלעולם לא תטיח בי מילים‏ קשות רק תֹאחז בידי וחום מגעך יזרום לתוך גופי וינסוך בי רגיעה.‏
    הוא מטלפן שנית ביום חמישי ‬ושואל אם אני פנויה ביום שישי.‏ עליו לראות אותי‏,‏ זה דחוף.‏‏ ‏"‬אני אוהב אותך‏, ‬בובה‏," ‬הוא אומר, קולו נמוך וסקסי. ‏טוב‏, ‬מזה, אינני מסוגלת להתעלם -‏ מי יכולה?‏ ‏”כן” אני אומרת, מחקה את מילותיה של מולי בלום, ”כן אהובי כן כן‏.”
    בערב, כשטדי ואני יושבים לארוחה קלה של לחם ומרק‏, שטדי בִשל (‬אני לא טובה במטבח, טדי אָשף.) אני אומרת, “מחר אני יוצאת איתו לארוחת ערב”. ‏‏‏גבותיו של טדי מתרוממות. ”עם מי?“ הוא שואל, פניו תמימות. "‬איתו‏," ‬אני נובחת בפה מלא מרק.‏‬ שפתיו של טדי מתכווצות בחיוך,"‬אוֹ‏, ‬איתו,‏“ הוא אומר נונשלנט, ושואל, “ומתי תחזרי?” ‏והוא מוזג לעצמו כוס יין נוספת,‏ כבר לגם שלוש כוסות, (אני סופרת.)‏ “לעולם לא‏," ‬אני אומרת, ומחליקה מהכיסא לריצפה וכאילו מתעלפת.‏ (זה מין משחק אבסורדי ביני לבין טדי‏ כשהאוויר בינינו נעכר. וככול שגחמותי יותר‏ איפנטיליות זה תמיד מצחיק אותו.)‏ הייתי רוצה, שטדי יאמר, ולו רק פעם אחת,‏ שמספיק, יש סוף לכול דבר, שאני אשתו, ועל אישה להיות נאמנה לבעלה.‏ אבל כשטדי נשא אותי לאשה‬ הוא ידע שהוא עושה עסקת חבילה. ‏‏אז אני נותנת לו נשיקה ונשבעת בלבי להתנקם בשניהם לילה אחד כששביל החלב יהיה ריק ומאובן, ריק ומאובן, כמו אז,‏ לפני ארבעים שנה, כְשנִנְטַשְתִי על ידי אהובי‏‏‏ על חוף ים חרוך, להתפתל ולהצלות בשמש טרופה, ואני זוכרת איך זה היה: מְסוּממי שמש נפגשנו‏, ‬אז‏, ‬על שפת הים‏ והוא הִבִיט בי במבוכה‏, ‬ושאל‏, ‬אפשר?‏‬ ואני אמרתי‏, ‬כמובן‏, ‬וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי.‏ הוא חייך וישב קרוב‏, ‬לא נוֹגע,‏ משחק בלי משים בקוֹנכיה.‏ הקשיבי לקוֹל הים‏, ‬הוא אמר והצמיד את הקוֹנכיה לאזני.‏שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי:‏
    הזהרי‏, ‬הזהרי. אך עוד באותו יום‏ נע גופו על גופי‏‬ ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי תחת גופי העירום רתח‏ חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום,‏ זע‏, ‬מתפתל בלהט-חלום.‏והוא לחש תאווֹת לתוך צווארי,‏‬ואני בערתי‏, ‬מוחי רקוע רסיסי צדפים,‏‬והים רוֹחש‏, ‬לוֹאט‏, ‬הוֹמה ונוֹהם,‏ והרוח נוֹאקת ללא רחם.‏ ואז הוא ניתק מגופי‏, ‬נעמד,‏ מביט בי מלמעלה כמו ממרחק‏ ומלמל במבוכה תודה‏‬ והלך לדרכו.‏ הבטתי בגבו המתרחק וראיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו
    והים מתנפח‏, ‬קוצף בזעם קדומים בתוך גליו צפים פגרי דגים והוא גועה בצער‏, ‬נוהם ונוהם
    והרוח נואקת ללא רחם...‏
    ‏ כך, כשהוא מטלפן ביום שישי‏, קולו משאיר אותי אדישה,‬‏ ונפשי כבויה,‏ אבל אני אומרת שאפגוש אותו בריץ בשבע לארוחת ערב‏‏ מה לעשות? אהבה של ארבעים שנה,‏ אפשר ככה לכבות?‏ ‏‏"‬אאסוף אותך מביתך‏," הוא אומר. טוב,” אני משיבה, (וצורחת על עצמי, ‏‏ואילו הייתי יכולה, הייתי מחטיפה לעצמי סטירה,) שוב הנצחון הוא שלו, שוב ידו על העליונה-‏‏בוודאי. אבל לבי נשאר קר.‏ קר? אז מה הזימזום המוזר באצבעות רגלי, והדופק כמו מפוח הולם ברקותי? ואז הקול החרישי שוב מלחשש במוחי:‏ אין לי עוד מילים רבות אליך‏‏ אך כשראשך בחשכה חלומות יבער גלי הים ההוא ילכְכו עבר,‏ פני אישה-ילדה תַלְהֵטְנה לילךָ ובחושך תגע על פני בכפך.‏ תהֶזֶה בְחֹוף בו מְסוּמַם-שמש היית,‏תתמוגג לרגע לְזִכְרוֹן גוּפֵנו תשתה עד תום את שֶׁנוֹתר מאהבתנו ויהיה זה ההוֹלֶם הַאחרֹון של דמך כאילו אנחנו שוב, כאילו אני איתך.‏
    ‏ יום שישי.‏ בבית הספר המורים עצבנים, עייפים משבוע דחוק רוצים הביתה- גם הילדים,‏ וכמובן, גם אני.‏
    כשאני נכנסת לביתי, אני זורקת את תיקי על הספה,‏ וצועדת ישר אל המראה, מעוותת את פני ואומרת בקול: ”מראה מראה‏, ‬שעל הקיר ‏מי היא הטיפשה בכל העיר?“‏‏
    ‏פני מביטים בי מתוחים וממורקים,‏ אז מה אם היתה לי קצת עזרה עם מתיחה? ”כמה שאת נרסיסיתית, מלחשש הקול האחר במוחי: ”אחרי הכל, איש לא גָבָה מיופייךְ, אפילו כלב לא אָמַנְתְ, רק אל עצמך נטְפָלְתְ, איך אני נרְאֵת?‏ מה דמות לי היום?...‏“די, תסתלק, תן לחיות!“ אני צווחת ואוטמת ‏את אוזני בכפות ידי ומתחילה לבכות.‏
    לא מחליפה את בגדי, לא מסירה את האיפור מפניי,‏ הולכת אל החלון, ומתישבת בתוך כורסת העור השחורה‏ ‬‏‬מציתה סגריה ובוהה לתוך הרחוב - כמה יפה: ‏סתיו נדיב אך עגום בוהה בי בחזרה. עצי האדר עומדים עירומים ובודדים באור חיוור‏ והצפורים הן רק הזיה רחוקה של מַשהו עליז ורך‏. אני מביטה בצללי הערב מצעפים את העיר ומנסה לאטום את מחשבותי המציקות,‏אך הפיטפוט במוחי לא חדֵל, מזמזם כמו אלפי צרעות, זכרונות של פעם, כשהכול היה אחרת, והקול החרישי מלחשש,‏ זוכרת? ‏שם, בין עצי הלימונים, והגפנים,‏ דרך זריחות להבים, לא הלכנו לשווא,‏ פנינו מופנות היו אל השמיים ובעיננו זרחו כוכבים...‏בוודאי שאני זוכרת, כיצד אפשר לשכוח?‏‏ עכשיו, הייתי רוצה לחיות בדממה עצמית
    להיות סגורה בתוך חבית להוציא את הראש בזהירות,‏ לנשום את האור לחייך אל ציפור
    ושוב לצלול אל הדממה ולחשוב, בלי לראות לא לצַפות רק להיות, כי מי אני, חוץ מדם ורקמות ומֵח-עצמות, ושיער וגידים, וורידים ותאים נמקים...‏אך כאן, נעלם הקול, כי פתאום, מבעד חלוני‏‏ אני רואה שיכור מתנודד ברחוב,פניו מנופצות לאלפי רסיסים, תקוותיו נשכחו‏ ומתו. הוא מתיישב על קיר הבטון הנמוך ליד שער ביתי, ובאצבעות רוטטות מנסה להצית סיגריה‏.‏ אבל הרוח מנצחת. הוא יורק, הוא מקלל‏, הוא קם, ‏‏‬הוא לוגם מהבקבוק ומתחיל למעוד, אך מייצב את עצמו ולא נופל‏. ‏‏‬(טדי מתרה בי לעתים תכופו‏ת לא להכניס "זרים‏" לביתזה מסוכן‏," ‬הוא אומר‏.‬ ”יום אחד יאנסו אותך.” הוא מכיר הֵטֵב את חולשתי לחלכאים ולנדכאים, לחסרי הבית והאומללים...(אך זה נושא בפני עצמו.)‏ ‏טדי עצמו, אוהב את היין חזק ואדום.‏ בינתיים מתרחק השיכור ונעלם לתוך הערב, ‬נושא עמו את דמותו הרצוצה. ‏נערה יפה עם פודל קשור בסרט קטיפה אדום‏ מתעכזת לאורכו של הרחוב,‏עיניה חלומות וחיוך טיפשי על שפתיה.‏ גבר צעיר, חבוש כובע בייסבול הפוך, פוגש אותה.‏ הם צוחקים ומתנשקים‏, הקובע נופל, ‬הפודל נובח,‏אבל הם עסוקים; עומדים מחוץ לחלוני גופותיהם צמודים והם לוקקים בתאווה אחד את השֵנִי.‏‏ ‬הזהרו מֵהַמָעָרְבֹולֹות‏, ‬אני רוצה לצעוק‏, האהבה איננה מה שאתם חושבים‏. אבל הם מתפוגגים לתוך ערפילי הדלוזיה.‏
    כשטדי בא הביתה, ‬ערב עמוק כבר אסף את העיר אל תוך צלליו הרכים. העולם ‏שקָט.‏ ‬עצי האדר מחוץ לחולוני נהיו לנשמות‏. ”אהובתי‏, האחת ויחידה שלי," ‬אומר טדי,‏“ וטורף אותי בנשיקות. ‏‏אני מחביאה פני בשקע צווארו ומתחננת אֵלַיו, שלא ייתן לי ללכת
    איתו -‏‬ לשמור אותי בביתי החם והבטוח.‏ אבל טדי חרש לתחינתי‏, ‬כי‏, ‬כמובן, אני אומרת את זה רק בתוך ראשי.‏ אז היו אתם שופטי והגידו, ‬האם אין זה מגיע לי?‏‬ יש חתך בלבי‏-‬פצע ישן נושן, אם יפתחו את המוח שלי יראו מקומות שרוטים וזבים ואת האש הישנה שעדיין בוערת בי כי אין מספיק אדמה כדי לכבותה...‏‏
    השעה שבע.‏ אני מחכה.‏ פעמון הדלת מצלצל.‏ אני לא זזה.‏ ‬טדי שולח אלי מבט‏ משועשע. אני מושכת בכתפיי.‏ טדי קם ופותח את הדלת ומי חושבים אתם עומד‏ בפתח, עם חיוך רחב ועיניים בורקות, אם לא אבירי הזקן.‏‏‏‬ הוא מביט בטדי ובי ומחייך אלינו בשקט.‏
    ‏"את מוכנה‏, ‬בובה?“ הוא שואל ברכות, ואז, הוא לוחץ את ידו של טדי ואומר,‏ ‏”‏היי טד, טוב לראות אותך.” ‏”שב,” אומר טדי, “תשתה משהו?“‏ ‏‏”לא, תודה,” הוא משיב, “אולי בפעם אחרת, טד.“‏‏‏ ‏ ‏‏‏‏"‬בַיי‏," ‬אומר טדי שלי, “תהנו,” והוא מלטף את ראשי,‏‏ כאילו הייתי הבת שלו, ונותן לי נשיקה חפוזה. ‏ לבי נאנק. וכשאני הולכת אל הדלת, אני מועדת על השטיח
    (כמו השיכור. זוכרים?) וכמעט נופלת - ‏ארבע זרועות נשלחות לעברי ואוחזות בי.‏ אבל אוזני מצלצלות ואני מתחילה לנחור. אני בועטת בקיר.‏ איש לא רואה, איש לא מבחין, כי זאת אינני אני -‏ זאת רק רוחי. אני יורה בטדי מבט רצח, ‏אבל הוא רק מחייך וצובט את לחיי, ואני‏ מתה להחטיף לו סטירה, אבל מייד הקול המלחשש בא להזכיר לי, שכשפגשתי את טדי: ‏‏‏‏
    הוא בא באפלה ואחז בידי והוביל אותי, כלה, לתוך האור, שבתחילה היהרק הבהוב מהסס
    ואחר פרץ והדליק צל מופלא.‏‏‏נכנסנו. וידו לא עזבה את ידי והוא נשם את נשימתי והיה בפנים איתי.‏ ואף כי ידעתִי ‏שאשוב לאפלה החלקתי לתוך השלווה של ידו האוחזת בידי.‏
    וככה זה:‏ הוא ואני יוצאים שוב לתוך הלילה -‏ כה רחוק מאותו החוף הלבן הלוהט
    שם פגשתי בו לראשונה‬ לפני ארבעים שנה.הוא אוחז את ידי ואומר בפעם המליון ואחת,‏
    “את כל כך יפה‏, ‬בובה‏." אבל אני לא כל כך זריזה,‏ אני עדיין חושבת על השיכור‏, על טדי‏ ‏ו‏על העלמה מוכת האהבה.‏ הוא נושק לי וכולם דוהים חוץ מטדי.‏"‬אני אוהב אותך‏," ‬הוא אומר, קולו עמוק ומלטף ויציב-‏‬‏ופתאום נעלם גם טדי‏ שלי, ‏ועולמי מתהפך כמטורף. את יתר הערב יספר לכם הקול האחר.‏ הקשיבו בבקשה!‏
    יתר הערב היה תותים בקצפת, אורות עמומים ושמפניה וורודה ברעל-חלומות מהולה,‏ וחלזונות אפורים מוגשים על טס-דם חלקלקים ורפשיים כמֵי-שוֹפכין.‏‬ לחשושים מתערסלים באוויר-כבד-עשן וזכרונות אהבה אורבים בכל פינה‏ומגע ידי-צל מוכרוֹת, ומילים משקרות. צללים חלולים מגחכים רחב כמו עדת צבוֹעים בלילה מכוכב‏‬. הזמן מכושף‏. אני בוהקת, אני ממריאה אבל הערפל בינינו כחומה ואני שונאת וגופי נקרע.‏‬ ריפרוף שפתיים באפלה, כרפרוף כנפי-עש, ומְאִיש שחור כמו לָבָה מהר אָפֵל פורצים שירי אהבה שנשכחו אפילו-מאֵל...‏פתאום אני חשה הבל פה חורך‏ ושומעת ‬לחישה,‏‏”את איתי אהובה?” ואני יודעת, שוב הִגיע רגע של פרידה‏ וליבי הופך לאבן חלקה.‏ פְרִיקִי הַה?‏
    וכאשר בעשר‏, על מפתן ביתי, הוא נושק‏ את שפתי בטרוף חייתי, ונוטש אותי, כתמיד.
    ‏(אישתו מחכה.אני מתישבת על המדרגות, מטמינה את ראשי בידי
    ואט אט חוזרת אל עצמי.‏וכשאני נכנסת לביתי, אני מוצאת את‏ טדי שלי, עדיין יושב ובוהה במסך הטלויזיה כמכושף -‏ זה טבעי, הוא לוקח את כל העניין כמובן מאליו.‏ ‏"‬היי‏, ‬אהובתי‏," הוא אומר, “בילית יפה‏?"‏‬ הוא איננו מתבדח, אבל אני מגלה מאין מתח בפניו.‏‏"‬שתיתי המון שמפניה והיה מהמם.“‏ טדי צוחק, פניו נרגעות. “תני לנו נשיקה אהובתי?“‏ הוא אומר‏וטופח על ברכו. אני הולכת אֵליו, מתמקמת בחיקו וכורכת זרועותי סביב צווארו,‏ כאשר קולו העמוק של ההוא עדיין מהדהד בתוכי,‏‬ והשמפניה בלבול גדול פורח מזמזם במוחי.‏
    ‏‏‏‏‏‏”את אוהבת אותי?” שואל טדי,‏ כשהוא נושק את עיניי.‏ מספיק‏! ‬נמאס לי להיום!‏ ‏‏אני רצה לחדרי‏‬ מוציאה את הבונג ממקום מחבואו שואפת עשב בתאווה עד שאני לגמרי מסטולה
    ‏‏‏ואז, אני משירה את בגדי‏, ממלמלת קללה‏ וכתולעת משתחלת לתוך המיטה וקוברת ראשי בשמיכה.‏‏כי אבוי לי אבוי‏‬ איזו עירבוביה עלי לסיים איכשהו את הפרשה...‏אבל,‏ חבל על הטירחה כי אני אוהבת את שניהם‏ ויודעת שלעולם לא אעזוב לא את טדי שלי‏ ולא אותו...‏







    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום ראשון, 2/10/11, 18:48

    http://cafe.themarker.com/image/2344489/
    ''
     אילנה היילי

    תני לנו נשיקה‏

     

    במשך ארבעים שנה ניטר לבי למשמע קולו.‏ שמו היה כקריאה לכל דמי הטפשיים.‏עכשיו זקן דמי; איטי ועצלן הוא זורם בעורקי. ‏‏ארבעים שנה ,נדמה כנצח, ובכל זאת, כשהוא מטלפן ומבקש שאפגוש אותו, אני תמיד אומרת‏, כן, ‏אחוזה בצבת ההרגל, ואולי, עדיין, התפרצות אהבה?‏ אך באותו יום (אולי כדי להקניט), אינני אומרת ‏‏מיד כן, אני אומרת שעלי לברר את זה עם טדי.‏ ”באמת?“ הוא שואל, מופתע, “מה פתאום?“ שנינו יודעים שאינני צריכה לשאול את טדי‏,‏הוא יודע הכול עליו ועלי, ‏ואם טרוניה בלבו‏ הוא שומר אותה לעצמו.‏ טדי היקר שלי, כה גַשְמִי וחכם ומבין ונדיב -‏משאלתי היא:‏ שהוא יילך לצידי ולא אצעד גלמודה לאורך‏ כל הדרך הזאת.‏‏ שלא ייתן לי לדמם‏ בין שיני ברזל חלודות‏ של מלכודות זעירות‏, שעדיין אורבות לי‏ במקומות נסתרים, אפילו על ידי אלה‏ המתימרים להיות לי ידידים.‏ שלעולם לא יטיח בי מילים‏ קשות רק יאחוז בידי וחום מגעו יזרום לתוך גופי וינסוך בי רגיעה.‏

    הוא מטלפן שנית ביום חמישי ושואל אם אני פנויה ביום שישי.‏ עליו לראות אותי‏,‏ זה דחוף.‏‏ ‏"אני אוהב אותך‏, בובה‏," הוא אומר, קולו נמוך וסקסי. ‏טוב‏, מזה, אינני מסוגלת להתעלם -‏ מי יכולה?‏ ‏”כן” אני אומרת, מחקה את מילותיה של מולי בלום, ”כן אהובי כן כן‏.”

    בערב, כשטדי ואני יושבים לארוחה קלה של לחם ומרק‏, שטדי בִשֵל (אני לא טובה במטבח, טדי אָשף.) אני אומרת, “מחר אני יוצאת איתו לארוחת ערב”. ‏‏‏גבותיו של טדי מתרוממות. ”עם מי?“ הוא שואל, פניו תמימות. "איתו‏," אני נובחת בפה מלא מרק.‏ שפתיו של טדי מתכווצות בחיוך,"אוֹ‏, איתו,‏“ הוא אומר נונשלנט, ושואל, “ומתי תחזרי?” ‏והוא מוזג לעצמו כוס יין נוספת.‏ כבר לגם שלוש כוסות, (אני סופרת.)‏ “לעולם לא‏," אני אומרת, ומחליקה מהכיסא לריצפה וכאילו מתעלפת.‏ (זה מין משחק אבסורדי ביני לבין טדי‏ כשהאוויר בינינו נעכר. וככול שגחמותי יותר‏ איפנטיליות זה תמיד מצחיק אותו.)‏ הייתי רוצה, שטדי יאמר, ולו רק פעם אחת,‏ שמספיק, יש סוף לכול דבר, שאני אשתו, ועל אישה להיות נאמנה לבעלה.‏ אבל כשטדי נשא אותי לאישה הוא ידע שהוא עושה עסקת חבילה. ‏‏אז אני נותנת לו נשיקה ונשבעת בלבי להתנקם בשניהם לילה אחד כששביל החלב יהיה ריק ומאובן, ריק ומאובן, כמו אז,‏ לפני ארבעים שנה, כְשנִנְטַשְתִי על ידי אהובי‏‏‏ על חוף ים חרוך, להתפתל ולהצלות בשמש טרופה, ואני נזכרת איך זה היה: מְסוּממי שמש נפגשנו‏, אז‏, על שפת הים‏, הוא הִבִיט בי במבוכה‏, ושאל‏, ”אפשר?“ ואני אמרתי‏, “כמובן“‏, וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי.‏ הוא חייך וישב קרוב‏, לא נוֹגע בי,‏ משחק בלי משים בקוֹנכיה.‏ ”הקשיבי לקוֹל הים“‏, הוא אמר, והצמיד את הקוֹנכיה לאזני.‏ שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי:‏ הזהרי‏, הזהרי. אך עוד באותו יום‏ נע גופו על גופי‏ ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי, ואני חשתי תחת גופי העירום, חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום,‏ זע‏, מתפתל בלהט-חלום.‏ והוא המשיך ללחוש, תאווֹת לתוך צווארי,‏ואני בערתי‏, מוחי כמו רקוע רסיסי צדפים,‏ ואני זוכרת את קול הים: רוֹחש‏, לוֹאט‏, הוֹמה ונוֹהם, ועד היום אני מסוגלת לשמוע את‏ הרוח שנאקה ללא רחם.‏ 

    ופתאום, הוא ניתק מגופי‏, נעמד,‏ מביט בי מלמעלה כמו ממרחק‏, מלמל במבוכה תודה. והלך לדרכו.‏ התישבתי הלומה, והבטתי בגבו המתרחק. ודימיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו, והים התנפח‏, קצף, בזעם קדומים, ראיתי פגרי דגים צפים בתוך מימיו, והוא געה בצער‏, נהם ונהם והרוח נאקה ללא רחמים...

    כך, כשהוא מטלפן ביום שישי‏, קולו משאיר אותי אדישה,‏ ונפשי כבויה,‏ אבל אני אומרת שאפגוש אותו בריץ בשבע לארוחת ערב‏‏, מה לעשות? אהבה של ארבעים שנה,‏

    אפשר ככה לכבות?‏  ‏‏"אאסוף אותך מביתך‏," הוא אומר. ”טוב,” אני משיבה, (וצורחת על עצמי, ‏‏ואילו הייתי יכולה, הייתי מחטיפה לעצמי סטירה,) ‏ כי שוב הנצחון שלו, שוב ידו על העליונה. בוודאי. אבל לבי נשאר קר.‏קר?‏ אז מה זה הזימזום באצבעות רגלי והדופק כמו מפוח הולם ברקותי ואז, שמעתי את הקול החרישי מלחשש במוחי:‏ אין לי עוד מילים רבות אליך‏‏ אך כשראשך בחשכה חלומות יבער, גלי הים ההוא ילכְכו עבר,‏ פני אישה-ילדה תַלְהֵטְנה לילךָ ובחושך תגע על פני בכפך.‏ תהֶזֶה בְחֹוף בו מְסוּמַם-שמש היית,‏ תתמוגג לרגע לְזִכְרוֹן גוּפֵנו, תשתה עד תום את שֶׁנוֹתר מאהבתנו, ויהיה זה ההוֹלֶם הַאחרֹון של דמך, כאילו אנחנו שוב, כאילו אני איתך.‏ 

    יום שישי.‏ 

    בבית הספר המורים עצבנים, עייפים משבוע דחוק, רוצים הביתה- גם הילדים,‏ וכמובן, גם אני.‏ כשאני נכנסת לביתי, אני זורקת את תיקי על הספה וצועדת ישר אל המראה:‏ ‏"מראה‏, מראה‏, שעל הקיר ‏‏מי היא הטיפשה בכל העיר?“ ‏‏‏פני מביטים בי מתוחים וממורקים,‏ ‏‏אז מה אם היתה לי קצת עזרה עם מתיחה? ”כמה שאת נרסיסיתית“, מלחשש הקול השיני במוחי: ”אחרי הכל, איש לא גָבָה מיופייךְ אפילו כלב לא אָמַנְתְ רק אל עצמך נטְפָלְתְ, איך אני נרְאֵת?‏ מה דמות לי היום...“

    “די, תסתלק, תן לחיות,“ אני צווחת ואוטמת את אוזני בכפות ידי ומתחילה לבכות.‏

    לא מחליפה את בגדי, לא מסירה את האיפור מפניי,‏ הולכת אל החלון, מתישבת בתוך כורסת העור השחורה‏,  ‏מציתה סגריה ובוהה לתוך הרחוב - כמה יפה: ‏סתיו נדיב, קצת עגום, בוהה בי בחזרה. עצי האדר עומדים עירומים ובודדים באור חיוור‏ ‏והצפורים הן רק הזיה רחוקה של מַשהו עליז ורך‏. אני מביטה בצללי הערב מצעפים את העיר, מנסה לאטום את מחשבותי המציקות.‏ אך הפיטפוט במוחי לא חדֵל, מזמזם כמו אלפי צרעות זכרונות

    של פעם, כשהכול היה אחרת,  והקול החרישי שוב מלחשש: ”זוכרת? שם, בין עצי הלימונים, והגפנים,‏ דרך זריחות להבים, לא הלכתם לשווא,‏ פניכם מופנות היו אל השמיים ובעינכם זרחו כוכבים...‏“ 

    בוודאי שאני זוכרת, כיצד אפשר לשכוח? ואני חושבת לעצמי: עכשיו, הייתי רוצה לחיות בדממה עצמית, להיות סגורה בתוך חבית. מפעם לפעם להוציא את הראש, בזהירות,‏ לנשום את האור, לחייך אל ציפור, ושוב לצלול אל הדממה. לחשוב, בלי לראות. לא לצַפות. רק להיות. כי מי אני, חוץ מדם ורקמות ומֵח-עצמות, ושיער וגידים, וורידים ותאים נמקים... 

    ‏אך כאן, נעלמו מחשבותי, כי פתאום, מבעד חלוני‏‏, אני רואה שיכור מתנודד ברחוב,  פניו מנופצות לאלפי רסיסים, תקוותיו מתו. הוא יושב על קיר הבטון הנמוך ליד שער ביתי‏ ובאצבעות רוטטות מנסה להצית סיגריה‏.‏ אבל הרוח מנצחת. הוא יורק, הוא מקלל‏, ‏‏הוא לוגם מהבקבוק, הוא מתחיל למעוד, אך מייצב את עצמו ולא נופל‏. 

    (טדי מתרה בי לעתים תכופו‏ת לא להכניס "זרים‏" לבית. ”זה מסוכן‏," הוא אומר‏. ”יום אחד יאנסו אותך.” הוא מכיר הֵטֵב את חולשתי לחלכאים ולנדכאים, לחסרי הבית והאומללים...(אך זה נושא בפני עצמו.)‏ ‏טדי עצמו, אוהב את היין חזק ואדום.‏

    בינתיים מתרחק השיכור ונעלם לתוך הערב, נושא עמו את דמותו הרצוצה. ואני רואה, ‏נערה יפה עם פודל קשור בסרט קטיפה אדום‏ מתעכזת לאורכו של הרחוב, ‏עיניה חלומות וחיוך טיפשי מרוח על שפתיה.‏ גבר צעיר, חבוש כובע בייסבול הפוך, פוגש אותה.‏ הם צוחקים ומתנשקים‏, הקובע נופל, הפודל נובח,‏ אבל הם עסוקים. עומדים מחוץ לחלוני גופותיהם צמודים והם לוקקים בתאווה אחד את השֵנִי.‏‏ אני רוצה לצעוק‏, הזהרו מהמערבולות האהבה איננה מה שאתם חושבים‏. אבל הם מתפוגגים לתוך ערפילי הדלוזיה.‏


     כשטדי בא הביתה, ערב עמוק כבר אסף את העיר אל תוך צלליו הרכים. העולם שקָט.‏ עצי האדר מחוץ לחולוני נהיו לנשמות‏. ”‏אהובתי‏, האחת ויחידה שלי," אומר טדי, וטורף אותי בנשיקות. ‏‏אני מחביאה פני בשקע צווארו, ומתחננת אֵלַיו, לא לתת לי ללכת איתו, לשמור אותי בביתי החם והבטוח.‏ אבל טדי חרש לתחינתי‏, כי‏, כמובן, אני אומרת את זה רק בתוך ראשי.‏ אז היו אתם שופטי והגידו, האם אין זה מגיע לי?‏ יש חתך בלבי‏-פצע ישן נושן, אם יפתחו את המוח שלי יראו מקומות שרוטים וזבים ואת האש הישנה שעדיין בוערת בי, כי אין מספיק אדמה כדי לכבותה...‏‏


    השעה שבע.‏ אני מחכה.‏ פעמון הדלת מצלצל.‏ אני לא זזה.‏ טדי שולח אלי מבט‏ משועשע. אני מושכת בכתפיי.‏ טדי קם ופותח את הדלת, ומי חושבים אתם עומד‏ בפתח, עם חיוך רחב ועיניים בורקות, אם לא אבירי הזקן.‏‏‏ הוא מביט בטדי ובי ומחייך אלינו בשקט.‏

    ‏"את מוכנה‏, בובה?“ הוא שואל ברכות, ואז, הוא לוחץ את ידו של טדי ואומר,‏ ‏”‏היי טד, טוב לראות אותך.” ‏”שב,” אומר טדי, “תשתה משהו?“‏ ‏‏”לא, תודה,” הוא משיב, “אולי בפעם אחרת, טד.“‏‏‏ ‏ ‏‏‏‏"בַיי‏," אומר טדי שלי, “תהנו,” והוא מלטף את ראשי,‏‏ כאילו הייתי הבת שלו, ונותן לי נשיקה חפוזה. ‏ לבי נאנק. וכשאני הולכת אל הדלת, אני מועדת על השטיח (כמו השיכור. זוכרים?) וכמעט נופלת - ‏ארבע זרועות נשלחות לעברי ואוחזות בי.‏ אבל אוזני מצלצלות ואני מתחילה לנחור. אני בועטת בקיר.‏ איש לא רואה, איש לא מבחין, כי זאת אינני אני, זאת רק רוחי. אני יורה בטדי מבט רצח, ‏אבל הוא רק מחייך וצובט את לחיי, כאילו הייתי הבת שלו. אני‏ מתה להחטיף לו סטירה, אבל מייד הקול המלחשש מזכיר לי, שכשפגשתי את טדי: ‏‏‏‏הוא בא באפלה ואחז בידי והוביל אותי, כלה, לתוך האור, שבתחילה היה רק הבהוב מהסס ואחר פרץ והדליק צל מופלא.‏ נכנסנו.‏ וידו לא עזבה את ידי והוא נשם את נשימתי והיה בפנים איתי.‏ ואף כי ידעתִי ‏שעוד אשוב לאפלה, החלקתי לתוך השלווה של ידו האוחזת בידי.‏

    וככה זה:‏

    הוא ואני יוצאים שוב לתוך הלילה -‏כה רחוק מאותו החוף הלבן הלוהט שם פגשתי בו לראשונה לפני ארבעים שנה. הוא אוחז את ידי ואומר בפעם המליון ואחת,‏ “את כל כך יפה‏, בובה‏." אבל אני לא כל כך זריזה,‏ אני עדיין חושבת על השיכור‏,על טדי‏ ‏ו‏על העלמה מוכת האהבה.‏ ואז, הוא נושק לי וכולם דוהים חוץ מטדי.‏ "אני אוהב אותך‏," הוא אומר, קולו עמוק ומלטף ויציב -‏‏ ופתאום נעלם גם טדי‏ שלי, ‏ועולמי מתהפך כמטורף.

    את יתר הערב יספר לכם הקול האחר.‏ הקשיבו בבקשה, זאת לא בדיחה: יתר הערב היה תותים בקצפת.  אורות עמומים שמפניה וורודה ברעל-חלומות מהולה. חלזונות אפורים מוגשים על טס-דם, חלקלקים ורפשיים כמֵי-שוֹפכין.‏ לחשושים מתערסלים באוויר-כבד-עשן,

    זכרונות אהבה אורבים בכל פינה‏. מגע ידי-צל מוכרוֹת. מילים משקרות. צללים חלולים מגחכים רחב כמו עדת צבוֹעים בלילה מכוכב‏. הזמן מכושף.‏ אני בוהקת, אני ממריאה, אבל

     הערפל בינינו כחומה. אני שונאת וגופי נקרע.‏ רפרוף שפתיים באפלה, כרפרוף כנפי-עש.

    ומְאִיש שחור כמו לָבָה מהר אָפֵל פורצים שירי אהבה שנשכחו אפילו-מאֵל...‏פתאום:‏ הבל פה חורך את אזני, לחישה,‏”את איתי אהובה?” ואני יודעת, שוב הִגיע רגע של פרידה, ‏וליבי  הופך לאבן חלקה.‏              פְרִיקִי הַה?‏

    ‏‏‏וכאשר בעשר‏, על מפתן ביתי, הוא נושך את שפתי בטרוף חייתי, ונוטש אותי. כתמיד. אחרי הכל אישתו מחכה. אני מתישבת על המדרגות, מטמינה את ראשי בידי ואט אט חוזרת אל עצמי.‏

    וכשאני נכנסת לביתי, אני מוצאת את‏ טדי שלי עדיין בוהה במסך הטלויזיה כמכושף -‏ זה טבעי, הוא לוקח את כל העניין כמובן מאליו.‏"היי‏, אהובתי‏," הוא אומר, “בילית יפה‏?"‏. הוא איננו מתבדח, אבל אני מגלה מאין מתח בפניו.‏ ‏"שתיתי המון שמפניה והיה מהמם.“ אני אומרת בקול מחוספס מסגריות ואלכוהול‏. טדי צוחק, פניו נרגעות. “תני לנו נשיקה אהובתי, אֵיי?“‏ הוא אומר‏, וטופח על ברכו, ואני הולכת אֵליו‏ ויושבת בחיקו וכורכת זרועותי סביב צווארו, כאשר קולו העמוק של ההוא עדיין מהדהד בתוכי,‏ והשמפניה בלבול גדול פורח מזמזם במוחי.‏ ‏‏‏‏‏‏”את אוהבת אותי?” שואל טדי,‏ כשהוא נושק את עיניי. אני קופצת מברכיו, לבי דופק כמו מטורף:  ‏מספיק‏! נמאס לי להיום!‏ ‏‏אני רצה לחדרי‏ מוציאה את הבונג ממקום מחבואו שואפת עשב בתאווה עד שאני לגמרי מסטולה ואז, אני משירה את בגדי‏ ממלמלת קללה‏ וכתולעת משתחלת לתוך המיטה וקוברת ראשי בשמיכה.‏ ‏כי אבוי לי אבוי‏ איזו עירבוביה עלי לסיים איכשהו את הפרשה...‏אבל,‏ אני יודעת, חבל על הטירחה כי אני אוהבת את שניהם‏ ויודעת שלעולם לא אעזוב לא את טדי שלי‏ ‏‏ולא אותו...‏

     

     

    ‏ 

    ‏ 

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      IlanaHaley
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS