כותרות TheMarker >
    ';

    שירים וסיפורים



    אילנה וולקשטיין היילי סיפור
    תני לנו נשיקה‏,

    במשך ארבעים שנה ניטר לבי למשמע קולו.‏ שמו היה כקריאה לכל דמי הטפשיים.‏ עכשיו זקן דמי; איטי ועצלן הוא זורם בעורקי.‏‏ ארבעים שנה, נדמה כנצח, ובכל זאת, כשהוא מטלפן ומבקש שאפגוש אותו, אני תמיד אומרת‏, ‬כן,‏ אחוזה בצבת ההרגל, ואולי, עדיין, התפרצות אהבה? ‏אך באותו יום (אולי כדי להקניט), אינני אומרת ‏‬‏מיד כן, אני אומרת שעלי לברר את זה עם טדי.‏ באמת?“ הוא שואל, מופתע, “מה פתאום?“ שנינו יודעים שאינני צריכה לשאול את טדי‏,‏הוא יודע הכול עליו ועלי, ‏ואם טרוניה בלבו‏ הוא שומר אותה לעצמו.‏ טדי היקר שלי, כה גַשְמִי וחכם ומבין ונדיב -‏משאלתי היא:‏ ‬שאתה תלך לצידי ולא אצעד גלמודה לאורך‏
    כל הדרך הזאת.‏‬‏ שלא תתן לי לדמם‏‬ בין שיני ברזל חלודות‏ של מלכודות זעירות,‏ שעדיין אורבות לי‏ במקומות נסתרים ואפילו על ידי אלה‏‬ המתימרים להיות לי ידידים.‏ שלעולם לא תטיח בי מילים‏ קשות רק תֹאחז בידי וחום מגעך יזרום לתוך גופי וינסוך בי רגיעה.‏
    הוא מטלפן שנית ביום חמישי ‬ושואל אם אני פנויה ביום שישי.‏ עליו לראות אותי‏,‏ זה דחוף.‏‏ ‏"‬אני אוהב אותך‏, ‬בובה‏," ‬הוא אומר, קולו נמוך וסקסי. ‏טוב‏, ‬מזה, אינני מסוגלת להתעלם -‏ מי יכולה?‏ ‏”כן” אני אומרת, מחקה את מילותיה של מולי בלום, ”כן אהובי כן כן‏.”
    בערב, כשטדי ואני יושבים לארוחה קלה של לחם ומרק‏, שטדי בִשל (‬אני לא טובה במטבח, טדי אָשף.) אני אומרת, “מחר אני יוצאת איתו לארוחת ערב”. ‏‏‏גבותיו של טדי מתרוממות. ”עם מי?“ הוא שואל, פניו תמימות. "‬איתו‏," ‬אני נובחת בפה מלא מרק.‏‬ שפתיו של טדי מתכווצות בחיוך,"‬אוֹ‏, ‬איתו,‏“ הוא אומר נונשלנט, ושואל, “ומתי תחזרי?” ‏והוא מוזג לעצמו כוס יין נוספת,‏ כבר לגם שלוש כוסות, (אני סופרת.)‏ “לעולם לא‏," ‬אני אומרת, ומחליקה מהכיסא לריצפה וכאילו מתעלפת.‏ (זה מין משחק אבסורדי ביני לבין טדי‏ כשהאוויר בינינו נעכר. וככול שגחמותי יותר‏ איפנטיליות זה תמיד מצחיק אותו.)‏ הייתי רוצה, שטדי יאמר, ולו רק פעם אחת,‏ שמספיק, יש סוף לכול דבר, שאני אשתו, ועל אישה להיות נאמנה לבעלה.‏ אבל כשטדי נשא אותי לאשה‬ הוא ידע שהוא עושה עסקת חבילה. ‏‏אז אני נותנת לו נשיקה ונשבעת בלבי להתנקם בשניהם לילה אחד כששביל החלב יהיה ריק ומאובן, ריק ומאובן, כמו אז,‏ לפני ארבעים שנה, כְשנִנְטַשְתִי על ידי אהובי‏‏‏ על חוף ים חרוך, להתפתל ולהצלות בשמש טרופה, ואני זוכרת איך זה היה: מְסוּממי שמש נפגשנו‏, ‬אז‏, ‬על שפת הים‏ והוא הִבִיט בי במבוכה‏, ‬ושאל‏, ‬אפשר?‏‬ ואני אמרתי‏, ‬כמובן‏, ‬וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי.‏ הוא חייך וישב קרוב‏, ‬לא נוֹגע,‏ משחק בלי משים בקוֹנכיה.‏ הקשיבי לקוֹל הים‏, ‬הוא אמר והצמיד את הקוֹנכיה לאזני.‏שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי:‏
    הזהרי‏, ‬הזהרי. אך עוד באותו יום‏ נע גופו על גופי‏‬ ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי תחת גופי העירום רתח‏ חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום,‏ זע‏, ‬מתפתל בלהט-חלום.‏והוא לחש תאווֹת לתוך צווארי,‏‬ואני בערתי‏, ‬מוחי רקוע רסיסי צדפים,‏‬והים רוֹחש‏, ‬לוֹאט‏, ‬הוֹמה ונוֹהם,‏ והרוח נוֹאקת ללא רחם.‏ ואז הוא ניתק מגופי‏, ‬נעמד,‏ מביט בי מלמעלה כמו ממרחק‏ ומלמל במבוכה תודה‏‬ והלך לדרכו.‏ הבטתי בגבו המתרחק וראיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו
    והים מתנפח‏, ‬קוצף בזעם קדומים בתוך גליו צפים פגרי דגים והוא גועה בצער‏, ‬נוהם ונוהם
    והרוח נואקת ללא רחם...‏
    ‏ כך, כשהוא מטלפן ביום שישי‏, קולו משאיר אותי אדישה,‬‏ ונפשי כבויה,‏ אבל אני אומרת שאפגוש אותו בריץ בשבע לארוחת ערב‏‏ מה לעשות? אהבה של ארבעים שנה,‏ אפשר ככה לכבות?‏ ‏‏"‬אאסוף אותך מביתך‏," הוא אומר. טוב,” אני משיבה, (וצורחת על עצמי, ‏‏ואילו הייתי יכולה, הייתי מחטיפה לעצמי סטירה,) שוב הנצחון הוא שלו, שוב ידו על העליונה-‏‏בוודאי. אבל לבי נשאר קר.‏ קר? אז מה הזימזום המוזר באצבעות רגלי, והדופק כמו מפוח הולם ברקותי? ואז הקול החרישי שוב מלחשש במוחי:‏ אין לי עוד מילים רבות אליך‏‏ אך כשראשך בחשכה חלומות יבער גלי הים ההוא ילכְכו עבר,‏ פני אישה-ילדה תַלְהֵטְנה לילךָ ובחושך תגע על פני בכפך.‏ תהֶזֶה בְחֹוף בו מְסוּמַם-שמש היית,‏תתמוגג לרגע לְזִכְרוֹן גוּפֵנו תשתה עד תום את שֶׁנוֹתר מאהבתנו ויהיה זה ההוֹלֶם הַאחרֹון של דמך כאילו אנחנו שוב, כאילו אני איתך.‏
    ‏ יום שישי.‏ בבית הספר המורים עצבנים, עייפים משבוע דחוק רוצים הביתה- גם הילדים,‏ וכמובן, גם אני.‏
    כשאני נכנסת לביתי, אני זורקת את תיקי על הספה,‏ וצועדת ישר אל המראה, מעוותת את פני ואומרת בקול: ”מראה מראה‏, ‬שעל הקיר ‏מי היא הטיפשה בכל העיר?“‏‏
    ‏פני מביטים בי מתוחים וממורקים,‏ אז מה אם היתה לי קצת עזרה עם מתיחה? ”כמה שאת נרסיסיתית, מלחשש הקול האחר במוחי: ”אחרי הכל, איש לא גָבָה מיופייךְ, אפילו כלב לא אָמַנְתְ, רק אל עצמך נטְפָלְתְ, איך אני נרְאֵת?‏ מה דמות לי היום?...‏“די, תסתלק, תן לחיות!“ אני צווחת ואוטמת ‏את אוזני בכפות ידי ומתחילה לבכות.‏
    לא מחליפה את בגדי, לא מסירה את האיפור מפניי,‏ הולכת אל החלון, ומתישבת בתוך כורסת העור השחורה‏ ‬‏‬מציתה סגריה ובוהה לתוך הרחוב - כמה יפה: ‏סתיו נדיב אך עגום בוהה בי בחזרה. עצי האדר עומדים עירומים ובודדים באור חיוור‏ והצפורים הן רק הזיה רחוקה של מַשהו עליז ורך‏. אני מביטה בצללי הערב מצעפים את העיר ומנסה לאטום את מחשבותי המציקות,‏אך הפיטפוט במוחי לא חדֵל, מזמזם כמו אלפי צרעות, זכרונות של פעם, כשהכול היה אחרת, והקול החרישי מלחשש,‏ זוכרת? ‏שם, בין עצי הלימונים, והגפנים,‏ דרך זריחות להבים, לא הלכנו לשווא,‏ פנינו מופנות היו אל השמיים ובעיננו זרחו כוכבים...‏בוודאי שאני זוכרת, כיצד אפשר לשכוח?‏‏ עכשיו, הייתי רוצה לחיות בדממה עצמית
    להיות סגורה בתוך חבית להוציא את הראש בזהירות,‏ לנשום את האור לחייך אל ציפור
    ושוב לצלול אל הדממה ולחשוב, בלי לראות לא לצַפות רק להיות, כי מי אני, חוץ מדם ורקמות ומֵח-עצמות, ושיער וגידים, וורידים ותאים נמקים...‏אך כאן, נעלם הקול, כי פתאום, מבעד חלוני‏‏ אני רואה שיכור מתנודד ברחוב,פניו מנופצות לאלפי רסיסים, תקוותיו נשכחו‏ ומתו. הוא מתיישב על קיר הבטון הנמוך ליד שער ביתי, ובאצבעות רוטטות מנסה להצית סיגריה‏.‏ אבל הרוח מנצחת. הוא יורק, הוא מקלל‏, הוא קם, ‏‏‬הוא לוגם מהבקבוק ומתחיל למעוד, אך מייצב את עצמו ולא נופל‏. ‏‏‬(טדי מתרה בי לעתים תכופו‏ת לא להכניס "זרים‏" לביתזה מסוכן‏," ‬הוא אומר‏.‬ ”יום אחד יאנסו אותך.” הוא מכיר הֵטֵב את חולשתי לחלכאים ולנדכאים, לחסרי הבית והאומללים...(אך זה נושא בפני עצמו.)‏ ‏טדי עצמו, אוהב את היין חזק ואדום.‏ בינתיים מתרחק השיכור ונעלם לתוך הערב, ‬נושא עמו את דמותו הרצוצה. ‏נערה יפה עם פודל קשור בסרט קטיפה אדום‏ מתעכזת לאורכו של הרחוב,‏עיניה חלומות וחיוך טיפשי על שפתיה.‏ גבר צעיר, חבוש כובע בייסבול הפוך, פוגש אותה.‏ הם צוחקים ומתנשקים‏, הקובע נופל, ‬הפודל נובח,‏אבל הם עסוקים; עומדים מחוץ לחלוני גופותיהם צמודים והם לוקקים בתאווה אחד את השֵנִי.‏‏ ‬הזהרו מֵהַמָעָרְבֹולֹות‏, ‬אני רוצה לצעוק‏, האהבה איננה מה שאתם חושבים‏. אבל הם מתפוגגים לתוך ערפילי הדלוזיה.‏
    כשטדי בא הביתה, ‬ערב עמוק כבר אסף את העיר אל תוך צלליו הרכים. העולם ‏שקָט.‏ ‬עצי האדר מחוץ לחולוני נהיו לנשמות‏. ”אהובתי‏, האחת ויחידה שלי," ‬אומר טדי,‏“ וטורף אותי בנשיקות. ‏‏אני מחביאה פני בשקע צווארו ומתחננת אֵלַיו, שלא ייתן לי ללכת
    איתו -‏‬ לשמור אותי בביתי החם והבטוח.‏ אבל טדי חרש לתחינתי‏, ‬כי‏, ‬כמובן, אני אומרת את זה רק בתוך ראשי.‏ אז היו אתם שופטי והגידו, ‬האם אין זה מגיע לי?‏‬ יש חתך בלבי‏-‬פצע ישן נושן, אם יפתחו את המוח שלי יראו מקומות שרוטים וזבים ואת האש הישנה שעדיין בוערת בי כי אין מספיק אדמה כדי לכבותה...‏‏
    השעה שבע.‏ אני מחכה.‏ פעמון הדלת מצלצל.‏ אני לא זזה.‏ ‬טדי שולח אלי מבט‏ משועשע. אני מושכת בכתפיי.‏ טדי קם ופותח את הדלת ומי חושבים אתם עומד‏ בפתח, עם חיוך רחב ועיניים בורקות, אם לא אבירי הזקן.‏‏‏‬ הוא מביט בטדי ובי ומחייך אלינו בשקט.‏
    ‏"את מוכנה‏, ‬בובה?“ הוא שואל ברכות, ואז, הוא לוחץ את ידו של טדי ואומר,‏ ‏”‏היי טד, טוב לראות אותך.” ‏”שב,” אומר טדי, “תשתה משהו?“‏ ‏‏”לא, תודה,” הוא משיב, “אולי בפעם אחרת, טד.“‏‏‏ ‏ ‏‏‏‏"‬בַיי‏," ‬אומר טדי שלי, “תהנו,” והוא מלטף את ראשי,‏‏ כאילו הייתי הבת שלו, ונותן לי נשיקה חפוזה. ‏ לבי נאנק. וכשאני הולכת אל הדלת, אני מועדת על השטיח
    (כמו השיכור. זוכרים?) וכמעט נופלת - ‏ארבע זרועות נשלחות לעברי ואוחזות בי.‏ אבל אוזני מצלצלות ואני מתחילה לנחור. אני בועטת בקיר.‏ איש לא רואה, איש לא מבחין, כי זאת אינני אני -‏ זאת רק רוחי. אני יורה בטדי מבט רצח, ‏אבל הוא רק מחייך וצובט את לחיי, ואני‏ מתה להחטיף לו סטירה, אבל מייד הקול המלחשש בא להזכיר לי, שכשפגשתי את טדי: ‏‏‏‏
    הוא בא באפלה ואחז בידי והוביל אותי, כלה, לתוך האור, שבתחילה היהרק הבהוב מהסס
    ואחר פרץ והדליק צל מופלא.‏‏‏נכנסנו. וידו לא עזבה את ידי והוא נשם את נשימתי והיה בפנים איתי.‏ ואף כי ידעתִי ‏שאשוב לאפלה החלקתי לתוך השלווה של ידו האוחזת בידי.‏
    וככה זה:‏ הוא ואני יוצאים שוב לתוך הלילה -‏ כה רחוק מאותו החוף הלבן הלוהט
    שם פגשתי בו לראשונה‬ לפני ארבעים שנה.הוא אוחז את ידי ואומר בפעם המליון ואחת,‏
    “את כל כך יפה‏, ‬בובה‏." אבל אני לא כל כך זריזה,‏ אני עדיין חושבת על השיכור‏, על טדי‏ ‏ו‏על העלמה מוכת האהבה.‏ הוא נושק לי וכולם דוהים חוץ מטדי.‏"‬אני אוהב אותך‏," ‬הוא אומר, קולו עמוק ומלטף ויציב-‏‬‏ופתאום נעלם גם טדי‏ שלי, ‏ועולמי מתהפך כמטורף. את יתר הערב יספר לכם הקול האחר.‏ הקשיבו בבקשה!‏
    יתר הערב היה תותים בקצפת, אורות עמומים ושמפניה וורודה ברעל-חלומות מהולה,‏ וחלזונות אפורים מוגשים על טס-דם חלקלקים ורפשיים כמֵי-שוֹפכין.‏‬ לחשושים מתערסלים באוויר-כבד-עשן וזכרונות אהבה אורבים בכל פינה‏ומגע ידי-צל מוכרוֹת, ומילים משקרות. צללים חלולים מגחכים רחב כמו עדת צבוֹעים בלילה מכוכב‏‬. הזמן מכושף‏. אני בוהקת, אני ממריאה אבל הערפל בינינו כחומה ואני שונאת וגופי נקרע.‏‬ ריפרוף שפתיים באפלה, כרפרוף כנפי-עש, ומְאִיש שחור כמו לָבָה מהר אָפֵל פורצים שירי אהבה שנשכחו אפילו-מאֵל...‏פתאום אני חשה הבל פה חורך‏ ושומעת ‬לחישה,‏‏”את איתי אהובה?” ואני יודעת, שוב הִגיע רגע של פרידה‏ וליבי הופך לאבן חלקה.‏ פְרִיקִי הַה?‏
    וכאשר בעשר‏, על מפתן ביתי, הוא נושק‏ את שפתי בטרוף חייתי, ונוטש אותי, כתמיד.
    ‏(אישתו מחכה.אני מתישבת על המדרגות, מטמינה את ראשי בידי
    ואט אט חוזרת אל עצמי.‏וכשאני נכנסת לביתי, אני מוצאת את‏ טדי שלי, עדיין יושב ובוהה במסך הטלויזיה כמכושף -‏ זה טבעי, הוא לוקח את כל העניין כמובן מאליו.‏ ‏"‬היי‏, ‬אהובתי‏," הוא אומר, “בילית יפה‏?"‏‬ הוא איננו מתבדח, אבל אני מגלה מאין מתח בפניו.‏‏"‬שתיתי המון שמפניה והיה מהמם.“‏ טדי צוחק, פניו נרגעות. “תני לנו נשיקה אהובתי?“‏ הוא אומר‏וטופח על ברכו. אני הולכת אֵליו, מתמקמת בחיקו וכורכת זרועותי סביב צווארו,‏ כאשר קולו העמוק של ההוא עדיין מהדהד בתוכי,‏‬ והשמפניה בלבול גדול פורח מזמזם במוחי.‏
    ‏‏‏‏‏‏”את אוהבת אותי?” שואל טדי,‏ כשהוא נושק את עיניי.‏ מספיק‏! ‬נמאס לי להיום!‏ ‏‏אני רצה לחדרי‏‬ מוציאה את הבונג ממקום מחבואו שואפת עשב בתאווה עד שאני לגמרי מסטולה
    ‏‏‏ואז, אני משירה את בגדי‏, ממלמלת קללה‏ וכתולעת משתחלת לתוך המיטה וקוברת ראשי בשמיכה.‏‏כי אבוי לי אבוי‏‬ איזו עירבוביה עלי לסיים איכשהו את הפרשה...‏אבל,‏ חבל על הטירחה כי אני אוהבת את שניהם‏ ויודעת שלעולם לא אעזוב לא את טדי שלי‏ ולא אותו...‏







    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום ראשון, 11/9/11, 20:03

    צטט: IlanaHaley 2011-09-11 20:01:57

    צטט: נורית-ארט 2011-09-11 12:54:41

    "עירום, לא בבית ספרינו" - כך אמרה האוצרת

     

    במסגרת היותי חברה באנ"י (איגוד נשים יוצרות ישראל) הוזמנתי להשתתף בתערוכה בנושא 'אדם טבע ונוף' שהתקיימה במוזיאון בית התנ"ך בתל-אביב. תערוכה משולבת של ציור ושירה. הגשתי את שירי 'על הטבע ועל האנושי' ואת הציור 'נשות מדבר' – שניהם התקבלו לתערוכה.

     

    ''

    ''

    'נשות מדבר' - 1987 - נורית צדרבוים


    ומעשה שהיה כך היה.


    הגעתי ביום הפתיחה המכובד ויו"ר אנ"י מקבלת את פני בשמחה רבה ולוקחת אותי בידי לראות את המקום שבו תלויה עבודתי, בכוונה להראות לי את נוכחותה ועוצמתה. הגענו למקום המצופה ועמדנו שתינו נדהמות לראות את ה'אין'. הציור לא היה שם. המומה ונרעשת, היא כמו גם אני, החלה במרדף ובחיפוש אחר הציור  (שגודלו 200X90) – לא תגידו מחט בערימת שחת. פתחנו בטריקה דלתות, רצנו לחדרים הסמוכים והציור נבלע, בערך כמו קורח ועדתו. אין ציור. ולא רק זו גם זו, איש אינו ידוע להגיד היכן הוא נעלם.


    ניגשנו למנהל המוזיאון שאמר שאינו יודע במה מדובר...

    ישבתי שם חסרת אונים, נבוכה ונרגזת, כועסת ונעלבת ולא ידעתי את נפשי וגם לא את הציור שנעלם. אחת החברות ניגשה לאוצרת על מנת לברר איפה באמת נעלם ציור כל כך גדול, ומה קרה. והאוצרת ענתה באדנות ובחשיבות מאין כמוה 'ציור עירום לא בבית ספרינו'.............


    שנים שאני מציגה בתערוכות, מלמדת אמנות, שימשתי כראש חוג, למדתי מוזיאולוגיה ועסקתי באוצרות – תשובה כזאת מימיי לא שמעתי. ובכל זאת, שאלנו, איפה הציור? שם, היא ענתה, מונח בחדר אחר. כל עוד נפשנו רצנו אל החדר האחר ומצאנו את הציור עם כל הנוכחות שלו מונח בחדר מכובד ביותר בתוך תערוכת קבע,  ויושב שם בשמחה, ובעל כורחו גם, בין שני ציוריו של אורי ליפשיץ ז"ל שבאותו זמן כמעט גם הלך לעולמו.


     

    ''

     


    לרגע קט התנחמתי כסוג של נחמת שוטים, ואמרתי טוב, בחברה טובה אני, גם עבודותיו של סזאן היו בסלון המודחים. ציורי הודח, ולא בשל איכותו הגרועה, שכן הוא לא כזה, לא בשל שהוא לא מתאים לנושא התערוכה (להיפך הוא מתאים מאד שהרי התערוכה עוסקת בנושא 'אדם טבע ונוף' ואילו ציורי זה מצד אחד נקרא בשם 'נשות מדבר' ומצד שני הוא מתכתב באיזשהו אופן עם שירי שגם הוא מוצג בתערוכה). הציור הודח משום שבתערוכה הצדקנית הזאת שנמצאת בבית התנ"ך שאותו האוצרת הגדירה "בית ספרינו" – לא מוכנה לתלות ציורי עירום.


    כאשר חמתי שככה, הלכתי אל האוצרת לשאול מדוע לא הודיעה לי על כך, הרי הגעתי לפתיחה מחיפה הרחוקה, הרי נשאתי בהוצאות של הובלת הציור. והיא ענתה לי באותה אדנות ודעתנות. "לא ידעתי שכך נראה הציור, פתחתי אותו מהעטיפה רק אתמול ערב התלייה......


    ובינתים מעז יצא מתוק. הציור שלי ישב אחר כבוד באולם מכובד של תערוכת של ציירים מכובדים ונחשבים. וגם בערב הפתיחה עצמו הנוכחים ומשתתפי האירוע הלכו במיוחד לראות את הציור "המודח" ומצאו אותו יושב בגלריה אחרת בחברה טובה, כמעט נבוך. ולא על הדחיה אלא על הכבוד האחר שנפל בחלקו, שלא בכוונתו, שלא בכוונתי, ואפילו שלא בכוונת האוצרת.

     

    השיר שכן הוצג בתערוכה 'משהו אישי על הטבע ועל האנושי' - נכתב שנים רבות לאחר שצוייר הציור ולא בהקשר אליו, ובכל זאת מתכתב עמו.

     

     

    "משהו אישי על הטבע ועל האנושי"

    נורית צדרבוים – ט"ו בשבט תשע"א


    השיר "משהו אישי על הטבע האנושי" נכתב עבור תכנית מיוחדת שנערכה בגלי צה"ל לכבוד טו' בשבט. הסופר אתגר קרת אירח שעת שידור שבה הוא הציג את עצמו כמי שאינו אוהב טבע במיוחד. נתבקשתי מטעם ההפקה לעלות לשידור ולהציג בפני קרת כמה מהרהורי ביחס לטבע. להלן כמה קטעים אשר גם מתכתבים עם ציורי 'נשות מדבר'.

     

     

     

    "אֹמַר לְךָ אֶתְגָּר קֶרֶת

    מַשֶּׁהוּ עַל הַטֶּבַע, וַאֲצִיג אוֹתוֹ בְּמַבָּט אִישִׁי וּקְצָת אַחֶרֶת.

    כִּמְעַט כָּמוֹךָ, גַּם אֲנִי, בֵּין אַרְבַּע דְלָתוֹת אַמּוֹתַי מִסְתַּגֶּרֶת,

    אוֹמֶרֶת" "דַּלּוֹת הֵן אָמוֹתָּי" וּמְצַיֶּרֶת

    טֶבַע בְּלִּי סוֹף,

    בְּלִי נוֹף...."

     

    "....אְגָל אֶת אָזְנְךָ שֶׁאוּלַי עַתָּה הִיא כְּרוּיָה

     לְסַפֵּר עַל קִימּוּרֵי גּוּפָהּ הַמָּלֵא שֶׁל אִשָּׁה עֵירֹמָה.

    אֵלַי הוּא נִגְלָה כְּצִיּוּר תְּמוּנָה

    שֶׁל נוֹף הֲרָרִי וּבוֹ גַּיְא עֵמֶק וּפִסְגַּת שִׂיא.

    כָּל קִמּוּר הוּא קַו מִתְאָר

    הַמְּשַׂרְטֵט מִישׁור מִשְׁתָפֵּל אֵלֵי הַר

    גּוּף שֶׁל נוֹף אֱנוֹשִׁי...."

     

    "....מְדֻשָּׁן בְּעֹנֶג צִבְעֵי הַמִּכְחוֹל

    שֶׁדּומֶה עֲלֵיהֶם כִּי יָצְאוּ בְּמָחוֹל

    כְּאוֹמְרִים בִּשְׂפַת גּוּף

    שֶׁהֵם בִּדְמוּתָם תַּבְנִית אָדָם

    וּמוֹלַדְתּוֹ גּוּפוֹ הִיא נוֹף....."

     

    "....כְּשֶׁהוֹלֶכֶת אֲנִי וְגוּפִי עִמִּי בְּצִיָּת הַמִּדְבָּר

    נֶעֱרָמוֹת מוּלִי דּוּמָם דְיוּנוֹת חוֹל

    ונִדְמוֹת לְנָשִׁים דְמוּמוֹת, עֲלוּמוֹת.

    אִמָּהוֹת עוֹלָם גְּדוֹלוֹת גְּלוּיוֹת שַׁדַּיִים,

    חֲשׂוּפות בֶּטֶן, יָפוֹת. צוֹפוֹת.

    מְלֵאוֹת מִלְּגָו וּמִלְּבַר"


    "...בַּמִדְבָּר, בֵּין חוֹל דְּיוּנָה נָהָר וְסֶלַע אָדֹּם

    רוֹאָה אֲנִי אֶת הָאֵל שֶׁאֵין אַחֵר עַל פָּנָיו,

    מְפַסֵּל. קוֹל תְּמוּנָה נָע וַאֲנִי מַאֲזִינָה לִשְׁמֹעַ

    אֶת צְלִילֵי הַשֶּׁקֶט הַנָּדִיר, אֶת רַחֲשֵׁי הוֹד הַקְּדוּמִים

    שֶׁתָּדִיר יָעִיר אֶת חוּשַׁי, הָרְדוּמִים

    הַיְּשָׁנִים

        הַיְּשֵׁנִים...."

     

    "... מַרְאֶה נוֹף בְּרֵאשִׁית מְהַדְהֵד אֵלַי

    חֲרִישִׁית. מְהַנְהֵן וּמְסַמֵּן

    שֶׁהַטֶּבַע הָאֲמִתִּי שֶׁאוֹתִי בֶּאֱמֶת מְעַנְיֵן

    הוּא זֶה שֶׁבְּתוֹךְ נַפְשִׁי פְּנִימָה עָמֹק שׁוֹכֵן

    זֶה שֶׁאֶקְרָא לוֹ בֵּינִי לְבֵינִי

    נוֹף פְּנִימִי...."

     

    "...בֵּין אַרְבַּע דְּלָתוֹת אַמּוֹתָּי, בְּחַדְרִי הַצָּנוּעַ

    רֵיחַ הַטֶּבַע הוּא רֵיחַ הַצֶּבַע, שָׂרַף אֳרָנִים

    נִדָּף כְּעָלֶה בְּרוּחַ הַחֹמֶר, בְּיָדִי הַיּוֹצֵר

    כְּנֶצֶר לְרֵעִי וִידִידִי הַיֵּצֶר...."

     

    "....כָּךְ אֶקַּח לִי בַּד, וְעָנָף טָבוּל בְּחֹמֶר וּבְצֶבַע

    שָׂחָה אֶל הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי בִּשְׂפַת גופי

    הַצּוֹפֶה אֵל חַלּוֹן נופי הפנימי.

     ונוֹגְנוֹת לי מִילּוֹתָ המְשׁוֹרֵר שְֶׁאָמַר

    "הַנּוֹפִים הֵם הָאָדָם וְהָאָדָם הוּא הַנּוֹף"

    וְסִפֵּק לְשִׁירִי שֶׁלִּי סוֹף...."

     

    ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים



     

     

     

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      IlanaHaley
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS