כותרות TheMarker >
    ';

    שירים וסיפורים



    אילנה וולקשטיין היילי סיפור
    תני לנו נשיקה‏,

    במשך ארבעים שנה ניטר לבי למשמע קולו.‏ שמו היה כקריאה לכל דמי הטפשיים.‏ עכשיו זקן דמי; איטי ועצלן הוא זורם בעורקי.‏‏ ארבעים שנה, נדמה כנצח, ובכל זאת, כשהוא מטלפן ומבקש שאפגוש אותו, אני תמיד אומרת‏, ‬כן,‏ אחוזה בצבת ההרגל, ואולי, עדיין, התפרצות אהבה? ‏אך באותו יום (אולי כדי להקניט), אינני אומרת ‏‬‏מיד כן, אני אומרת שעלי לברר את זה עם טדי.‏ באמת?“ הוא שואל, מופתע, “מה פתאום?“ שנינו יודעים שאינני צריכה לשאול את טדי‏,‏הוא יודע הכול עליו ועלי, ‏ואם טרוניה בלבו‏ הוא שומר אותה לעצמו.‏ טדי היקר שלי, כה גַשְמִי וחכם ומבין ונדיב -‏משאלתי היא:‏ ‬שאתה תלך לצידי ולא אצעד גלמודה לאורך‏
    כל הדרך הזאת.‏‬‏ שלא תתן לי לדמם‏‬ בין שיני ברזל חלודות‏ של מלכודות זעירות,‏ שעדיין אורבות לי‏ במקומות נסתרים ואפילו על ידי אלה‏‬ המתימרים להיות לי ידידים.‏ שלעולם לא תטיח בי מילים‏ קשות רק תֹאחז בידי וחום מגעך יזרום לתוך גופי וינסוך בי רגיעה.‏
    הוא מטלפן שנית ביום חמישי ‬ושואל אם אני פנויה ביום שישי.‏ עליו לראות אותי‏,‏ זה דחוף.‏‏ ‏"‬אני אוהב אותך‏, ‬בובה‏," ‬הוא אומר, קולו נמוך וסקסי. ‏טוב‏, ‬מזה, אינני מסוגלת להתעלם -‏ מי יכולה?‏ ‏”כן” אני אומרת, מחקה את מילותיה של מולי בלום, ”כן אהובי כן כן‏.”
    בערב, כשטדי ואני יושבים לארוחה קלה של לחם ומרק‏, שטדי בִשל (‬אני לא טובה במטבח, טדי אָשף.) אני אומרת, “מחר אני יוצאת איתו לארוחת ערב”. ‏‏‏גבותיו של טדי מתרוממות. ”עם מי?“ הוא שואל, פניו תמימות. "‬איתו‏," ‬אני נובחת בפה מלא מרק.‏‬ שפתיו של טדי מתכווצות בחיוך,"‬אוֹ‏, ‬איתו,‏“ הוא אומר נונשלנט, ושואל, “ומתי תחזרי?” ‏והוא מוזג לעצמו כוס יין נוספת,‏ כבר לגם שלוש כוסות, (אני סופרת.)‏ “לעולם לא‏," ‬אני אומרת, ומחליקה מהכיסא לריצפה וכאילו מתעלפת.‏ (זה מין משחק אבסורדי ביני לבין טדי‏ כשהאוויר בינינו נעכר. וככול שגחמותי יותר‏ איפנטיליות זה תמיד מצחיק אותו.)‏ הייתי רוצה, שטדי יאמר, ולו רק פעם אחת,‏ שמספיק, יש סוף לכול דבר, שאני אשתו, ועל אישה להיות נאמנה לבעלה.‏ אבל כשטדי נשא אותי לאשה‬ הוא ידע שהוא עושה עסקת חבילה. ‏‏אז אני נותנת לו נשיקה ונשבעת בלבי להתנקם בשניהם לילה אחד כששביל החלב יהיה ריק ומאובן, ריק ומאובן, כמו אז,‏ לפני ארבעים שנה, כְשנִנְטַשְתִי על ידי אהובי‏‏‏ על חוף ים חרוך, להתפתל ולהצלות בשמש טרופה, ואני זוכרת איך זה היה: מְסוּממי שמש נפגשנו‏, ‬אז‏, ‬על שפת הים‏ והוא הִבִיט בי במבוכה‏, ‬ושאל‏, ‬אפשר?‏‬ ואני אמרתי‏, ‬כמובן‏, ‬וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי.‏ הוא חייך וישב קרוב‏, ‬לא נוֹגע,‏ משחק בלי משים בקוֹנכיה.‏ הקשיבי לקוֹל הים‏, ‬הוא אמר והצמיד את הקוֹנכיה לאזני.‏שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי:‏
    הזהרי‏, ‬הזהרי. אך עוד באותו יום‏ נע גופו על גופי‏‬ ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי תחת גופי העירום רתח‏ חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום,‏ זע‏, ‬מתפתל בלהט-חלום.‏והוא לחש תאווֹת לתוך צווארי,‏‬ואני בערתי‏, ‬מוחי רקוע רסיסי צדפים,‏‬והים רוֹחש‏, ‬לוֹאט‏, ‬הוֹמה ונוֹהם,‏ והרוח נוֹאקת ללא רחם.‏ ואז הוא ניתק מגופי‏, ‬נעמד,‏ מביט בי מלמעלה כמו ממרחק‏ ומלמל במבוכה תודה‏‬ והלך לדרכו.‏ הבטתי בגבו המתרחק וראיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו
    והים מתנפח‏, ‬קוצף בזעם קדומים בתוך גליו צפים פגרי דגים והוא גועה בצער‏, ‬נוהם ונוהם
    והרוח נואקת ללא רחם...‏
    ‏ כך, כשהוא מטלפן ביום שישי‏, קולו משאיר אותי אדישה,‬‏ ונפשי כבויה,‏ אבל אני אומרת שאפגוש אותו בריץ בשבע לארוחת ערב‏‏ מה לעשות? אהבה של ארבעים שנה,‏ אפשר ככה לכבות?‏ ‏‏"‬אאסוף אותך מביתך‏," הוא אומר. טוב,” אני משיבה, (וצורחת על עצמי, ‏‏ואילו הייתי יכולה, הייתי מחטיפה לעצמי סטירה,) שוב הנצחון הוא שלו, שוב ידו על העליונה-‏‏בוודאי. אבל לבי נשאר קר.‏ קר? אז מה הזימזום המוזר באצבעות רגלי, והדופק כמו מפוח הולם ברקותי? ואז הקול החרישי שוב מלחשש במוחי:‏ אין לי עוד מילים רבות אליך‏‏ אך כשראשך בחשכה חלומות יבער גלי הים ההוא ילכְכו עבר,‏ פני אישה-ילדה תַלְהֵטְנה לילךָ ובחושך תגע על פני בכפך.‏ תהֶזֶה בְחֹוף בו מְסוּמַם-שמש היית,‏תתמוגג לרגע לְזִכְרוֹן גוּפֵנו תשתה עד תום את שֶׁנוֹתר מאהבתנו ויהיה זה ההוֹלֶם הַאחרֹון של דמך כאילו אנחנו שוב, כאילו אני איתך.‏
    ‏ יום שישי.‏ בבית הספר המורים עצבנים, עייפים משבוע דחוק רוצים הביתה- גם הילדים,‏ וכמובן, גם אני.‏
    כשאני נכנסת לביתי, אני זורקת את תיקי על הספה,‏ וצועדת ישר אל המראה, מעוותת את פני ואומרת בקול: ”מראה מראה‏, ‬שעל הקיר ‏מי היא הטיפשה בכל העיר?“‏‏
    ‏פני מביטים בי מתוחים וממורקים,‏ אז מה אם היתה לי קצת עזרה עם מתיחה? ”כמה שאת נרסיסיתית, מלחשש הקול האחר במוחי: ”אחרי הכל, איש לא גָבָה מיופייךְ, אפילו כלב לא אָמַנְתְ, רק אל עצמך נטְפָלְתְ, איך אני נרְאֵת?‏ מה דמות לי היום?...‏“די, תסתלק, תן לחיות!“ אני צווחת ואוטמת ‏את אוזני בכפות ידי ומתחילה לבכות.‏
    לא מחליפה את בגדי, לא מסירה את האיפור מפניי,‏ הולכת אל החלון, ומתישבת בתוך כורסת העור השחורה‏ ‬‏‬מציתה סגריה ובוהה לתוך הרחוב - כמה יפה: ‏סתיו נדיב אך עגום בוהה בי בחזרה. עצי האדר עומדים עירומים ובודדים באור חיוור‏ והצפורים הן רק הזיה רחוקה של מַשהו עליז ורך‏. אני מביטה בצללי הערב מצעפים את העיר ומנסה לאטום את מחשבותי המציקות,‏אך הפיטפוט במוחי לא חדֵל, מזמזם כמו אלפי צרעות, זכרונות של פעם, כשהכול היה אחרת, והקול החרישי מלחשש,‏ זוכרת? ‏שם, בין עצי הלימונים, והגפנים,‏ דרך זריחות להבים, לא הלכנו לשווא,‏ פנינו מופנות היו אל השמיים ובעיננו זרחו כוכבים...‏בוודאי שאני זוכרת, כיצד אפשר לשכוח?‏‏ עכשיו, הייתי רוצה לחיות בדממה עצמית
    להיות סגורה בתוך חבית להוציא את הראש בזהירות,‏ לנשום את האור לחייך אל ציפור
    ושוב לצלול אל הדממה ולחשוב, בלי לראות לא לצַפות רק להיות, כי מי אני, חוץ מדם ורקמות ומֵח-עצמות, ושיער וגידים, וורידים ותאים נמקים...‏אך כאן, נעלם הקול, כי פתאום, מבעד חלוני‏‏ אני רואה שיכור מתנודד ברחוב,פניו מנופצות לאלפי רסיסים, תקוותיו נשכחו‏ ומתו. הוא מתיישב על קיר הבטון הנמוך ליד שער ביתי, ובאצבעות רוטטות מנסה להצית סיגריה‏.‏ אבל הרוח מנצחת. הוא יורק, הוא מקלל‏, הוא קם, ‏‏‬הוא לוגם מהבקבוק ומתחיל למעוד, אך מייצב את עצמו ולא נופל‏. ‏‏‬(טדי מתרה בי לעתים תכופו‏ת לא להכניס "זרים‏" לביתזה מסוכן‏," ‬הוא אומר‏.‬ ”יום אחד יאנסו אותך.” הוא מכיר הֵטֵב את חולשתי לחלכאים ולנדכאים, לחסרי הבית והאומללים...(אך זה נושא בפני עצמו.)‏ ‏טדי עצמו, אוהב את היין חזק ואדום.‏ בינתיים מתרחק השיכור ונעלם לתוך הערב, ‬נושא עמו את דמותו הרצוצה. ‏נערה יפה עם פודל קשור בסרט קטיפה אדום‏ מתעכזת לאורכו של הרחוב,‏עיניה חלומות וחיוך טיפשי על שפתיה.‏ גבר צעיר, חבוש כובע בייסבול הפוך, פוגש אותה.‏ הם צוחקים ומתנשקים‏, הקובע נופל, ‬הפודל נובח,‏אבל הם עסוקים; עומדים מחוץ לחלוני גופותיהם צמודים והם לוקקים בתאווה אחד את השֵנִי.‏‏ ‬הזהרו מֵהַמָעָרְבֹולֹות‏, ‬אני רוצה לצעוק‏, האהבה איננה מה שאתם חושבים‏. אבל הם מתפוגגים לתוך ערפילי הדלוזיה.‏
    כשטדי בא הביתה, ‬ערב עמוק כבר אסף את העיר אל תוך צלליו הרכים. העולם ‏שקָט.‏ ‬עצי האדר מחוץ לחולוני נהיו לנשמות‏. ”אהובתי‏, האחת ויחידה שלי," ‬אומר טדי,‏“ וטורף אותי בנשיקות. ‏‏אני מחביאה פני בשקע צווארו ומתחננת אֵלַיו, שלא ייתן לי ללכת
    איתו -‏‬ לשמור אותי בביתי החם והבטוח.‏ אבל טדי חרש לתחינתי‏, ‬כי‏, ‬כמובן, אני אומרת את זה רק בתוך ראשי.‏ אז היו אתם שופטי והגידו, ‬האם אין זה מגיע לי?‏‬ יש חתך בלבי‏-‬פצע ישן נושן, אם יפתחו את המוח שלי יראו מקומות שרוטים וזבים ואת האש הישנה שעדיין בוערת בי כי אין מספיק אדמה כדי לכבותה...‏‏
    השעה שבע.‏ אני מחכה.‏ פעמון הדלת מצלצל.‏ אני לא זזה.‏ ‬טדי שולח אלי מבט‏ משועשע. אני מושכת בכתפיי.‏ טדי קם ופותח את הדלת ומי חושבים אתם עומד‏ בפתח, עם חיוך רחב ועיניים בורקות, אם לא אבירי הזקן.‏‏‏‬ הוא מביט בטדי ובי ומחייך אלינו בשקט.‏
    ‏"את מוכנה‏, ‬בובה?“ הוא שואל ברכות, ואז, הוא לוחץ את ידו של טדי ואומר,‏ ‏”‏היי טד, טוב לראות אותך.” ‏”שב,” אומר טדי, “תשתה משהו?“‏ ‏‏”לא, תודה,” הוא משיב, “אולי בפעם אחרת, טד.“‏‏‏ ‏ ‏‏‏‏"‬בַיי‏," ‬אומר טדי שלי, “תהנו,” והוא מלטף את ראשי,‏‏ כאילו הייתי הבת שלו, ונותן לי נשיקה חפוזה. ‏ לבי נאנק. וכשאני הולכת אל הדלת, אני מועדת על השטיח
    (כמו השיכור. זוכרים?) וכמעט נופלת - ‏ארבע זרועות נשלחות לעברי ואוחזות בי.‏ אבל אוזני מצלצלות ואני מתחילה לנחור. אני בועטת בקיר.‏ איש לא רואה, איש לא מבחין, כי זאת אינני אני -‏ זאת רק רוחי. אני יורה בטדי מבט רצח, ‏אבל הוא רק מחייך וצובט את לחיי, ואני‏ מתה להחטיף לו סטירה, אבל מייד הקול המלחשש בא להזכיר לי, שכשפגשתי את טדי: ‏‏‏‏
    הוא בא באפלה ואחז בידי והוביל אותי, כלה, לתוך האור, שבתחילה היהרק הבהוב מהסס
    ואחר פרץ והדליק צל מופלא.‏‏‏נכנסנו. וידו לא עזבה את ידי והוא נשם את נשימתי והיה בפנים איתי.‏ ואף כי ידעתִי ‏שאשוב לאפלה החלקתי לתוך השלווה של ידו האוחזת בידי.‏
    וככה זה:‏ הוא ואני יוצאים שוב לתוך הלילה -‏ כה רחוק מאותו החוף הלבן הלוהט
    שם פגשתי בו לראשונה‬ לפני ארבעים שנה.הוא אוחז את ידי ואומר בפעם המליון ואחת,‏
    “את כל כך יפה‏, ‬בובה‏." אבל אני לא כל כך זריזה,‏ אני עדיין חושבת על השיכור‏, על טדי‏ ‏ו‏על העלמה מוכת האהבה.‏ הוא נושק לי וכולם דוהים חוץ מטדי.‏"‬אני אוהב אותך‏," ‬הוא אומר, קולו עמוק ומלטף ויציב-‏‬‏ופתאום נעלם גם טדי‏ שלי, ‏ועולמי מתהפך כמטורף. את יתר הערב יספר לכם הקול האחר.‏ הקשיבו בבקשה!‏
    יתר הערב היה תותים בקצפת, אורות עמומים ושמפניה וורודה ברעל-חלומות מהולה,‏ וחלזונות אפורים מוגשים על טס-דם חלקלקים ורפשיים כמֵי-שוֹפכין.‏‬ לחשושים מתערסלים באוויר-כבד-עשן וזכרונות אהבה אורבים בכל פינה‏ומגע ידי-צל מוכרוֹת, ומילים משקרות. צללים חלולים מגחכים רחב כמו עדת צבוֹעים בלילה מכוכב‏‬. הזמן מכושף‏. אני בוהקת, אני ממריאה אבל הערפל בינינו כחומה ואני שונאת וגופי נקרע.‏‬ ריפרוף שפתיים באפלה, כרפרוף כנפי-עש, ומְאִיש שחור כמו לָבָה מהר אָפֵל פורצים שירי אהבה שנשכחו אפילו-מאֵל...‏פתאום אני חשה הבל פה חורך‏ ושומעת ‬לחישה,‏‏”את איתי אהובה?” ואני יודעת, שוב הִגיע רגע של פרידה‏ וליבי הופך לאבן חלקה.‏ פְרִיקִי הַה?‏
    וכאשר בעשר‏, על מפתן ביתי, הוא נושק‏ את שפתי בטרוף חייתי, ונוטש אותי, כתמיד.
    ‏(אישתו מחכה.אני מתישבת על המדרגות, מטמינה את ראשי בידי
    ואט אט חוזרת אל עצמי.‏וכשאני נכנסת לביתי, אני מוצאת את‏ טדי שלי, עדיין יושב ובוהה במסך הטלויזיה כמכושף -‏ זה טבעי, הוא לוקח את כל העניין כמובן מאליו.‏ ‏"‬היי‏, ‬אהובתי‏," הוא אומר, “בילית יפה‏?"‏‬ הוא איננו מתבדח, אבל אני מגלה מאין מתח בפניו.‏‏"‬שתיתי המון שמפניה והיה מהמם.“‏ טדי צוחק, פניו נרגעות. “תני לנו נשיקה אהובתי?“‏ הוא אומר‏וטופח על ברכו. אני הולכת אֵליו, מתמקמת בחיקו וכורכת זרועותי סביב צווארו,‏ כאשר קולו העמוק של ההוא עדיין מהדהד בתוכי,‏‬ והשמפניה בלבול גדול פורח מזמזם במוחי.‏
    ‏‏‏‏‏‏”את אוהבת אותי?” שואל טדי,‏ כשהוא נושק את עיניי.‏ מספיק‏! ‬נמאס לי להיום!‏ ‏‏אני רצה לחדרי‏‬ מוציאה את הבונג ממקום מחבואו שואפת עשב בתאווה עד שאני לגמרי מסטולה
    ‏‏‏ואז, אני משירה את בגדי‏, ממלמלת קללה‏ וכתולעת משתחלת לתוך המיטה וקוברת ראשי בשמיכה.‏‏כי אבוי לי אבוי‏‬ איזו עירבוביה עלי לסיים איכשהו את הפרשה...‏אבל,‏ חבל על הטירחה כי אני אוהבת את שניהם‏ ויודעת שלעולם לא אעזוב לא את טדי שלי‏ ולא אותו...‏







    ארכיון : 3/2012

    0 תגובות   יום שישי , 23/3/12, 16:59

    צטט: IlanaHaley 2012-02-28 23:20:27

    ''צטט: IlanaHaley 2012-02-02 02:25:59

    http://cafe.themarker.com/image/2406955/

     

     

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום ראשון, 4/3/12, 19:17

      http://cafe.themarker.com/image/2428638/
      http://cafe.themarker.com/image/2408295/
      צטט: נורית-ארט 2012-03-04 19:12:54

      איך חלונות אטומים הפכו להיות שקופים?


      שם העבודה : "לפתוח בית" (פסטיבל החג של החגים 7)



      מומלץ לצפות בסרטון לפני קריאת הרשימה

       

       

      ''
         

       

      השנה היא 1999 והחג של החגים שוב בפתח. "בית" זה הנושא שנקבע על ידי חנה קופלר האוצרת. המשמעות של בית, בהקשר זה של דו קיום בין יהודים וערבים שמבקש לתת את ביטויו מדי שנה בחוצות 'ואדי ניסנאס', הוא די ברור. עד כדי כך ברור שבוודאי אין טעם לחזור עליו כאן.


      כאשר מדובר באמנים, השאלה המעניינת היא לאן כל אמן ייקח את הנושא. כיצד הוא יכרוך את המשמעות האישית פרטית שלו עם המושג בית, וכיצד זה יתקשר לנושא העל המדבר על מקום- בית-אחווה- מגורים- שטח- גבול- פנים – חוץ.


      ואני? לי כבר היה את "הבית שלי". אותו בית ערבי נטוש שאליו חזרתי מדי שנה. הוא חיכה לי ואני חיכיתי לו. אם אֲדַמֶּה את שכונת וואדי ניסנאס למרחב התצוגה שלי, לגלריה שלי, אזי הבית שעליו הצגתי את עבודותיי מדי שנה, הוא בעצם הקיר שלי באותה גלריה.


      הפעם הנושא הוא בית. ולי יש תמיד בית, הבית שלי בוואדי ניסנאס. זה שנשא על קירותיו הדהויים, ועל חלונותיו האטומים את המראות הַמְּעַוְּתוֹת 'מראות בוואדי', זה שהמשיך שנה אחר כך לשקף את מראות הוואדי דרך המראות אך נוספו אליו גם מאורות 'מראות מאורות ', זה שהעמיס על גב חלונותיו וגדרותיו סוסים כחולים שנראו דרוכים לצאת לדרך אך סגורים היו  ונעולים באותו זמן - 'סוס עץ הוא לא רק צעצוע'. בית אחר שימש אותי על מנת "לתלות עליו כביסה" וכך העברתי בין הבתים את אלכסנדר זיד שבא לבקר בוואדי".


      רוצה לומר, שהנושא בית התגלגל לפתחי כאילו היה שם מבחינתי תמיד. ועכשיו, החלטתי לבחון אותו מנקודות מבט נוספת. כדרכי, אני מתנהלת בוואדי, ועם הוואדי בדיאלוג מתמשך. כל שנה אני מוסיפה נדבך בעבודה שממשיכה להתכתב עם עבודותיי הקודמות שם ולהדהד אליהם. תמיד הבית, תמיד חלונותיו, תמיד הסגנון המיוחד של הספים, החלונות, הפרזולים, הסורגים והמבנים שמאפיינים אותו ומייחדים אותו.


      הקרנתי אותם כשקופיות על הקירות, עיצבתי מהם קולאז'ים - 'קולאז' המראות'  - צילמתי, ואחר כך שילבתי בתוכם את מסעו המפורסם של אלכסנדר זייד 'איך הגיע אלכסנדר זייד לוואדי ניסנאס'.


      ומה עכשיו?

       

      אמרו לנו בית. ולי יש בית שנראה כמו בית. יש לו גג, יש לו קירות, הוא ניצב גבוה במרכז שכונת וואדי ניסנאס – נראה כבית לכל עניין ודבר, אבל הוא בית ערבי נטוש שחלונותיו אטומים בבטון ורגעי העדנה היחידים שלו הם כאשר אני פוקדת אותו חודש בשנה, משנה פניו, משתמשת בו. הוא משמש אותי ואני אותו. ואחר כך במשך שנה הוא נושא עליו את "יצירות האמנות שלי" עד הרגע שבו אפקוד אותו שוב ואחליף את "התפאורה". באותם ימים בהם הוא נושא עליו את היצירה הוא הופך להיות חלק ממנה והנה הפעם, כן הפעם יותר מתמיד. שהרי הנושא הוא 'בית'.


      רציתי לפתוח את הבית הזה. לעבודתי בשנה זו קראתי "לפתוח בית".


      איך אפתח אותו?


      רציתי להפוך את המצב ולחשוב שהקירות החיצוניים שלו הם הקירות הפנימיים. ואילו החלל שנעטף על ידי קירות פנימיים אלה, הוא חלל החדר הפנימי. רציתי שהוא יהיה בית שיש בתוכו תמונות, ושהתמונות שנמצאות בתוכו מספרות בצורות וצבעים את סיפורו האורבני של הוואדי, כמו גם את סיפורו ההיסטורי, רציתי גם לפתוח לו את החלונות האטומים שלו , ושמשם מחלונות אלה אפשר יהיה לראות את נופי הוואדי.

       

      רציתי גם להמשיך את הסיפור שלי, רציתי להביא אל הבית הזה את כל נופי הבתים שראיתי בוואדי. את החלונות המיוחדים שלהם, את האבנים המיוחדות, את הקשתות, את הפרזולים, את ספי הדלתות. את כל האלמנטים שמהם יצרתי בשנים הקודמות קולאז'ים.


      כל הרצונות האלה התנקזו למחשבה אחת שבעיני ריכזה אותם יחד. פשוט מאד אצייר על החלונות האטומים. צריך לציין שהבית כולו בנוי מלבנים עתיקות, כאלה שמזכירות את הבית הערבי. אבל החלונות? החלונות נאטמו בטיח ושליכט. מבחינתי הכנה מצוינת לציורי קיר.


      יצרתי מתוך הקולאז'ים שלי(אלה שכבר הוכנו לפרוייקט 'מראות בוואדי')  סדרה חדשה של רישומים. אלה הרישומים שהיו הבסיס לציורי הקיר. למשטחים שעליהם ציירתי התייחסתי כמו לבד הקנבס. ציירתי עליהם ציור כאילו אין מחר. כאילו לא יהיה שם גשם ושמש שעלולים לכלות אותם ולפגוע בהם במהלך השנה. וכאילו שלא תעבור שנה, ובשנה שלאחר מכן יפילו על הבית נושא חדש, וייתכן מאד שיהיה זה גם סימן שתם זמנם של ציורים אלה.

       

      ''


      אין מחר. אני עכשיו פותחת את הבית, פותחת אותו לכל עבר. וכך, הפכו הקולאז'ים שנולדו מצילומים שנולדו מהמראות בוואדי, לציורים ששוב חזרו להיות חלק ממראה הוואדי. אפשר לומר שהמראות ששיקפו את הוואדי בשנים שקודם להן, והמראות שנולדו ונוצרו מתוך הוואדי, חזרו אליהם שוב בדרך אחרת, בווריאציה אחרת, והפעם גם הם בדרכם משקפים את הוואדי ובו בזמן מוסיפים לו מראה ומראות נוספים.

       

      ''

       

      ''

       

      ''


      כך הפכו החלונות האטומים והמסגרת שלהם להיות משהו דו תכליתי. אם אני רוצה לדמות את קירות הבית לקירות הפנימיים אזי החלונות האטומים והציורים שעליהם יהיו בבחינת תמונות שתלויות בתוך הבית. ואם אני רוצה לדמות את החלונות האטומים כחלונות פתוחים ופרוצים אל המרחב, אזי ציורי הקיר יכולים להיות מראה הנוף של הוואדי שנקלט מן החלון הפתוח.

       

      ''


      זה היה הבית הפתוח שלי בתערוכה שהנושא שלה היה 'בית'. ומבחינתי היה זה הבית הערבי, שפתח את דלתותיו לכל עבר כדי לארח את כל העולים לרגל ל "חג של החגים". וכאשר חלונותיו האטומים נפרצו לכל עבר ונפתחו, הוא הדהד בדרך זו גם לאוהלו של אברהם אבינו המשותף, שעליו מספרים שאוהלו היה פתוח מכל כיוון כאות למידת הכנסת האורחים שאפיינה אותו.

       

       

      ציורי הקיר בגלריה - לחצו כאן

      'לפתוח בית' - החג של החגים 1999 - באתרי - לחצו כאן

       

      ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

       

       

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        IlanaHaley
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS