איזה כיף להתעורר.. ביום קיצי, שמש צהוב וסביב כחול בהיר, שעת זריחה, אפילו אפשר למתוח קצת את הבוקר ולממש השכמה מס' שעות Later, פוסע הישר לכיוון המקלחת, מצחצח שיניים כשיש לי עדיין קורי עכביש בעיניים, לא זוכר אפילו על מה חלמתי.. חלומות הם עניין של תקופה, היום בעיקר אני חולם- חלום רחוק מלכת. לא ממש אחורה בשנים, מציאות שהיתה ואינה עוד, לקום למציאות של ה-4 ביולי 1976 ולא לחגיגות עצמאותה של אחותנו הגדולה ארה"ב, ממש לא. אלא לבוקר שבו מדינה שלמה (כן, מדינת ישראל גבירותיי ורבותי) קמה לקריאת עיתון של בוקר, להקשיב לחדשות במקלטי הרדיו, לשמוע על מבצע שמבצבץ, ולהמשיך את היום עם גאווה לאומית, ניצוצות של ברק בעיניים, רק שהפעם המבצע הזה ברדיו או בעיתון היה בלי שום הנחות והוזלות, כמדומני משחק התפקידים היה מאוד פשוט, במאי העונה לשם יצחק רבין, מפיקים: שמעון פרס, מוטה גור, שר הביטחון והרמטכ"ל דאז - "מבצע יונתן", לא היה כמותו ונראה שבאופק לא יהיה, הנחה רווחת היא, אם הטכנולוגיה ושאר הפיתוחים, הם שמייצגים קידמה, איתם המבצעים אמורים להיות גדולים אף יותר, מה לא?! הפקת לקחים, מתודות, שיפורים, אסטרטגיות על. משמיעת הסיפורים אני מתרגש, מקריאת הספר אני דומע וכל כתבה שאני קורא אודות אותה תעוזה ממשלתית, צבאית, "כדור הרעם" (כינוי צבאי של "מבצע יונתן"), מדינית על כל משתתפיו וניצביו, זו זריעת מלח גס על הפצעים, גס מאוד. תתארו לכם לחיות באותה תקופה, להתעוררות בוקר שכזו פ-א-נ-ט-ס-ט-י-ת.

ממש לא נעים לומר, אבל היום, גאווה לאומית היא זכייה באירוויזיון, ניצוצות בד"כ אנו רואים בל"ג בעומר או לכל היותר כשימוש מטאפורי בעיניהם של מתמודדי ריאליטי.. אתם קוראים ולא מאמינים – כמוכם כמוני, אבל זו האמת, מרה וכואבת. מוסר האדם ירד, צנח לו זלזל כשירו של ביאליק, משמע משהו בנפשו מת, אותן נפשות פועלות מאז ועד היום, לפחות חלקם. ביבי נתניהו, שאול מופז, שמעון פרס, אהוד ברק, גבי אשכנזי ועוד רבים, אז מה קרה ריבונו של עולם??? תופתעו לשמוע אבל לא הם אשמים, הם סה"כ נפלו או התחרו סטטיסטית בלהיות נבחרי ציבור, מי יותר מי פחות.

אבלים וכפויי ראש אנו לנוכח המציאות הישראלית היומיומית, הטמטום עובר כחוט השני "אם כל ההפקרות". הפקרת המוסר, הפקרת הערכיות, הפקרת מדחת יוסף, הפקרת גלעד שליט, הפקרת תושבי הדרום- צדק פואטי היכן? לא בבית ספרנו וחבל שכך. אם כבר בית ספר וזכרונות ילדות, כזכור, בגן הדברים שעשינו היו מינורים תרתי משמע. "הגן" הוא אותה תקופה קדומה שנת 76', במונחים אקדמאים היום אנו בעלי דוקטורט, פרופ', אנשי מחקר למופת, אם אכן כך, אז איפה לעזאזל הצגת התעודה שלמדנו משהו במשך כל השנים הללו? לארה"ב (לא שאצלם המוסר בשמיים, לכל הפחות אצלם הכלל קיים) יש Say מאוד ברור, לא מתדיינים עם טרוריסטים, דהיינו אין משא ומתן, חד וחלק, מובן? גם בכלל אמריקאי זה קיים "סיכוי-סיכון", אין ברירה, אלה החיים, יתרונות לצד חסרונות, עליות לצד ירידות.

תזכורת: אל לנו לשכוח כי "אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב, ו'), משמע אנחנו אור לגוים לא כן? הנה אפילו כתוב לנו שחור על גבי לבן, אין מנוס המסקנה מתבקשת, אור לגויים היינו ב-76'. לצערי בעוד אני כותב שורות אלו, ניצב, שבוי לו בדד, מערך שיעור תמים בכל תנועות נוער, כלל מוסרי אידיאולוגי שאבד עליו הכלח במבחן התוצאה, כלל קוהרנטי, פונדמנטליסטי, בסיסי, עמוד תווך, כתוב באותיות קידוש לבנה, "אין משאירים פצוע בשטח" לא משנה במה זה כרוך, לא מתחשבים בסיכונים כי תמיד יהיו, האידיאולוגיה מונחת לפנינו ועליה ראוי להקריב נפש, הרי "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד", ב-1986 יום חטיפת רון ארד– האור כבה, אם הייתי בשבי, הייתי מייחל בכל שנייה ושנייה לראות את אותו אור ולו במקצתו, חיילנו פורצים, אחיי, מסתערים בפעולה שצועקת אחדות, אהבה, מוסר, משפחה  "בוא! בוא הביתה, באנו להחזיר אותך", ראוי שנחזיר עטרה ליושנה, אם ייפול דבר, נדע שעשינו כל שביכולתנו ובגאון, לא נתהלך מדוכדכים עם סלוגנים משוועים לישועה, לא נבזבז משאבים ולבסוף בין כה וכה נמות בשבי.