אוייש איפה שמתי את המפתח? רגע, ננסה לשחזר מהתחלה, נכנסתי בדלת, המשכתי ללכת לכיוון הסלון. דיברתי עם יוליה. זהו! נחפש בסלון – אחרי חיפוש פזיז של דקה עד שתיים, אוף זה לא כאן! מה עשיתי אח"כ?! וכך זה נמשך עד להשבת אבידה או שפשוט מוצאים את שחיפשנו.

הזיכרון אולי האמנזיה, יכולים להיות מתוקים ומצחיקים, יכולים להיות מרים וטרגיים. ככל שהזמן נוקף הם ילבשו צורה אחרת ויוותרו בזיכרוננו נק' מעורפלות שהן למעשה הייצוג המופשט של הסיטואציה, דהיינו החוויה שנשמרת איתנו היא תחושת החוויה עצמה, עצם התהליך מלווה עם התוצאה הסופית, אם הזיכרון נעים הנפש משוחררת וסביר שתתענג על נוסטלגיה שמותירה אופטימיות זעירה. אם הזיכרון מר, מדובר בניסיון החיים או בבית הספר הידוע בכינויו - Escola Da Vida, כאן תיחשפו לשיעורים ואודישנים בענייני אהבה, טראומה וחיות אחרות, מותר לציין כי בוגרי בית הספר אינם בין החיים. אם בטראומה עסקינן  – נאחל שניחנתם במחסומים אישיים כגון: הדחקה, השלכה ומצאתם פתרון הולם עם הזמן לפרוץ אותם, על כן ברכות.

לפעמים צריך להעריך את שקיבלנו במתנה, השכחה.

היא שייכת למגוון מתהליכי הנפש שתפקידם להגן עלינו, הרי מי מוכן לחיות עם תחושת ייסורים תמידית המעיקה לנצח נצחים, אובדן קרוב משפחה או חבר, לעיתים שניהם וחמור מזאת. חלק מהתמודדות היא הדחקה, אין אנו מהרהרים כל יום "למה? למה? למה?" "לכולנו יש סוף!" כל האי עולם שייכים אל "מעפר באת - ואל עפר תשוב.." (בראשית פרק ג' פסוק יט). קל וחומר כי לא לעולם חוסן, עם זאת עובדה שמצליחים להתגבר על אירועים טרגיים - לחיות איכשהו, כך או כך, אבל העיקר מצליחים. גם שכחה מחולקת על סוגיה עם שאר מנגנוני הגנה מפני המודעות לרגשות שליליים מלווי חרדה וחרדות, זה מה יש ועם זה ננצח.

הפסקה הראשונה אינה גחמה של אדם שכותב, אלא סגירת מעגל עם כל מי שחיפש את המפתח, מצאנו את שחיפשנו, המפתח המדובר מהפתיח נמצא בסלון בו חיפשנו, בסלון האישי של כל אחד מכם הלוא הוא המוח – שם הכי נוח להתרפק ולנוח ממש כמו בסלון בבית, לפעמים קצת רועש בו אבל.. אין כמו בבית. מי שביצע השבת אבידה הוא המחזאי והמשורר וויליאם שייקספיר, לא סתם דיברנו עם יוליה בסלון, המשפט הבא יושב בכורסא בסמוך למודע "להיות או לא להיות – זאת השאלה", ממש כמו לזכור משפט ראשון משיר ואת ההמשך.. ?!

מתוך המערכה השלישית, תמונה ראשונה:

המלט:

"להיות או לא להיות – זאת השאלה.
האם אצילי יותר לסבול מִדַּעַת
קליעי גורל עריץ וחיציו או חוצץ
לצאת מול ים התלאות, וקץ לשׂים
להן תוך מאבק. למוּת, לישון –
רק זאת, ובשינה לומר, כי את כאב
הלב נסיר ואלף פגעי טבע
שהבשר נידון בהן. זה המימוּש
אליו יש לייחל. למוּת, לישוֹן.
לישון – אולי לחלום. אך כאן העוקֶץ!
כי בשנת-מוות זו מה חלומות
נחלום אחרי שנתנער מִצְרוֹר
חיים של פֶּסֶק לקחת.
זה השיקול לפיו נמשוך כך חיים
הֲרֵי-אסון. כי מי יסבול צליפוֹת
זמן ולעגוֹ, שׁרירוּת עריץ, יהירוּת
השׁחצן, צער אהבה דחוּיה ,
עינוּי דין, אטימוּת השלטונות, בוּז
של נקלים לנכבדים – אם יכול הוא
לסגור חשבון באיבחת פִגיוֹן? מי
יסבול משׂא מֵעיק, רוֹטן מיוּזע
תחת חיים יגעים, לוּלא אֵימת
מה שאחרי המוות – זו ארץ
נסתרת שֶמִּגבוּלהּ שום נוסע
לא שב – משתקת את הרצון
וגורמת לנו לסבול רעוֹת
מוּכּרוֹת במקום לחמוק אל אחרות
לא ידועות? כך מצפּוּנינוּ הופכים
את כּוּלנוּ לחֶבֶר פחדנים,
וּבְרַק החלטה אמיצה פָּג בְּצֵל
חשׁשׁ חיוור, ומִבצעים של מָעוֹף
וּתעוּזה מתמסמסים בּאיבָּם
בלי לצאת לַפּוֹעַל".

התרגום הוא של אהרון קומם, הוצאת אור-עם 2001

אפשר ליישר תמונה ולסכם בהבל פה: "אלו רק מילים". עם מעט תשומת לב הן תובנות, ותובנות הן נכס צאן ברזל, יקרות ובעלות ערך. קריאה ראשונה, מצריכה קריאה שנייה ושלישית – ממש כמו בכנסת – אבל לא; פרשנות המונולוג היא מהותית מאין כמותה וככזו יכולה להסתעף לא מעט, הפרשנות גלויה לעין במפת הגיאוגרפיה של חיי הנפש והרוח: תמת פרשת דרכים במאבק פאסיבי או אקטיבי מול מה שהחיים מזמינים לפתחנו, הן אל מול התנהגות האדם כחברה והן אל מול נגזרות טבע והגורל. מבינים או שלא, מחד גיסא חייבים באי עולם לקבל את גלגל החיים, מאידך גיסא לא חייבים להסכים תודעתית. חרף הבדלים ביולוגיים ואידיאולוגיים יקומו אנשי רנסנס ויאותו לתת דעתם, "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח ע"ב).

תפישת הרעיון הכללי עשויה לבלבל, מסקנה מוטעת היא בהבנת המונולוג כמעודד מחשבות אובדניות. רבים מתרכזים ומעבדים את המונחים "מוות", "עולם הבא" בקשיים תודעתיים (מודע, סמוך למודע ובתת מודע) ואינם חיים בשלווה. קיימת פשטות, מה שלא כל כך פשוט בהעברת מסר מציף שכזה, טקסט היסטורי המועבר לדורות באמצעות מחזות, תיאטראות, מאמרים וכו'. הטמעת הקריאה זורעת אולי שיחת מוטיבציה אולי הטפה חברתית על כך שהפחד והדילמה אינם צודקים.

ואם לסכם את הכל בשלוש מילים: להיות! ובכל הכוח.