כותרות TheMarker >
    ';

    ממבט נמלה

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שני, 14/4/14, 17:16

    40 שנה הלכו אבותינו במדבר אחרי שהכו את פרעה מכה ניצחת, ובכל שנה אנחנו חוגגים את חג הפסח ומספרים את סיפור יציאת מצרים, ועדיין אני עבד.

    לא רבותי, אתם טועים, איני מתכוון למנהיגינו הדגולים וחבריהם האוליגרכים ששולטים בנו ביד רמה ובזרוע נטויה. אני מדבר על משהו אחר לגמרי: אני עבד לתשוקותי, לפחדי, לכעסי, להרגלי, לשנאותי, לאהבותי, עבד לצורך שלי באהבה, לצורך שלי בהכרה. נע ונד בין צרכים סותרים, כוונות ורצונות, שאיפות שאינן באות לידי מימוש, אכזבות , קינאה, מרירות, יאוש, גאווה, זלזול, חוסר בטחון, ועוד ועוד...

    אין אויבים! אין מלחמות! אין רעים שאפשר לנצח וארצות שצריך לכבוש. אין את מי להאשים. הורי, זכרונם לברכה, כבר עברו מהעולם ואיני יכול לבוא אליהם עוד בטענות - רק להתגעגע, אחי הקטן גר די רחוק וכבר לא מציק לי, האשה - עזר כנגדי. אולי בה אפשר קצת להלחם, וגם בילדים...

    בסופו של דבר, כמו שאומרים הילדים - הכל חוזר אלי. פרעה שבי כופה עלי להמשיך להיות אומלל, להמשיך ולהשוות את עצמי לאחרים, להרגיש נחות מול אחדים ונעלה על אחרים, להמשיך לרדות בעצמי ובסובבים אותי, לדרוש דרישות, לטעון טענות, לכעוס ולהעניש. סיר הבשר של השכן ממשיך לפתות אותי ועגל הזהב להורות לי את הדרך. אני עדיין הולך  במדבר ואלוהים ששלח את דברו אלי, נגלה אלי לעיתים רחוקות, במעומעם, מאחורי ענן כבד של ערפל שנמצא בתוכי.

    אין ברירה, צריך להמשיך במסע, לטפס בהר ולזכור. לזכור את האור, את השקט, החמלה, השמחה, השלום, ההוויה.

    אהיה אשר אהיה!

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום ראשון, 8/12/13, 10:36

       

      מילת גברים ומילת נשים

       

      נולדתי, גדלתי וחייתי כל חיי בתרבות שבה ברית המילה התקבלה כטקס שאין מטילים בו ספק. לעומת זאת מאז ומתמיד היה לי (ולחברה סביבי) ברור, שמילת נשים הוא מעשה ברברי, אלים ומעוות של תרבות מעוותת שחיה בעבר ומנסה לשמר אותו בדרך שאיננו יכולים לקבל. המאמר הזה מנסה להציג את הדמיון בין השתיים.

      המילה נוגעת באחד האיברים הרגישים ביותר בגופנו- איבר המין. פגיעה בו אינה פגיעה פיזית בלבד, אלא גם פגיעה בנפש ובדימוי הגברי/נשי שלנו.

      נשאלת השאלה: האם אכן יש כאן פגיעה, או אולי שיפור של המצב?

      יש הטוענים שברית המילה טובה לבריאות, מקטינה את הסיכון למחלות מין, ואולי גם מחזקת את האון הגברי. בעצם מה אומרים המצדדים: "אלוהים יצר את האדם פגום. הוא יצר עורלה על איבר המין הזכרי, ועורלה זו היא בעצם מיותרת. אנו נסיר אותה. אנו נתקן את הפגם". באותה מידה יש גם החושבים שצריך "לתקן" את איבר המין הנשי, אך אלו הם המוסלמים "הפרימיטיביים", ואיתם אין ספק שהעולם המערבי "הנאור" אינו יכול להסכים. מילת נשים לפי התפיסה המערבית הוא מעשה ברברי, פרימיטיבי, אלים ואכזרי. אך מה לגבי מילת גברים? האם עצם העובדה שהיא מבוצעת בתינוקות בני 8 ימים  מקילה על המעשה?

      בעצם, אם נבחן את זה לעומק, יש דמיון מסוים בין איבר המין הגברי שעובר מילה לבין איבר המין הנשי שעובר מילה. איבר המין הזכרי בולט החוצה (יאנג – rod) אך הוא עטוף במעטה מגן ששומר עליו בזמנים שאינו פעיל. הגנה זו מאפשרת לו גם לשמור על רגישותו הרבה, שהולכת ונחלשת בלעדיה. מה שקורה הוא שאצל גברים שעברו מילה, איבר המין נעשה פחות רגיש במשך השנים, דבר שמקטין את ההנאה (אך אולי עושה אותם למאהבים טובים ומתחשבים יותר).

      אצל הנשים האיבר הרגיש – גם הוא בולט בזמן ריגוש מיני וגם הוא בעצם מוסתר ומוגן בתוך קפלי עור.

      בעצם, בשניהם יש חלק בולט ורגיש מאד המוגן על ידי שכבת עור. יש כאן איזון מורכב בין אלמנט זכרי (יאנג, בולט, מוחצן) לבין אלמנט נשי (יין, מוגן, מופנם, מוסתר) גם אצל הגבר וגם אצל האישה, בצורה שונה כמובן. זה ביטוי פיזי נוסף לעקרון היין והיאנג הסיני, שטוען שבתוך היין קיימת נקודה של יאנג, ובתוך היאנג קיימת נקודה של יין, וכך החלק הגבוה (הפנימי) של הגבר הוא נשי, בעוד שהחלק הגבוה (הפנימי) של האישה הוא זכרי.

      המילה אצל האשה מבטלת את האלמנט הזכרי (הבולט) באיבר המין הנקבי ופוגעת באיזון שלו. המילה אצל הגבר בעצם מבטלת את האלמנט הנשי באיבר המין הזכרי ופוגעת באיזון שלו. נשאלת השאלה מה זה אומר? למה זה מכוון? האם רצו קדמונינו ליצור גברים יותר מחוספסים? פחות רגישים? כאלו שהאלמנט הייני שבהם מדוכא, באותה מידה שמילת הנשים אמורה לפגוע באלמנט היאנגי שבאישה ואולי להפוך אותה ליותר רכה וכנועה?

      איני מתווכח עם המסורת ועם האפשרות שאולי מנהגים אלו היו נחוצים בזמנם, אך כדאי ונכון שתשאל השאלה האם אנו עדיין זקוקים לזה היום? ואם כן, לשם מה?

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שישי , 29/3/13, 20:27

        אבקש להבהיר שאיני פוסל סוגי ספורט אחרים (גם הטאי-צ'י הוא סוג של ספורט), אלא טוען שהעבודה הספציפית על כווץ השרירים יוצרת עומס והתכווצויות שרירים. בעוד שמתיחה מוגזמת יוצרת מתיחת שרירים (כשמה כן היא). ושבאופן כללי התפיסה המקובלת אצלנו של פעילות ספורטיבית היא של פעילות קשה ותחרותית. הטאי-צ'י (וגם סוגי ספורט אחרים) שמים דגש על מציאת האיזון בין קשה לרך, בין פתיחה להרפיה, ועוד... ובדרך כלל בשלבים הראשונים הדגש הוא על הרפיה וריכוך כאיזון לדרך החיים שלנו האינטנסיבית והמכווצת.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום חמישי, 14/3/13, 07:37

           אנו רגילים לחשוב שעבור הבריאות שלנו אנו צריכים לעבוד – וקשה! לרוץ, לקפוץ, לחזק שרירים, להתאמץ, להזיע... הפעילות הספורטיבית המקובלת היא כזו.

          התפיסה של הטאי צ'י היא שונה: אנו צריכים ללמוד להרפות. להרגיע, להשקיט, לשחרר. תרגול שעובד דרך קושי רק יוצר עוד קושי. האם אנו זקוקים לעוד קושי בחיים שלנו? או אולי רכות, שקט, שלווה?

          אנשים מחפשים דרכים "לחזק" את השרירים. מרימים משקולות, רצים, הולכים הליכה מהירה... רבות מהפעילויות האלו פועלות בכוון של כווץ השרירים ו"ניפוח" שלהם. זה נראה טוב. השאלה היא עד כמה זה באמת טוב? לפי מיטב הבנתי ונסיוני כמדריך טאי-צ'י במשך כ-15 שנה, הפעולה האינטנסיבית של כווץ השרירים בהרמת משקולות או בתרגולי כושר רבים אחרים בעצם מגבירה את מה שחיינו כל כך מלאים בו והיינו רוצים קצת להפטר ממנו, דהיינו – מתח, לחץ, עומס... גם ברמה הפיזית וגם ברמה הנפשית. במחלות רבות ניתנות תרופות שמטרתן הרחבת כלי הדם. מעניין לבדוק האם פעילות ספורטיבית מקובלת שמכווצת את השרירים, תורמת להרחבת כלי הדם, או בעצם גורמת לכווץ שלהם. בכל מקרה, בתרגול הטאי-צ'י לומדים להרפות את מתח השרירים ובאותו זמן פועלים בכוון של הארכת השרירים ולא כווץ.

          אין ספק שברמה של השלד (עמוד שדרה, גפיים..) כווץ השרירים גורם לתוספת של עומס ולחץ שעלול לגרום לכאבים ולעוותים מבניים. רבים מכאבי הגב שאנו סובלים מהם נגרמים מעודף מתח ועומס, ומכווץ שרירים, וברגע שנצליח להרפות את השרירים, יש סיכוי רב שגם הכאבים יעלמו.

          שיטות הטיפול של הרפואה המשלימה עובדות במידה רבה על העקרון של ההרפיה, ועל פתיחת חסימות שמאפשרת זרימה טובה יותר של האנרגיה.

          תרגול הטאי-צ'י מציע לכם לשפר את מצבכם הגופני והנפשי דרך תרגול רך ושקט, דרך הקשבה פנימית ויצירת איזון ברמות השונות של ההוויה. זהו תרגול שבעצם מלמד אותנו לפעול בצורה אחרת, בדרך של הפחתת המאמצים המיותרים, שימוש נכון ויעיל בשרירים בכדי להשיג תוצאה מקסימלית תוך חסכון בבזבוז האנרגיה.

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום שישי , 17/2/12, 16:45

            ''
            ''
             

             

            ''

             

            ''

            ''

            מסתבר שגדלתי בבית לא רגיל, למרות שכילד לא ראיתי את זה כך. נולדתי ב-1960 וגדלתי בצפון ת"א בבית בממוצע ורגיל באותה שכונה. אך בכל זאת היה משהו שונה, וזאת היתה אמא שלי. היא היתה מעצבת ומאיירת אופנה שבמהלך שנות ה-60,70, ורוב שנות ה-80, עבדה בפריז, במרכז העצבים (תרתי משמע) של עולם האופנה הבינלאומי. עיקר עבודתה היה בחברה בשם פרומוסטיל – שעסקה בתחזיות אופנה. באותן שנים תצוגות אופנה לא היו מחזה נפוץ ויומיומי כמו בימינו, לא היה ערוץ אופנה בטלוויזיה (בקושי היתה טלוויזיה), ולא היה מדור אופנה בכל עיתון ומקומון. תצוגות אופנה, ובמיוחד תצוגות אופנה בפריז, של גדולי המעצבים בעולם, היו פתוחות לקבוצה קטנה של "יודעי סוד". כמעין כת של מכשפים הנפגשים פעמיים בשנה לטקסים סודיים של קריאת העתיד. אסור היה לצלם בתצוגות האופנה ואוירה של מסתורין הקיפה אותן. אמא שלי היתה בין הבודדים שזכו להכנס להיכל הקדושה הזה באותן שנים. בסיום התצוגות, היתה יושבת ורושמת ומאיירת את מה שראתה וכך יכלה להעביר הלאה את רשמיה. תחזיות האופנה יצאו בחוברות מאוירות שהכילו מאות רישומים ואיורים של גברים, נשים, ילדים וילדות, בבגדים שאמורים להיות הבגדים "הנכונים" לשנתיים הקרובות. הן היו מחולקות לחוברות בסגנונות שונים: ספורט, אלגנטי, ערב...בנפרד לקבוצות גיל שונות ולגברים ונשים, וכמובן לכל עונה סדרת חוברות משלה. החוברות הגדירו גם את הצבעים המדויקים ודוגמאות הטקסטיל ואפילו את סוגי הבד ובעצם היוו את ה"אורים והתומים" של יצרניות האופנה בכל העולם שרכשו חוברות כאלו בכסף רב ועיצבו לפיהן את הקולקציות שלהן. בישראל למשל מכון היצוא היה רוכש סדרה אחת של חוברות ומאפשר לכל היצרנים לעיין ולהעתיק מהן. בפרומוסטיל עבדו צוותים גדולים של מעצבים בכדי לאסוף מידע, לנתח אותו, להבין לאן פני השוק, ולתרגם מידע זה לדגמי בגדים ספציפיים.

            לאמא שלי היה שילוב מנצח של כישורים וידע כמאיירת וכמעצבת אופנה שעזרו לה להגיע לפסגת המקצוע. אך זה לא הספיק, מה שעשה את ההבדל היתה המחויבות הטוטאלית שלה. לא היה מקום לפשרות. כל עבודה: עיצוב בגד, איור ספר ילדים, איור לכתבה בעיתון – הכל היה צריך להיות מושלם. ואם היה פגם כלשהו שגילתה בעבודתה, יכלה לזרוק הכל לפח ולהתחיל מחדש.  כל שנות ילדותי, וגם לאחר מכן, חילקה את זמנה בין פריז לת"א – 3 שבועות בפריז ו-3 שבועות בבית. זה נראה זוהר וקסום, אך כיום אני מבין איזו עבודה מתישה ושוחקת זו היתה.

            העולם המופלא הזה, של נסיכים ונסיכות, מלכים ומלכות, פיות וגיבורים – היה גם עולם מסוכן, עולם של אשליות, של תככים ומאבקי כוח, של אינטרסים ושל זיוף. כילד הוקסמתי, חלמתי, הערצתי, ובו זמנית (אולי בהדרגה) גם למדתי לראות את הזיוף והשקר שמילאו את החברה הזוהרת. וכילד סגור וביישן שהיה עסוק בעולמו הפנימי, פיתחתי התנגדות עזה לכל מה שקשור באופנה וסגנון, בניגוד לאהבה ליופי, הערכה לאמנות ולאסטטיקה שנטבעו בי עמוק.

            מכיוון שהרבתה כל כך בנסיעות מחוץ לבית, היתה לאימי מחויבות להביא מתנות בכל נסיעה. וכמובן שחלק לא מבוטל מהמתנות היו בגדים. בגדים אופנתיים מפריז. זכורה לי סיטואציה שבה אימי מוציאה מהמזוודה חולצה אדומה בוהקת ומנסה לשכנע אותי ללבוש אותה באומרה: "אתה לא מבין, זה שיא האופנה בפריז". כילד לא יכולתי להסביר מדוע איני רוצה ללבוש אותה, רק ידעתי שאיני יכול! לא מסוגל! במבט לאחור אני יכול לראות ולהסביר שהחולצה הזו נגדה את כל מה שהייתי: ביישן, מופנם ועצור. לא הייתי מסוגל ללבוש בגד שצועק "תראו אותי" באדום בוהק.

            באימי היה שילוב של תום ילדותי ומעשיות מפוקחת שאפשרו לה להיות אמיתית וכנה ביצירה שלה וגם לשרוד בסביבה הדורסנית הזו. זה דרש ממנה כוחות רבים ותמיד העדיפה לבלות שעות ליד שולחן העבודה שלה ולהאבק עם קומפוזיציות, צבעים, צורות, ניירות ורפידוגרפים (כזכור- לפני עידן המחשב), מאשר להתמודד מול אנשי כספים וניהול או אנשי מקצוע בינוניים. בנוסף לעבודתה בפריז היא איירה ספרי ילדים רבים, עיצבה קולקציות לכל היצרנים הגדולים בארץ באותו זמן, אך היתה מוכרת בעיקר בזכות איוריה בעיתונים. שנים רבות איירה ב"מעריב" לכתבות האופנה של יהודית חנוך, איירה לעיתון "את", וכן כתבה ואיירה דף מרכזי כפול במוסף השבת של עיתון "הארץ", ובו הביאה את בשורת האופנה העולמית לנשות ישראל.

            שנותיה האחרונות היו קשות גם מבחינה בריאותית וגם בגלל שהיתה מחוץ למעגל העשייה. היא נפטרה לפני 5 שנים, 3 חודשים אחרי מותו של אבי. יהי זכרם ברוך.

             

            *קישור למאמר בעיתון הארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/fashion/1.1610211

            ומי שמעוניין במידע נוסף יכול פשוט לחפש "ריקי בן-ארי" בגוגל

             

             

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום ראשון, 11/12/11, 09:04

              ''

              ''

              את מנחם הכרתי ב-1982. השתחררתי מהצבא במאי 82. לא התקבלתי ללימודי עיצוב בבצלאל ולא ללימודי אדריכלות בבצלאל. היה לי ברור שאחד הדברים הבסיסיים שחסר לי הוא יכולת רישום הנדרשת כבר בבחינות הקבלה. ולכן התחלתי ללמוד רישום. אחרי קורס קיץ של מספר חודשים אצל שיר באגודת האומנים, התחלתי ללמוד רישום אצל מנחם. מנחם היה מורה מיוחד במינו. הוא היה מוזר גם במראהו וגם בהתנהגותו. תלמידים פחדו ממנו. היה עובר בין התלמידים במהלך השיעור ועובר בקווים חזקים וברורים על הקווים שלהם ומתקן תוך כדי הסבר את טעויותיהם. הוא היה כועס על תלמידים, נוזף בהם ומעליב אותם לעיתים. הייתה לו צורת דיבור מיוחדת, מוזרה וקשה להבנה. אני חיבבתי אותו, והערכתי אותו מהרגע הראשון ותחושתי הייתה שזה היה הדדי. השיעורים התקיימו אצלו בבית שהיה יותר סטודיו מאשר בית במובן הרגיל. מנחם היה אמיתי וטוטאלי. הוא התנהג כפי שהרגיש ואמר את מה שחשב. וכך הוא גם צייר. הוא היה קלאסיקן שדגל בעבודה קשה ויסודית, בלימוד יסודות הרישום, הפרספקטיבה, האנטומיה, שהכין את הבדים והצבעים בעצמו, ושהיה קם בכל בוקר לעבודתו – הציור. הציורים והרישומים שלו היו מדהימים ויחד עם זאת קשים, חושפניים, מלאי תשוקה וחזקים – כמוהו, והזכירו לי את אגון שילה. מנחם דיבר איתי על הצורך להתחייב לאומנות. כשאמרתי לו שאני מתכוון ללמוד עיצוב אמר שזה לא אותו דבר. לקח לי שנים רבות להבין שצדק, ומדובר ב-2 דברים שונים לגמרי למרות שלפעמים הם נראים דומים מאד. כמו פסל שעווה ליד האדם החי. בעקבות הלימודים אצל מנחם (שלא עבד איתי על תיק עבודות ספציפי כמו שעושים היום, אלא פשוט לימד אותי מה שלימד את כולם) התקבלתי לבית הספר לאדריכלות בת"א, וללימודי עיצוב תעשייתי בחולון, שם למדתי בסופו של דבר. סיימתי את לימודי ב- 88 והתחלתי לעבוד בחברה לאנימציה תלת-ממדית. אבל הרגשתי באיזשהו חוסר וחזרתי למנחם ללימודי רישום וציור מודל. למדתי אצלו עד 1992. מעבר ללימוד טכניקה, למדתי ממנחם את המחויבות לאומנות בכל הרבדים. עבורי הוא אחד המורים החשובים שליוו אותי בדרכי, למרות שאיני מתרגל ציור ואיני עוסק באומנות פלסטית כיום. לפני מספר שנים, עברתי במקרה ליד גלריה ברחוב בן-יהודה. ראיתי את שמו של מנחם ונכנסתי. נדהמתי לראות את השינוי וההתפתחות בציוריו: אור, אופטימיות, צבע, מרחבים...

               

              למרות שלא הייתי בקשר איתך במשך שנים, חשתי כאב של אובדן ברגע ששמעתי על לכתך. מאחל לך דרך צלחה...

               

              אלון בן-ארי

               

              דצמבר 2011

               

              ''

              ''

              דרג את התוכן:
                1 תגובות   יום ראשון, 18/9/11, 20:30

                הרעיון של בניה מאסיבית כפתרון לעליית מחירי הדיור הוא אבסורד אחד גדול, שביבי והקבלנים הגדולים מכוונים אליו כל הזמן. בעית המחירים אינה נובעת ממלאי הדירות, ובניה מאסיבית לא תגרום להוזלה. היא אף עלולה לתקופה מסוימת להעלות עוד יותר את מחירי הדירות. מכיוון שיגדל הביקוש לחומרי גלם ואנשי מקצוע בענף הבניה, ובהתאם לכך יעלו עלויות הבניה. המחירים הגבוהים של הדירות נובעים מעליית המחירים הכללית בשוק וזו נובעת מהאינפלציה הסמויה אותה גורמת הממשלה בעלית מחירים קבועה: העלאת מיסים על דלק, ארנונה, חשמל, מים ומליוני מיסים עקיפים קטנים שאנו בכלל לא מודעים אליהם ולוקחים אותם כמובנים מאליהם.  דרך נוספת ליצירת אינפלציה לא רשמית היא קניית הדולרים על ידי בנק ישראל המנסה לעצור את ירידת ערך הדולר מול השקל ובעצם לעצור את עליית שוויו של השקל מול הדולר ובכך בעצם ליצור אינפלציה בערך המטבע המקבילה לאינפלציה של הדולר האמריקאי. העלאת המחירים הקבועה הזו גורמת תחושה של קביעות, ואמונה שהמחירים ימשיכו לעלות וזה גורם לאמונה אצל הקונים שכל מחיר שישלמו על הדירה אינו גבוה מדי מכיוון שמחר הוא יהיה יותר גבוה. צריך למהר ולקנות לפני שהמחיר יעלה יותר גבוה.

                מה שצריך לעשות זה להוריד את התנופה הזו של עלית המחירים, להוריד בהדרגה את המיסים העקיפים העיקריים: חשמל, דלק, מים, ארנונה, חינוך, בריאות, ועוד, ולאותת לשוק שאכן הגיע הזמן לעצור את כדור השלג הענקי הזה לפני שהכל יתמוטט.

                דרג את התוכן:

                  פרופיל

                  a b
                  1. שלח הודעה
                  2. אוף ליין
                  3. אוף ליין

                  ארכיון

                  תגובות אחרונות

                  פיד RSS