פעם היה לי חבר.
האמנתי שאזדקן איתו.
בגליל.
פעם ראשונה שנפגשנו הוא עלה במדרגות חצרי על השביל שרוני קנה פולי ניקה דויד שיפץ ערן ריחף. יפה שרירי עם בלורית ואמר לי
שלום גברת דורון.ואני עניתי שלום אדון דורון וחשבתי שהנה כבר יש לנו שם משפחה משותף .
אחרי קצת הוא שאל אם אני רוצה לשבת בערסל איתו ואני הרגשתי פחד גדול.
כמו לפני אהבה.
הוא חלם על כפר אינדיאני בגליל.
חברים אמרו שיש לנו פוטנציאל.
כשהיינו שוכבים הייתה אנרגיה של אלוהים זורמת בינינו..
אחכ בא גאות של חשבונות בנק ו וחוב למעמ ושפל של התחשבנות על כילים בכיור.
ואז המילים הקטועות והשתיקות המציפות ואנרגית אלוהים התאיידה לאדי תופת.
החיים בלעו אותנו או אנחנו אותם
אז כתבתי שיר.איך שהו שירים בשבילי הן להבות מתופת
אלה לא החפצים או
החוט או השתיקה
זו הרשלנות. קלות הדעת הזחיחה
אני לא יכולה לאהוב
באזור זחוח
לחיות שם זה כמו
להמיר חרדה
בפחדים קיומיים.
שירים מספרים לי סודות שאני מדחיקה.
הוא קרא את השיר וחייך אלי באהבה גדולה.הוא ידע לאהוב בענק. אבל חוט האינטרנט נשאר תלוי על האדנית. והחפצים בפינות החדר החלו להראות כמצבות לזיכרנו.
הוא האמין שהאהבה תנצח.
אבל אצלי זה אחרת. התחלתי דיאטה. בשבילי זה סמן. תמיד שאהבה נגמרת אני מרזה. קול של שדרנית מונוטוני מודיע לי הכיני רכבך לחורף... ואני מצייתת. יכול להיות שאני פוחדת לאהוב. לא יודעת.
אצל אחרים אני יודעת . אני האקרית של מוח . את המוח שלי אני לא רואה....
.אם הייתי מיומנת באסטרולוגיה הייתי אומרת שבבית ארבע שהוא זוגיות מרקורי בנסיגה מתמדת. בנומרולוגיה יצאתי מספר שבע וזה לא טוב כי זה לא מתחלק לשניים.
לו הייתי דתיה אז הוא אינו יעודי משמיים .
אם אני מפשוטי העם אז הוא לא המכסה שלי.
ואם אני סופרת אז אני דמות רומנטיקאית המחפשת במסע סיזיפי את טחנות דון קישוט עם סוס של קזנובה.
ואם למדתי פיזיקה אז הנאורונים שלי הפסיקו לשדר עונג עקב צניחה בסרוטנין
ואם אני מאמינה בגלגול נשמות אז סיימנו את השיעור שקבענו שהיינו נשמות
ואם אם אני סטטיסטיקאית אז הסיכויים שלי למות מפיגוע גדולים מסיכויי לזוגיות טובה.
אבל באמת באמת אנלא יודעת.
למה אהבות מתחילות ולמה מסתיימות
אני יודעת רק שזה לוחץ מעל הלב.
חמוץ בגרון.
כואב מסביב.