היא מתחילה לדבר.אני עוד לא יודעת מה היא הולכת להגיד אבל מרגישה את הלחץ בבטן מגיע.בחרתי לדבר בסוף.אני רוצה לחוות את התמונה במלואה לפני שאתחיל.הוא מקשיב,אני מקשיבה,והיא מדברת  צוללת לתוך המילים התחושות הסיטואציות שהיו ועכשיו.אני רוצה לשמוע עוד.אני רוצה לגלות עוד מהעומק הזה,אני חושבת והתור עובר אליו.

אני מתבוננת.דברים שלא ראיתי עכשיו יוצאים אל האור.אני מקבלת את ההזדמנות להסתכל מנקודת מבט גבוהה יותר על סיטואציות שהיו.על פעולות ותגובות ואמירות שלי.אני כמו ריבוע שהופך לקוביה.עוד פן מתווסף לתמונה הכללית.הכיווץ שבבטן פוגש חברה חדשה-התובנה.

התור מגיע אליי.רגע לפני שאני מתחילה לדבר אני מרגישה את כל הכעס השדים הירוקים רוצים לצאת להשמע להראות גם אני כאן.אמת רוצה לצאת.מחשבות ודברים ששמרתי לעצמי,שפחדתי לומר כי לא נעים,כי לא התאים,כי לא היה זמן,פתאום מקבלים מקום.אני מתחילה לדבר.

החלטתי להגיד פשוט להגיד הכל ככה כמו שזה המעגל יכיל אני יודעת.אני מדברת ומדברת ואני יודעת שאלו לא דברים פשוטים לשמיעה.ישירות היא אומרת,ואני מביאה את הכי ישיר שאני יכולה.סוף סוף יש מקום לדברים להשמע.אני יודעת שיש לי את המקום לומר את מה שמרגיש וזה לא אומר שומדבר על אף אחד זה שלי וזו האמת שלי כרגע.

לא זוכרת מה אמרתי אבל זה היה כל כך משחרר.אני מסתכלת עליה,ועליו ובודקת אם הפצצה שהנחתי לא כבדה מדי.זה קצת מפחיד אני חייבת להגיד אבל המעגל מאפשר לי לעשות את זה.לאזור את האומץ.המרחב לו אני זקוקה כדי לתת לקול לצאת.ואפילו,נראה שזה עשה טוב.

היא מתקלפת.אני רואה אותה כמעט עירומה.ננגע העצב.אנחנו איתה.היא משתפת.פגיעות יוצאת לאור.אני רוצה לבכות איתה.להתקלף איתה.להחשף. מדברת על אהבה.ועל העדר אהבה.ועל העצב.

היא אומרת שנוגע בה הרבה יותר כשלא ישירים איתה ומתנהגים בלב פתוח מאשר שפשוט אומרים את הדברים כמו שהם.היא אומרת שהיא כועסת על אנשים שלא אחד עם האמת שלהם.היא רוצה שנתבגר.היא רוצה להתרחק.היא רוצה והיא רוצה ואני רוצה להביא לה נשיקה וחיבוק ולומר לה שאני אוהבת.

אני רואה אותה משחקת עם הנוצה בזמן שהיא מדברת.אני רוצה להגיד לה לא. אני לא רוצה שתשחקי בנוצה שלי.אבל היא נראית כל כך נהנת.היא כל כך אוהבת נוצות.אני לא מצליחה להתרכז במה שהיא אומרת. אני חייבת לומר את הדברים כמו שהם חוזר קול ואומר.אבל עכשיו? באמצע שהיא מדברת? ככה? כן,מעכשיו אי אפשר אחרת.אני גודלת.אני אומרת לה שתשים את הנוצה על השולחן בבקשה.בהתחלה היא תוהה על כך,ואז    אני אומרת שהיה לי קשה להגיד את זה אבל אמרתי.והיא מחייכת

כמו יתד באדמה כך הדברים התקבעו בתודעה שלי. אני יודעת שמעתה ואילך הכל הולך להשתנות.לא עוד לשמור בבטן.לא עוד לרצות.לא עוד לא נעים לי.לא עוד לעשות סלטות באוויר בשביל שיהיה לכולם נעים.לא עוד לחכות לאחר כך כדי להגיד,כשתכל'ס אפשר עכשיו.

המעגל נפתח.האהבה זורמת דרכו.הגיעה בהירות,הגיע שקט,הגיעה אינטימיות.הכל הרבה יותר קרוב פתאום. אפילו הצורך שהם ילכו ואני אמשיך לעיסוקי עבר. כל כך נעים להרגיש חלק.לדבר ובאמת להשמע.להקשיב וללמוד ביחד.כמו יתד באדמה,כמו נוצה של תובנה.המעגל מקבל לתוכו את הדברים ומתמיר אותם,כמו אדמה,הוא מקבל את הפסולת הרגשית והופך אותה לאנרגיה חדשה,לחיים חדשים.

המילה תודה נאמרת ואני מרגישה שהשכינה כאן.איך שהדברים מתגלגלים,ואיך שיש לנו את ההשפעה לנתב את הזרם.איך כל מילה.כל בחירה.כמו הרגע שלפני המעגל שהתעלתי על עצמי והשקעתי בארוחת בוקר.והכנתי טחינה וסלט כמו שאני אוהבת.והיה לי טעים.ושמתי מוזיקה וישבתי לאכול ולא תוך כדי.ופתאום הייתי נוכחת.וכשהם הגיעו,לא נותר היה לרגע הזה אלא להתרחב.הרמוניה של פרחים היא כי כל פרח מביא את היופי שלו.את הנוכחות הפשוטה של מהותו.

ועכשיו,אור זהב של שקיעה נכנס אל תוך דלת ביתי...