היא מתחילה לדבר.אני עוד לא יודעת מה היא הולכת להגיד אבל מרגישה את הלחץ בבטן מגיע.בחרתי לדבר בסוף.אני רוצה לחוות את התמונה במלואה לפני שאתחיל.הוא מקשיב,אני מקשיבה,והיא מדברת  צוללת לתוך המילים התחושות הסיטואציות שהיו ועכשיו.אני רוצה לשמוע עוד.אני רוצה לגלות עוד מהעומק הזה,אני חושבת והתור עובר אליו.

אני מתבוננת.דברים שלא ראיתי עכשיו יוצאים אל האור.אני מקבלת את ההזדמנות להסתכל מנקודת מבט גבוהה יותר על סיטואציות שהיו.על פעולות ותגובות ואמירות שלי.אני כמו ריבוע שהופך לקוביה.עוד פן מתווסף לתמונה הכללית.הכיווץ שבבטן פוגש חברה חדשה-התובנה.

התור מגיע אליי.רגע לפני שאני מתחילה לדבר אני מרגישה את כל הכעס השדים הירוקים רוצים לצאת להשמע להראות גם אני כאן.אמת רוצה לצאת.מחשבות ודברים ששמרתי לעצמי,שפחדתי לומר כי לא נעים,כי לא התאים,כי לא היה זמן,פתאום מקבלים מקום.אני מתחילה לדבר.

החלטתי להגיד פשוט להגיד הכל ככה כמו שזה המעגל יכיל אני יודעת.אני מדברת ומדברת ואני יודעת שאלו לא דברים פשוטים לשמיעה.ישירות היא אומרת,ואני מביאה את הכי ישיר שאני יכולה.סוף סוף יש מקום לדברים להשמע.אני יודעת שיש לי את המקום לומר את מה שמרגיש וזה לא אומר שומדבר על אף אחד זה שלי וזו האמת שלי כרגע.

לא זוכרת מה אמרתי אבל זה היה כל כך משחרר.אני מסתכלת עליה,ועליו ובודקת אם הפצצה שהנחתי לא כבדה מדי.זה קצת מפחיד אני חייבת להגיד אבל המעגל מאפשר לי לעשות את זה.לאזור את האומץ.המרחב לו אני זקוקה כדי לתת לקול לצאת.ואפילו,נראה שזה עשה טוב.

היא מתקלפת.אני רואה אותה כמעט עירומה.ננגע העצב.אנחנו איתה.היא משתפת.פגיעות יוצאת לאור.אני רוצה לבכות איתה.להתקלף איתה.להחשף. מדברת על אהבה.ועל העדר אהבה.ועל העצב.

היא אומרת שנוגע בה הרבה יותר כשלא ישירים איתה ומתנהגים בלב פתוח מאשר שפשוט אומרים את הדברים כמו שהם.היא אומרת שהיא כועסת על אנשים שלא אחד עם האמת שלהם.היא רוצה שנתבגר.היא רוצה להתרחק.היא רוצה והיא רוצה ואני רוצה להביא לה נשיקה וחיבוק ולומר לה שאני אוהבת.

אני רואה אותה משחקת עם הנוצה בזמן שהיא מדברת.אני רוצה להגיד לה לא. אני לא רוצה שתשחקי בנוצה שלי.אבל היא נראית כל כך נהנת.היא כל כך אוהבת נוצות.אני לא מצליחה להתרכז במה שהיא אומרת. אני חייבת לומר את הדברים כמו שהם חוזר קול ואומר.אבל עכשיו? באמצע שהיא מדברת? ככה? כן,מעכשיו אי אפשר אחרת.אני גודלת.אני אומרת לה שתשים את הנוצה על השולחן בבקשה.בהתחלה היא תוהה על כך,ואז    אני אומרת שהיה לי קשה להגיד את זה אבל אמרתי.והיא מחייכת

כמו יתד באדמה כך הדברים התקבעו בתודעה שלי. אני יודעת שמעתה ואילך הכל הולך להשתנות.לא עוד לשמור בבטן.לא עוד לרצות.לא עוד לא נעים לי.לא עוד לעשות סלטות באוויר בשביל שיהיה לכולם נעים.לא עוד לחכות לאחר כך כדי להגיד,כשתכל'ס אפשר עכשיו.

המעגל נפתח.האהבה זורמת דרכו.הגיעה בהירות,הגיע שקט,הגיעה אינטימיות.הכל הרבה יותר קרוב פתאום. אפילו הצורך שהם ילכו ואני אמשיך לעיסוקי עבר. כל כך נעים להרגיש חלק.לדבר ובאמת להשמע.להקשיב וללמוד ביחד.כמו יתד באדמה,כמו נוצה של תובנה.המעגל מקבל לתוכו את הדברים ומתמיר אותם,כמו אדמה,הוא מקבל את הפסולת הרגשית והופך אותה לאנרגיה חדשה,לחיים חדשים.

המילה תודה נאמרת ואני מרגישה שהשכינה כאן.איך שהדברים מתגלגלים,ואיך שיש לנו את ההשפעה לנתב את הזרם.איך כל מילה.כל בחירה.כמו הרגע שלפני המעגל שהתעלתי על עצמי והשקעתי בארוחת בוקר.והכנתי טחינה וסלט כמו שאני אוהבת.והיה לי טעים.ושמתי מוזיקה וישבתי לאכול ולא תוך כדי.ופתאום הייתי נוכחת.וכשהם הגיעו,לא נותר היה לרגע הזה אלא להתרחב.הרמוניה של פרחים היא כי כל פרח מביא את היופי שלו.את הנוכחות הפשוטה של מהותו.

ועכשיו,אור זהב של שקיעה נכנס אל תוך דלת ביתי...

כמה זמן לא הייתי עם עצמי ככה

יותר מדי זמן,אלוהים

יותר מדי זמן

כמה שעות ביליתי כאילו עם עצמי

אבל זרה לחלוטין

זה טוב שאפשר להפגש

שוב ושוב

שוב ושוב

ללכת ולחזור

ללכת

ולחזור

כנות.כנות עצמית.להגיד מה שיש ולהכיר במה שאין.עדיין אין.ביכולת,ובחוסר היכולת,לעשות הכל.מיד.מהר.עכשיו.

לאן כולם רצים. מי עוד שם עם הסטופר מחכה שנחצה את קו הסיום? מוחות בתוך קופסאות שחורות יושבים בתוך פלורסנט אך הכל חשוך בפנים.האמנם............

היכולת להתבונן.לשניה אחת,אפילו קצרה מאוד,דוממת,אחת ויחידה.להצליח לקלוט רגע.להכיר ביופי שכבר כאן.

הוא כבר כאן! הוא קיים!הוא זקוק לעיניים שיראו..שיביטו..שיודו על הנוכחות המטורפת הזו שלו..

אם אעצור.ואהיה בשקט.בדממה.יקרה קסם.אולי אפילו אצליח לקלוט את מעבר האויר בנחיריים.עושה כיוונו לעבר הריאות וממלא אותן..אולי אצליח אז לנשום עמוק יותר..ויותר..ולהירגע.לנשום רבאק לנשום!

והגוף שקט..ושלו..קצת מופתע ומרוגש מהדבר הנפלא הזה שקורה לו פתאום.תאים תאים מתחדשים במרץ בשניה אחת כזו דוממת ויחידה במינה.עיניים אוהבות,לב מתרחב,הגוף רוצה לחבק.פשוט לחבק ולא לחשוב יותר על כלום.לסלוח.למחול.למחול בלב רחב על הכל.כי הכל באמת בסדר.אין דבר שגוי ופסול.הכל מקובל.הכל נסלח.הכל נשטף במי החיים ומשתחרר אט אט מאיתנו..למה לנו לסחוב שק אבנים על גבינו...מספיק..הגיע הזמן להרפות..

פשוט לאפשר לעצמנו לסלוח..לעצמינו,קודם כל.על הריצה המטורפת הזאת,על חוסר ההקשבה למי שאנחנו באמת..כי כך החברה רוצה..כי אנחנו מפחדים..כי אנחנו ילדים שזקוקים לאהבה..ולבטחון..ומה יהיה אם....אז משקרים..ושמים מסכות..ומי בכלל אמיתי? מי באמת מסתכל בעיניים והוא שלם? אומץ..הרבה אומץ זה דורש...

אז אולי עכשיו,אולי עכשיו נסלח..נסלח לילד הפנימי שבנו על מסע השקרים הזה..כי רצינו להגן עליו..אך אנחנו טהורים ופלאיים ויפים כל כך כשאנחנו מי שאנחנו באמת...אנחנו מלאי השראה ויופי...מלאי מתנות להביא לעולם..כל כך קורנים וזוהרים בשלל צבעים איזה יופי...

אז עכשיו זה הזמן,להיות כנים,ולהגיד אוקיי,עכשיו אני נמצא כאן.עד עכשיו עשיתי כך וכך...שנה חדשה מתחילה,אני רוצה את זה ואת זה.בזה,אני לא רוצה יותר.את ההוא,אני רוצה לשפר.לקדם.להצמיח.להתמיר.ועכשיו,עם תנופת הצמיחה הזאת אני ארים את עצמי גבוה באויר.ואשנה.ואנשום.וארגע.ואוהב את מי שאני באמת.ואבין למה אני מעמיד פנים ואסלח.ואסלח לעצמי על הכל.על החרא ועל הצל שאותו איני רוצה לראות.גם הוא כאן.הוא בתוכי.אנחנו מכירים מעט.גם הוא רוצה לקבל ביטוי.אז עכשיו זה זמן לאחד את החלקים השונים שבתוכי למהות אחת.ללמוד לקבל.לקבל את שיש ואת שאין.ואז נוכל גם לתת...לרקוד את הריקוד המיוחד שלנו..ליצור.......

חלומות נועדו להתגשם...

מתנת היקום למתמידים בדרך היא שמחה ואהבה...........

שפע וברכה...כמה נפלא...

איזה כיף

אני אוהבת אותו יותר כשהוא לא שלי

כשהוא של מישהי אחרת,אני רוצה אותו יותר

ככה מרחוק אני חושקת בו

תוהה למה הוא לא פה,

איתי

וכשסוף סוף זה קורה

כשסוף סוף הוא בא

אומר לי קחי אותי במתנה

הם מתחילים לצוץ מיד

פגם אחר פגם

מרגישה לבד

חנוק לי איתך פתאום

אתה מרגיש לי זר ומכוער

מה מצאתי בך בכלל 

אני אוהבת אותו יותר כשהוא לא שלי

כשהוא רק חלום

תשוקה לא ממושת

קנאה כואבת

עד זוב דם