כותרות TheMarker >
    ';

    אייל עופר

    הבלוג "ישראל יקרה לנו"

    תכנים אחרונים

    3 תגובות   יום חמישי, 3/5/12, 21:52

    "בני 30-40 חנוקים במסים ומחירי עושק; הם טפילים?"

     

    סבא שלי בנה את הארץ הזו, תרתי-משמע. הוא היה אחד מפועלי הבניין היהודים האחרונים שעוד עבדו במקצוע ועשה זאת בגאווה גדולה. הורי למדו, עבדו וגידלו ילדים על בסיס אותם ערכים של מעמד הביניים: אם תחסוך, תשקיע, תלמד - תמצא פרנסה טובה. אכן, מגיל צעיר, מיד לאחר תום שירותי הצבאי, הקפדתי שלא לקחת כסף מהוריי ולממן את עצמי.

    אבל לילדים שלי כבר אין תקווה. אורית-קלייר ארזי - מי שם אותך לקרוא לילדים שלי 'פרזיטים' ו'מפונקים'? את בכלל מכירה את הדור האבוד שייאלץ לחיות על חשבון ההורים? העיוותים הכלכליים שאנשים כמוך מקדמים כ'אין ארוחות חינם' הם שהשתלטו וחונקים את כולנו בעזרת מחירים הגבוהים משאר העולם.

    כאשר בני גרוברמן ואני הקמנו את 'ישראל יקרה לנו', ידענו שזה לא הולך להיות סיפור קצר. המחאה אינה לקיץ וחצי. הבעיות במדינה כה עמוקות, שייקח שנות דור לתקן אותם. אז מה מביא אנשים כמונו, שחגגו באמצע המחאה של קיץ 2011 את גיל 50 וכבר 'הסתדרו בחיים', לצאת לרחובות כתף אל כתף עם דור של צעירים בגיל של דפני ליף וחבריה? התשובה פשוטה מאוד: אנו חרדים לגורל ילדינו. ישראל יקרה לנו, לכולנו, גם בלב וגם בכיס.

    יוקר המחיה אינו מושג מופשט; יוקר המחיה הוא זה שהופך את ילדיי למה שאת קוראת 'טפילים'. אני בז לתיוג ששמת עליהם, כי לא הילדים שלי אשמים במצב. הם קיבלו חינוך מעולה, יודעים להשקיע בלימודים ולהסתפק במועט. אבל כאשר יסיימו את הצבא, ייאלצו שנים רבות להיעזר בנו, דור ההורים.

    סביבנו, בכל מקום, אנו רואים כיצד נוצר דור אבוד. גם זוגות בגיל 30-40 שמרוויחים טוב מרגישים חנוקים, למרות שהם נוסעים ברכב ישן וחיים בצנעה יחסית. עבורך, אורית-קלייר ארזי, הם שקופים. עבורך, כל אותם מאות האלפים שרצים ב-16:00 להוציא את הילדים מהמעון, חוזרים לעתים לעבוד בלילה, עושים קניות בלילה עם עיניים טרוטות ומשלמים מחירי עושק שאין כדוגמתם בעולם - שקופים. אבל אנחנו, המוחים הזקנים והצעירים, רוצים שהילדים שלנו יישארו במדינה ולא ייאלצו לרדת ממנה.

    זו הבעיה במדינה. נכון, את צודקת שהשנוי צריך להיות גם אצלנו - שינוי תודעתי. הדור הצעיר שבנה אוהלים ברוטשילד מבין היום שהבעיה הרבה יותר גדולה משינוי תקציב המדינה או החלפת ראש הממשלה.

    היום כולנו מבינים שנוצרה כאן שיטה כלכלית שדופקת אותנו. היום אנו מבינים שזו השיטה הכלכלית שהפכה את החיים בישראל לבלתי נסבלים לאזרח הפשוט; שלא משנה כמה יעלו משכורותינו - יוקר המחיה ינצח אותנו. השיטה היא להעלות מחירים ומסים כך שכל הכנסותינו ילכו על מחיה בסיסית: מזון, דיור, מים, חשמל, דלק, חינוך, בריאות, תחבורה. הדור של ילדינו יצטרך לרוץ יותר מהר רק כדי להישאר במקום.

    יחד התעוררנו והבנו כי הכוח נמצא בידיים שלנו. זהו השינוי התודעתי העמוק: אנחנו לוקחים חזרה את המדינה לידיים שלנו, כי אנו אלה שבונים את העושר הזה. העושר שאנו יוצרים נצבר אצל מיעוט קטן. העושר האמיתי אינו של ה-1%; ה-1% הם המעטים: הטייקונים  שלמדו כיצד לקמבן מערכת פוליטית ובנקאית כך שהכסף שאנו חסכנו יועבר אליהם באשראי זול.

    אנשים כמו שלמה מעוז מנהלים במשך שנים את כספי הפנסיה שלנו, ולמעשה הם שמעבירים את החסכונות שלנו למעטים בעזרת אשראי זול ואג"חים, ועוד יש להם את החוצפה לקרוא לדור הנפלא של ילדינו 'יושבי בתי-קפה'.

    זה פשוט, אורית-קלייר. הבעיה מתחילה בכך שבמדינת ישראל הכול עולה כפול: מסכין גילוח ועד לדירה צנועה - המחירים הפכו לבלתי אפשרים עבור דור שלם. תקראי את כל הכתבות על כך שהופיעו ב"גלובס" במשך השנה האחרונה ותעני לנו לאן זרם כל הכסף? זה הכסף שאנו מרוויחים, שאנו חוסכים; לאן הוא נעלם? בידיים של מי מצטבר כל העושר שנוצר על-ידי העם הנפלא הזה?

    הפכנו לעבדים של הטייקונים , והדור הבא משועבד כבר מגיל צעיר. לנו, דור ההורים, יש עוד את החסכונות לעזור לילדינו, אבל אם לא תשתנה כאן השיטה שבה מעטים משתלטים על הכול - לדור של ילדינו כבר לא תהיה תקווה וחסכונות לממן את ילדיהם.

    במקום להטיף להם, את יכולה להצטרף אלינו; להתראות בכיכר רבין ב-12 במאי. תבואי, נראה לך שני דורות לא מפונקים, לא פרזיטים אבל מודעים לכוח שבידיים שלנו להוביל שינוי.

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום שני, 2/4/12, 23:05

      הקריאות לאלימות, למרד, מהפכה – פוגעות במחאה ומשחקות לידי ההון והשלטון

      עלינו לעצור, לחשוב, ולהוציא מתוכנו את כל הפרובוקטורים המעודדים מאבק אלים


      לכאורה לא צריך להגיד כלום. הדברים כבר נאמרו ונכתבו בראיון המעולה שנתנה נעמי וולף לאשר שכטר:

      http://www.themarker.com/markerweek/1.1586040

      "אנחנו נמצאים ברגע היסטורי, שבו לאליטות הגלובליות יש יותר במשותף זו עם זו מאשר עם האזרחים במדינות שלהן. אני לא תומכת באלימות, בוודאי לא במלחמת מעמדות אלימה, אבל כיום מתנהלת מלחמת מעמדות, והיא מתנהלת כבר זמן רב. האליטות מנהלות מלחמה פיננסית נגד כל המעמדות האחרים, והמחאה נובעת מאנשים שמתעוררים, אנשים שמפתחים מודעות ואומרים: 'אנחנו רוצים לסיים את המלחמה הזאת שמתנהלת נגדנו'. ה-99% לא מנהלים מלחמה, אני חושבת, אלא מזהים מלחמה קיימת"

      זה בעולם. האם בישראל זה שונה ? לא בהרבה. מה שקרה בקיץ האחרון הוא שכולנו, מכל קצוות המדינה והחברה התעוררנו והבנו שדופקים אותנו, בהרבה צורות – בעיקר דרך הכיס.  אבל האם הדרך לחזור למדינה שחלמנו עליה עוברת דרך אלימות ?

      התשובה שלי היא חד-משמעית : לא ! אלו שנוקטים באלימות ובקיצוניות פוגעים במחאה. אלימות מכל סוג, גם אלימות מילולית ושפה קיצונית מדי - פוגעות במטרות המחאה. כל אלו שצועקים על "מרד" ומהפכה" הנה לכם צטוט נוסף  מנעמי וולף: "אל תעמדו, שבו. הפריעו להם להמשיך עם "העסקים כרגיל" – אבל בדרכי שלום. אל תכסו את הפנים, אל תשתמשו בשפה מילטריסטית של מלחמות ואיומים, אל תשחיתו רכוש. אל תכנסו לקרבות עם המשטרה מיזמתכם זו טקטיקה גרועה שמבחינה היסטורית אין לה כל הישגים, מסיתה את הציבור נגדכם ומסייעת להסתננותם של סוכנים ופרובוקטורים."

      זה לא פעם ראשונה שאני אומר וכותב דברים אלו http://www.youtube.com/watch?v=iN2FkkrUNmg – אבל צריך להגיד אותם בצורה הכי חדה שאפשר: הדרך של הקיצוניות לא תוביל לשום שינוי. השלטון הפוליטי והכלכלי מייחל לכך שהמחאה תהפוך למחאה של קיצוניים מעטים. מה שמפחיד אותו יותר מכל היא שהמחאה תהיה שקטה, מתונה של האנשים הרגילים (ה 99% ) שהתעוררו. אין דבר שמסוכן יותר לאוליגרכיה הכלכלית/שלטונית/תקשורתית מאשר מחאה עממית, לא-אלימה, הנמשכת זמן רב.

      מדוע השלטון מעדיף מחאה של קיצונים ?

      התשובה הפשוטה: מול מחאה קטנה ואלימה השלטון יודע להתמודד – יש לו את המשטרה. אבל יש תשובה הרבה יותר עמוקה: אם נהיה אלימים לא יצטרפו אלינו רבים. מחאה אלימה תרחיק מאיתנו את הרוב. אלימות תגמר מהר: אנו חיים במדינה שיודעת להפעיל כח בצורות רבות – גם נגד המון זועם.

      לפני 9 חודשים קרה ארוע נדיר בחיי עם, הרגע שבו נופלות החומות המעמדיות, הכלכליות, הפוליטיות שתמיד הפרידו ביננו ואנו מוצאים את עצמנו ביחד: מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, מצביעי ליכוד עם כאלו שבחיים שלהם לא הצביעו ימינה ממר"צ. כאשר מדובר במדינה שבה הכל נהיה יקר: האוכל, המים, החשמל, הדלק, הדיור, התקשורת, המסים, התחבורה הציבורית והפרטית, החינוך והרפואה – במדינה כזו יש שותפות גורל המאחדת את החרדי מבני ברק והאתיאיסט מרמת אביב . המחאה היא שינוי תודעתי ארוך טווח !

      רבים החלו להבין כי המצוקה האישית אותה חשו בשנים האחרונות אינה באשמתם. סיפרו לנו על "צמיחה" וחשבנו: אלי היא לא מגיעה – האם זה חוסר מזל או שאינני יודע את שפת הקומבינה ? היום אנחנו מבינים שרבים במצב דומה: המצוקה והחששות הכלכלים הם כיום של רוב העם.

      אבל תחושה זו היא רק ההתחלה. הדרך ארוכה. מהיום שבו אנו מבינים שאנו נדפקים ביחד עד היום שבו נדע מהן התשובות וכיצד לישם את השנוי עלולות לעבור שנים רבות. המאבק, חברי המוחים הוא על התודעה: לשמור את כל אזרחי ישראל איתנו. אין דרך קלה יותר עבור השלטון להרוס מחאה מאשר לשלוח לתוכה פרובוקטורים שידחפו אותה לקיצוניות. מי שנוקט באלימות, מי שנוקט בשפה של "מרד", מי שמדבר על מהפכה ברחובות, מי שמנופף דגלים אדומים, חוסם כבישים או נאבק בשוטרים על הזכות להקים אוהל – כל אלו משחקים לידי השלטון. ראו את הציניות של נציג ההון-שלטון - רני רהב. כל מה שהוא היה צריך זה כמה תמונות של צעקות אלימות כדי להופיע בכל ערוץ, מעל כל מרקע לחבק את המחאה ולהפנותה לכוון שנוח לטייקונים : "לכו לירושלים, שם הבעיות לא אצל הטייקונים" הוא פימפם לנו מעל כל כלי תקשורת מוסדי.

      יש למחאה תשובות. גם עבור רני, אבל ברגע שנעבור לאלימות נאלץ לעמוד מולו, להתנצל, להסביר – וכאשר אנו מתנצלים המסר המקורי של המחאה נשכח. במקום אלימות וחסימת רכבים אנו ב"ישראל יקרה לנו" פשוט נמנעים מלרכוש מוצרים בחברות שרני רהב מיחצן. האלימות המילולית של מוחים מעטים שימשה ככלי בידיו של רהב . תזכרו את רהב והמנעו מאלימות.

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        אייל עופר
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS