לא הבנתי רוסית ב-שיט

אפילו לא מלה

אבל

תוואי מילותיה, מלאכיות היגויה,

רכות שתיקותיה הלוטפת

שיכרתני אלוהית, השקתני דימויית

עת סנוורתי הבט, נבעטתי יצרית

חפצתי למסגר לעד זמני ומושחת את פניה

הקטנות

המעוטרות רמיזות-נגיעות-זנותיות

באריזה רכה-זכה אישית בועטת

צללים קטנים של צעירות דקה

חרסינת המילה הלא מובנת ב-שיט שלי

בלתי-מושגת של תהום הגיל והמקום.

לא הבנתי רוסית ב-שיט

והיא,

חשה בפעימה העצומה של הבל חשקי,

דממה פתאום.

לובן אישוניה ניצת שמש פנימית כזאת

של גיבורת שחור-לבן מודעת עלס 

וגם, גם אחזתי בידיה הלא מובנות

בדמיוני

באצבעותיה הקיריליות מסוכרות הערג

בהילתה הלא מותרת, חמוצת החסד

בדמיוני העורגני

בכנפיי החפצות

אך קצוצות

עברית לאה של

אסור ומותר.

לא הבנתי רוסית ב-שיט

ידעתי רק שהיא במרחק כה מפתה ממני

ולא מושגת כזאת.

נפרדתי אינסופית

מאינותה מלכתחילה

בשפה אחת מוכרת

אוניברסלית

קונטרוברסלית

של וויתור

כנעני.

גדלתי ADHD

ואלוהים עדי

שלא החמצתי משב חיים אחד מתוקף זאת

בשר עד נפש נסרקו בי עור ועצם

בפרצי מוסחות אלרסן

שאון פנימי געש רגעיו בי

מחשבות רבות בלב איש,

ובי בקושי אחת מובנת

גדלתי ADHD

אשם, גאון, בוהה, לאה

חוצה כל קו אסור, גאה

באלכסון ברור

מותר לכל, אסור כבליי

יציר מחשבות תועות

תוהה היכן עצמי

במרק הסער הזה

של התחלות בלי סופים

מכחולי אושר פקוקים

חשבונות פתוחים

עברים דחויים

סיפוקים צורחים

אלפי אלוהינו

וקטן אמונה אחד

בודד.

גדלתי ADHD

בלורית צמחה פרא תוך מוחי

נמשחתי שמן יצירה פרועת חושים ומהפנטת

אישקטאינסופי הומה

רגשקצף מוקע מקהל

בן איש אחד.

גדלתי ADHD

ליקטתי בדידות כפויה בשדות נצח רגעיים

טוויתי רגעים בלתי נשכחים

שנמחקו קלינית

רדיתי מתיקות התמד,

מאגדות חיים של אחרים

תרתי ייחוד, אחיזת הווה מודעת

סטרה בי קהות

גמגמתי רהוט

כתמי רגע מרצדים

בכיתי צלילות פתע, כמהתי בקיעים

רוגשתי צללים שאיש לא ראה

גם לא אלוהים

גם לא אלוהים.

גדלתי ADHD

אימצוני דמיונות אינקץ

במעופן האובדני בואכה חומת סין

של עמוד-התרגול הבא

מסומם עינוגית מקילוסי איגיון

נדירים תדיר, חד פעמיים

בלתי ניתנים לשחזור

אוויתי הווה שוקט

ונעניתי סירוב

חלמתי שיאי יגע

הקצתי רטוב

בצעתי חלקי שורות

של ריכוז מתעתע

פרוס גס-גס מומלח דמית

הברקתי נשגבות

רק לאוהב אקראי,

(ולהורה שיודע)

גדלתי ADHD

נעתי סערתה משצף מליוני טיפות

של פיזורנפש ורצדרגש

גם פרץזמןמואץ

שצף בי מוסחית

גם,

לא זוכר מה גם

לא זוכר.

באמת שלא התכוונתי לפגוש בה שוב

רוחות ערג ושקיעה הן שריחפו חיוכית סביבי

בהו בי 

ינקו לבטים והגיון מבינתי

טבלו את פרוסת הספק הטריה הזאת

בנזיד היסוסי הסמיך

באמת שלא חפצתי לחפון בה רגשות

ריחות אהבה קדומים הם שנדפו חרכיה

נשקו בי, נשבו בינות חולשותיי

עגבו בינתי תשוקתה

מנו יצריי הגואים

בלעו רוקי

באמת שלא ארגתי בה עתידות

דמעות קיץ לחות של אגל ומתן

הן שיקדו בי

אוננו בי מחשבות בדד

עקפו בי כל מכשול

לקו בי מאור

באמת שלא התכוונתי לפגוש בה שוב

וגם היא לא

פשוט הבנזונה הזה של גורל-אקראי

רוקן אשפת חיצים אחת גדולה

בגבי ההולך וקטן הימנו

וגם היא לא

או שכן.

לא להתלונן. תמיד תוכלו ללחוץ כאן כדי להגדיל את ההזמנה. שיואו, באמת!

זה מין פוסט חגיגי ושמח כזה. באמת!.

נתמזל מזלנו דנה (דנה*) , ולרי (אלת האש), דרור (דרור41) , רונית (R and R) ואני (inspire) להפיץ בקרב חברינו בקפה ובכלל, בשורה נעימה לאוהבי ואוהבות השירה והפרוזה שבינינו.

המיתולוגית שלנו מהקפה – הלנה, מתעתדת להנחות מפגשי קריאה מודרכת בסמטאות שירתם וסיפוריהם של טובי המשוררים והסופרים העבריים וגם בכתוב המקראי. במקביל, נפתחת סדנת כתיבה אחרת, אישית וחווייתית, בהנחייתה ובגישתה הייחודיות.

והכל מתחיל בחגיגיות צנועה, במפגש היכרות חווייתי וכייפי שיערך ביום שלישי הבא ה- 20.1.09 בספריה העירונית בית-אלון בגבעתיים, רחוב אילת 8 (בחיי, אילת בגבעתיים. כמו חוף רעננה רק שלא).

וכולם – פשוט כולם כולם מוזמנים. אנחנו נהיה שם, ויהיה מופלא, כייפי ומרווה.

נפגש כולנו, חברי קפה ואחרים, נתקשקש לעצמנו (כי הרי זה תירוץ נפלא להפגש) ואז, ב- 20:00 בדיוק "נפקיר" את תודעתנו ונתמסר לדרכה המיוחדת של המיתולוגית להנחות קריאה וגם לטעום כתיבה-אחרת מהי.

מפגש ההיכרות הוא בחינם כמובן. יהיה חמים וביתי, וכל המידע הנדרש בנוגע למפגשי הקריאה וסדנת הכתיבה ימסרו שם לכל החפץ.

תציצו בהזמנה, ותדעו שהיא אישית, למרות שהיא רק עושה את עצמה ממלכתית.

תפרגנו לעצמכם/ן ערב אחד של כיף ותרבות חווייתית אחרת.

נא לאשר הגעה בדואר הפרטי שלי, או בתגובה לפוסט, או במייל של המיתולוגית otkore@gmail.com

... וגם מומלץ להציץ גם באתר המתפתח-ללא-הרף שלה www.hamitologit.co.il

מצפה לראותכם,

אני

פרפרי נשימתך

רקמת פארי עורך

זרעי חיוכך המנצים אקראי

(כמו גם רוך שיערך)

יחד נאגדו

נטווים באחי נעם

פרי אהבתי

שפתייך פיכו מלמלת

דבש ותבלינים

הבל הרהורי בך

עקצץ בי חושים

גם,

יחפות צמיחתך

פסעה בי

שבילי נפש

נסתרים

אגלי בכייך כה מושלמים

שדה ריסיך צל מאלוה-ים

אדמומית פרי לחייך

גווני נשימתך

הינומת שנתך

כולם המה נקווים

אל אגמי עיניים

זהובי חופים

של רכות

וניצני

חיים

אופק כנעני זוהר מלים

של נוף אדם וטבע נפש

לאט בי נעימות

עת עירסלתיך חום גוף

בלחש לטף משנתן

זימנו הן זכרונות

של איש נודד

של שמש תום ופריחות שקופות

שוברי גלים, צדפים, הבטחות

תופיני אהב אם

נעורים נפקדים

בריאות וסופים

צחוק ילדים

אגר כיסופים

לחש אהב משנתן

נמנם בך חדרי לב

עד הולם מלמולייך

הרך כל כך

גולש פתאום

כעדר רחלים תפוח לחי

אל עמק התנומה

אל גיא

חלמוני חלום

(היום, כבכל יום, אחינעם בתי הקטנה, מתרצה אנוכית לגמרי ועוצמת השתיים, רק לבינתיים. עד שאתרחק. ואז תצטחק. תפהק. תצעק. היום, כבכל יום)

אוףףףף. הרגע שמעתי על כך. וחוץ מקווים דקיקים של עצבות שנקוו פה ושם בלא צפוי הזה, נזכרתי באחד הפוסטים הראשונים שהעליתי כאן בקפה, לפני יותר משנה שהוקדש לענק הצנום הזה, אייבי נתן. 

אז... בקפוץ-קפוץ הזה של הרגע, העליתי אותו שוב לכאן. בשבילי, להביט בו ולחוש, רק עוד קצת, מדמותו המתפוגגת ממסכי הנפש. 

-----  נכתב ב- 15.6.2007-----

אייבי נתן - נשבע לך,  אתה כל כך חסר לי.

איך כל יום בקול השלום, בדקה לשבע בערב היית מכניס בי ריגושים ועקצוצים של המתנה. ואני, בן תשחורת בסדיר, מונה רחשים אקראיים של רדיו לתום שתיקתך הסמיכה כל כך בזכרוני.

איך היית בוודאי יושב לך שם, משסה בספינתך את תוואי המים הטריטוריאליים של המדינה הרוטטת הזאת שלנו, ומכריז בנחרצות כמעט אוטיסטית, שעם שקיעת החמה, כולם, אבל כולם, יקשיבו לדקת הדומיה המחתרתית שלך.

ואיך, ברחש לחש רדיופוני אלמותי, מבעד לגלי האתר, לדקת הדומיה שלך הייתה נוכחות ועוצמת אגרוף ששיתקה אותי ורבים אחרים. תמיד דמיינתי מה לעזאזל אתה עושה שם, בדקה הזאת. על מה אתה חושב. האם אתה מרגיש בשינויים שחלים במאזין לשתיקה? האם משהו נחמץ בך כשאתה מונה את השניות שלי, של כולנו?

והיום, מורד ישן חדש שלי, אתה יושב קפוץ וספון בכסא גלגלים קפוא-מזח, והנענוע הגלי השקט היחיד שוכן בוודאי רק בדמיונך. ועד כמה שזה כואב, רוב היום שלך מורכב כנראה מדקת דומיה חדגונית אחת גדולה.

הייתי שם מליון דולר כדי לדעת על מה אתה חושב שם, מורד שחור-לבן שלי, בדוק המזוגג של עיניך, בדקת הדומיה התמידית והנוקבת שלך. בבית האבות הסיעודי המריח ניאון ומוות איטי מתקתק.  

אייבי יה סאחבי, בשיא חייך, היית מחתרתי כמו קטיפה, קוצני כמיטב אלו שהקדימו את זמנם, מחוספס סטייל ג'ון-וויין בנחישות הבלתי נשלטת שלך להוות עתיד אחר, בין גלים וקצף, בעבור כולנו. השירים שגלשו נגוהות מירכתי הספינה הרעועה שלך בואכה חופי הבריות הספיגו בדבש מתוק-חמוץ-מריר את סלעי התבגרותי.הנאיביות של העתיד בעבורו נלחמת, מצמררת בחסרונה בהווה המזורגג שלנו.

והחוצפה שלך להעז ולראות באויב לא מגולח - מלאך שסרח, העמיקה בי חדור מעבר לכל צקצוקו של מדינאי נערץ או מלמולי אידיאולוגיה ניצית. היית בלתי-חוקי, אך מחובק mainstream. היית מורד, אך עם ניואנסים אירופאים משהו. ראית יונים לבנות מבעד ללשלשת המלים שנצברו על חומות השנאה הזאת שליבו אחרים בנו.

היית מאצ'יסטה של השמאלנים, אך גם ימניים נשאבו לדקת הדומיה האישית ישראלית שלך. היית מונוטוני אך רבגוני להצעיק. המראת לגבהים של התרסקות ומאסר. הנצת בשונאיך ואויביך זרעים שמבשילים לאט בשמש הישראלית הבוגדנית שלנו.

אז בינתיים, אתה נמק לך בעליבות השיתוק שקיבלת מתנה. תר בעיניים כלות אחר לחצן העלייה לשידור שלך, כל ערב בדקה לשבע, כל יום כל חודש.  ולא מוצא. לא מוצא.  

אז, בעוד דקה ממש, עם תום הפוסט הזה, נדומם מנועי גלישת אינטרנט לדקת דומיה אחת, לכר החולמים הלכודים, ליוצרי העתיד שנותקו מאהבה, ולספינה השקועה שהדגים מנשקים בה זיכרונות קפואים, בלי תאריך תפוגה.

מוטי.

פעם דרו בנו מלים נחשבות

הן נשאו אנשים אל מחוזות, אל אהבות

המבע היה נדגש אחרת

הקדושה שרתה במשפטים, בוערת

פעם ההבעה ניצתה מייסורים

שורטטה דיו-דמע טורים טורים

ערטולים של נפש טוו הלך האדם

צפנו מילים באותיות, ניקדוהו דם 

פעם דאבון לב נכתב-נברא בעבודת יד

יצוק תבנית אל-חלד של נוף ונפש

אחו תואר-בלטף בחד-פעמיות זוהרת

אוייר זעיר-אנפינית באצבע צרדה

פעם משפטים פגשו מבט רעב יותר

תרבות בדרה בלורית דרי קרנות-קפה

דשנות הביטוי פעמה בצמתי חיינו

קידוש לבנה ניגן חולין בנו, קדשנו כצופה

פעם ערפילי שירה זימנו חיוך אחר של בוקר

נשים עטוה מותן לבוא שבת, צחור שמלה

פרוזה תססה גרוגרת איש, כוס בדידותו

ילדים צחקקו בה מלים גבוהות בחצרות בית-תפילה

פעם שקעי ניקוד בנייר נחוו באצבע מורה

דפים כרעו מבשלות פירות הדימוי

נחקקה תפילת אדם-אל-מקום ידנית-ידנית

בנפש הומיה, אציל, או איש עמל דהוי

פסנתר עיבר בה עומק, ולו רק פנס בודד

זמר הטעים בה מרווחי אלם בני-משמעות הרה

יוצר שצף דוק חייו עת הוליד בבואתו בה

ואהבות נשתברו בין סלעיה, נקצפים שירה

פעם כשנפרדנו, שירה ניחמה בנו בחרות מוכה

 ליחשה בנו מלים טבועות, מוחשיות דקה

הטעימה בנו אהבות במשקלים קצובים וסדר

מלה ואחותה, ועוד אחת יפה כמותה

פעם, הו פעם!, לילה לאט רגעינו בניקוד מלא

געגוע הנץ בנו עיטורי מבע ואומר (ויש אומרים - תקווה)

ימי סגריר של חיינו כנסו נקוו משפטה

פסוקי "הניפגש?" נצטופפו אלי קסת אהוב, גם אהובה

ציירו לי מלים יפות של פעם

עטרו בי שתיקות רחל, גדרות עגנון, קירות של אבידניום

הפליאו בי געגועי שוא, אל רכות קדושת מילה

בתמונה: אלתרמן עם חיים גורי ואמיר גלבוע בקפה "כסית" (צילום: עטא עוויסאת)

שבתי לי לים.

ההוא, הים ההוא

של השירים, של טבור ההשראה.

סירות נצטופפו ירך לצד כינוי-אהובה-צרוב-גל

לקקו דפנות רכות עת מגע אקראי

עירפלו מבט זקוף-תורן

היישר אלי,

השב.

רוח שיטתה שם

קימרה דגלונים נרגשים, נעתרי-לטף

מפרשים נענבו לבוא בעליהם

נעגבים, נקלפים כבל,

נמתחים ציפיה

מכשכשים קצוות פרומים

עת מפץ רוח אקראי.

מנוע לצד מנוע, נרכסו כוחות-סוס בצניפה מרגיעה

מנוע נמנם-גרגר-ערבל-הקציף דמיונות סער

טבל עדי מדחף בחלומות קצףאימתניטבע,

מלמל שנתו בסיוטי פניית-חטף סוררת

בעומק דוק פני ים,

דאו להם חלומות מכניים,

עצומי בוכנה.

ושובר הגלים, הוא

היסה-חפן בנות שיט כפותות מזח

מונה רעיותיו, כונס עדריו, צופף חוסות מבטחו

ככלב רועים ים-תיכוני חסון.

והן, מאהבות אגנו

בארעיותן המתנודדת

נכחו יותר מכל ברוא-אל אנושי משוטט

יפו הן מכל חוסן גוף, או שורשי אדם.

נדמה, וציפתן החושנית

העמיקה שורש עד ניצני קרקעית

בעוד אני חשתי מנותק,

רק עיני אוחזות בעוגן הרגע.

שבתי לי ימה

רגעי מלוח נקוו אלי הרהור

שניות נחסרו אקראי משטף זמן

גליות שבורת-רוח נסרגה-נרגשה בינות חרכי מזח

וגווני הירוק שם, כיחלו תיכונה

אלי מפגש.

בנות הים הצפות פרא, שיטו בכבליהן

כפתו גבריות המזח אל מותניהן

שיוו תחושת כוח מדומה

ליתד המלוטפת, לפלחי העץ השזופים.

חבל מותניהן, עורסל במזמוטי צהריים

עת נעו חושנית

לכל משב שואל, עוגב, לופת.

רוח אחראית אחת, בעיבורי מעגן

סיכמה בעבורי את היום

כשרביט קסמים א-לה דיסני

ריצדה נצנוצי שמש בין מרווחי ספינות

חייכה צחור קדמה, ירך, ועיבורים

נפרדה ממני, העוגן בדימוייה

לשלום.

שבתי לי ימה

תיכונה

שלוותה

אלי ריגוע.

וגלים נשברו בי

מלחכי פנימה

הומים את שבי

רעב.

(צילום שלי מחוף תל אביב, במהלך רכיבת אופניים שבתית מוקדמת)

תמיד הייתי מאוהב במילה "היולי". מילה עברית למשעי (!) שמשמעותה "ראשוני", "בראשיתי". ובכן, שחר יום א', ערב שבועות מבצבץ בפתח ובפיו בשורה מחויכת. שוב, בפעם הרביעית בחיי.אשתי ואני ילדנו את בתנו הרביעית, בלידה ביתית מדהימה ומרגשת, אישית ומשפחתית. 

שם כבר יש! אחינעם שמה בישראל (משהו תנ"כי סבבי ויאמי), ...ויש שם חיוך אלוהי, שפתיים מצוירות בזעיר אנפין, רכות שלא תיאמן, נשיקות של מלאכים וריצודי עתיד-עבר-הווה אדרנליניים שבא לצעוק (אבל אסור, כי זה מעיר).

ולרגל, כן לרגל, אני מחדש פוסט ישן-ישן שלי, בו חלקתי רסיסי אבהות אקראיים משלי, שכמו מכנסי הסאן-טרופז של חיינו, נעשים רטרו אקטואליים מתמיד. לחיי כל שהגיון לא מסוגל להכיל, ואהבות מתפקעות הימנה - אבהות.

אבהות היא:-

לאהוב את התעגלות אהובתך והתעצמות קימוריה, בכל פה, לשון ואהבים

לחוש בנקישה החרישית של האחריות לחיים בשבריר השנייה שקודם לבכי הראשון

ללמוד להיות חזק כלפי חוץ, שברירי עמוק בפנים, ואמיתי לעצמך בגבולות הגזרה הצרים כל-כך

ללקק את הדמעות הכי שטותיות של אהובתך וללחוש לה שזה רק הורמונים

להיות עמוד האש לפני המחנה, אך לדעת ששכינה מלשון נקבה היא

להיות ילד בלילות, אבא בימים, מחוספס בפינות ומערסל במבטים

להקשיב לייעוד הקטן שמנץ בתוך כל אחד מילדיך, לבעיטותיו, כבר ברחם

להשלים את שאהובתך חסרה בדרך לאחד העוטף והמערסל של הקן

להמיר ולביית את חושי הציד וההרפתקה היצריים שלך לציד ולאילוף ריגושים ואבחנות

להישען אחורה וליתן לילדותיך לעשות שמות בארשת הניהול חמורת הסבר והעסקית שלך, מרגע שפסעת מעבר למפתן

לשקר לכל מי שמוכן לשמוע שקטן עליך לנגב את הקקי של חוסר האחריות הצורח הזה.

לגלגל בדמיון במהלך ישיבת הנהלה את הבל פה הצחקוקים העגלגלים של ילדות ליל אמש, ולחייך לעצמך

לעגל נוקשות של "חנוך לנער" בניואנסים רכים של "על פי דרכו" ולהרפות, להרפות

ללמוד שזאבים יודעים גם לחמם את גוריהם בימים קרים ולא רק לצוד בקבוצות

לנצור עד שלהי ימייך את שבריר הרגע והמבט בפעם הראשונה בה הותרת את הילדה לבדה בגן

ללמוד להשתולל כמו שאף פעם לא הרשו לך, ובאותה נשימה ולהזכיר להם שלא ילמדו ממך

להאזין לנשימות המתוקות והנמות שלהם ולהשוות בהערצה להבל גרגורו של מנוע ג'יפ האמר H3

לקום שטוף זיעה באמצע החורף ולהזות איך זה יהיה כשהיא תעזוב את הבית (והיא בסך הכל בת 9)

להביט בקנאה טווסית משהו באמא הנמה בשנתה ולגלות בה קווי דמיון רכים משל ברואי רחמה

לא לכבס שבועות את החולצה שלך, מכיוון שהיא ורק היא מרדימה אותן

לגלות מסלולים חדשים ורחובות לא מוכרים תוך כדי נסיעות הרדמה ברכב

ללמוד בעל פה כולל מהסוף להתחלה את "דירה להשכיר", ובכל פעם להיכנס לדמות אחרת

לרצות לרצוח את האחות שמעזה לדקור את כף יד הפעוטה שלך (ורק שלך) בפעם הראשונה בחדר התינוקות

לחלוק עם אהובתך ונסיכותיך את אותם זיפי אי-הגילוח, ובכל פעם למטרות שונות לגמרי

להתעורר בלילות חורף הזויים, לעצור את נשימתך, ולמנות את פעימות לבותיהן אי שם בקומה התחתונה

להוקיר את משמעותן של 30 השניות הקדושות של מעבר מחול לקודש, טרם צאתי מהרכב ומיום השרד, בואכה מפתן לבית

לגלות בהן את ניצוצות האומץ בכל אשר פחדת אתה בילדותך

לדעת לחבק ולקדש את שיחות האם-בת גם אם הניב לא ברור ואתה כה עילג בו

לחוש בפעימות הצמיחה והרעננות שלהם, לחקוק זאת ביומן מסע דמיוני, ולהרגיש זקן מנחת

לחוש שייך, שונה, אך סבלני ברגעים של קושי ומחלוקת

להתחבא מאחורי מבושי המצלמה כך שתוכל לדמוע לנפשך בטקסי סיום של ילדיך

ללהג עם חברים הבלי שיחה על קריירה ניהול ואסטרטגיה ובזוית העין לחבוק רגעי בל-חזור של ילדותיך

לחבק ביד אחת, להגיש בשנייה, לפרוס בשלישית, להאזין ברגשית, ולנזוף באישית באותה פעימת רגע

להבין סבלנות מהי כשהילדה לא מחברת ירוק עם סגול ומתעקשת שזה הולך, ביום הראשון ללימודים

לחיות דרכם את ילדותך, לגלות בהם תעתועי דמיון של אביך ואמך, להתבייש ולהתגאות בו זמנית

להתאהב מחדש בעצמאות שאיבדת, ולחשוש מהמשמעות של שובה על בחרותן

לחוש את גבולות המעטפת של הזוגיות נמתחים עד לגובה הבשלות שלך להשתנות ולהכיל

לדעת להיות שם, ולדעת להיעדר מתוך נוכחות

לחפון כל בדל אישיות ושונות שבילדיך, בחיבוק פראי ובלתי אמצעי

לדמיין את כאב הצירים, ולצעוק את הנשימה יחד

לחלוק את אותן פטמות (נפלאות רכות קשות זקורות פועמות ומושלמות) עם ברואיך, ללא שמץ של מוסריות, אך בהשלמה רכה

ללמוד כיצד לעשות אהבה ראשונה, מחדש

לדעת לוותר על הביס הראשון, האמצעי והאחרון מהאבטיח, פשוט כי המבט שלהן דורש זאת

לחגור חגורת בטיחות לא רק כי אשתך גוערת בך

לזכור שגילוח נעים לא רק לאשתך

ללמוד לזהות מצבי רוח בטפיפות הרגל השקטות של ילדיך

להעריץ בהם את האמא שלהם

להעניק להם ג'יפ, מצלמה חדשה, ובריכה מתנפחת ולהתעקש לא להבין מדוע ה- business case שלך ילדותי משהו

לחסל 2 מנות דאבל-מק רויאל בדרך חזרה מהלידה, שנייה לפני שאני מעמיס את כל הדברים שהזמנו משילב ולהבין שלעולם, אבל לעולם, דבר לא יחווה יינשם ייטעם ויעוכל כפי שהיה עד כה.

ובעיקר, אבל בעיקר, לסגוד לעוצמתו היוקדת של הילד הנפלא הזה, בחספוס ובעילגות אולי, אבל באהבת אב בלתי ניתנת לשכפול.

את העוצמה להשקיט

את מדרונות הכוח המשחית

מידותיי הטובות

שרבט בי כל שייעוד לא יהין להצמית.

תן בי את הטוהר

לדעת חטא

את המוהר להדחיק את

כל שלא בשל בי, בגלגול הזה.

תן בי, את הסיפוק המהיר

המבט הבהיר

התפילה הגנוזה

נגיעה חפוזה

הקדושה מבית, ומבית אחר

את כל שחיות מיטיבה לעבר.

אייר בי חיוך להסעיר

שתיקות בנות שיר

למדני גם,

לשלם את המחיר.

רכך קוציי, עדן שנותיי

הקהה בי צל תהיותיי

הנץ בי רק פחדים הקמלים מהר

למד בי, אם אפשר, גם השתקפות אחר.

נדה בי כל שבודד ונחרד

הנץ בי עוז, הגף בי בדד.

ברא בי חציות הרגש, דעת החסר

למען אוהב בי גם את האחר

למען הגשם בי כל שאהין

אזמן, אתבונן

ואחשוק להבין.

הכה בי כל שרופס, מדחיק, מאחר

כל שרעוע

דהוי

או פושר.
 

עשני מיוחד, לעולם לא שיקוף

של נפש אחר.

ובסופות שליטה וכבלי אחוז

למדני התר.

למד בי דעת קץ, חדד בי מיצוי

למען אזכור כי גם בעיני שלי,

אני ראוי.

הצילום צולם על ידי בירקון, שחר יום שבתי ראוי בהחלט, בעיצומה של רכיבת אופניים צוננת. מעט מעט עיבוד orton אבל הכחול הזה אמיתי, והלבן הזה צחור להצעיק, והצל, מתעתע כמו שרק נחל טרוט בוקר יכול לברוא.

באת אלי את עיני לפקוח וגופך לי מבט וחלון וראי

ואהבתי בך את הקיים, ודמיינתי בך את הנפסד,

ליטופך חרג ממגבלות קיומי

וחפנתי בך ריגושי טל קסומים

אנסת בי את שלעולם לא אהין לחשוב עתיד

מלמלת מצע מבולבל בו יכולתי גלות כל שבי חסר

הכלת אותי גוף ונפש, כלוב של ציפורים

כמו שאת, גולם ופרפר.

חיפשת קדושה משל אחרים

היית לי איילת אהבים ( וגם עבור אחרים )

נקבת בי צורים, נבעת בי גבים

המתנת לי עת אשיב נשימתי,

עת נמלאת נוכחותי

אמרתי לך "יפה שלי", אמרת לי "הן לילה יגמר"

אמרתי "אהיה", שתקת בי למפרע

והחלת נוע, אגן אחר אגן

עד ששכחתי משטר נשימותיי

או אז חיכית לי, בקצה שמים

בעיר הישנה, בסמטאות העונג

שהכרתי בהן דרכי

באת כלילה הבא אל האח להראות לו בחושך את כל הדברים

יום יפה למות כדורס, אמרתי

האוח יוכל לחכות, דורס שכמותו, אמרת ברכות מביכה

עיני כהו מהבט ילדותי, אהבה נושנה זו היתה לי חדשה,

דגדוג של ריגושים

היה מחול, היתה כסות דקה,

היתה ערווה, בוטה, נשימה חפוזה

רגשתי בך אנקות,

זיינתי את הפעימות האלו, של הציעוף הרך הזה שלך

וחשתי מחלל, גס. איכר בור.

ואת,

היית בשר ודם, יותר משיר

היית חיה להצעיק, פרץ הגשמות

חמקתי בך מבצר עיקש, חרך, נקבות צורים

אי שם חרישית, פערת חומותי, ביקעת צור ישועתי

הייתי עלוב ומשוגע

צואה דהוי,

בלתי ראוי

לא מביט סביב

אוהב נורא.

ולמדתי שם, לכל ריס וציפורן ולכל שערה בבשר החשוף

לאן את פוסעת? מדוע את שורטת בי שנים?

ריחך נחרץ בי, ידעת אותי

 ידעת כי לבי חפון לך.

פיעמת בי בשצף שכזה

סוחפני

שיברת אותי גלים גלים, קצפת בי תשוקות

מכור הייתי למשי הזה שלך

הייתי גיבור חמוש זיקפה, ואת,

חייכת בי עוצמות שטן

חזית בי את החלומות, ליקקת בי את הנשמה,

בהבל פה אשה

ואני?

הרחתי בך קונכיות וים, הרך הזה של מבוא שפתיים

היית ארס, דימיתי בך פרחי בר.

היית בי צוף, דימיתי בך צרעה,

היית פוריה לי,אך אסרת לקטוף

ולחשתי לך אהבות, כמדומני

ואהבתי נורא

נורא

וריח ילדות ריח דבק ואורן וניחוח לילו של הגוף של הגוף

מצי טעמים של מסטיק מפי,  אמרתי

ימים קשים יזכירו לך אותי, מעת לעת

קחי את ילדותי למסע האישי כל כך שלך,

אני התחנה, אני האופק,

אני, נהג הקטר

לאן, לאן את פוסעת בקווי הגיר

של אסור-מותר

והזכרתי הלא, כי - היה קצב מסוים,

אחרי הכל, ידעת לרוקן אותי מדמיונות

להטתי בך, ליאטה בי צעירותך

וכשעצמתי בך גל תאוותי

אמרת שאסור,

אבל חיבקת אותי, לפני שזרמתי בך

תהומה

השארתי בך טעמי זיכרון

כך היה תמיד, כשטעמת באצבעך

את החריפות הזאת

יש טעם, אין טעם

סיפור חייך

הייתי עיקש וצרוב שמש

אך תמיד, תמיד, היה לבי רטוב בך

נטוע בך,

עולס

אם היו עינויים, הם הפליגו אליך

עגנתי בך,

נמכתי אל אגן היקוותך

ואת, פרסת כנפיים, גם הרחתי זיעתך

לא זעת, הבטת בוהה

רקדת בי, הנדת נשמה

היה נכון לי קיומך, היתה בך נשמת קיום, שלי

חרזתי בך באיבר יוקד את שלחשת בי

נכתבת בתשוקתי

בראת בי יצר טרם ידעתי לכת,

מילותיי הראשונות עילגו דימוייך

נוצרתי בך

אי שם ברחובות הלילה.

היית בי חרישית

ביקשת נפשי

אמרתי "כולי שלך"

אך את, דרת הרחק ליד משכבי,

פרדסייך נתנו בי ריח

הרשית ללילי להיגמר בך,

 הבטחת לי שאני יפה שלך

הרשית לי להביט במתיקות הזאת

שזלגה ממך ברגעי אחרי.

אמרת שזה ממני,

סיפור חייך

ואני בך,

השגחה פרטית.

מפרשי הלבן אל האופל שלך

נגעתי בלילותייך, הבהקתי תשוקתך,

לטשתי כהות פיטמתך,

היית אשה בי, אשה אמיתית.

לאן את נוסעת, שאלתי.

חדרתי בך מצפן, בכיתי בך כשאנקתי ישבנך

היית צרה לי, רחבתי בך,

הערצת נשמתי, לא היה דבר לו לא יכולתי אז

גם לא התנשפותי מציעופך

וכל ששיווה קיום, זרם אל רחמך,

כיסית בך בושתי,

ואהבת בכל זאת, מינורית,

אבל האצבעות האלו שלך

דפדפו בי את הדפים המביכים יותר

הנדירים פחות

הרשית לי להיזכר, רק ברגעי חולשה

חייכת אותי בשפתיים רכות,

עילגת אותי תחושות

הורית בי נבוכים

ואמרת שכשאני מת בך, או אז את מרגישה

לחשתי עצומות בך, כיניתיך קטנטונת

ואת, באת יחד אתי,

הכל עצר נשום שם

היינו כל כך אחד,

ועם זאת, כל כך לבד

שרטתי בך שדה קוצים

נפוצתי בך , בן חלוף.

כותונות של תכלת

לובן זהב

תאוות שבילי עינוגך

בין דגניה לכנרת

נשיותך.

תנני ללכת, הו תנני ללכת לכרוע על חוף הסליחה

בואי, הביטי בי

רופס, חופן (מה אכפת לי, בעצם)

אני צל קלוש של המסוקס הזה שגמר בך,

הביט בך

היום אני משפיל, עוצם את שלא בא לי לראות

כרעתי, הצצת בי, כשענברתי אותך בזרע מפצי

(צדנו יחד נשמות כמדומני)

היית אשה לי,

סיקסת בי פזמון חוזר,

כן, היה שם גם בכי גברים

חלש הייתי מכל שתיקה נשית

קיוקוות בי מותניים צרות,

דישון מותנייך, ערוות נשיותך

הרחתי בך אביב,

מלמלתי בך בשרים.

טוויתי תאוות

ואת, הכלת אותי דרך-לא-דרך,

יותר חומה, ממגדל

ולא נתת לי לכת, זיקקת ממני חסד

רכשת בי מגע

לקחת, זרחת

הראת לי מקום

שבו אפשר למות

בך.

ארבעים נגיעות חיים

ארבעים מדרגות לבינה

אם תרצו,

רשימה פנימית

אישית כל כך שלי

דווקא היום,

מכל הימים.

בגיל ארבעים

ימים נמנים בשעות

השעות ממוללות רגעי חיים

רגעים מתמקדים בתחושות

תחושות מרצדות

בנפש פנימה

- - -

בנפש פנימה, מאזינה הרוח

הרוח לוטפת ייעוד

הייעוד מחייך לעצמו

וממתין לנשמה שתפצה פיה

לרגל.

- - -

הוא, כל שאלוהים צר בו, ויותר

הוא, אריה עם רעמה בליסינג

הוא, צייד מרחבים, עם חניה נוחה

- - -

הוא, אידיאליסט ממותג

הוא מתג הכיבוי של פחדיו

הוא סך חלומותיו

הוא סך זכרונותיו

הוא פינת רחוב צדדית ומזמינה

- - -

הוא ארומטי

בלתי מסווג

אוהב את פעימות האחר

בחייו

- - -

הוא דיני, במידה

ולעתים, נאיבי של שקיעות רכות

הוא אני בערטולי הרגע

- - -

הוא,

המרווח שבין הנטו שבו

לברוטו,

שיכול היה

להתהוות.

- - -

הוא מחתרתי בעולם המגונן שבו

הוא פורץ הדרך

במעגלים האינסופיים

של הספק האישי,

הפושה בו ברגעים דקים

הוא מונה את רגעיו

מן הסוף אחורה

בנקישות חיים כרסתניות של יצר

- - -

ההישרדות חורצת בו סימנים

הוא משוכלל בחוסר הידיעה שלו

הוא אינסופי בהבנת מגבלות החומר שבו

הוא נובע,

כפי שרק גבי מדבר יודעים להוריק

הוא טווה קורי ערגה למרווחים הבלתי נפסעים שבחייו

- - -

הוא, מושלם בחוסר הקבלה שבו

הוא, עילג של ריגושי פנימה

הוא, גבולות הגזרה המדומים שבו

הוא, האינסוף הבלתי מושג שמעברו

- - -

הוא בוב דילן של קטיפה אנושית

הוא ג'ניס ג'ופלין של אהבה סתורה

המנצה בו

מה חפץ לו בן אנוש?

שלא יחוש מוחמץ,

לעולם

במעין צווי פנימי ופועם

שלעולם,

לא יחוש מוחמץ.

- - -

והוא, בן אנוש

אינו רוצה להוותר בחוץ

גם אם שם, בחוץ

דוהרים המרחבים האמיתיים

- - -

הוא לא רוצה להיות לבד,

למרות שמוקף הוא עתידים רבים ואוהבים

הוא תר אחר כוכב להנביט בו צפון

ויודע בלבו, שגם מזרחה וקדמה

היצר דר

- - -

הוא, עוצר פעימה

ומדמה,

את צחוק הגורל

להד שאיפותיו

- - -

הוא ממתיק עברו בבשלות

לוגם בקנקני נחושת

דו-ידיות,

את הקצף הזה

המסעיר,

של החיים.

- - -

שיערו המלבין שורק במשובה

לפינות חיים של פעם

הוא, שחור לבן של זכרונותיו

הוא אבק דרכים,

של עייפותו

- - -

הוא בורא ההתחלות,

הוא גיטריסט נודד

בקרן הרחוב

של פחדיו

- - -

הוא,

אלוהי הפתרונות של החורף שבו

הוא השתיקה הראשונה של האביב

הוא מרצד בין הקמל,

לבין הירוק והלח

הוא,

המבדר את שיערו בחיוכי תשוקה

הוא, המזיע את חייו ברגעי תעצומות

זעירים,

ענקיים, ומתובלים.

- - -

ויש שהוא אהבות קטנות

המבשילות בעיניים חומות

ויש שהוא ערגה

למותר, לאסור

ולמרווח האינסופי

שביניהם

- - -

ויש שמבטיו מחוספסים

גסים לתפארת המקצועה

מתמסרים לחמוקי הבריאה

המרקעת

- - -

ויש ששתיקתו מרובה

ממחשבותיו

ויש שמתכנס בו מוות קטן

אגרוף של עצירת נשימה

פרצים זולגים

אהבה עלומה

- - -

ויש, שמרצדות בו

פסגות חיים

אצבעות של תאווה

אדמומיות פירות לחיים

סומק עירטולי

של פיתוייה של הזאת

- - -

לעתים מעטרות הטבעות

של גזע החיים שבו

את ותיקות ימיו

לעתים נוקפות בו במידה

הטעויות הקטנות

מהאלו, שרק היקום מרגיש

- - -

לעתים מתערטלות בו אכזבות

של כל שיכול היה

חפצות להיאהב

נאנקות מהחמצתן

בתולות הברזל של המיצוי

בגלגול הזה

- - -

עתים שחור-לבן הוא

צל מתארך

שקיעה מגלוונת

בבואה כורעת

למשקל עוגבה

- - -

עתים צבעוני הוא להצעיק

פסטלי של תחושה

שקוף של שתיקה

מתייבש לאט

בזיכרון אחר

- - -

עתים הוא יציר של התגובה

יותר מבורא היצירה

הוא עצמות לחיים

ביפי חיוכה של נערה

- - -

ויותר מכל סמויים בו המבטים

נקוות בו שלכות

רוחות ועננים

כאבים של הלב

חורף של סופים

הוא זמני לו

ואינסופי בתאוות המיצוי

שבו

- - -

הוא חושף שיניים

עת חיוך, עת נהמה

לפחדי חבר

- - -

הוא אוהב להחריד

את ציפורי המוסכמה

מרבצן

בפינות הקיבעון

- - -

הוא יודע להשהות

את התשוקה

גם להשתבר

בסלעי אחר

- - -

הוא השקיעה הכי הזויה

שובר הגלים הכי חצוי

הכי נדיר מהסוג המצוי

הכי רצוי, ללילה שעובר

- - -

הוא צפוי, אך לא בעונה

הוא ידוע

כמקדים את שובו

אל זכרונות זרים

או אל חשקי אהובים

הוא עבריין ידוע

המצעיר את צעדיו

ככל שמתארך צלו

- - -

הוא המפתח לחיוניות חייו

הוא מנעול הצירופים

גם אם שכח את רצף המספרים

הפותחים, המשחררים

(אם כי כנעול-עד

חופשי הוא, יותר מאחרים)

- - -

הוא,

דר בקרנות הרחוב הכי כמוסות

של חברים

מדורת השבט

בימים קשים

- - -

חייו הם היצר

הגולמי,

הם החשק המתפרץ

חיים בו בתשוקה לא מרוסנת

היונק, החושק

הצונף, הלביא

המנומנם, המעורר

הלוטף בניבים,

השורט

הממלא, הפוער

הלא חוקי, הבלתי נשלט

המרוסן להכעיס

הבוטה, השתוי

העוגב, הלא צפוי

המתנפץ,

הזולג מן השוליים

הנקווה אל הבטן הרכה

המגדיש, הלופת

המערסל במעגלים

הרודה, האוצר

המתפזר

הוא רודה של עינוגים

הוא,

הנפרץ, העוצם

הפועם

הרך.

אוה, כמה גולמי בו

זה היצר

המתפרץ

- - -

אין בו עבר

הוא יבול של עתידים

והווה נאה לו

אחת לכמה רגעים .

אההה,

הוא בן ארבעים היום

כך תווי חייו מעידים

בסולם מינורי

סינקופטי

מנגנים בו דבש וחומץ

פחד ואומץ

אינסוף לצד קומץ

מצבות ועתידים

ותאוות חיים

האופיינית כל כך

לנדיר מצוי

שהיום,

למנהג היהודים

בדיוק

בן ארבעים.