אחים לנשק,

זכור לי המקרה המשעשע בו ראש המוסד איבד את הנייד שלו (או שמא הנייד איבד את הראש שלו?), שכלל מאות מספרים חשובים וחסויים.

בו ביום (יום מושלג היה זה) עלה לי רעיון יפה ופשוט שיכול לפתור את זה על ידי שירות מובנה, שגם יכול להכניס לא מעט כסף לחברות הסלולר.

ומעשה שיהיה כך יהיה: חברות הסלולר יספקו לכל לקוח (נניח עסק) תחום וירטואלי של מספרים (לא מספרי טלפון, תחומי מספרים פנימיים לו). לכל מספר שכזה, ישויך מספר טלפון אמיתי (כמו חיוג מהיר בטלפון). השיוך יתבצע במחשבי חברת הסלולר ולא במכשיר הטלפון.

בעל המכשיר, יוכל לשמור בזכרונות שלו בנוסף למספרים רגילים, גם רצף חיוג שכולל (בפורמט קל וסקסי) את המספר הפנימי של האדם.

חברת הסלולר תאפשר לעדכן את רשימת השיוך במחשביה (כלומר לשייך מספר מקוצר למספר טלפון אמיתי) בכמה אופנים - מתוך אתר, ע"י טעינת קבצים, ע"י הגעה לנקודת שירות, או פשוט ע"י SMS.

כעת, בכל פעם שהמשתמש יחייג לאדם חשוב או לרמטכ"ל, נניח, הוא למעשה מחייג מספר פנימי. חברת הסלולר, תבצע "המרה" מיידית של המספר לחיוג למספר האמיתי (ולרוב, החסוי) של היעד. כמובן, אין בעיה לטפל בזיהוי המחייג (מבחינת מקבל השיחה).

וכך, אם אובד מכשיר טלפון, או משדרגים או משכפלים וכדומה, ניתן להתקשר מיד ולבטל את האפשרות לחייג מהמכשיר הספציפי ולבצע המרה, או בכלל - לשנות או לחסום את התחום או את קוד הגישה לחיוג המיוחד הזה (רשע, לא מגולח). מספרי הטלפון החסויים של כל האנשים נשמרים בבטחה.

אפשר כמובן לפתח את זה למיליון כיוונים נוספים (הרבה טלפונים סלולריים שמשתמשים באותה רשימת ניתוב, החלפה של טלפון אחד באחר ללא שינוי מספר הטלפון, וכדומה. בעל המכשיר יכול לבחור אם לשמור מספר רגיל או מיוחד.

חברת סלולאר שתרים את הכפפה ראשונה, תוכל למכור חבילות שכאלו ולתמחר לפי תחומי מספרים, תוספת פרמיה לכל פעימה/דקה, מחיר חודשי קבוע וכדומה.

העיקר שראש המוסד יוכל לישון טוב בלילה...

יש לי וידוי אישי...

אתם חייבים לרוץ ולראות את הסרט (משנת 1990) "הנרי וג'ון" (על חייהם של הנרי מילר ואנאיס נין)

פשוט תרוצו השכם, תחכו לשעת הפתיחה של האוזן השלישית או משהו כזה

ותחטפו את העותק האחרון או השלישי של זה.

שנייה לפני משק ה play תגירו לגרון כוס יין אדום בגוון בוטה של שפתיים

ותגמעו את העונג הרב-חושי הזה בנהנתנות עיוורת.

והסרט, פשוט פצצת עונג מסוגננת.

 סרט שמוכיח לי שמוסיקה וחושניות אחת הן

שיצר, רגש, פיוטיות וסקס צללים של אותו דמיון הם

שההפרדה בין הנ"ל היא פשוט פרי מוגבלות של מוח מיושן ושמרן

 סרט שהרבה, אבל הרבה לפני "ספרות זולה"

המחיש לי שיצר ותרבות, הרס עצמי, פיוט ואורגזמה מילים נרדפות הן,

השתקפויות משלימות של עוצמת המגע המפתה של הכאן והעכשיו.

 וכן, גם בשניהם (סרט זה וספרות זולה) משובצות דיוות מ-ד-ה-י-מ-ו-ת

שזורים טלאים של אור וצל על מותניים רכות, מגע אסור, עינוגי גוף, קנאת סופרים ויצר של יוצרים.

 Oh my god !

דרים שם בכפיפה ניחוחות בתי הקפה של פריז בשנות השלושים

מבטא שנסוני עגלגל, גשם ניגר בסמטאות ציוריות,

 מוזיקת לילה זעירה רווית ייסורי סופרים,

יין וזימה סיגריות דקות עם פימה,

נשיות מתפרצת מול גברים נבוכים בפפיון

ועשן מסתלסל אלי נברשות, עוצם עיניו למתרחש בחדרים.

אה! וכן, שכחתי -

ויש את אומה תורמן האלוהית,

הנרי מילר האלמותי

ואנאיס נין שחייבת, אבל חייבת, לחוות כל בדל עונג בדלת אמותיה.

והמוסיקה: בציר 1935 בשיא אונו,

נוטפת בעוז כמו שעווה מנר חצות לקורא ספר אסור

יוקדת אל תוך הנשמה, נוטפת בין האצבעות של נשמתך

היישר אל אגן ההיקוות של הבטן הרכה שלך.

הסרט מגדיר מחדש חושניות מהי,  מעשיר אותה בעיטורי ירכיים באהבה אסורה, בעולם בו הכל מותר.

מעטר בה, משחקים של אור וצל בגוף שחווה הכל.

מדיף בה, זיעה פריזאית של "רגע שאחרי" - "המוות הקטן"

אה,ותראו את זה לבד

או עם מישהו שממש ממש אוהבים.

מישהו שאפשר לבכות איתו

לדמיין לצידו.

מישהו, שמתיר לכם ללוש אותו בין רגע

כי זה עלול להביא לכם את החשק לנסות דרכו את כל שבלתי אפשרי

לא מוסרי ומושחת - 

כאן, ועכשיו.

אללי,

אלוהי היצר והפיוט, כבר לא עושה סרטים כאלו היום.

 כל כך מרוכזים, במיצוי מושלם של פצצת אטום רגשית

יצרית

הרסנית

מתנשפת

מייסרת

שובה.

 ואז, רוצו (מלאי פקעת תשוקה) לספריה וקראו את חוג הסרטן

ואולי זה פתחו של בלוג ביכורים שלי בעולם ה- web 2.0?