ילדותיי השובבות ממלאות כל פינה בסלון שמסביבי בצחקוקים מענגים ובהבל-פה של כפות רגליים יחפות.

צלילי תחנה לא-מזוהה ממוללים תחושות ומילים לאבקה מענגת חושים ויצירה.

חתלתולת המקום רוקמת בעיניים עצומות למחצה חלומות עכבר-גבינה-ליטוף-שריטה על ברכיה של בכורתי המנמנמת.

ריחות קיץ ותבלינים נספגים בסלסול ניחוחי אלי אף, מגירים כיסוני רעב וחשק דמיוניים אל בטני.

השתקפויות ירוק-עד של גינה מציצות בחיוך מזמין, לוחשות רוח בינות לחרכי תריס העץ שבסלון.

נעימות לאה ועונג אפוי למחצה של בוא-שבת פושטות בחיוכי הלא מוסבר, משוות לו משא ומתן בין חול לקודש.

(שניה חלפה)

לפני המוווון שנים קיבלתי במתנה ספר נפלא באנגלית: " מכתביו של גראוצ'ו מרקס".  גאוניות צרופה של האדם תזזיתי-משופם-מקורזל ששיגועיו האינטרגאלאקטיים, לצד 2 אחיו המסטולים גנטית, שימשו מגדלור וסלעים גם יחד, למאות יוצרים ויצירות, במרחב ההומור בעשורים שאחרי.

אבל זה לא העיקר, באמת. בעת שגמעתי בשקיקה מכתב זה או אחר ששלח לחבר או למאהבת או לכלב של שכנו (!) [צריך חבילת טישיו צמוד וקסדה, תדמיינו למה],נפשי נגנבה דווקא מהדמיון שהפעלתי, כאשר ניסיתי לנחש מה היה האירוע או המכתב שבעטיו נכתבה התגובה שלו. הכיף היה אדיר ושיווה למכתב עומק ורוחב חדשים ושונים.

ואז הבריקה בי המחשבה שבמובן מסוים, התגובה לאירוע, משנה את מציאות האירוע עצמו, מרוממת או משפילה אותו, מסגלת בו תכונות אופי שלא היו בנמצא בעת כתיבת המכתב.

לפי מיטב מסורת מכאניקת הקוואנטים : לפי אותו משקל, התגובות לפוסט, משנות את הפוסט. הפוסט והתגובות אחד הם. הפוסט ללא התגובות, לעולם לא היה אותו פוסט.  התגובות, לא היו פורצות בצווחה לאוויר העולם אילולא נתעבר הפוסט ע"י קוראיו. התגובה מותירה חותם גנטי על הפוסט, ועל התגובות האחיות.

ולכן, החלטתי לעשות מעשה. אני מצרף תגובות שלי לפוסטים שניקרו בסמטאות חיי. אשאיר לך את משימת הדמיון של מה לכל-הרוחות הכיל הפוסט, שהוליד את התגובה. נראה מה ילד יום.

"גם אם צודק אתה, מיסייה לביא, הרי שלימדונו חכמים כי היכולת ליצוק שינוי בדמיון, שקולה למציאות. אם הינו מסוגלים להביט מחוץ לחלום אל תוך החלום, היתה בידינו הבנה אובייקטיבית ומוחשית לפיקציה שאתה מתאר. ברם, כחולם אל חולם, לעולם חלומנו יהיה מציאותי יותר מכל חיים מדומיינים שנרצה.

ובאשר לרכבת ההרים, ממש כפי שנשמתך פורחת ובני מעיך מזמרים שירה בשיא השוונג המטורף אלי קרקעית, ואתה מצווח-צוחק-מרייר בהיסטריה קבוצתית, למרות שאתה יודע שדבר לא יקרה ושחייך אינם תלוים על-כף, גם חייך הדמיוניים בהווה (כן, ממש עכשיו לדוגמא) נחווים בריאליזם חד-פעמי, למרות שאתה יודע שהחלום הזה נחלם ע"י מליוני אנשים בעבר.

מיסייה לביא, תמשיך לזרוח בשמש הקפה, אני נהנה מכתיבתך. תודה. "

מאיר יקר,

אין לך מושג כמה כיף לקרוא את הפוסט שלך. אני כל כך מתגעגע לתקופה בה חוותה המילה הכתובה קדושה משל עצמה. בה כל עמוד נסדר בעמל רב, בה הכריכה הגנה בקשיחות קליפתה על השבריריות הרכה של התוכן.

 גם היום, אחת ההנאות הקינקיות שלי היא להריח - להסניף אם לדייק - דפים טריים של ספרים חדשים עם קנייתם או קבלתם במתנה. המרקם הרב-חושי של ספר שטרם ידעתיו, שהרגע נולד מתוך העטיפה עם ריח כל כך פיזי - פשוט עושה לי את זה.

ז'אן ידידי, בתור סמי-טריילר אקטיבי, אני כואב את כאבך. אל תנסה לשבת.

אני תוהה מה עושים הרכבים עם 2 אגזוזים. איך הם מתעלמים מהצפירות, האם הם גומרים במחצית מהזמן?

בנימה אישית משהו, לעיתים אני מוצא עצמי משחק בידית ההילוכים שלי, עוצם עיניים, חש את תוסף השמן שלי תוסס במנוע, ומייחל לשיא. אבל, אז אני מתעורר שטוף-מכונה בכביש 5, פקוק, יוקד מתשוקה בלתי מוסברת לנוזל ניקוי שמשות.

ז'אן ידידי, תעשה לי בימבה!

אחותי, כאן טרזן.

קשה להתבלט כך. נתחיל בזה שלמעלה מ- 75 מתושבי תל-אביב חיים בחוסר איזון מובנה (ע"ע מטרו-סקסואלים, סיכויי חניה בבני-דן, ומצאי הדירות השכורות בעיר).

שנית, סקס. מטרוסקסואל/ית מצוי/ה (97% מהחברים בקפה שפעילים בשעה זאת ואינם בחוג יוגה לכלבים שלהם) מתגרה מינית מסקירה ממצה על פתיחת פיק-אפ בר שכונתי עם הנחות על צ'ייסר אחרי הופעה, הרבה יותר מאשר סקס, גם אם הרגע יצאת מהמקלחת.

שלישית, עם הקדמה כזאת פורמלית, הפקדת את כל ה- charm שמוביל לסלבריטיות בקפה, בידי שמיים. ושמיים, כידוע, אינם מדרגים בכוכבים (מה לעשות, תקנון הקפה).

שנה אחרי,

אנו כבר די יודעים

איך להיפרד ממך.

אנחנו מסוגלים כבר

לסכם תחושות

לטוות זיכרונות נעימים

לצמח בדלי חיוך בזויות

גם,

ערכנו לך אלבום

לא ממש אמיתי

כזה שאפשר כל שחר, כל שקיעה

ללטף בדמיוננו, בחיוך איטי

בדפיו החצי שקופים

ריקענו רגעים מתוקים

ערוכים בקפידה

כמו ריח תבשילים של אמא

בפרק הזיכרונות הצעירים

עשרות טיולי שקיעה

בטביעות רגליך מעוטרים

בפרק הזיכרונות השתויים

עיני נערה בוערות,

מקפיצות לך טקילה

(ואתה, מחופש לליצן)

ואנו רוקדים אל תוך הלילה

עם שירים גדולים

(ותקליטן אחד קטן)

בפרק הזיכרונות התוססים

עם מכבי והפועל של כל מיני קבוצות

חלקנו יחד ניצחונות

(וגם פה-ושם תבוסות)

כבכל אלבום זיכרונות משובח ומושקע

יש מן הרגעים טובים

ישנם רגעי שיא

 אהבות נפקדות, סלסולי ריגושים

בבואות רגעי פחד

וכספת זיכרונות אישיים

יש דפי פתיחה

שתיקות סיכום נטולי חרטה

ומבעד כל פיסת דמיון, 

ניבטת עוצמה שקטה

ובדפי הסיום

יש ריח קיץ ותבלינים

ניחוחות של שחר

(וגם טעמים משמינים)

גם שעות יפות של חסד,

קיץ במרפסת,

(ואין כבר עננים.)

וכמו ברומן טוב,

גם באלבום שלך, הדמיוני

כל אחד מאיתנו פה,

פתח פרק חדש,

פרק משלו

כמו בסרט איטלקי נעים,

החיוך שב לצמוח

בינות עשבי צלקת וערוגות פצעים

(לחיים יש סוג של כוח)

ואם יוצא לך סתם כך

במרומים

לצאת ולהתמתח

בוא נפתח קיאנטי מושחת טוב

ואת הפקק נריח

כי הרי אבי, יקירי

הזיכרון הטוב,

הרי אף פעם לא דוהה

"לדעתי, הירושה החשובה ביותר שהורים יכולים להנחיל לילדיהם היא קול פנימי נדיב. קול היודע לרכך מחשבות נרגנות וביקורת עצמית קשה, קול מהדהד נחמה וביטחון בטוב העולם"

"הורה, שעיקר עיסוקו החינוכי נוגע בביקורת," אמרה אמי, "יצרוב אותה בנפשו של הילד, וזאת ברבות השנים תחליש אותו במקום לחזקו."

את המסר המהפנט והיוקד הזה קראתי בספר מקסים ורענן בשם "אם החיטה" של מיקי בן-כנען. לעיתים, עוצמתו של מסר מכה בך בעומק הגוף, במעטפת ההגנה הנשמתית שלך, מזעזעת בך את אמות הסיפים בדרישה לבחינה עצמית נוקבת.

קול פנימי נדיב...

לעיתים, בא לבכות להרף המחשבה על כמה אבני הלגו של החברה שסביבנו מצמיתות ניצנים של קול פנימי נדיב וממירות אותו לנזם זהב של כאן ועכשיו, של אני ואין-בלתי, של צודק-טועה, של מתייג ומגדיר.

מסר אנושי נוגה ואופטימי לכל המביטים בדור הבא שלהם בשנתם, לכל אשר תמונת העתיד שלהם כוללת אופטימיות או ילדים, ולכל מי שהשכיל לשמר את הילד האישי שלו בנפשו, או בדמיונו.

זהותו הנוכחית ו/או הרצויה של הקפה שלנו: האם רשת עסקית היא או חברתית, או גם, מעסיקה רבים מלוגמי הרשת שלנו (כמו לאחרונה בפוסט של  בילי באד ואחרים).

לי ברור דבר אחד: להעשיר את הרשת במרכיבים עסקיים גרידא עשוי להצמית בו את האלמנט הסוציאלי-חברתי, כנ"ל לגבי המאמץ בכיוון ההפוך.

רוצים סקס אחר

לעניות דעתי האקראית, חיבור של 1+1 (עסקי, חברתי) ללא מיזוג חכם, יניב 1.5 אתר (שהולך עם ומרגיש בלי) או 1 (ז'אנר אחד גורם בסופו של דבר לניוונו של השני). עלינו לחשוב על מיזוג אמיתי וחדשני, שטרם קיים ויציב ב- mainstream האינטרנטי של מדינת  web 2.0.

מכיוון שהסינים, שלימדו אותי לאהוב דים-סאם, גם לימדו אותי לחפון אתגרים, חשבתי על כיוון ראשוני, גולמי, פשטני משהו,  אך מעודד (אותי ומרוקנים אחרים לפחות). להלן עיקריו של הרעיון:

1. הפרופיל האישי של החבר בקפה יועשר ב- "תגיות מקצועיות" (אייקונים) שמייצגים התמחות או תפקיד או שיוך עסקי (שיווק, ניהול בכיר, שוק ההון, ייעוץ ארגוני, ניהול ידע וכדומה)

2. השיוך העסקי הזה יכול לשמש לפניה אליו בשאלות או ביכולת שלו להעלות פוסטים המשויכים לתחומי ההתמחות שלו. תגובות שלו או תכנים שלו יתוייגו גראפית לפי ההתמחות שלו או הדירוג המקצועי שלו (לא החברתי)

3. ניתן יהיה לדרג (למרות שאני שונא דירוג חברתי, אני מעריך מאוד דירוג תרומה עסקית) חברים לפי מידת "התודה" או "התרומה" העסקית שלהם בתחומים שונים. וכך, תיווצר מוטיבציה לאנשי העסקים והמומחים להצטרף כפעילים ותומכים.  כלומר - פוסטים או תגובות מקצועיות לנושא מקצועי, ידורגו ע"י החברים לפי התיוג הספציפי של התרומה/תועלת (כמה מצאתי את התוכן מועיל) לתחום הספציפי (שיווק, ניהול בכיר, טכנולוגיה, גיוס הון, יזמות וכדומה). דירוג התגובות חיוני כדי לייצר מוטיבציה דיאלוג וייעוץ ולא רק למונולוגים, מעולים ככל שיהיו.

4. יש לשקול למזג טוב יותר תכנים מ- the marker עצמו ומהתגובות שם, אל תוך הקפה בצורה מידתית, בלי להשתלט על המרכיב החברתי. כך, לדוגמא, אנשים יוכלו להוסיף פוסט לכתבה ב- the marker, או למדור של the marker מתוך הקפה (שוב, עם אייקון שמציין את דירוגם במדור הרלוונטי). גם בכיוון ההפוך, the marker יכלול "פוסטים נבחרים" של תגובות אנשים (רצוי מדורגים בתיוג עסקי) לכתבות וחדשות של the marker. כך המיזוג יהיה שלם יותר וימשוך אנשים פנימה.

5. דיונים בפורומים החופפים ברמה העסקית, ייחשפו במקום אחד משותף ל- the marker ולקפה. זה גם אינטרס של המותג the marker העסקי, בכדי להגדיל את דינאמיות ועושר התכנים שבו. כמובן, נדרשת מודרציה לתכנים העסקיים, כאשר אלו ישותפו עם אתר the marker  המרכזי.

6. פוסטים המועלים ע"י חברים בהקשר "עסקי", "ייצבעו" (חזותית וקטגורית, ע"י כותב הפוסט) כעסקיים, חברתיים או "אחר". וכך, ניתן יהיה לסנן או לחפש לפי השיוך הזה.

7. עורכי ומנהלי הקפה יוכלו "לתייג" והגדיר אנשי מפתח (לאחר בדיקה של הפרופיל העסקי שלהם) ולהקנות להם "אייקונים" שיאפשרו להם לייעץ, לפתוח דיונים או להנחות דיונים. כדאי יהיה לבחור דמויות מפתח (1-2 מכל תחום) שיוכלו לדרג אחרים לפי תחום ההתמחות (שיווק, טכנולוגיה וכדומה)

8. אסור יהיה לבצע עסקאות בקפה או לשדל לכך. ניתן יהיה לעבור לדיונים מחוץ לקפה לצורך כך. כך הרשת תישאר עם מרכיב לא מסחרי.

בקיצור, אפשר לקחת את זה רחוק. הייתי רוצה לראות בחזוני איש מן-הישוב מככב ומדורג כיועץ מומחה בהשקעות ומולו, מנכ"ל חברה הסתדרותית מכוכב על איור נפלא שלו או על שיר ילדות שחיבר.

מעבר לכך, כבר כיום ישנה דינמיקה חיובית אני מהמר, של יצירת קשרים עסקיים דרך הרשת. צריך למצוא דרך לדרג גם את השירות כחלק מהעניין. אולי בשלב ב'.

קדימה הפועל, להגיב.

בכל פינה גאה ביקום שלנו, אנו חוזים בפליאה כיצד האבולוציה טווה מארג נפלא של חי המתפתח על בסיס הבחירה הטבעית. חיים ההולכים ומשביחים. "נפלאות דרכי האל" אנו פולטים ביבושת.

ברם, שמישהו יסביר לי איך מיליוני שנים של אבולוציה הפכו כל חיה למתוחכמת יותר, לוחמת יותר, מריחה טוב יוץר, שורדת יותר או מפונקת יותר (מחק את המיותר), אך עדיין לא הצליחה

לגרום לבעלי החיים להבין שהזנב הוא חלק מגופם ולהפסיק לרדוף אחריו במעגלים?!.

שובר גלים חצוי

כופת גליו לשחור

ישובו מקצפם

ויירתעו אחור.

צלילי תוגת צדפיו

ביום כילה הקיץ

אמונותיו באדם

ויבן שנאתו כחיץ.

מליחות קולו ניחרת

פועמת אלי כיסאות

במהוקצעות כה מפרפרת

ניצני חורף להתוות.

כה רב בכיו

עד כי דומם החול

סוגר את מיכליו

פוקק דמעות מכחול.

שובר גלים מצוי

בעננת משבר

קיים, אך לא רצוי

לחורף שחוזר.

באחת מסדנאות ההנחיה שעברתי, נתבקשנו זוגות זוגות להקשיב האחד לסיפור החיים של רעהו. על בסיס זה, ליצור סיכום אוטוביוגרפי מאוד אישי האחד את השני. זכיתי לפגוש מישהי מיוחדת ומדהימה, ששמה הבדוי יקרא הגר (אך היא אמיתית כחיוכנו הראשון) ושסיפור חייה הרטיט בי את אמות הסיפים.

בהקדמה שכתבתי לסיפור חייה, הלא קלים, הקדשתי לה הקדשה אישית. טוויתי אותו בקדושת המקום, וביראת המעמד. שנה אחרי, נקרתה בדרכי במקרה ההקדמה והעצימה בי שוב גלי תחושות והערכה.

חשבתי לתומי, שאחלוק עמכם את ההקדמה. תנחשו אתם, איש איש בסמטאות האישיות של דמיונו, את סיפור חייה שזוקק בהקדמה זאת.

הקדמה אישית

הגר היא אישה מדהימה, מיוחדת, גדולה מהחיים. בחיים שנדמה ומלאו שדות של קוצים, ליבה טווה המיות של פעמונים. היא אינה נסיכה, לאביה אין ארמון, אמה לא הייתה מלכה, חפה היא מעדיי זהב, ונסיכים מעולם לא נלחמו בעד כבודה. ואולי, אולי דווקא בגלל זה, חייה בנתינה תמידית, חקוקים וצרובים הם, מקיר לקיר.

נדמה ואוי לו לגורל, אם יהין לעמוד בפניה שנית. ראוי לו להשפיל מבט מפניה, וללחוש לה, עת פרמה היא את קשרי התרמיל של זיכרונותיה והניחה לי ללטפם בחיוך וגם בדמע, ללחוש לה שחייה ראויים הם, שנתינתה מקודשת היא.

ראוי שייאמר לה, היא, שפילחו בה השנים חיצים של כאב ועצבות, ששלמה היא יותר מכל אגדה.

אולי לא נועדתי לשורר בעבורה, אך סיפור חייה כה רווי נתינה שאם בכתיבת סיפור חייה האישי והמקודש, אקטוף ולו רק כוכב אחד למענה, תהא זו נתינתי הצנועה. שימרתי ככל האפשר את רצף המחשבות ואת מטבעות הלשון של זיכרונותיה.

מאותה סיבה בדיוק, לא שפטתי בין שנראה עיקר לבין שנדמה הוא טפל. זיכרונותיה הם אישיותה ולכן הותרתי כל בדל זיכרון במקומו, ללא סינון, למעט מקרים של עריכה ואילוצים "ספרותיים"

היי לי אם,

היי תקופה.
היי,
מבט הוריי,  ברגע לידתי.
היי,
אני, עצמי,
ברגעיי המאושרים

במסגרת היותי מנחה נוער בפרויקט מיכא"ל, "גיליתי" והתאהבתי ב- masterpiece מדהים המשלב פנינה מוסיקלית מהממת בשם   Comptine d'un autre été של המלחין Yann Tiersen עם פצצת אנימציה מהפנטת של האנימטור Aidan Gibbons. היצירה לקוחה מפסקול הסרט אמילי (לרוץ לקנות לראות לשמור לחלוק לבהות)

בעיני, הסרטון ממחיש את היכולת לחפון יצירה רכה ומענגת-אוזן, מושלמת בפני עצמה, ולהנביט מתוכה מהות שונה, אלמותית, יוקדת ומעוררת כל כך. וכשהכול שזור ולפות לכדי פסיפס רב-חושי מלאכי שכזה, לא נותר לבני אנוש אלא לבהות בריבוא חושים, שוב ושוב ושוב בפנינה הזאת (מה שקרה לי, לתלמידיי ולמנחים שמסביבי)

המדהים מבחינתי הוא, שבעוד רסיסי היצירה נמוגים אט-אט ממסכי רוחי, לחש התת-מודע שלי אל המודע המוקסם המביט במסך, מסר אישי, כל כך אישי, ועם זאת הכי של כולם:

היי לי אם, היי תקופה,
היי,
מבט הוריי  ברגע לידתי.
היי,
אני, עצמי,
ברגעיי המאושרים

הדודות פושטות על השוק המקומי.

(עיצה ידידותית: לא לקרוא את הפוסט הזה לפני שקראתם את הפוסט הראשון - ההקדמה. הוא מספק אוריינטציה...)

חושיהן הדשנים של דודות המחוז ניעורו ונוערו מאבק דרכי האטלס ננו-שנייה לאחר שעיבוריה של אגאדיר נצפו במרחק. בצקצוקי לשון ורעם משולח נקבעה ברוב קולות תכולתה הקולינארית של שבת המלכה ורוקנו רעיונות אלי נייר מקומט. שטרות קמוטים הובהלו אל קדמת האוטובוס ונקטפו ע"י בעלת אצבעות עבות במיוחד, נרתמות להיערכות הקרבה למערכה הבאה.   

מבעד לקצף ושאון ההמולה וההכנה, נצפו רסיסי מילים שכבר גירו בי תיאבון:  בשר, פפריקה, שום, דגי מוסר, זעפרן מהסוג הנדיר, כוסברה, שמן זית משובח, ראס אל חנות (רוצו לגוגל בהמות), סחינה (כנ"ל), פול צעיר וסקסי, ועוד כמה מושגי hard-core למתקדמים שיפה שתיקה להם. היה ריח אבקת שריפה של אוכל באוויר.

כמו בסרטי אקשן דרג ז' נקבע בין רגע צוות מובחר בראשות דודנית על. האוטובוס התקרב בקולות שיעול ושינוק אל מעבר לעיקול האחרון, בואכה השוק העירוני הגאה. במיטב מסורת ההסתערות על החווה הסינית, פער האוטובוס את דלתותיו והדודות זינקו בגמישות מפתיעה (!) אלי המולת הרחוב – תוך כדי תנועה, בייבי, תוך כדי תנועה.

ואני? בצעד אמיץ ואופייני זינקתי החוצה מבעד לדלת הנסגרת, ניצל ברגע האחרון מהתרסקות אומללה עם שחום מקומי מאותגר משקל ומשופם רגשית. היה קשה. מיד שמתי פעמיי אלי שוק כשישבנן של הדודות נעלם מעבר לעיקול.     

קונים עם האף, מוטי. קונים עם האף.  

לא אלאה אתכם בכל אירועי השוק, שהיו יוצאי דופן וסוערים. קצת לטעימה: הצוות המובחר התפצל תוך סימני ידיים מוסכמים ומילות קוד (צקצוקי לשון וקללות עתיקות משורשרות). האינטואיציה היצרית שלהן הנחתה אותן אלי סמטאות מזמינות ומסתוריות. "דודת הרתק" (שהמתינה בנקודה שולטת, כמאמר המילואימניקים) תיאמה בין חברות החוליה, תוך שהיא מוחקת בדרמטיות רכישות מוצלחות שנצטרפו בזריזות ונפקדי מזון מעציבים שלא היו בנמצא.

בהדרגה צימחו בתי שחיה ואזורים סמוכים להם אסופת שקיות צבעוניות ריחניות ומסתוריות. הצצתי בהן, לקול גערת הרתק, פשוט לא יכולתי להתאפק.   שורות שורות הביטו בי זיגוגי דגים שנקטפו עם שחר הובהלו ונחפנו אלי שקית ע"י דודה פעלתנית, תוך רחרוח ונעיצות אצבע בקשקשים. באחרת, רבצו פרקדן עשבי תיבול מהסוג המגרה, לצד מלח גס שיכולתי להישבע שנאסף מגלי הים בחוף הסמוך.    

בעדינות, שאלתי את "הרתק", כיצד הן מסוגלות לבחור דגים טריים, או כוסברה רעננה ובכלל? האם אתן שואלות מתי דגו אותו? האם אתן בודקות מהיכן הם הגיעו (הדגים, זאתומרת), האם יש פיקוח? לאחר שתיקה מאוד מאיימת, תוך שאני מתויג בראשה כדביל ומנודה מכל ירושה מרוקנית, היא הפטירה ביובש תוך שהיא יורקת לתעלת הביוב שחוצה את הסמטא מקצה אל קצה – "קונים עם האף, מוטי, קונים עם האף".

בקצה אחר של אותה סמטה, נמשכתי מוקסם כנחש מהופנט אלי אומנות המיקוח המתוחכם שהתרחש בין דודה אחת למוכר החמוצים המסכן שלא ידע מהיכן זה בא לו.   תוך שהיא מגלגלת עיניה השמימה, מצביעה בגועל על ערימה מ-ו-ש-ל-מ-ת של זיתים הררים חבוקי רוטב, היא הפטירה כלאחר יד 10% ממחירו הרשמי של הפרודוקט. הקורבן כמעט איבד את הכרתו, ונאחז בעמוד הסמוך להשיב את נשמתו.

הוא סקל אותה בנאצות דרבנן וטען שאת ידו יקטע הוא בעצמו, אם היא תעז להציע פחות מ- 70% מהסכום המקורי. סיפור ארוך קצר, לאחר כ- 15 דקות שכללו "סרבים" של הדודה, וניסיונות הדיפה נואלים של הקורבן הם התפשרו באמצע, על 25% מהמחיר המקורי, תוך ש- "על הדרך" היא מוציאה ממנו לימונים כבושים בטעם אלוהי שהגירו מיצים מעוררים. יאמי יאמי.

כששבתי עם הדודה (נו טוב, התנדבתי לסחוב 21 שקיות גדושות כל טוב ב- 35 מעלות לא מנומסות, לקול צחוקם של המקומיים) אל נקודת השליטה, ניבט מולנו קצה ראשה המבצבץ של הדודה שברתק, תוך שהיא מציינת בסיפוק שכמעט הכול הגיע. צקצוקי הלשון המתגברים סימנו ששיאו של שלב הלוחמה בשטח בנוי עומד לקראת סיום.  רגש של ציפיות להמשך עיקצץ בי, והמתנתי בסבלנות להמשך.

בנים בנות וכל השאר,

לפני כשנתיים זכיתי בחוויה מכוננת וחד פעמית מבחינתי – הפתעתי את אבי בטיול שורשים מפתיע למרוקו (הוא עלה לארץ בחשאי כשרק בגדיו לגופו והוא בן 7 בלבד). על הטיול אספר בהזדמנות כי היו שם מיליוני פיצוצים וזיקוקים רגשיים, כמו גם תמונות זיכרון שנחקקו בזיכרוני לעדי עד.

אבל, לעיתים, קדושת הזמן והמקום מזמנת הפתעות וריגושים לא ברחובה הראשי והסואן של החוויה, אלא דווקא בסמטה צדדית, שפגשה בך בדרך אגב. ואני, אני רוצה לספר לכם על ריגוש מבעבע שכזה. הריגוש הזדמן לי בצורת האתגר המדהים שהיה לקבוצה - והיא, להכין מטעמי מלכים לשבת המלכה לקבוצת מתרגשים-תיירים שלמה, בעיר זרה, במטבח זר. ולהלן פרק ראשון למה שהתרחש, סטייל הסדרה 24.  הפוסט השני יפליג בשבחי ההרפתקא הראשונית הזאת, שווה להמתין.

 האתגר השני: מטבח מלון מרוקני טיפוסי ולא כשר, 3 סירים ומחבתות ענק שבעות שנים שהובהלו מישראל יחד עם הקבוצה, לצד אסופה מתוכננת היטב אך מצומצמת של כלי מטבחיים שאושרו ע"י בטחון נתב"ג.

 נתוני פתיחה: 4 דודות דשנות, ללא תואר אקדמי בגרות או עיטורי עוז לאחר 12 שעות נסיעה מאובקות. עבדכם הנאמן בעל לב זהב, וכושר אלתור בסיסי.  (המשך יבוא, במערכות, כי ההתרגשות ואילוצי הגייה וביטוי מכתיבים מקצב משלהם).