שניים, ים וילד, צופים בשקיעתה של שמש, בריצודי אור אחרונים, בשלווה התוססת, וסופרים מלאכים.

פשוט עומדים שם, תוהים על יופיה של עונה, על פתיחות הסתיו הממשמש, על בדידותו של חוף בחייו של איש, ועל כמה עריצה היא הלבנה. היא, שנדה לאלוהים לשלום, צולחת לילות גשם, שם, מעל לענני מרום. נוסקת, מתהפכת, ונוחתת ברכות בחיקה הצמרי של אמא-חורף ואבא-אלוהים. תוחבת אגודל קפוא לתוך פיה ועוצמת עיניה לשנת בוקר פשוטה וחסרת דאגות.

והיא, אותה שקיעה מאוחרת, פוגשת בנו, ילד וים; מרימה מבטה לרגע, לוטפת

באדוות חמימות את פנינו, לוחשת לגלים מילות חיבה קוצפות, לוקקת מצחי בתשוקה מרוסנת, וממשיכה בדרכה לבוא יום, לפיתחה של פשטות יום נוסף.

ואי שם, פורעת אם תלתליו של פעוט הנם, ואי שם, לופתות ירכי אישה מותניו של גבר, אחוזות להט תשוקה והוא בה, והוא בא, כובש סוער ומשתבר, כים זה, עם ילדו, המביטים במחשבתו של אל.

חיוך וגל, מצח מקומט וגביני חוף קלילים. שניים, ילד וים.

והוא, הילד, מלוח דמעות חוסר אם, אוחז בידו של חוף, פושט ולובש מבטים ואין בו אלא שתיקה, ואין בו אלא עיניים תכולות, מבט חודר, וים לנחמה.

והוא, הים, אינו חש בליבו זה יובלות, רוגש, לא נינוח, מניח לגליו להשתבר לחופי זרים, פוער תקוות הגועשות ושותקות, מתרפק על עברו, על שחפים לא-לו, ועל אהבת אינסוף למצולת יחיד.

ואין בו אלא רכות, ואין בו אלא שחור תהום, סער גלים, וכף רגל יחפה של ילד לנחמה.

שניים, ילד וים, צופים בדעיכתה של שמש, בריצודי אור אחרונים, בשלווה התוססת, וסופרים מלאכים.

מוקדש לים התיכון הנפלא של ילדותי, שליווה אותי במשברים, ובשיאי הקצף, בלילות רוגשים ובימים צלולים. ריחו המשכר ולבו המכיל אינסוף. היצירה הנה עיבוד ממוחשב שביצעתי לצילום שלי בחוף בת-גלים בחיפה, לעת שקיעה.

פוסט שהקדשתי בעבר הקרוב לשותף לדרך שנפרד מאהובת ליבו ושיקע מעט מרוחו בתחתית הבוצית של ההווה, הכאב והספק ביכולת. יש בו בפוסט, מן האהבה והנחמה שדרים בכפיפה אחת בעיתות אלו.

  לך האחד,

ביקום האינסופי של חייך
שזורים בחדווה חסרת אחריות
כוכבי לכת זוהרים, שניחנו בחיי רגע
ירחים קפואים, שליבם חם
צחוקו של בורא, שמתפשט מרגע היצירה
ושובל של תקוות-ומציאות שאהבות חייך טרם השכילו לאסוף

ויש בו מן העצב הקל, מן ההווה המקריח
ויש בו מן האושר הדולק, אחר רסיסי אבק שתרצה להשכיח
ויש בו רגעי סיפוק מהממים,
(אם כי הם נוטים להתרכז דווקא בשולי הגלקסיה, מעצבנים)

והדבר הכי אמיתי בו, ביקום הזה
בך,
היא הידיעה שהוא מתפשט
מתפתח, נפתח, מכיל, מעניק
פועם כאילו לעצמו
(אך משתקף ביקומים אחרים)

וספקותיך, הו איש יקר,
הם רק חליפת משוגעים זמנית
להגנה מפני הבלתי נמנע.
מהקרינה הנוצרת
מהזריחה שאתה מעניק
לייקומם של אחרים.

וזהו צו נשמת הרגע.

חפון את השיר, הפוך בו פעם,

ופעם נוספת.
תמיד תשתקף בו מיוחד, מדהים,

אתה.

(נכתב בהשראת תגובה שלי לפוסט "פרידה" מקסים של יריב גוטליב).

לעיתים והיצירה שזורה בעצבות בעבותות גנטיים כמעט.

נדמה וזהו מנגנון הישרדותי קדום, שיש לו ייעוד ותוחלת

שלעולם לא נבין.

אנו, מרווים מן היצירה,

והמעניק, הוא מדמם מנפשו,

לואט את המילים שורות-שורות

לוחש בפחיסות הרגע את עצמו.

אנו, חווים בריאה קטנה, היישר מתעוקת החזה של זה המעניק.

אנו, חווים מחזה אחר

שמחסיר פעימה

אנו, ואחר,

פעי מה.

(ובדמיוני, אילו הייתי בורא קטן, ומצמיד הייתי את אוזניי לבטן היוצר

מאזין לתקתוקו הפנימי של המנגנון הקדמוני הפיוטי המדמם הזה,

שנייה לפני שקישוטי המילה, וסנוורי החרוז והשנינה היו משתלטים על היצירה

היו הפעימות, בוודאי, נוקשות כך:

בדי דות,

עצ בות,

ה גות,

פרי דה,

כ אב,

בגי דה,

שתי קה,

מכ אוב

תק ווה

יל דות

א הבה

אי נה

רי גוש

....

....)

המעניק, הוא מדמם מנפשו

ואנו, רווים מהיצירה

חווים ברי אה.

נתבקשתי בפוסט של מלכת השלג הנפלאה לנסות ולחלוק רסיסי אבהות אקראיים כמשלים לפוסט על אימהות שיצרה. אז, למרות עומסי הרגע ופקקי התנועה של השעה, ניסיתי להעלות על הכתב את שמחשבותיי "אוחזות" בהישמע המילה "אבהות".

אבהות היא:-

לאהוב את התעגלות אהובתך והתעצמות קימוריה, בכל פה, לשון ואהבים

לחוש בנקישה החרישית של האחריות לחיים בשבריר השנייה שקודם לבכי הראשון

ללמוד להיות חזק כלפי חוץ, שברירי עמוק בפנים, ואמיתי לעצמך בגבולות הגזרה הצרים כל-כך

ללקק את הדמעות הכי שטותיות של אהובתך וללחוש לה שזה רק הורמונים

להיות עמוד האש לפני המחנה, אך לדעת ששכינה מלשון נקבה היא

להיות ילד בלילות, אבא בימים, מחוספס בפינות ומערסל במבטים

להקשיב לייעוד הקטן שמנץ בתוך כל אחד מילדיך, לבעיטותיו, כבר ברחם

להשלים את שאהובתך חסרה בדרך לאחד העוטף והמערסל של הקן

להמיר ולביית את חושי הציד וההרפתקה היצריים שלך לציד ולאילוף ריגושים ואבחנות

להישען אחורה וליתן לילדותיך לעשות שמות בארשת הניהול חמורת הסבר והעסקית שלך, מרגע שפסעת מעבר למפתן

לשקר לכל מי שמוכן לשמוע שקטן עליך לנגב את הקקי של חוסר האחריות הצורח הזה.

לגלגל בדמיון במהלך ישיבת הנהלה את הבל פה הצחקוקים העגלגלים של ילדות ליל אמש, ולחייך לעצמך

לעגל נוקשות של "חנוך לנער" בניואנסים רכים של "על פי דרכו" ולהרפות, להרפות

ללמוד שזאבים יודעים גם לחמם את גוריהם בימים קרים ולא רק לצוד בקבוצות

לנצור עד שלהי ימייך את שבריר הרגע והמבט בפעם הראשונה בה הותרת את הילדה לבדה בגן

ללמוד להשתולל כמו שאף פעם לא הרשו לך, ובאותה נשימה ולהזכיר להם שלא ילמדו ממך

להאזין לנשימות המתוקות והנמות שלהם ולהשוות בהערצה להבל גרגורו של מנוע ג'יפ האמר H3

לקום שטוף זיעה באמצע החורף ולהזות איך זה יהיה כשהיא תעזוב את הבית (והיא בסך הכל בת 9)

להביט בקנאה טווסית משהו באמא הנמה בשנתה ולגלות בה קווי דמיון רכים משל ברואי רחמה

לא לכבס שבועות את החולצה שלך, מכיוון שהיא ורק היא מרדימה אותן

לגלות מסלולים חדשים ורחובות לא מוכרים תוך כדי נסיעות הרדמה ברכב

ללמוד בעל פה כולל מהסוף להתחלה את "דירה להשכיר", ובכל פעם להיכנס לדמות אחרת

לרצות לרצוח את האחות שמעזה לדקור את כף יד הפעוטה שלך (ורק שלך) בפעם הראשונה בחדר התינוקות

לחלוק עם אהובתך ונסיכותיך את אותם זיפי אי-הגילוח, ובכל פעם למטרות שונות לגמרי

להתעורר בלילות חורף הזויים, לעצור את נשימתך, ולמנות את פעימות לבותיהן אי שם בקומה התחתונה

להוקיר את משמעותן של 30 השניות הקדושות של מעבר מחול לקודש, טרם צאתי מהרכב ומיום השרד, בואכה מפתן לבית

לגלות בהן את ניצוצות האומץ בכל אשר פחדת אתה בילדותך

לדעת לחבק ולקדש את שיחות האם-בת גם אם הניב לא ברור ואתה כה עילג בו

לחוש בפעימות הצמיחה והרעננות שלהם, לחקוק זאת ביומן מסע דמיוני, ולהרגיש זקן מנחת

לחוש שייך, שונה, אך סבלני ברגעים של קושי ומחלוקת

להתחבא מאחורי מבושי המצלמה כך שתוכל לדמוע לנפשך בטקסי סיום של ילדיך

ללהג עם חברים הבלי שיחה על קריירה ניהול ואסטרטגיה ובזוית העין לחבוק רגעי בל-חזור של ילדותיך

לחבק ביד אחת, להגיש בשנייה, לפרוס בשלישית, להאזין ברגשית, ולנזוף באישית באותה פעימת רגע

להבין סבלנות מהי כשהילדה לא מחברת ירוק עם סגול ומתעקשת שזה הולך, ביום הראשון ללימודים

לחיות דרכם את ילדותך, לגלות בהם תעתועי דמיון של אביך ואמך, להתבייש ולהתגאות בו זמנית

להתאהב מחדש בעצמאות שאיבדת, ולחשוש מהמשמעות של שובה על בחרותן

לחוש את גבולות המעטפת של הזוגיות נמתחים עד לגובה הבשלות שלך להשתנות ולהכיל

לדעת להיות שם, ולדעת להיעדר מתוך נוכחות

לחפון כל בדל אישיות ושונות שבילדיך, בחיבוק פראי ובלתי אמצעי

לדמיין את כאב הצירים, ולצעוק את הנשימה יחד

לחלוק את אותן פטמות (נפלאות רכות קשות זקורות פועמות ומושלמות) עם ברואיך, ללא שמץ של מוסריות, אך בהשלמה רכה

ללמוד כיצד לעשות אהבה ראשונה, מחדש

לדעת לוותר על הביס הראשון, האמצעי והאחרון מהאבטיח, פשוט כי המבט שלהן דורש זאת

לחגור חגורת בטיחות לא רק כי אשתך גוערת בך

לזכור שגילוח נעים לא רק לאשתך

ללמוד לזהות מצבי רוח בטפיפות הרגל השקטות של ילדיך

להעריץ בהם את האמא שלהם

להעניק להם ג'יפ, מצלמה חדשה, ובריכה מתנפחת ולהתעקש לא להבין מדוע ה- business case שלך ילדותי משהו

לחסל 2 מנות דאבל-מק רויאל בדרך חזרה מהלידה, שנייה לפני שאני מעמיס את כל הדברים שהזמנו משילב ולהבין שלעולם, אבל לעולם, דבר לא יחווה יינשם ייטעם ויעוכל כפי שהיה עד כה.

ובעיקר, אבל בעיקר, לסגוד לעוצמתו היוקדת של הילד הנפלא הזה, בחספוס ובעילגות אולי, אבל באהבת אב בלתי ניתנת לשכפול.

מוטי.

תחושת אביב קלושה

ניחוח משכר

של חוסר היותך

חסרון אהבתך.

ושוב דמעת אדם

לוטפת אדמה

פוגשת הפריחה

בעיצומה.

ניצן בשום תקופה

רווה את אובדנך

לוכד מבט עיניי

את יפעתו.

ואת - אינך פוסעת

בעמק הבטחה

מתאר עירום יופייך

עקוב עצבות רכה.

אביב הרחק מכאן

שביב זיכרון היות

שלמות פריחת גופך

בדמיוני.

שובי אל אביב

פריחות וייסורים

השקי ניצן אושרך

בשתי עיניי.

חבקיני במבט

קסמות שקיעות חיים

לטפי יופייך העז

בייסוריי הקרירים

אביב פסיעות אדם

במשעולי נפשו

צללי משחק עצים

בבדידותו

ניחוח שכרותו

של צמח האדם

ליטוף שלוות עצמו

ואת לא לידו.;

אָמוֹדַאי

צולל, אדם הצולל למעמקי הים בעזרת בגדי אמודאים (מיכל אוויר, סנפירים וכו').

ילד פרא מסטול השקוע בפעילות חרישית, מתחת לפני השטח בביתו, או בפעילות מעיים נמרצת לאחר שכשוך בלתי אחראי באמבטית הבית.

מאפיה

המאפיה היא כינוי לארגון העוסק בפשע מאורגן. מקור השם בסיציליה, בארגון עממי המבוסס על קודים של כבוד שנלחם בשחיתות של השלטון המקומי המחובר לשלטון זר. משמש גם ככינוי לארגוני פשע במדינות שונות, מהם בעלי זיקה ליוצאי איטליה ומהם חסרי זיקה כזו.

כמו כן, ארגון גג של בני 4-7 שעסוקים בחבלה ובתמרוני הורים באופן אינטנסיבי. שילוב של פיה, דראג קווין ומפלצת פחדרון בארון. נעים בקבוצות קטנות. אקסמפלרים נתגלו במרבית ערי החוף, בטבריה עילית ובבית משפחת קריספיל.

מאפיוזו

חבר במאפיה נקרא מאפיוזו (בעברית: מאפיונר), או גנגסטר (משורש gang-כנופייה). המאפיוזו הממוצע היה איש אכזר, מעשן בשרשרת, וקר רוח.

כינוי חיבה לדרדק גדול-פה, המעסיק את שתי אונות מוחו בקדחתנות במעשי משובה, שנועדו למרוט את עצבי הסביבה ברדיוס של 500 מטר מנקודת הימצאו. נע בקבוצות קטנות, ותוקף ברגעי חולשה או בסמוך לארוחת הערב.

מסרב להתקלח, ורק שפשפת או איום מפורש בעוצר מרצה אותו. נשקו העיקרי הוא מסטיק, רובה מים בנפח 30 ליטר, ואיומי פליצות על אחותו הקטנה (ראה גם אמודאי)

כן כן, כל אחד מסתיר באמתחתו הישגים ותעודות, גם אם מפוקפקים ביותר ונלוזים.

עבדכם הנאמן, נאמן לאמונה שחובה להפיץ את בשורת היהדות העכשווית לתפוצות, בכל מחיר ובכל מדיום, קם, ועשה מעשה.

הוא (אני) הנחיל (הנחלתי) לגוים מונח מפתח, משפט מחוזי אם תרצו, שנתווסף למילון הסלנג האגדי Urban Dictionary.

זוהי הגדרה שלי למונח "צמצם, אתה לא בא לי טוב".

היה קושי עצום לתרגם לאנגלית באופן שגם אמריקאי ממוצע (שטחי, עם כאב ראש תמידי והוויה קיומית ריקנית)יבין.

קיראו ותיהנו. הצעות לשיפור תתקבלנה בברכה.חפשו את שמי בתחתית, כן, זה אני הטמבל.

הוביטים מאמינים שאחת הברכות המשמעותיות והראויות ביותר, היא זו הניתנת ליוצא אל המסע. כאח ואחות למסע היצירה בקפה, אני מעניק לך אישית "מצפן ערכי אישי לחיים ראויים בבלוגוספירה".

≡ שתאיצי במהירות לרום בו יצירתך תתרומם לגובה האמונה הפנימית שלך, ולא לגובה התגובות שהיית מייחל לקבל.

≡ שתדור בך המידתיות להכיל את המגיב השונה, אף יותר מאשר את המפרגן האוהב.

≡ שתשכילי להתעלות מעבר למגבלות המדיום, לכדי צלילות המסר והשתקפות התחושה, כאילו ניצבת אינטימית מול הקורא היחיד, הבטת בעיניו הנבונות, והפקדת בידיו, ללא אומר, את מתנתך.

≡ שתמצאי הנאה ביצירה, בעיקר בעיקר בעולמות תוכן, רגש או תעייה שרחוקים מאזור הנוחות שלך, ואשר חורגים מגבולות הגזרה של שגרת חייך.

≡ שישכיל הקורא בך להפריד בקלות ובבהירות בין המסר, לבין נושא המסר.

≡ שיתעצם מעגל חברייך בעיקר כתשורת הריגוש או השינוי שעשית בהם בכתיבתך, ולא כתוצאה מאילן יוחסייך, תאוות החשיפה או מגדרך.

≡ שתיצקי איכות משמעות ואישיות גם לתגובותייך באשר ליצירותיו של אחר, בעוצמה הזהה לפחות לאיכות ומשמעות יצירתך האישית.

≡ שתעניקי ליצירותייך את מידת הרצינות והנתינה, אשר לעולם, לא תחרוג מגבולות היכולת לחייך בכל רגע, ולומר לעצמך, שהכל וירטואלי. רק את אמיתית.

≡ שתביני שמי שמפריד בין מחפשי הדרך למתווי הדרך בקפה, מחפש מתחיל הוא. כולנו מחפשי זהב בנהרות רגש בשדות זרים.

≡ שתלמדי לאהוב ולחבק את יצירתך, גם אם מעולם לא נולדו לה טוקבקים ואף אם מעולם לא צפה בה מחפש אחר. שיהא ערכה שלם בעינייך, כאילו צפה בה לעד, העולם כולו.

נ.ב. המצפן כתוב בלשון נקבה, אך פונה לגברים ולנשים כאחד.

יושב ובוהה בחכתו העירומה
ביפי שיממון הזמן החולף
ועוצם את עיניו הלבנות בנפשי.

האיש העצום במבטו המשסה
חושף בי נימי עצבות קלושים
ממיסם לפתיון זמני,
המשוטט,
ממתין,
וצופה

בריחוק זכרונותיי
מאמונות, צדפים וזרימת חיים.

האיש הגלמוד המצטמק,
נוקש בדפנותיי בדקדקנות רכה
הולך ומצטמק,
רוחש ומביט בנפשי
ביושבו לדוג בי את זמנו,
לצוד בו את עצמי
ולכבות בי את עיניו הנבונות
לעד.

בימי הקיץ המהבילים, רבים המצקצקים בלשונם ומרעיפים רסיסי התלהבות בלתי נדלים על הסרט "הסוד" (בלווי גניחות התלהבות, ריר זולג ועיניים מזוגגות) .

ובכן, כך בקטנה, רציתי לציין ביבושת, שאת ה- 50 דקות ומשהו של הסרט, על עשרות "מומחיו", "פורצי הדרך" שבו, וזויות הצילום הפסאודו-רוחניות שלו,אפשר לתמצת ולזקק בדיוק מדהים, באימרה אחת ישירה ופשוטה, מבית מדרשו של רבי נחמן מברסלב, שנחרזה לפני למעלה מ- 200 שנה... 

הסוד מדבר הרי על "מחשבה יוצרת מציאות" ועל "כוח הכוונה" ובכן, רבי נחמן מברסלב אומר:

"אתה נמצא היכן שמחשבותיך נמצאות.

וודא שמחשבותיך נמצאות היכן שברצונך להיות"

נ.ב. איני מחסידיו של נ-נח-נחמ-נחמן מאומן. גם לא מיסיונר רוחני להשכיר. פשוט נהנה מעוצמתה של חוכמת החיים העתיקה הפזורה מסביבנו, ללא new age, ככה unplugged כזה.

הערה: הפוסט נכתב ומסיבות שונות, נמחק. לבקשת חבר יקר בקפה, השבתיו אל חלון הראווה.