עיתים קורה

ודבר מה נשחק בו;

משנים,משנאה

או מסתם אבק תקופות שקוע.

עיתים, הוא מצטרד

והשקט,

המחוספס פתאום

פוסע בדמיונו טלאי על טלאי,

מתבונן בשיממונו

עוצם עיניו לשנותר

ואינו פוגע ברחש המהדהד.

פעמים, משהו כלה בו,

חסר,

במעין שאיבה אילמת.

פשוט אבד בו דבר מה

שלא ניתן לקרוא בו שם

ולו,

רק בדידות לנחמת יחיד.

ופעם, משהו בכה בו

קרס בעומק פיגומיו

וכיסה את פנס-הרחוב היחיד שבו

בבכי פשוט וכן.

מישהו חפן בו דברים מקודשים.

דבר מה נקטף בו, בכי איש זקן

בכי,

באיש שאין בו אלא פנס-רחוב

לאהבה צהבהבה.

ואז, גם אלוהים

השפיל מבט מפני עיניו,

ונעל דלתו החורקת,

האחרונה.

טוב אז אורזים

את המזוודות, את הילדות,

את הרסיסים, את ההשתקפויות

מקפל הכול

משהה מבט אחרון

מריח בדרך אגב זיכרונות חוויה טרייה

מבגד מנומנם

מקבע היטב את הרגשות הלחים עדיין

בחגורות שמצמחות מפינות המזוודה

שלא יתפזרו במהלך הטיסה

או גרוע מכך,

יצטבעו  גוון אפור-הווה

ורוכס את כרסה של האסופה

בקול אנחה דקה.

מנסה נואשות לסדר

קרעים קטנים של רגשות

בסדר ארעי

טרם שקיעה והיספגות

בהווה שמצפה בארץ.

פתקים קטנים

שמצווחים חוויות

משורבטות ביד דמיונית

רוגשת

שופעת

נוקשת

זמן שלא יחזור.

מנסה לשווא ליישר את מלמלת משמעות "הביתה"

היא הלא תתקמט בלאו הכי

במהלך הטיסה.

וגם כך,

אנו לא שבים לנשף

לא צריך להיראות מליון,

אבל גם לא דולר

פשוט לחזור

לנשק את אדמת הדואר האלקטרוני

לרצות להאמין שתחוש עצבות

זולגת מאבניך.

אך להתמסר לבסוף באנחה חושנית

לחיוך ולירכיי הבית

הבית

שלי

התנזרות רקיחת ושתיית הקפה

עשתה לי טוב לגזרה

טענה בי מאגרי תחושה

שיפעה בי נביעות זמן-ומקום

וליחלחה במשחק מקדים

את שפתיי

שירוו בקרוב חופנים

מהמריר המתוק הזה

הקפה.

טוב אז אורזים

את השונה שיפגוש בנהיר

את ההתקרבות שנתעלסה בגלות

את פעמוני החוויות

של ילדותיי

של חידתי

את אגודות הריגושים

הקלועות צמה

ואת קרונות חיי

שעוברים במסלול הירוק

שבים למסלולם

הכחול-לבן.

עוד דקה אני נוסע לבקר מישהי שעומדת למות בימים הקרובים

זו לא בדיחה.

זה איבחתי, מציאותי וקר. 

אני הולך להיפרד ממנה, והיא כלל לא ערה.

אני הולך לבטא בשתיקה אילמת את כל שלא הספקתי באלו השנים

להצר לעצמי במעלית,

איך לא התעניינתי דיו ברגעיה הפשוטים

ביום יום שנמס בחולין הזמן והמקום

איך לא הכרתי זויות מבט, רגעי שיא או חולשות מקסימות שדרו בה

כשהיתה בריאה.

יוצא עוד דקה.

ואני נאחז בכל בדל שטות והבל הדחקה כדי למצות בה את מלוא שישים השניות

כדי לצאת מעט מאוחר יותר,

שאולי, זה יגמר עוד לפני שאחנה

שלא אראה אותה מעוטרת במכשירים

שלא אנשום את האימה החמוצה של קרוביה

שלא אבעט החוצה את תפילותיהם לנס שיקרה

שלא אכניס חולין לקודש ההדחקה שלהם.

אני עומד למנות את מבטי הסובבים בה

בין נשימה כבדה לרעותה

אסגנן לעצמי את מבטי "הנס שאולי יקרה" של הסובבים

 ואשחק את זה נפלא

אך ביני לביני, אפרד ממנה

אחבק את הדעיכה שלה

חיבוק אחרון בהחלט.

אין לי שריון לאירועים כאלו

גם לא שסתום ניתוק פנימי

פשוט אתן לאמת הפרא שבי

ללבלב בשדה המוות הזה

בתור פריחה אחרונה.

לכבודה.