אוה!,

כל כך רציתי שהגל לא ישבר

חפצתי ללקק בו את הקצף

למולל בו את הקצוות המשתברים

להיות הקרקעית לרגע

אפילו לרגע!.

רק להרגיש איך זה כשחול סופג

רציתי להרגיש

איך זה

בחיי!

כל כך רציתי שהניחוח המלוח

יהיה גם בלחיי

שילקקו אותי

כל דרי המצולה

כמו כל גל אהוב שמשתבר

כל כך רציתי,

לא להישבר.

ובכל זאת,

מליון נתשברו לפני

והקצף שלהם נהם, נאק,

האמין שלא ימוג,

ונמוג לחול הרך,

המכלה.

רוצה לחוות מגע

לא אכפת לי רגליים יחפות

אפילו של ילד

אפילו של הולך למות

אפילו דמיוני!.

רוצה לחוש טביעות,

מאלו שמותירות חותם שקוע

אפילו לזמן מוגבל

אפילו עד הגל הבא

אפילו מהסוג שמוחק,

שיבוא וימחה

רק רציתי שלא ידורו בי

דברים שנמחקים,

שמשתברים.

אני רוצה לחיות לעד,

להיות גל שונה,

מלוח קצת אחרת,

מתעלס אחרת עם חופו,

מקלס את מותו

אפילו לשניה

אוה!

אני עולל של ים,

בן של מצולות,

אני פסגת קצהו של גל

שיאו של נד

אני הקצף, אני שקוף

אני קיים!

אני חצוף,

אני ... ממולל חוף

אפילו לשניה!

אני ... אני

לא רוצה למות!   

להיות טרף לשקיעות

לא רוצה!

אני...

... אני גל

שונה.

משברי המילים התנפצו למול חופי ההכרה

רסיסי אסוציאציות מקציפים וקטעי משפטים אחרונים

גירו את שפת החוף,

מתריעים מפני הבאות.

הגל הבא העז אף יותר,

התנפץ והגיע רחוק יותר, מעמיק;

פגע,הרטיב ושצף

אל תוככי המודעות.

והמודעות,

זו נתמלאה לחלוחית,

ההבנה כבר הייתה עמוקה.

רסיסי האסוציאציות צפו להם בניחותא,

קטעי המשפטים שיקעו עצמם בתחתית.

היה קיים אף חשש מה, כי המשבר הבא

יהא חד יותר

ויציף את ההכרה;

גרוע אף מזאת,

הוא יגרום לנו להבין.

אילו מטאפורות היו משתכרות

הייתה הגשמה חונה בחניון המחשבות

סעודה אחרונה הייתה ניזוקה קשות בתאונת מלאכים

שקיעות היו מתורגמות ליפאנית ע"י איש קש זנגבילי

והאהבה הייתה מוגזת למוות בכלי חד פעמי .

התקוות היו אז מוקלדות במפלי קרטון

הגעגוע היה נקנס ע"י לוח שנה חד-סטרי

והפחדים היו מעושנים בחופש גבה-גלי

עד לאחרון שבהם,

מהסוף להתחלה.  

הדבר היחיד היציב באותה עת משבר

היו האסוציאציות,

שהיו צפות להן מעל

מחייכות,ומושיטות יד בוטחת

לבינה המפוחדת, הרועדת בפינה.

(ניואנסים שנולדים מתוך הכאוס, הבירה, והירכתיים המעושנות של הפאב המקומי)

לימדו אותי לשחרר בחיים. אמרו שזו הדרך היחידה לא לחוש כבדות בכתפיים ככל שתוואי הגיל מצפין , כדי שנוכל ללהטט את החיים, כשאנו מהירים יותר מהם, ולא כפופים ודואבים מתרמיל עמוס בדברים מתים, שרק נדמים חיים ובועטים.

אז כך אני נפרד ממך, קל ומחייך. אמסגר את ההתכתבויות-תגובות-ריצודיכיף בינינו ושלך עם אחרים, בעינוגי-זכרון מוזהבים ולקיקים מהסוג הבלגי, המשובח. אתלה אותם בחדר אינסופי שם מחייכים אלי הבהקי החיים ועינוגי המחשבה שפקדו וחלפו מבעד לחיי, במדף, מעל לאח.

ומעת לעת, כל עוד נפשי בי, כשאעצום עיניים ואפסע לחדר, בו האח בוערת והנוף הניבט מהחלון, משקף תמיד את כל שרציתי ויקרה מחר, או שם אפגוש בך, ממוסגרת אך חופשיה, מציאותית עד כאב אך הזויה, שנונה, אל-גילית, וחסרה.

אז ... זה לא שיר פרידה, וגם לא הקיץ האחרון שלך. פשוט, הוספת פסיק אחד ע-נ-ק-י ביצירה הרציפה של חייך בחיינו, וכל שיש לעשות הוא ללחוש לנו בשנתנו, היכן תם הפסיק ומתחדשת הנביעה, ונמריא לשם, ונתרגש שוב, ונתאהב במרווחים שבין המילים ליוצרם. וגם, בעדינות בעדינות, ביוצרם.

מסעך לשלום, יפה הפרידה לך, בדרכה שלה.

מוטי

(מוקדש באהבה ל- mai7 שהותירה רסיסים מנשמתה בין רוחות הקפה ודריו, אך יצאה למסע בעבור עצמה, וחייה האמיתיים. מוקדש גם לנמוגים מן הסמטאות בקפה, ומבית)