"דע לך
שכל רועה ורועה
יש לו ניגון מיוחד משלו
דע לך
שכל עשב ועשב
יש לו שירה מיוחדת משלו.
ומשירת העשבים
נעשה ניגון של רועה..."

(רבי נחמן מברסלב)

אהוביי נפשי

ידידי הנפש שליקטתי

ריגושי חיים שפנס רחוב זימן לחיי

ועוברי אורח רכי חיוך שבי.

רוצה להישיר מבט ולומר, כי

ישנן עתים בהן כל בדל מילה,

נמס אלי אפור. רגעים

בהן עינוגי משפט, חיוכי יצר

חשים את שקט הפתאום מאט את

ריכולי הרגש,

לואטים את הבלי היום.

ישנן עתים שכאלה.

כמו ... בפרידה למשל.

כן, בפרידה.

שונא פרידות. לא מאמין בהן,

פרידות.

לכן אומר - רוצה להיעשות שקוף.

כאן, בקפה.

פעימות של זמן הפליאו בי כאן

את ריגוש הקרבה,

אהבות הביטוי

קידושי הכתיבה,

במרחב הציבורי

בסמטאות פרטיות

שכאן.

פעימות שמציאות חיי המשלימה

לא ההינה לשלב בחוכמה

לתמוך ביצירה האחרת,

הפיזית.

הייעוד האחר, ההגשמה העצמית

שם בחוץ.

רוצה להיעשות שקוף

לחלוף בסמטאות רק כשאוכל

במינון יותר שפוי

לפעום ריגושי אקראי, אצל זרים

אולי אפילו בביתי שכאן.

רוצה לחוש בפעימות החיים שבי

מבעד עורקיכם

ליתן בי רגעים של הווה מלאכי

כנפי ונוצתי

כשיודע אני כי מגשים אני בעוצמה

גם את ייעודי שם בחוץ.

שונא פרידות, הופך שקוף.

למחצה

בר חלוף, לא נפרד

נישא אקראי

ברוח היצירה.

... וכל נפש שתחפוץ להיות בקשר, לכתוב, לחייך

אמצא תמיד ב- krispil@gmail.com

ומעת לעת, אלגום מן הקפה,

גם בעת סופה,

גם ביום שמש-חורף יפה.

ואסיים כאן את עצמי, בשירה לא מביתי,

מהרבים שאני אוהב לחפון

ברגעי תוגה מחויכים

אקראיים, פשוטים, ואלמותיים.

לא נפרד, נעשה שקןוף

מוטי

אינספייר.

(ישנן תקופות שגם הבסדר, גמור)

סיפור אהבים / דוד אבידן

וסיפרו לי עלייך מזמן, שיפה, שמשם את,
שאהבת אותי פעמאד, שאוהבת עודך.
גם אמרו לי אי פעם ששמך כמדומני רוחמה,
ואגב זה הולם לך מאוד, כלומר בגדך.
את יודעת, רבות השמועות הבאות משמה,
ובעצם חיכיתי היום לבואך.
הו כמה ידעתי למות בעדך, וכמה
לא ידעתי לחיות בעדך.

וימיי לחשו לך בשקט מופתי לחישות בליהרף
מכל רוח מקרית שנגעה בחזך החשוף.
ועם כל נגיעה את היית נאנחת כבר ערב.
וטעית כמובן. היה בוקר, אך בוקר עצוב.
ולפתע הרגשת יום אחד שאת כבר מבוגרת,
והרוח הלכה לשוטט בין קנים של סוף.

והמים היו עמוקים באגם.
וכשחושך החליק עליהם כמו צידוגיות, מועקה
לא ברורה בתחתית החזה גרמה כאב.
וכשחושך לא החליק עליהם כמו צידוגיות,
השתיקה לחצה את גופך כמו פתן גדול.
לא בחושך היה העניין,
וכששמש בבוקר זינקה,

כבר הבנתי שהלילה חלף, והלכת לך משמה,
מנוסה ומודאגת מכל שהיית מעודך.
ושאלתי אותך ברצינות מה שלומך רוחמה,
ומנין הפצע הזה על ידך.
ואת התחייכת ואמרת הפצע משמה.
הו לו רק יכולת להבין, אבל את מעודך
לא הבנת איך ידעתי למות בעדך, וכמה
לא ידעתי לחיות בעדך.

וסופך כמובן לחזור יום אחד לשמה,
ואני אלווך כברת-דרך ואחרכך אשוב.
וספק אם אפנה את ראשי אחרייך. הו כמה
אי רוח מקרית תבדר את חזי החשוף.
ובמשך הזמן אנסה לנחש אם כבר שם את,
ואחרכך אשכח מחדש מידי בוקר עצוב.
ואם ברגעים של חולשה אזכר בך רוחמה,
יגנו עלייך קנים אפלים של סוף.

וכשפעם ברגע חזק של חולשה אחשוק בך,
ואלך בצעדים חפוזים לכיוון האגם,
תבוא רוח מקרית בהחלט בריצה, ותשרוק בך,
ואת תתפשטי, ויהיה מין רשרוש באגם,
ואמצא את בגדייך בלבד.
אז אולי תחרוק בך אהבה ישנה וחסרת-סכויים.
באגם תעגון בלחישה דומיה אבודה.
וגם תפרפר שם אי רוח מקרית שאחרכך תשתוק בך.

ככלות הכל / לאה גולדברג

ככלות הכל אצא אל חוף חלומותי
את שובל שמלתי תישא שלווה נואשת
עיני רואות בשקוע ספינותי
ולובן מפרשים נטרף בשחור האשד.

וזה אשר היה לי שיר ומגדלור
יניף פנס כבוי מול אכזבה שותקת
ולא יאיר באפלת מגור
את אוניית ליבו המתרחקת.

שברי מכאוב פזורים
ידי לא תאסוף.
העין לא תוריד דמעת יגון חולפת
וכשיגיד לי אור הבוקר סוף
חיוך אדיש וקר יפתח לי את הדלת.

משהו מתחיל לשיר בשקט
ואחר עונה לו כמו בת קול
תמיד אחד מתחיל
ואז נמשכת מחרוזת של שירי אתמול.

הגוף הפציר בנפש: השארי

כאן, עוד יהיה

שמח. היום אפתח סופסוף את

כל בקבוקי היין

הישנים. אפילו הקרקס

יבוא לכאן. אשיר לך

שירים שטרם שמעת. אבל הנפש

אמרה: מה אתך? כבר שכחת שכל הנאתי

היא תנועה בזמן? עכשו

אני זזה מכאן. אתה בא

אתי אולא?

אתה תמיד היית משהו בערך.

חדש,

ממזר אמרו.

ממזר כלכך יפה.

לא משנה אם פה ושם בשעות הערב

גמעו אותך עם ספל הקפה

למדני אלוהי ברך והתפלל,
על סוד עלה קמל על נגה פרי בשל,
על החירות הזאת
לראות,
לחוש,
לנשום.
לדעת,
לייחל,
להכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה עלי יומי היום
כתמול שלשום,
לבל יהיה יומי
עלי הרגל.

(התנצלותי מראש. בחרתי לכתוב כתיבה גולמית, לא ערוכה, לא מוגהת, במקצב החשיבה הטבעי. כך הוא נכתב, באיבחה אחת וכך הוא יקרא, על עילגותו חזרותיו ושגיאותיו)

אבא שלי הגיע למצוות בגיל 7. באמת. כשהגיעו שליחי הסוכנות לעיר מוגדור, שבמרוקו וחיפשו ידיים עובדות במסווה של ציונות לקונית, חלפה בו החלטה בראשיתית, מהבטן הפנימית שבו. עוד בטרם ידע לבטא זאת במילים.

הוא מנה אומר לעצמו שגבוה הוא דיו להיות בן מצווה. ארץ הקודש ליחשה בו קולות, לקקה בלשונה את עורפו המדברי, ואמרה לו ששם, ברחוק העמום הזה, עתידו ייגה, יזרח. והוא - בדה והפליג בגילו. בן שבע היה, כשבדה שזה מכבר בא בעול המצוות.

אביו, מעולם לא ידע שפטרו הגורל מעונשו של הלז, לא זיכהו מעולם. למעשה, אף לא נשק לו לשלום. גם לא אמו. רק אבי ידע, וכמה שליחי סוכנות בבוקר חורפי בכפר הצנוע והצחור שנשתבר אלי ים. רק אבי.

וכך, אבי יקירי אהובי. קטע באיבחה אחת יחידה את זכות ההתבגרות הבלתי ניתנת להחזרה שלו, בהחלטה אחת. ליקט וארז אי-אלו זכרונות בצרור קמוט של בד דמיוני, נפרד בדמיונו מסימטאות חייו הגאות של סבתו האוהבת, של הוריו קשי היום, ושל השמש הקדומה שריצדה בחצרות ביתו של ילד, שהגיע לגיל מצוות והוא בן שבע, לכל היותר. ליקט, ועלה אל בטן האוניה נטולת הדגל.

משפחתו מתה בחייה, עודה נותרת מאחור. זכרונות הקודש מעוטרי קלף וברכות השחר הנושקות של אמו, הומרו בנימי אבי לכנעניות חילונית וחאקי של קיבוץ, בעוד משברי חופיו הנותרים מנחילים רגעי מוות מלוח לשארית קהלו, בואכה מוגדור, רחם הולדתו.

אביו קרס חרישית לתוך גאוותו ההררית ואמו, תכולת עיניים גאה וצרובת שנים הביטה אל עבר המזרח, וקיללה במארה ושתיקה קדמונית את אלוהי הגורלות, ואת הגנטיקה של הגובה והחוסן שההינו בו את העוז לבדות את גילו, לקלס את אבלה. היא ביכתה את עצמה בשתיקתה הממיתה. ונעלה דלתה מפני גורלו, בטריקה אחת ויחידה.

אבא שלי מת שם, בגיל שבע. הוא נולד למחצה בגיל שלוש עשרה בדוי, בנאות מרדכי של ארץ הקודש והבדיות. נפש בת שבע, כלואה בבוגר בדוי. בודד, עילג לנשמתו, אך נאמן כפוי לגורלו, הוא נע ונד, נלעס ונבעט בציפיות ההגשמה הציונית לשמה גויס, בשמה קטע את הדבר היחיד המעבד נפש רכה לשורד - נעורים. נעוריו הנפקדים.

אבי אהובי, אתה החי למחצה בארעה דקודשא, ואתה ששם, הדר בסימטאות המרקיבות ובפאר הסמוי של גלי הים התמידיים של עברך. רציתי להקדים ולהיפרד מכם, כאן ובמרוקו. רציתי להרהיב עוז ולקומם עצמי עלי, עוד בחייך. לומר לך שאלוהי הזמן והגורל אינם ראוים בעיני באשר לך. רציתי להשלים בנואלות של בן אוהב, את תצריף חייך החסר חלקים רבים כל כך, המעובד בגסות בפינות לא מושלמות.

וכשאני מביט בי, בקצות האצבעות של הנפש והגוף שבי, יש בי מן חירוצי עורך המדברי שלא הנצו בך. נרקעה בי פרידתך האסורה מגיל בחרות כפוי. יבשו מבעדי דמעות הוריך, נתיפחה בי סבתך שעיטרה ילדותך בתופיני נכדים ואתה, שהזנת אותה יום יום באהבת השאלות האינסופיות שריצדת סביבה, נקפו בי הפעימות הנפקדות של החיים להם ראוי היית, אילולי.

יש בי ממך כל שחפנתי, וכל שהדחקתי. מדברי אני, וגם פורה. כשאני מביט בך. ורואה.

אביב 2005, עשיתי מעשה. את שאריות אבי הגאות, נטלתי בזהירות שברירית. נטלתי אדם גא, מאמין וקפוא הווה, חזרה אל מחוזות ילדותו, שם מת כחי בשליחות לא-לו בשירותה של ציונות ושלוחיה הבהולים. מאמונה קמאית ובתעצומות נפש של מעמקי לב, ארגנתי לאבי טיול פתע, ללא משחק מקדים או ריכוכי הווה, אלי שורשיו ומקור חיותו, מקור היותי. עיר הולדתו, מוגדור.

אביב 2005 חלף בי, ברוח קדים אישית ונוקבת. עורקיי פעמו את האצת דופק עברו, עת חלפנו בשערי הרובע היהודי. עליבות נשזרה בהוד רדום, מביטה בו ובי בנזיפה נטולת זמן. לבנה אחר לבנה שיסו בו את מפגש בן השבע, חמישים ושלוש שנים אחרי. עיניו של אבי, הבליחו עברו, ניעורו ליצר קדום שנדום בו יובל שנים אחרי, הבהבו בשליחות עלומה, הפליאו בו שירת מילים פשוטות, עילגות בן שבע שבדה גיל מצוות לא לו, שרטו בו תוכחה שאין אדם חי יכול לעמוד בה.

אבי, פגש בעצמו, צעיר ורך כל כך. אבי בן השבע הביט אטומות באבי הקמוט, הביט בו בתוכחת נטישה. הביט בו בעוצמה שרק סימטאות ילדות יכולות להכיל. אבי בן השבע דרש בשפה זרה ומתנגנת, את שנגזל ממנו, באיבחה אחת. אבי בן השבע דרש שוב ושוב לדעת מי ההין לקפד את נפשו להפכו לשקוף הנע אינסופית בין חומות הרובע. אביב 2005 ואבי פגש את עצמו בעיקול סימטא אקראי. בלתי נמנע.

אבי לא בכה. הסימטאות נשברו ראשונות.

אבני העבר נמסו להילוכו, השפילו מבט בפניו. ברוחו של בן השבע, נתהפכה קיבתי בקירבה לעוצמת מפגש של אדם בבחירתו, שדמה נספג במקום הזה. אבי לא בכה. גם לא עת חלף מבעד מפתן ביתו, מבצרו הנבגד.

עיניו ניצטמצמו לחרך שכמו רוקע ע"י שוכני מרום לעוצם ההכלה הזאת. החד פעמית. אבי לא בכה. מבטו הכבוי הבהב מעט לריחות התבלינים והירוקת שפיארה תמידית את החצר המשותפת.

זכרונותיו נתלחלחו בצל חדר השינה המשותף שלו ושל אחיו ואחיותיו. עברו ליטף את החימר הצרוף שעיטר את גרם המדרגות של ילדותו. ריחות החשיכה הטחובה בואכה המטבח המשותף עיקצצו בו קפלים רדומים בני יובל.

אבי, לא בכה. בשמש המרוקנית האינסופית ומבעד הלחש העמום והמקציף של הגלים שבמזרח, הבנתי בסדק פנימי עמוק ואישי, כי אבי, מעולם לא עזב את הסימטאות. נשמתו לאטה במרצפות, נקוותה במזוזות המחוללות בידי בני מדבר, נתעלגה בין חרכי הירי של הרובע, מוללה בקרב זקני משפחתו שנותרו אחור. אבי, מת בגיל שבע, נקבר בעודו בחייו בסמטאות ילדותו.

אבי לא בכה. עמוק בפנים, בעמק הבכא של פחדיי, אני דווקא בכיתי. זעמתי, צעקתי וקרעתי בגדי. מי ההין לחפון נפש רכה, חלקית ומתהווה, בשם גאולת הארץ? מי ההין?! מי מולל גורלות רכים לשליחות קשיחה לא-לו? מי חפן את האישי הכל כך אישי שלו, לשדות ציד של אחרים? דמעותיו שלא דרו בו, לא סיפקו לי תשובות.

אביב 2005 החיש את ייעודי. בעבור הזקן שלי, זוכיתי במבט אחרון ודי, אלי עברו. זכיתי להיות שם, עת אבי פגש, אולי נפרד אולי השפיל מבט, מפני חריפות נשמתו בת השבע, דרת הסמטאות. אבי לא נדרש פרידה לאחר הביקור, כך בינתי ליחשה. מעולם לא עזב הוא, אבי, את קדושת החולין המלוחה והאילמת של המקום.

אבא אהוב שלי, זכיתי לפגוש בשארית עברך, בכל כולך הראשוני, יחף מצחקק וכועס על הבריאה, שם, בסימטאות החיים שביכו אותך. ואתה עודך חי, חי בקרבי. סב גאה של בנותיי. וזכות זאת, עילגת כבנך, אוהבת כעברך, דינית כבדידותך, עיטרה את חיי, לפחות לרגע אלמותי בלתי חוזר זה, בניחוחות חיים ראוים.

בחייך הנוכחיים וביתמותך בגלות האינסופית שפגשתי, אתה מצווה לי את בחירת החיים הראוים, בכל מחיר ,במבט מיישיר ובעוצמה.

(רסיסי זכרונות מטיול ההפתעה שערכתי לאבי, בשנת 2005, חזרה לארץ הולדתו, כפר לידתו, ביתו ועברו)

.... והיו שם גם רגעים מופלאים של צחוק והומור מקומי, שהעליתי בעבר בפוסטים נפרדים:

1. מטבחו של השטן - הקדמה

2. מטבחו של השטן - חלק ב'