ארבעים נגיעות חיים

ארבעים מדרגות לבינה

אם תרצו,

רשימה פנימית

אישית כל כך שלי

דווקא היום,

מכל הימים.

בגיל ארבעים

ימים נמנים בשעות

השעות ממוללות רגעי חיים

רגעים מתמקדים בתחושות

תחושות מרצדות

בנפש פנימה

- - -

בנפש פנימה, מאזינה הרוח

הרוח לוטפת ייעוד

הייעוד מחייך לעצמו

וממתין לנשמה שתפצה פיה

לרגל.

- - -

הוא, כל שאלוהים צר בו, ויותר

הוא, אריה עם רעמה בליסינג

הוא, צייד מרחבים, עם חניה נוחה

- - -

הוא, אידיאליסט ממותג

הוא מתג הכיבוי של פחדיו

הוא סך חלומותיו

הוא סך זכרונותיו

הוא פינת רחוב צדדית ומזמינה

- - -

הוא ארומטי

בלתי מסווג

אוהב את פעימות האחר

בחייו

- - -

הוא דיני, במידה

ולעתים, נאיבי של שקיעות רכות

הוא אני בערטולי הרגע

- - -

הוא,

המרווח שבין הנטו שבו

לברוטו,

שיכול היה

להתהוות.

- - -

הוא מחתרתי בעולם המגונן שבו

הוא פורץ הדרך

במעגלים האינסופיים

של הספק האישי,

הפושה בו ברגעים דקים

הוא מונה את רגעיו

מן הסוף אחורה

בנקישות חיים כרסתניות של יצר

- - -

ההישרדות חורצת בו סימנים

הוא משוכלל בחוסר הידיעה שלו

הוא אינסופי בהבנת מגבלות החומר שבו

הוא נובע,

כפי שרק גבי מדבר יודעים להוריק

הוא טווה קורי ערגה למרווחים הבלתי נפסעים שבחייו

- - -

הוא, מושלם בחוסר הקבלה שבו

הוא, עילג של ריגושי פנימה

הוא, גבולות הגזרה המדומים שבו

הוא, האינסוף הבלתי מושג שמעברו

- - -

הוא בוב דילן של קטיפה אנושית

הוא ג'ניס ג'ופלין של אהבה סתורה

המנצה בו

מה חפץ לו בן אנוש?

שלא יחוש מוחמץ,

לעולם

במעין צווי פנימי ופועם

שלעולם,

לא יחוש מוחמץ.

- - -

והוא, בן אנוש

אינו רוצה להוותר בחוץ

גם אם שם, בחוץ

דוהרים המרחבים האמיתיים

- - -

הוא לא רוצה להיות לבד,

למרות שמוקף הוא עתידים רבים ואוהבים

הוא תר אחר כוכב להנביט בו צפון

ויודע בלבו, שגם מזרחה וקדמה

היצר דר

- - -

הוא, עוצר פעימה

ומדמה,

את צחוק הגורל

להד שאיפותיו

- - -

הוא ממתיק עברו בבשלות

לוגם בקנקני נחושת

דו-ידיות,

את הקצף הזה

המסעיר,

של החיים.

- - -

שיערו המלבין שורק במשובה

לפינות חיים של פעם

הוא, שחור לבן של זכרונותיו

הוא אבק דרכים,

של עייפותו

- - -

הוא בורא ההתחלות,

הוא גיטריסט נודד

בקרן הרחוב

של פחדיו

- - -

הוא,

אלוהי הפתרונות של החורף שבו

הוא השתיקה הראשונה של האביב

הוא מרצד בין הקמל,

לבין הירוק והלח

הוא,

המבדר את שיערו בחיוכי תשוקה

הוא, המזיע את חייו ברגעי תעצומות

זעירים,

ענקיים, ומתובלים.

- - -

ויש שהוא אהבות קטנות

המבשילות בעיניים חומות

ויש שהוא ערגה

למותר, לאסור

ולמרווח האינסופי

שביניהם

- - -

ויש שמבטיו מחוספסים

גסים לתפארת המקצועה

מתמסרים לחמוקי הבריאה

המרקעת

- - -

ויש ששתיקתו מרובה

ממחשבותיו

ויש שמתכנס בו מוות קטן

אגרוף של עצירת נשימה

פרצים זולגים

אהבה עלומה

- - -

ויש, שמרצדות בו

פסגות חיים

אצבעות של תאווה

אדמומיות פירות לחיים

סומק עירטולי

של פיתוייה של הזאת

- - -

לעתים מעטרות הטבעות

של גזע החיים שבו

את ותיקות ימיו

לעתים נוקפות בו במידה

הטעויות הקטנות

מהאלו, שרק היקום מרגיש

- - -

לעתים מתערטלות בו אכזבות

של כל שיכול היה

חפצות להיאהב

נאנקות מהחמצתן

בתולות הברזל של המיצוי

בגלגול הזה

- - -

עתים שחור-לבן הוא

צל מתארך

שקיעה מגלוונת

בבואה כורעת

למשקל עוגבה

- - -

עתים צבעוני הוא להצעיק

פסטלי של תחושה

שקוף של שתיקה

מתייבש לאט

בזיכרון אחר

- - -

עתים הוא יציר של התגובה

יותר מבורא היצירה

הוא עצמות לחיים

ביפי חיוכה של נערה

- - -

ויותר מכל סמויים בו המבטים

נקוות בו שלכות

רוחות ועננים

כאבים של הלב

חורף של סופים

הוא זמני לו

ואינסופי בתאוות המיצוי

שבו

- - -

הוא חושף שיניים

עת חיוך, עת נהמה

לפחדי חבר

- - -

הוא אוהב להחריד

את ציפורי המוסכמה

מרבצן

בפינות הקיבעון

- - -

הוא יודע להשהות

את התשוקה

גם להשתבר

בסלעי אחר

- - -

הוא השקיעה הכי הזויה

שובר הגלים הכי חצוי

הכי נדיר מהסוג המצוי

הכי רצוי, ללילה שעובר

- - -

הוא צפוי, אך לא בעונה

הוא ידוע

כמקדים את שובו

אל זכרונות זרים

או אל חשקי אהובים

הוא עבריין ידוע

המצעיר את צעדיו

ככל שמתארך צלו

- - -

הוא המפתח לחיוניות חייו

הוא מנעול הצירופים

גם אם שכח את רצף המספרים

הפותחים, המשחררים

(אם כי כנעול-עד

חופשי הוא, יותר מאחרים)

- - -

הוא,

דר בקרנות הרחוב הכי כמוסות

של חברים

מדורת השבט

בימים קשים

- - -

חייו הם היצר

הגולמי,

הם החשק המתפרץ

חיים בו בתשוקה לא מרוסנת

היונק, החושק

הצונף, הלביא

המנומנם, המעורר

הלוטף בניבים,

השורט

הממלא, הפוער

הלא חוקי, הבלתי נשלט

המרוסן להכעיס

הבוטה, השתוי

העוגב, הלא צפוי

המתנפץ,

הזולג מן השוליים

הנקווה אל הבטן הרכה

המגדיש, הלופת

המערסל במעגלים

הרודה, האוצר

המתפזר

הוא רודה של עינוגים

הוא,

הנפרץ, העוצם

הפועם

הרך.

אוה, כמה גולמי בו

זה היצר

המתפרץ

- - -

אין בו עבר

הוא יבול של עתידים

והווה נאה לו

אחת לכמה רגעים .

אההה,

הוא בן ארבעים היום

כך תווי חייו מעידים

בסולם מינורי

סינקופטי

מנגנים בו דבש וחומץ

פחד ואומץ

אינסוף לצד קומץ

מצבות ועתידים

ותאוות חיים

האופיינית כל כך

לנדיר מצוי

שהיום,

למנהג היהודים

בדיוק

בן ארבעים.