את העוצמה להשקיט

את מדרונות הכוח המשחית

מידותיי הטובות

שרבט בי כל שייעוד לא יהין להצמית.

תן בי את הטוהר

לדעת חטא

את המוהר להדחיק את

כל שלא בשל בי, בגלגול הזה.

תן בי, את הסיפוק המהיר

המבט הבהיר

התפילה הגנוזה

נגיעה חפוזה

הקדושה מבית, ומבית אחר

את כל שחיות מיטיבה לעבר.

אייר בי חיוך להסעיר

שתיקות בנות שיר

למדני גם,

לשלם את המחיר.

רכך קוציי, עדן שנותיי

הקהה בי צל תהיותיי

הנץ בי רק פחדים הקמלים מהר

למד בי, אם אפשר, גם השתקפות אחר.

נדה בי כל שבודד ונחרד

הנץ בי עוז, הגף בי בדד.

ברא בי חציות הרגש, דעת החסר

למען אוהב בי גם את האחר

למען הגשם בי כל שאהין

אזמן, אתבונן

ואחשוק להבין.

הכה בי כל שרופס, מדחיק, מאחר

כל שרעוע

דהוי

או פושר.
 

עשני מיוחד, לעולם לא שיקוף

של נפש אחר.

ובסופות שליטה וכבלי אחוז

למדני התר.

למד בי דעת קץ, חדד בי מיצוי

למען אזכור כי גם בעיני שלי,

אני ראוי.

הצילום צולם על ידי בירקון, שחר יום שבתי ראוי בהחלט, בעיצומה של רכיבת אופניים צוננת. מעט מעט עיבוד orton אבל הכחול הזה אמיתי, והלבן הזה צחור להצעיק, והצל, מתעתע כמו שרק נחל טרוט בוקר יכול לברוא.

באת אלי את עיני לפקוח וגופך לי מבט וחלון וראי

ואהבתי בך את הקיים, ודמיינתי בך את הנפסד,

ליטופך חרג ממגבלות קיומי

וחפנתי בך ריגושי טל קסומים

אנסת בי את שלעולם לא אהין לחשוב עתיד

מלמלת מצע מבולבל בו יכולתי גלות כל שבי חסר

הכלת אותי גוף ונפש, כלוב של ציפורים

כמו שאת, גולם ופרפר.

חיפשת קדושה משל אחרים

היית לי איילת אהבים ( וגם עבור אחרים )

נקבת בי צורים, נבעת בי גבים

המתנת לי עת אשיב נשימתי,

עת נמלאת נוכחותי

אמרתי לך "יפה שלי", אמרת לי "הן לילה יגמר"

אמרתי "אהיה", שתקת בי למפרע

והחלת נוע, אגן אחר אגן

עד ששכחתי משטר נשימותיי

או אז חיכית לי, בקצה שמים

בעיר הישנה, בסמטאות העונג

שהכרתי בהן דרכי

באת כלילה הבא אל האח להראות לו בחושך את כל הדברים

יום יפה למות כדורס, אמרתי

האוח יוכל לחכות, דורס שכמותו, אמרת ברכות מביכה

עיני כהו מהבט ילדותי, אהבה נושנה זו היתה לי חדשה,

דגדוג של ריגושים

היה מחול, היתה כסות דקה,

היתה ערווה, בוטה, נשימה חפוזה

רגשתי בך אנקות,

זיינתי את הפעימות האלו, של הציעוף הרך הזה שלך

וחשתי מחלל, גס. איכר בור.

ואת,

היית בשר ודם, יותר משיר

היית חיה להצעיק, פרץ הגשמות

חמקתי בך מבצר עיקש, חרך, נקבות צורים

אי שם חרישית, פערת חומותי, ביקעת צור ישועתי

הייתי עלוב ומשוגע

צואה דהוי,

בלתי ראוי

לא מביט סביב

אוהב נורא.

ולמדתי שם, לכל ריס וציפורן ולכל שערה בבשר החשוף

לאן את פוסעת? מדוע את שורטת בי שנים?

ריחך נחרץ בי, ידעת אותי

 ידעת כי לבי חפון לך.

פיעמת בי בשצף שכזה

סוחפני

שיברת אותי גלים גלים, קצפת בי תשוקות

מכור הייתי למשי הזה שלך

הייתי גיבור חמוש זיקפה, ואת,

חייכת בי עוצמות שטן

חזית בי את החלומות, ליקקת בי את הנשמה,

בהבל פה אשה

ואני?

הרחתי בך קונכיות וים, הרך הזה של מבוא שפתיים

היית ארס, דימיתי בך פרחי בר.

היית בי צוף, דימיתי בך צרעה,

היית פוריה לי,אך אסרת לקטוף

ולחשתי לך אהבות, כמדומני

ואהבתי נורא

נורא

וריח ילדות ריח דבק ואורן וניחוח לילו של הגוף של הגוף

מצי טעמים של מסטיק מפי,  אמרתי

ימים קשים יזכירו לך אותי, מעת לעת

קחי את ילדותי למסע האישי כל כך שלך,

אני התחנה, אני האופק,

אני, נהג הקטר

לאן, לאן את פוסעת בקווי הגיר

של אסור-מותר

והזכרתי הלא, כי - היה קצב מסוים,

אחרי הכל, ידעת לרוקן אותי מדמיונות

להטתי בך, ליאטה בי צעירותך

וכשעצמתי בך גל תאוותי

אמרת שאסור,

אבל חיבקת אותי, לפני שזרמתי בך

תהומה

השארתי בך טעמי זיכרון

כך היה תמיד, כשטעמת באצבעך

את החריפות הזאת

יש טעם, אין טעם

סיפור חייך

הייתי עיקש וצרוב שמש

אך תמיד, תמיד, היה לבי רטוב בך

נטוע בך,

עולס

אם היו עינויים, הם הפליגו אליך

עגנתי בך,

נמכתי אל אגן היקוותך

ואת, פרסת כנפיים, גם הרחתי זיעתך

לא זעת, הבטת בוהה

רקדת בי, הנדת נשמה

היה נכון לי קיומך, היתה בך נשמת קיום, שלי

חרזתי בך באיבר יוקד את שלחשת בי

נכתבת בתשוקתי

בראת בי יצר טרם ידעתי לכת,

מילותיי הראשונות עילגו דימוייך

נוצרתי בך

אי שם ברחובות הלילה.

היית בי חרישית

ביקשת נפשי

אמרתי "כולי שלך"

אך את, דרת הרחק ליד משכבי,

פרדסייך נתנו בי ריח

הרשית ללילי להיגמר בך,

 הבטחת לי שאני יפה שלך

הרשית לי להביט במתיקות הזאת

שזלגה ממך ברגעי אחרי.

אמרת שזה ממני,

סיפור חייך

ואני בך,

השגחה פרטית.

מפרשי הלבן אל האופל שלך

נגעתי בלילותייך, הבהקתי תשוקתך,

לטשתי כהות פיטמתך,

היית אשה בי, אשה אמיתית.

לאן את נוסעת, שאלתי.

חדרתי בך מצפן, בכיתי בך כשאנקתי ישבנך

היית צרה לי, רחבתי בך,

הערצת נשמתי, לא היה דבר לו לא יכולתי אז

גם לא התנשפותי מציעופך

וכל ששיווה קיום, זרם אל רחמך,

כיסית בך בושתי,

ואהבת בכל זאת, מינורית,

אבל האצבעות האלו שלך

דפדפו בי את הדפים המביכים יותר

הנדירים פחות

הרשית לי להיזכר, רק ברגעי חולשה

חייכת אותי בשפתיים רכות,

עילגת אותי תחושות

הורית בי נבוכים

ואמרת שכשאני מת בך, או אז את מרגישה

לחשתי עצומות בך, כיניתיך קטנטונת

ואת, באת יחד אתי,

הכל עצר נשום שם

היינו כל כך אחד,

ועם זאת, כל כך לבד

שרטתי בך שדה קוצים

נפוצתי בך , בן חלוף.

כותונות של תכלת

לובן זהב

תאוות שבילי עינוגך

בין דגניה לכנרת

נשיותך.

תנני ללכת, הו תנני ללכת לכרוע על חוף הסליחה

בואי, הביטי בי

רופס, חופן (מה אכפת לי, בעצם)

אני צל קלוש של המסוקס הזה שגמר בך,

הביט בך

היום אני משפיל, עוצם את שלא בא לי לראות

כרעתי, הצצת בי, כשענברתי אותך בזרע מפצי

(צדנו יחד נשמות כמדומני)

היית אשה לי,

סיקסת בי פזמון חוזר,

כן, היה שם גם בכי גברים

חלש הייתי מכל שתיקה נשית

קיוקוות בי מותניים צרות,

דישון מותנייך, ערוות נשיותך

הרחתי בך אביב,

מלמלתי בך בשרים.

טוויתי תאוות

ואת, הכלת אותי דרך-לא-דרך,

יותר חומה, ממגדל

ולא נתת לי לכת, זיקקת ממני חסד

רכשת בי מגע

לקחת, זרחת

הראת לי מקום

שבו אפשר למות

בך.