תמיד הייתי מאוהב במילה "היולי". מילה עברית למשעי (!) שמשמעותה "ראשוני", "בראשיתי". ובכן, שחר יום א', ערב שבועות מבצבץ בפתח ובפיו בשורה מחויכת. שוב, בפעם הרביעית בחיי.אשתי ואני ילדנו את בתנו הרביעית, בלידה ביתית מדהימה ומרגשת, אישית ומשפחתית. 

שם כבר יש! אחינעם שמה בישראל (משהו תנ"כי סבבי ויאמי), ...ויש שם חיוך אלוהי, שפתיים מצוירות בזעיר אנפין, רכות שלא תיאמן, נשיקות של מלאכים וריצודי עתיד-עבר-הווה אדרנליניים שבא לצעוק (אבל אסור, כי זה מעיר).

ולרגל, כן לרגל, אני מחדש פוסט ישן-ישן שלי, בו חלקתי רסיסי אבהות אקראיים משלי, שכמו מכנסי הסאן-טרופז של חיינו, נעשים רטרו אקטואליים מתמיד. לחיי כל שהגיון לא מסוגל להכיל, ואהבות מתפקעות הימנה - אבהות.

אבהות היא:-

לאהוב את התעגלות אהובתך והתעצמות קימוריה, בכל פה, לשון ואהבים

לחוש בנקישה החרישית של האחריות לחיים בשבריר השנייה שקודם לבכי הראשון

ללמוד להיות חזק כלפי חוץ, שברירי עמוק בפנים, ואמיתי לעצמך בגבולות הגזרה הצרים כל-כך

ללקק את הדמעות הכי שטותיות של אהובתך וללחוש לה שזה רק הורמונים

להיות עמוד האש לפני המחנה, אך לדעת ששכינה מלשון נקבה היא

להיות ילד בלילות, אבא בימים, מחוספס בפינות ומערסל במבטים

להקשיב לייעוד הקטן שמנץ בתוך כל אחד מילדיך, לבעיטותיו, כבר ברחם

להשלים את שאהובתך חסרה בדרך לאחד העוטף והמערסל של הקן

להמיר ולביית את חושי הציד וההרפתקה היצריים שלך לציד ולאילוף ריגושים ואבחנות

להישען אחורה וליתן לילדותיך לעשות שמות בארשת הניהול חמורת הסבר והעסקית שלך, מרגע שפסעת מעבר למפתן

לשקר לכל מי שמוכן לשמוע שקטן עליך לנגב את הקקי של חוסר האחריות הצורח הזה.

לגלגל בדמיון במהלך ישיבת הנהלה את הבל פה הצחקוקים העגלגלים של ילדות ליל אמש, ולחייך לעצמך

לעגל נוקשות של "חנוך לנער" בניואנסים רכים של "על פי דרכו" ולהרפות, להרפות

ללמוד שזאבים יודעים גם לחמם את גוריהם בימים קרים ולא רק לצוד בקבוצות

לנצור עד שלהי ימייך את שבריר הרגע והמבט בפעם הראשונה בה הותרת את הילדה לבדה בגן

ללמוד להשתולל כמו שאף פעם לא הרשו לך, ובאותה נשימה ולהזכיר להם שלא ילמדו ממך

להאזין לנשימות המתוקות והנמות שלהם ולהשוות בהערצה להבל גרגורו של מנוע ג'יפ האמר H3

לקום שטוף זיעה באמצע החורף ולהזות איך זה יהיה כשהיא תעזוב את הבית (והיא בסך הכל בת 9)

להביט בקנאה טווסית משהו באמא הנמה בשנתה ולגלות בה קווי דמיון רכים משל ברואי רחמה

לא לכבס שבועות את החולצה שלך, מכיוון שהיא ורק היא מרדימה אותן

לגלות מסלולים חדשים ורחובות לא מוכרים תוך כדי נסיעות הרדמה ברכב

ללמוד בעל פה כולל מהסוף להתחלה את "דירה להשכיר", ובכל פעם להיכנס לדמות אחרת

לרצות לרצוח את האחות שמעזה לדקור את כף יד הפעוטה שלך (ורק שלך) בפעם הראשונה בחדר התינוקות

לחלוק עם אהובתך ונסיכותיך את אותם זיפי אי-הגילוח, ובכל פעם למטרות שונות לגמרי

להתעורר בלילות חורף הזויים, לעצור את נשימתך, ולמנות את פעימות לבותיהן אי שם בקומה התחתונה

להוקיר את משמעותן של 30 השניות הקדושות של מעבר מחול לקודש, טרם צאתי מהרכב ומיום השרד, בואכה מפתן לבית

לגלות בהן את ניצוצות האומץ בכל אשר פחדת אתה בילדותך

לדעת לחבק ולקדש את שיחות האם-בת גם אם הניב לא ברור ואתה כה עילג בו

לחוש בפעימות הצמיחה והרעננות שלהם, לחקוק זאת ביומן מסע דמיוני, ולהרגיש זקן מנחת

לחוש שייך, שונה, אך סבלני ברגעים של קושי ומחלוקת

להתחבא מאחורי מבושי המצלמה כך שתוכל לדמוע לנפשך בטקסי סיום של ילדיך

ללהג עם חברים הבלי שיחה על קריירה ניהול ואסטרטגיה ובזוית העין לחבוק רגעי בל-חזור של ילדותיך

לחבק ביד אחת, להגיש בשנייה, לפרוס בשלישית, להאזין ברגשית, ולנזוף באישית באותה פעימת רגע

להבין סבלנות מהי כשהילדה לא מחברת ירוק עם סגול ומתעקשת שזה הולך, ביום הראשון ללימודים

לחיות דרכם את ילדותך, לגלות בהם תעתועי דמיון של אביך ואמך, להתבייש ולהתגאות בו זמנית

להתאהב מחדש בעצמאות שאיבדת, ולחשוש מהמשמעות של שובה על בחרותן

לחוש את גבולות המעטפת של הזוגיות נמתחים עד לגובה הבשלות שלך להשתנות ולהכיל

לדעת להיות שם, ולדעת להיעדר מתוך נוכחות

לחפון כל בדל אישיות ושונות שבילדיך, בחיבוק פראי ובלתי אמצעי

לדמיין את כאב הצירים, ולצעוק את הנשימה יחד

לחלוק את אותן פטמות (נפלאות רכות קשות זקורות פועמות ומושלמות) עם ברואיך, ללא שמץ של מוסריות, אך בהשלמה רכה

ללמוד כיצד לעשות אהבה ראשונה, מחדש

לדעת לוותר על הביס הראשון, האמצעי והאחרון מהאבטיח, פשוט כי המבט שלהן דורש זאת

לחגור חגורת בטיחות לא רק כי אשתך גוערת בך

לזכור שגילוח נעים לא רק לאשתך

ללמוד לזהות מצבי רוח בטפיפות הרגל השקטות של ילדיך

להעריץ בהם את האמא שלהם

להעניק להם ג'יפ, מצלמה חדשה, ובריכה מתנפחת ולהתעקש לא להבין מדוע ה- business case שלך ילדותי משהו

לחסל 2 מנות דאבל-מק רויאל בדרך חזרה מהלידה, שנייה לפני שאני מעמיס את כל הדברים שהזמנו משילב ולהבין שלעולם, אבל לעולם, דבר לא יחווה יינשם ייטעם ויעוכל כפי שהיה עד כה.

ובעיקר, אבל בעיקר, לסגוד לעוצמתו היוקדת של הילד הנפלא הזה, בחספוס ובעילגות אולי, אבל באהבת אב בלתי ניתנת לשכפול.