שבתי לי לים.

ההוא, הים ההוא

של השירים, של טבור ההשראה.

סירות נצטופפו ירך לצד כינוי-אהובה-צרוב-גל

לקקו דפנות רכות עת מגע אקראי

עירפלו מבט זקוף-תורן

היישר אלי,

השב.

רוח שיטתה שם

קימרה דגלונים נרגשים, נעתרי-לטף

מפרשים נענבו לבוא בעליהם

נעגבים, נקלפים כבל,

נמתחים ציפיה

מכשכשים קצוות פרומים

עת מפץ רוח אקראי.

מנוע לצד מנוע, נרכסו כוחות-סוס בצניפה מרגיעה

מנוע נמנם-גרגר-ערבל-הקציף דמיונות סער

טבל עדי מדחף בחלומות קצףאימתניטבע,

מלמל שנתו בסיוטי פניית-חטף סוררת

בעומק דוק פני ים,

דאו להם חלומות מכניים,

עצומי בוכנה.

ושובר הגלים, הוא

היסה-חפן בנות שיט כפותות מזח

מונה רעיותיו, כונס עדריו, צופף חוסות מבטחו

ככלב רועים ים-תיכוני חסון.

והן, מאהבות אגנו

בארעיותן המתנודדת

נכחו יותר מכל ברוא-אל אנושי משוטט

יפו הן מכל חוסן גוף, או שורשי אדם.

נדמה, וציפתן החושנית

העמיקה שורש עד ניצני קרקעית

בעוד אני חשתי מנותק,

רק עיני אוחזות בעוגן הרגע.

שבתי לי ימה

רגעי מלוח נקוו אלי הרהור

שניות נחסרו אקראי משטף זמן

גליות שבורת-רוח נסרגה-נרגשה בינות חרכי מזח

וגווני הירוק שם, כיחלו תיכונה

אלי מפגש.

בנות הים הצפות פרא, שיטו בכבליהן

כפתו גבריות המזח אל מותניהן

שיוו תחושת כוח מדומה

ליתד המלוטפת, לפלחי העץ השזופים.

חבל מותניהן, עורסל במזמוטי צהריים

עת נעו חושנית

לכל משב שואל, עוגב, לופת.

רוח אחראית אחת, בעיבורי מעגן

סיכמה בעבורי את היום

כשרביט קסמים א-לה דיסני

ריצדה נצנוצי שמש בין מרווחי ספינות

חייכה צחור קדמה, ירך, ועיבורים

נפרדה ממני, העוגן בדימוייה

לשלום.

שבתי לי ימה

תיכונה

שלוותה

אלי ריגוע.

וגלים נשברו בי

מלחכי פנימה

הומים את שבי

רעב.

(צילום שלי מחוף תל אביב, במהלך רכיבת אופניים שבתית מוקדמת)