אוףףףף. הרגע שמעתי על כך. וחוץ מקווים דקיקים של עצבות שנקוו פה ושם בלא צפוי הזה, נזכרתי באחד הפוסטים הראשונים שהעליתי כאן בקפה, לפני יותר משנה שהוקדש לענק הצנום הזה, אייבי נתן. 

אז... בקפוץ-קפוץ הזה של הרגע, העליתי אותו שוב לכאן. בשבילי, להביט בו ולחוש, רק עוד קצת, מדמותו המתפוגגת ממסכי הנפש. 

-----  נכתב ב- 15.6.2007-----

אייבי נתן - נשבע לך,  אתה כל כך חסר לי.

איך כל יום בקול השלום, בדקה לשבע בערב היית מכניס בי ריגושים ועקצוצים של המתנה. ואני, בן תשחורת בסדיר, מונה רחשים אקראיים של רדיו לתום שתיקתך הסמיכה כל כך בזכרוני.

איך היית בוודאי יושב לך שם, משסה בספינתך את תוואי המים הטריטוריאליים של המדינה הרוטטת הזאת שלנו, ומכריז בנחרצות כמעט אוטיסטית, שעם שקיעת החמה, כולם, אבל כולם, יקשיבו לדקת הדומיה המחתרתית שלך.

ואיך, ברחש לחש רדיופוני אלמותי, מבעד לגלי האתר, לדקת הדומיה שלך הייתה נוכחות ועוצמת אגרוף ששיתקה אותי ורבים אחרים. תמיד דמיינתי מה לעזאזל אתה עושה שם, בדקה הזאת. על מה אתה חושב. האם אתה מרגיש בשינויים שחלים במאזין לשתיקה? האם משהו נחמץ בך כשאתה מונה את השניות שלי, של כולנו?

והיום, מורד ישן חדש שלי, אתה יושב קפוץ וספון בכסא גלגלים קפוא-מזח, והנענוע הגלי השקט היחיד שוכן בוודאי רק בדמיונך. ועד כמה שזה כואב, רוב היום שלך מורכב כנראה מדקת דומיה חדגונית אחת גדולה.

הייתי שם מליון דולר כדי לדעת על מה אתה חושב שם, מורד שחור-לבן שלי, בדוק המזוגג של עיניך, בדקת הדומיה התמידית והנוקבת שלך. בבית האבות הסיעודי המריח ניאון ומוות איטי מתקתק.  

אייבי יה סאחבי, בשיא חייך, היית מחתרתי כמו קטיפה, קוצני כמיטב אלו שהקדימו את זמנם, מחוספס סטייל ג'ון-וויין בנחישות הבלתי נשלטת שלך להוות עתיד אחר, בין גלים וקצף, בעבור כולנו. השירים שגלשו נגוהות מירכתי הספינה הרעועה שלך בואכה חופי הבריות הספיגו בדבש מתוק-חמוץ-מריר את סלעי התבגרותי.הנאיביות של העתיד בעבורו נלחמת, מצמררת בחסרונה בהווה המזורגג שלנו.

והחוצפה שלך להעז ולראות באויב לא מגולח - מלאך שסרח, העמיקה בי חדור מעבר לכל צקצוקו של מדינאי נערץ או מלמולי אידיאולוגיה ניצית. היית בלתי-חוקי, אך מחובק mainstream. היית מורד, אך עם ניואנסים אירופאים משהו. ראית יונים לבנות מבעד ללשלשת המלים שנצברו על חומות השנאה הזאת שליבו אחרים בנו.

היית מאצ'יסטה של השמאלנים, אך גם ימניים נשאבו לדקת הדומיה האישית ישראלית שלך. היית מונוטוני אך רבגוני להצעיק. המראת לגבהים של התרסקות ומאסר. הנצת בשונאיך ואויביך זרעים שמבשילים לאט בשמש הישראלית הבוגדנית שלנו.

אז בינתיים, אתה נמק לך בעליבות השיתוק שקיבלת מתנה. תר בעיניים כלות אחר לחצן העלייה לשידור שלך, כל ערב בדקה לשבע, כל יום כל חודש.  ולא מוצא. לא מוצא.  

אז, בעוד דקה ממש, עם תום הפוסט הזה, נדומם מנועי גלישת אינטרנט לדקת דומיה אחת, לכר החולמים הלכודים, ליוצרי העתיד שנותקו מאהבה, ולספינה השקועה שהדגים מנשקים בה זיכרונות קפואים, בלי תאריך תפוגה.

מוטי.

פעם דרו בנו מלים נחשבות

הן נשאו אנשים אל מחוזות, אל אהבות

המבע היה נדגש אחרת

הקדושה שרתה במשפטים, בוערת

פעם ההבעה ניצתה מייסורים

שורטטה דיו-דמע טורים טורים

ערטולים של נפש טוו הלך האדם

צפנו מילים באותיות, ניקדוהו דם 

פעם דאבון לב נכתב-נברא בעבודת יד

יצוק תבנית אל-חלד של נוף ונפש

אחו תואר-בלטף בחד-פעמיות זוהרת

אוייר זעיר-אנפינית באצבע צרדה

פעם משפטים פגשו מבט רעב יותר

תרבות בדרה בלורית דרי קרנות-קפה

דשנות הביטוי פעמה בצמתי חיינו

קידוש לבנה ניגן חולין בנו, קדשנו כצופה

פעם ערפילי שירה זימנו חיוך אחר של בוקר

נשים עטוה מותן לבוא שבת, צחור שמלה

פרוזה תססה גרוגרת איש, כוס בדידותו

ילדים צחקקו בה מלים גבוהות בחצרות בית-תפילה

פעם שקעי ניקוד בנייר נחוו באצבע מורה

דפים כרעו מבשלות פירות הדימוי

נחקקה תפילת אדם-אל-מקום ידנית-ידנית

בנפש הומיה, אציל, או איש עמל דהוי

פסנתר עיבר בה עומק, ולו רק פנס בודד

זמר הטעים בה מרווחי אלם בני-משמעות הרה

יוצר שצף דוק חייו עת הוליד בבואתו בה

ואהבות נשתברו בין סלעיה, נקצפים שירה

פעם כשנפרדנו, שירה ניחמה בנו בחרות מוכה

 ליחשה בנו מלים טבועות, מוחשיות דקה

הטעימה בנו אהבות במשקלים קצובים וסדר

מלה ואחותה, ועוד אחת יפה כמותה

פעם, הו פעם!, לילה לאט רגעינו בניקוד מלא

געגוע הנץ בנו עיטורי מבע ואומר (ויש אומרים - תקווה)

ימי סגריר של חיינו כנסו נקוו משפטה

פסוקי "הניפגש?" נצטופפו אלי קסת אהוב, גם אהובה

ציירו לי מלים יפות של פעם

עטרו בי שתיקות רחל, גדרות עגנון, קירות של אבידניום

הפליאו בי געגועי שוא, אל רכות קדושת מילה

בתמונה: אלתרמן עם חיים גורי ואמיר גלבוע בקפה "כסית" (צילום: עטא עוויסאת)