כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כתבנו לענייני עניינים

    סיפורים קצרים, ענייני דיומא, מעט יהדות ומסורת, קורטוב ציניות, כתיבה קולחת בטעם פיקנטי.

    תכנים אחרונים

    4 תגובות   יום שבת, 11/8/12, 18:26

    שמעון יושב כבר שנים באותה פינה בירושלים, יש לו אחלה ספוט. מרכז העיר, אנשים תמיד עוברים מרצדים מול העיינים והפרנסה..ברוך השם, הוא לא מתלונן. מזונותיו של אדם קצובים לו מלמעלה..בלילה כשקר, הוא מתכסה בשמיכה שמצא בפח זבל. כל החברים מקנאים בו בגלל השמיכה, לכן הוא שומר עליה בארבע עיניים. כזאת שמיכה אליפות בחיים לא ראיתם, פוך מנוצות אווז אורגינל. אלמלא החור הקטן בתחתית, הייתם חושבים שזאת שמיכה חדשה.

    שמעון הגיע לפינה לפני שש שנים, אחרי שפשט את הרגל. אשתו לקחה את הילדה והלכה… הוא לא מאשים אותה, הוא ידע שהיא איתו רק בגלל הכסף, הוא גם לא נפגע כשהיא הלכה. רק חבל היה לו על הילדה, כ"כ אוהב אותה ועכשיו אין לו כסף אפילו לשלם על המזונות. שמעון עצמו לא צריך הרבה, פת במלח, מים במשורה וטיפת ערק לסגור את היום, בשבילו זה די והותר אבל הילדה, מסכנה שכמותה…ומה רצה סך הכל? לקנות לה בובה ליום ההולדת והיא בתמורה, תחייך את החיוך המלאכי שלה ותאמר בקול דק ועדין, "אין כמוך אבא". אך למה לו לשמעון לשגות בשגיונות?? למה לו לדרוש במופלא ממנו? כסף לבובה מעולם לא יהיה לו והזיותיו לעולם לא יתגשמו..עורבא פרחא, חלומות בהקיץ..
    כששמעון הגיע לפינה, עוד לפני שנהיה מקצוען בעסקי השנורר, החברים הבטיחו לו מקום בדירה..הדירה הייתה בית נטוש וכל נדכאי הרוח היו מתאספים אליה בסוף כל יום עבודה. אוסף של עלובי חיים, נרקומנים ושיכורים תחת קורת גג אחת. הוא דווקא די חיבב את הח'ברה מהדירה ויאמר לזכותם, הם לימדו אותו את כל רזי המקצוע אבל הוא לא רצה חברה, הוא נהנה בחברת עצמו והעדיף להתרחק מאנשים. "חכה בסבלנות ויתפנה כאן מקום" אמר לו אלכס השתיין, "הנה 'סתכל על קדוש, הוא כ"כ חזק בחומר. אני נותן לו גג חודש והוא כבר לו איתנו.". קדוש באמת נראה זוועה. הידיים שלו היו מלאות בחורים וסימנים כחולים, הוא שכב על הרצפה מפלבל בעיניו ויד ימינו קשורה בחבל. גם קדוש יודע שהוא סיים את הקריירה, הוא פשוט מנסה לזרז את הקץ..שמעון עצמו התרחק מהחומר. הוא ראה מה זה עושה לאנשים ומן המזרק הוא פחד. אומנם פה ושם הוא פידר באף אבל אין מה להשוות גבוה לבקבוק ערק טוב..

    קדוש מת, את מקומו תפס מישהו אחר ושמעון נשאר בפינה של הרחוב. אנשים כבר התרגלו לראות אותו שם ולפעמים הוא שמע מאן דהוא מדבר בפלפון ואומר: "נפגש בעיר, ליד האיש מהפינה". מילים שכאלו מילאו את ליבו גאווה. הוא לא עוד איזה הומלס שפושט יד, הוא האיש מהפינה..אפילו יש לו קליינטורה קבועה. סבתא זקנה שזורקת מטבע בכל יום, עלם צעיר שבכל פעם שחוזר עם בחורה לרכבו, מפנק את שמעון בעשריה כדי להרשים את הגברת..בקיצור, זהו המקום היחיד ששמעון הרגיש שייך, שהוא הרגיש בו חלק ממשהו. אם חס וחלילה יקרה לו משהו, הפינה תישאר מיותמת ובודדה, הרחוב לא יחזור להיות מה שהיה..
    זה קרה ביום רגיל ולא מיוחד. דווקא הלך לשמעון קלף לא רע באותו היום. איש בחליפה מהודרת זרק לו 20 שקל, בחור השאיר לו ארוחה חמה ובשעות אחר הצהרים, שמעון כבר סגר קופה של 50 שקלים. "יום אסל, יום בסל", הרהר שמעון לעצמו. הוא רצה כבר לפרוש את השמיכה ולישון אך לפתע הופיעה בזווית עינו ילדה קטנה אוחזת בבובה. אמה אוחזת אותה בידה השניה בעוד הילדה קופצת ומדלגת. שמעון הביט בבובה ונאנח. הוא נזכר בילדתו שלו וכמה שהיא רחוקה.. פתאום, תוך כדי משחק, הילדה שמטה את הבובה מבלי לשים לב והשניים התרחקו מהמקום. שמעון קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. הוא לקח את הבובה והחביא אותה עמוק בתוך השמיכה. כעבור דקותיים, האמא והילדה חזרו לחפש את האבידה. "רק עכשיו קנינו אותה? איך הספקת כבר לאבד?", צעקה האמא על הילדה הבוכיה. שמעון הביט בהן ושתק. מצפונו ייסר אותו לשתי קצוות שונים בתכלית. מצד אחד, מסכנה הילדה? במה חטאה??. ומצד שני, למה מה קרה? גם לו יש ילדה ואת הפעם האחרונה שהיא קיבלה מתנה, אפילו שמעון לא זוכר. לבסוף הילדה התיישבה על הרצפה וסירבה לקום. "אני לא הולכת הביתה", היא הודיעה לאמה בהחלטיות של ילדה. שמעון לא עמד בזה יותר. הוא ניגש אל הילדה עם דמעות בעיניים והחזיר לה את הבובה. "עכשיו תגידי לאיש יפה תודה", ביקשה האמא מהילדה מבלי להסתיר את הבעת הסלידה למראה שמעון. "תודה איש", אמרה הקטנטונת והשניים המשיכו הלאה. שמעון לא ידע נפשו מרוב צער. הוא רצה לקלל את כולם והוא רצה שגם לו יהיה כסף לקנות מתנות. הוא רצה להיות כ"כ עשיר, שיהיה לו מספיק כסף לקנות משאית ולמלאה בובות, אולי צי משאיות.. הוא הצטנף בפינה, התכסה בשמיכה וניסה לנמנם. מחשבות על קדוש התרוצצו במוחו, איך שהכל קל לו עכשיו...

     

    האיש בחליפה המהודרת חזר, כנראה מאיזו פגישת עסקים. הוא עבר את שמעון עם חיוך של שביעות רצון. "בטח סגר עיסקה של מליון דולר" חשב שמעון וברך את האיש לשלום. האיש בחליפה כלל לא טרח לענות או להסתכל לכיוון, הוא המשיך ללכת בצעדים מהירים. שמעון נפגע. הוא רצה שהעוברים ושבים יפסיקו לדפדף אותו. הוא רצה שמישהו יועיל בטובו לומר לו שלום. "חתיכת חרא מסריח מכסף, צואה בחליפה", צרח עליו שמעון. האיש הביט לאחור, משך בכתפיו ונכנס למונית, "כזו כפיות טובה של קבצן", ודאי חשב לעצמו. שמעון עצמו הרגיש מבוזבז, נגמר לו החשק לעבוד. הוא פתח בקבוק ערק והתחיל לרדת על המחייה. 

    דרג את התוכן:
      12 תגובות   יום שלישי, 31/7/12, 09:16

      חלל החדר היה גדול יחסית ומעטה אבק כיסה את הרהיטים. ניכר היה שזמן רב לא כיבדו את החדר במטלית. על הריצפה היו פזורים ניירות, רולטקה, מאפרה, סדין סתור ובתוכו כרית וכיסוי עיניים של תאי ארוויס, בדיוק בחוסר סדר הזה. באוויר עמד ריח חמוץ זיעתי צהבהב ואפלוליות חשדנית, מי יודע מה עשו כאן בחדר?? אדם בעל חושים חדים ודאי היה שם ליבו לנמשים ג'ינג'ים קטנים הנקודים באוויר.
      במרכז החדר עמדה מכתבת עץ מלא מגושמת וישנה ומאחוריה ישב ברנש כבן 40, שמן וקירח שכמו ניסה לחפות על פדחתו הקרחת ע"י הקצאת שערות מרקותיו לטובת הקודקוד וסופו שיצא קירח מכאן ומכאן. לפרקים הוא שלף מכיסו מטפחת דהויה ומחה את אגלי זיעתו מן המצח. "קליינר את שטיינברג בע"מ, איגוד חורי התחת והרקטומים בישראל", נכתב בתמצות על שלט קטן וצנוע שעל הדסק. "הפעם הסתבכתי עם חבורה מטונפת של אשכנזים שמתרומים לוולה", חשב לעצמו מדמון וציפה לגרוע מכל.

      "בשבילנו קליינר את שטיינברג בע"מ", פתח קליינר ואמר, "תחת זה הרבה יותר מחור… תחת זו האמת הפנימית של כל אדם, תחת זה גם הטעם וגם הניחוח.". מדמון הרגיש שהוא הולך ומאבד מסבלנותו בין בליל הגועל שיוצא לפוץ היושב מולו מהפה. "אנחנו חושבים שתחת לא מקבל את הכבוד הראוי לו ביחס לשאר האברים בגוף ואנחנו מאמינים שהמצב הזה צריך להשתנות", פרס לפניו קליינר את משנתו. "המממ, תראה מיסטר קליינברג. אני לא בטוח שהגעתי למקום הנכון. אני כאן בקשר למודעה בעיתון, דרושים עובדים חרוצים לעבודת לילה, שכר גבוה ואפשרויות קידום.", מלמל מדמון בשפה רפה וכבש את מבטו בריצפה. "אתה בדיוק במקום הנכון", ענה קליינר בהתרוממות, רוח, "ושמי הוא לא קליינברג אלא קליינר. שטיינברג הוא סמנכ"ל השיווק שלי..". מדמון הרגיש שהוא מאבד את עצמו בעולם אשכנזי וצהוב. גרוע מכך, הסיטואציה גרמה לו להרגיש די תחת. "קליינברג או שטיינר, חבורה של מנייאקים ווזווזים שמשתכנזים על העולם.", כך חשב.

      קליינר לא התחיל את דרכו כיו"ר דירקטוריון חורי התחת והרקטומים בישראל אך כבר בתור ילד ניבו לו עתיד מזהיר בתחום. הוא אהב לחטט ולפשפש בפי טבעתו בצורה אממממ, קצת חשודה יש לומר..בתחילה חששו ההורים שמדובר בתולעי מעיים ואף לקחו אותו לרופא ילדים שהמליץ להם על טיפול תרופתי. זה עזר בערך לשבוע ימים, לא יותר. כעבור שבוע הוא חזר לגרד ולמשש את אחוריו כאילו כלום לא היה. לימים הגננת באמת ציינה, שהיא תפסה את קליינר מנסה להחדיר לעכוזו תולעים שמצא בחצר. כששאלו ההורים את בנם לפשר המעשה, הוא פתר אותם ב"ככה נעים לי" ילדותי והרביץ חיטוט לעילא ולעילא.."הוא עוד ילד, זה יעבור לו", חשבה לעצמה קליינר האמא ודחפה לו ציימעס עם פרפאלך לפה, "העיקר שיסיים לאכול את מה שבצלחת.". אבל הבעיה לא עברה ולהיפך, היא רק הלכה והחמירה. בגיל 16 קליינר עשה ניתוח להשתלת טחורים וקצת לפני הגיוס, ביומהולדת של 18, קליינר נסע לפותחת בתחת והיא באמת פתחה לו ת'תחת וסיפרה לו את מה שידע כבר. "הטרזנים שמשמאל מסמלים עתיד ורוד בתחום בו אתה מתמחה והטחורים מעידים על אדם עמוק", היא קראה לו את מה שראתה. וקליינר האמין שהוא בכיוון הנכון והוא החליט להתמיד ולהגשים את מה שמשאו ליבו, להיות החור תחת הכי גדול בחלד.

      בסוף שנות ה80 הוא נסע לבלרוס ופתח בבריסק, מרכז אשכנזי כלל עולמי, חנות קטנה, "הכל לתחת". הוא מכר שם מגבונים לחים, קקי סטיק למחראות ציבוריות, קקי סטיק לשימוש ביתי (מוכר גם בשם חומיה), חיתולים, התקן בידה לבית, צינורות חרוזים להחדרות אנליות וגם פטנט שהוא בעצמו המציא ואפילו רשם אותו כפטנט רשום על שמו. "א קליינר מציא'ה", מן מאוורר קטן עם חיבור לחיבורים וטרמוסטט קטן לבקרת איכות שמצפצף בכל פעם שתחת לא מתפקד כהלכה. והחנות שיגשגה והצליחה וכל האשכנזים שבבריסק קנו כרטיס מועדון והרגישו בעננים. אבל אז החלו לבוא התורכים והיקף המכירות ירד פלאים. קליינר ירד מנכסיו, חיסל את החובות שלו וחזר לארץ בלי כלום, גורנישט. בארץ הוא פגש את שטיינברג, בחור עמיד שמאמין בדיוק באותם עיקרים של קליינר וביחד הם פתחו את "איגוד חורי התחת והרקטומים בישראל". מטרתם הייתה ברורה, לכבוש את השוק הישראלי. בסביון, צהלה, מודיעין ומודיעין עילית דווקא הלך להם לא רע. קהל היעד בערים אלו היה צמא לקצת תחת וכולם חשבו שככה בדיוק צריך לעשות את זה. בערים פחות מפותחות לעומת זאת, המצב היה בכי רע. "אנחנו צריכים מישהו מבפנים. מישהו שמשדר "אני לא תחת" ואחרי שכולם יבטחו בו, הוא יאגף את כולם מאחור", יעץ שטיינברג לקליינר. וכך הגיע אליהם מדמון מיודעינו, שכולה רצה קצת כסף לסגור את החודש ואולי ישאר לו גם כמה גרושים לקפוץ ל"פוסי-קט" ולקנות ריקוד צמוד.

      לובה הייתה עולה חדשה ממדינות חבר העמים. היא עלתה לארץ ב98 וקשיי ההסתגלות היו קשים מנשוא. את השפה היא קלטה די מהר אך את המבטא הרוסי הכבד היא לא הצליחה להעלים. נוסף על כל צרותיה, לובה הייתה לבקנית וחיוורת ואור השמש הים תיכוני צרב את עורה כמו דשו את בשרה במסרקות של ברזל. לקליינר ושטיינברג היא התאימה בול. "אנחנו צריכים מזכירה שתטפל בכל המסביב של העסק", הם הציעו לה ואף הסכימו לשלם את הסכום שביקשה. ולובה די אהבה את העבודה, ראש קטן כזה, לא יותר מדי. תיאום פגישות, ניירת, לא דברים בשמים.

      "אהאהאה", כיחכח קליינר וקטע את מדמון ממחשבותיו האובדניות. "אז מה אתה אומר? אתה חושב שתצליח להשתלב בעסק? הנה, קח לך עוגיית קרמשניץ אחת ותחשוב על זה..". זה היה השלב שנשבר למדמון. אינטלגנט גדול הוא לא היה אך באוזניו קרמשניץ נשמע גס, על אחת כמה וכמה במקום שכזה. הוא הרגיש שכבודו מחולל, כאילו כרום דמיוני בתוכו בותק. ולא ע"י כושי גדול ומפחיד אלא אשכנזי מצחין בשם קליימן. קוטג' מעז לבעבס עליו? על זה הוא כבר לא ישתוק…מדמון קם רותח מעצבים. הוא הפך את המכתבה על קליינשטוק או מי שזה לא יהיה ויצא מן החדר בטריקת דלת מופגנת.
      לובה בדיוק התכופפה להרים דבר מה מהרצפה. את פני מדמון קידם חריץ לבנבן ובוהק שסינוור אותו והעלה לו את הדם למוח. הוא הרגיש שהוא לא יכול יותר. זה היה הקש ששבר את גב הגמל.. וככה, עם התנופה של היציאה הדרמטית, הוא הרים את עקב נעלו ובעט ללובה בתוך התחת. "אל תראי לי ת'חריץ ואל תראי לי ת'ציץ", הוא צרח עליה בקול מאיים משפט שבהקבלה ספרותית לאנשים שלא גדלו בראש העין, זה סוג של "לא מדובשך ולא מעוקצך". ולובה הבינה מה הוא מתכוון למרות שהיא גדלה באזורים קצת שונים. גם לה זה הרגיש רבגוני מדי כל קשת הצבעים החומה/לבנה/צהובה שבעסקי קליינר את שטינברג בע"מ. לובה לא התבלבלה ובאותו הרגע היא הגישה את התפטרותה.

      מסקנה: כדי לכתוב סיפור לא צריך הרבה כישרון. תגידו מלא תחת כי זה מצחיק. תוסיפו מעט אשכנזים מנומשים, תתרסקו עליהם ותביאו תמני אחד קטן שיעשה סדר בעיניינים. קפיש?

      דרג את התוכן:
        9 תגובות   יום ראשון, 29/7/12, 01:08


        פעם פעם, לפני הרבה שנים,
        חי לו איש פצצות ורעמים.
        והאיש הכיר אנשים, שיודעים דברים,
        שיודעים דברים ומדברים דיבורים.
        והיה לו קונקשיין לשלל עסקים,
        היה לו איש קשר, אחד מבפנים..

         

        וכל הבנות שכשכו לו בביצים,
        שזה אחד הדברים הגסים.
        ואחת חרמנית עשתה לו ג'אגלינג' באשכים המטונפים,
        אתם יודעים חברים, זה לא טריק למתחילים..

         

        והאיש הלך מפזר חיוכים,
        שיחק סחבק גם בחבר'ה של המטורפים,
        ואפילו הרוסים החשיבו אותו בעניינים.

         

        והיו לו ת'פלוצים הכי חזקים,
        את הקקים הכי גדולים ומסריחים.
        ועוד כל מיני אלמנטים של גיבורים...

         

        יש שיאמרו עלי פה גדול,
        אך אומרים שהכיר את אבי הטחול.
        וביום שישי בשעת חצות,
        האיש היה יוצא לציד פוט.
        והוא זעזע להן את אמות הסיפים,
        ובזיזי עשו לו כבוד מלכים.

         

        האיש התבגר ונהיה בן שלושים
        ומהשכשוכים נשארו בעיקר אשכים,
        שגם הם כבר היו די רופסים

         

        וכל הקונקשיין הלך לו לפיפן
        וברחוב לא זיהו אותו בלי הג'ל והפן.
        בזיזי הוא איבד את כל החברים,
        הם חשבו שהוא סתם נוד זקן ומשמים.

         

        וגם כאשר הוא מצא איזה פוט,
        זה ודאי לא היה פוט כיאות.

        נו ומה לעשות?
        האיש לא ידע אם לצחוק או לבכות..

         

        ואז הוא הפך לטיפוס ביתי,
        עם נגיעות של מאונן כפייתי.
        הוא לא הביא טיפה של תועלת,
        הוא פשוט קבר עצמו בערימות נייר טואלט.
        ונהיה לו פרצוף זממן וחרמן,
        כמו לכל האנשים שמאוננים כל הזמן.

         

        והוא קנה בובה, וקרא לה תירצה,
        והיה חושב עליה בצורה גסה.
        ותירצה הלכה ונהפכה לכרישה,
        של זרע, זיבה ודיצה וחדוה.
        (זה משום מה מזכיר לי אסקופה שדרוסה..)

         

        וכך הוא ישב, נאחז בנוסטלגיה
        מפליג בדימיון על כנפי הפנטזיה.
        הוא זכר את השכשוכים של הבחורות ההן,
        אך מה הוא היום? סתם אשמאי זקן..

        דרג את התוכן:
          36 תגובות   יום ראשון, 15/7/12, 13:43

          חנה סילמן עלתה לארץ בחוסר כל. בני משפחתה נלקחו ממנה בשואה הארורה והמעט שנותר מרכושם, נבזז והוחרם למאמץ המלחמתי. נערה צעירה שכל עולמה קרס עליה, מה נשאר לה בחיים? איזו סיבה יש לה לקום בבוקר?? וברגע מאוד לא רציונלי ובהשפעת כל מיני נביאים משיחיים, היא החליטה לעזוב את אדמת אירופה הרוויה מדם ולצאת אל הלא נודע, עתיד חדש..

           

          אלו היו ימים קשים במדינת ישראל הצעירה. הממשלה הנהיגה מדיניות קיצוב הידועה כתקופת הצנע ולחנה הזמנים הזכירו את ימי הגטו הצפופים אבל מה אפשר לעשות? פת במלח ומים במשורה, זה כל מה שאדם צריך כדי לחיות. כשמליון אנשים יכולים לחיות בצנעה, היא ודאי תתגבר. "אם זה מה שנדרש לנקום את נקמתי בנאצים ימ"ש, אני מוכנה להדק מעט את החגורה ולחשוק שפתיים.", חשבה חנהבתחילה הציבור היה מאוחד יחסית בתמיכתו בצנע ונראה כי הוא נתפס ככורח המציאות מול גלי העליה והמלחמה ברם כרבות הימים, נראה היה שהחלום הציוני משמש כמקל מדיני לסחיטת כסף מהתושבים. נוצרה תסיסה ברחוב סביב המדיניות הכלכלית הכושלת ולאט לאט נחלשה מדיניות הצנע עד שבוטלה לגמרי.


          גם חנה לא קפאה על השמרים. בינתיים היא הספיקה להתחתן, לחסוך קצת כסף ואפילו לקנות דירה בשיכוני המזרח בראשל"צ. לא משהו מפואר, קומה שלישית בלי מעלית ולמרות זאת, בית.. באותם הימים לא ידעו משהו אחר. זה מה שהיה לכולם וזה כל מה שחנה הייתה צריכה. בסיס, הקץ לנדודיה.. בשלהי שנות השישים חנה נכנסה להריון. רק ילד היה חסר לה להגשמת חלומה ולהוכיח לכל העולם, נצח ישראל לא ישקר והנה החלום קורם עור וגידים, המשפחה מתרחבת..


                                             -----------------------------


          משה נולד למשפחת מעמד הביניים מראשון. ימי ילדותו עברו עליו בשיטוט בפרדסים ובחיפוש אחר הרפתקאות שונות. ראש ללימודים לא היה לו ואת האנרגיות הוא תיעל למקום יותר מעניין מספסל ביה"ס. "מה יהיה עליך משה? אי אפשר להצליח בחיים בלי לימודים..", כך אמר לו אביו. למשה זה נשמע כמו שטויות במיץ. מי אמר שכדי להצליח צריך ללמוד? ומי קבע שמקצועות ההנדסה יוקרתיים יותר מעבודת כפיים?? הוא אומנם ניסה להתמיד ולהחכים אך מהר מאוד הבין שזה לא בשבילו. "לילד יש שפילקס בתוחס, יותר טוב שילך לעבוד.", השלים לבסוף אביו עם רוע הגזירה..


          הילד גדל ויהי לנער. וכמו כל נער שמגיע לפרקו, גם הוא נקרא לשרת את המולדת. ובצבא משה גילה על עצמו הרבה דברים. איך לשבת שמונה שעות במוצב בלבנון בעמדת בטון מבלי להירדם, ואיך לזהות זירה ממולכדת.. ובעיקר הוא גילה ערכי רעות וחברות, איך הפרט זונח את האינדבדואל ונהפך לחלק ממכונה לאומית.


          עם תובנות אלו משה יצא אל האזרחות. הוא הלווה מעט כסף, קנה משאית ופתח חברת הובלות. אמביציה לא היה חסר לו. הוא האמין במדינה אותה שירת ולחיות כפרזיט, ממש לא הסטייל שלו... אף כי מאוד חרה לו הריבית הקצוצה של הלוואתו, זה לא מה שירפה את ידיו... את שירות המילואים הוא ביצע בשמחה ובחפץ לב, יש משהו כיף בקולקטיביות הקבוצתית של הפלוגה ואתנחתא קלה מחיי היומיום, לא מזיקה לאף אחד..   


          לקח כמה שנים עד שהעסק עמד על הרגליים ונדמה היה כבר שהוא על הגל, פרוץ האינתיפאדה הפתיעה גם אותו. מיתון כלכלי כבד נפל על העסקים הקטנים ומשה לא הצליח לצלוח את המשבר. הוא גירד כספים מפה, משכן את הדירה אבל שום דבר לא הועיל. הוא ניסה לדבר אל ליבם של הפקידים בבנק שישחררו קצת, שיתנו לו הארכה לפרוע את חובותיו אך פניו נענו ריקם. "כאן זה לא גמ"ח. אין ערבויות? אין כסף.", אמר לו אחד הפקידים בחביבות מעושה. לא נותרה לו ברירה אלא להכריז על פשיטת רגל, לסגור ת'ביזנס בבושת פנים. "יש רגעים בחיים שחייבים לעשות צעד אחורה, ירידה לצורך עליה.", הסתכל משה על חצי הכוס המלאה.  


          ופתאום, כשהבייבי שלו כבר לא היה קיים, התפנה למשה זמן לדברים חשובים לא פחות. הוא עשה ילד מחוץ למסגרת נישואין והילד הזה הביא לו אושר, סיפוק קיומי. הוא סיפר לכל מי שרק היה מעונין לשמוע, כיצד הילד השתין עליו כשהחליף לו חיתול בפעם הראשונה וכינה את כלי זינו של העולל "פרנסוואה הבולבול", ללמדך גאוות אב מהי. "כסף בא, כסף הולך. החוכמה היא לדעת מה באמת חשוב בחיים..", כך חשב משה כשקיבל את משכורתו הראשונה כשכיר.


          עד שקרה המקרה. משה היה באמצע פריקת משטח ורגלו נתפסה בין המרכב לרמפה. הוא ניסה לשחרר את נעלו מן המלחציים ומכוח התנופה, נפל מהרמפה אל הכביש ונחבל בראשו. שנתיים של טיפולים ותיזוזים סביב פקידי ממשלה קרים המנסים להוכיח כי משה דגנרט, עלוקה שניזונה מכספי הציבור, עברו על מיודענו. כאב לו לראות איך טייקונים עם חובות של מליארדים מקבלים מהבנקים אשראי בלתי מוגבל. כאב לו שאין לו כסף לשלם מזונות והוא הפך לאדם מריר ועצבני.


          מתי הכרישים באים? כשהם מריחים ריח דם. מס הכנסה נזכר למפרע באיזשהו חוב ישן שמשה לא שילם. ביטוח לאומי לא הכיר בנכותו וחשבונו בבנק עוקל בצו בית משפט, כמו גם דירתה של אימו שחתמה עליו ערבויות. משה הרגיש שהקרקע נשמטת מתחת רגליו. לא מספיק שהוא לא מצליח לדאוג לילד שלו, עכשיו הוא חירע אף לאמא, ניצולת שואה חסרת כל..שלוימזל שכמותו...


          ובשנת 2011 פרצה המחאה החברתית. הייתה תחושה שאוטוטו מגיע השינוי המיוחל. ומכיוון שמשה טיפוס די אופטימי מטבעו ובעצם, בגלל שלא הייתה לו שום חלופה אחרת, הוא לקח חלק פעיל ודומיננטי בהפגנות ובפעילות. תחושה של קולקטיביות עמדה באוויר, אחד בשביל כולם. גם אימו חשבה שהנה מגיע היום, הרי ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אם במלחמת העולם השנייה הכסף הוחרם לטובת המכונה הנאצית, בתקופת הצנע היא נדרשה להבליג לטובת החלום הציוני. ואם בשנות החמישים הבינו שלעשוק את הציבור זאת לא הדרך, בשנות האלפיים ודאי יבינו שמדיניות כלכלית חונקת באמתלות ביטחוניות קפיטלסטיות לא תוביל לשום מקום.


          שנה עברה לה וכלום לא השתנה. משה עדיין רעב ללחם. חנה התגוררה אצל אחת מבנותיה שאגב, מאוד התרעמו על משה ועל התסבוכת שסיבך את אימם. הר המחאה החברתית הוליד עכבר ואולי עוד כמה ועדות ומשרדים ממשלתיים. עולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש. משה הבין שממחאה, לא תבוא ישועתו ובצר לו, הוא החליט לעשות מעשה קיצוני.

           

          עברית וכושר הבעה, זה לא בדיוק התחום של משה אבל מכתב מהלב פונה אל כולם. הוא רשם על התסכול המערכתי שלו, הוא כתב איך סיבך את משפחתו עם נושים ואיך הוצאה לפועל עיקלו לאימו את שארית הונה. אח"כ קנה ג'ריקן נפט והצית את עצמו באמצע הרחוב, מה נשאר לאדם שאיבד את הכל? "אם אפילו אוכל אני לא מסוגל להביא לשולחן, מה בצע לי בחיי?", כך חשב לעצמו, מפליג בדמיונו כיצד רשויות הרווחה דואגות לבנו לאחר מותו..

           

          מהו סופו של הסיפור? נחייה ונראה. כמו שזה נראה עד עכשיו, המצב לא טוב. רוה"מ הבטיח שהוא יחקור את הנושא לעומקו. קרי, ועדת משה סילמן. רשויות הרווחה הביאו את כל המסמכים הדרושים, לא בנו האשם. משה עצמו מפוחם במצב אנוש אך אם יעז להתאושש, מיד תוגש לו חשבונית פינוי ע"י אמבולנס ותשלום עבור הוצאות רפואיות...יש שיגידו שמשה מעורער בנפשו, מי מאיתנו לא?? אחרי בחינה מדוקדקת של כל הממצאים, אני חושב שהאיש נבון יותר מכולנו.

           

          ובנימה אישית. איני יודע אם קלעתי בדיוק אל העובדות. את הסיפור של משה, אולי כבר אף אחד לא יזכה לספר אבל אתמול בלילה, אחרי שקראתי על הפרשיה, משהו בתוכי מאוד הזדהה עם האיש. תאוות נקם שטפה אותי. רציתי לעשות משהו קיצוני, שההקרבה של משה לא תרד לטמיון. רציתי שתתחיל כאן מהפכה אמיתית, כזאת שגורמת לעומד בראשות המדינה לנוס על נפשו ולא לחקור את הנושא באופן אישי. כזאת שתעמיד לדין את כל האחראים למדיניות הרווחה הקפיטליסטית שלנו, כמו בטוניסיה ובתחריר. אתם יודעים מה? גם על זה אני אתגבר. רק משהו אחד אחד שבר אותי לחלוטין, מילות הנחמה של מנהיג מדינתינו. "טרגדיה אישית גדולה", במילים אלו בחר רוה"מ להתייחס למשה. זה לא הסיפור שלי, זה לא הסיפור שלכם, זו טרגדיה אישית גדולה!! לעג לרש..     

          דרג את התוכן:
            9 תגובות   יום חמישי, 28/6/12, 01:15

            ההפגנות בכביש "בר-אילן" בירושלים מלוות את חיינו מזה כמה עשורים. "החרדים פרצו לאינטל, החרדים זרקו חיתולים.", דואגות לעדכן אותנו כל שבוע כותרות העיתונים. אני לא אוהב בלשון המעטה את העליהום שעושים להם. חוששני שכל מבצעי הלינץ' הספרותי/עיתונאי בחרדים, כלל לא מבינים את השקפת עולמם או את אורחות חייהם. רק מה, זה קל לשנוא חרדים, הם שונים מאיתנו בתכלית השינוי..

            טרם הגעתי לגיל מצוות, גם אני נקראתי להפגין בכביש בר אילן בכל שבת בה ביקרתי אצל קרובי בירושלים. זכורני היטב את ההתרגשות הגדולה של ההכנות הנלוות. אריזת החיתולים, איסוף האבנים, שתיית גוגל-מוגל לשיפור הביצועים הווקלים ועוד..ואל יהיה נקלה בעינכם, עבדכם הנאמן חטף זרנוקים מתותחי מים, כמעט נרמסתי ע"י פרסות סוסים, כל חיתול שזרקתי נכנס בול פגיעה ובגלל ממוצע קליעותי הגבוה, דבק בי הכינוי "יד הזהב"..

             

            מאז ועד היום, עברו הרבה מים בגנגס. את כישורי קליעת החיתולים המפורסמים שלי, ניתבתי למקום הרבה יותר נינוח ולאחרונה התחלתי לחשוב על גזר קטן, ברנש שימלא את כל החיתולים האלו ויחזיר את ימי זוהרי כמקדמת דנא..

             

            ישנו שיר אחד אשר אינו יוצא מראשי כל אותם השנים. שיר זה, ההמנון הלאומי של החרדים נגד המשטרה, הוא שיר מאוד קליט ואלו הם מילותיו בתרגום חופשי מחרדית (חויילם במקום קמץ וכיוצ"ב) לעברית: "משטרה ציונית אין אנו מאמינים, אין אנו מאמינים. תורתם וחוקתם אנחנו מתנגדים, אנחנו מתנגדים. בדרך התורה נלך, לקדש שם שמים. בדרך התורה נלך, נשבור לציויינים ת'שיניים..". ולמרות שהייתי בחו"ל כמה שנים ואף גרתי בהתנחלות ציויינית כמה שנים, השיר עדיין פועם ומפעפע בי..מצחיק איך שהחיים מגלגלים לך הפוכות..

             

            מי שלקח חלק במחאה החברתית האדיבה שהייתה בקיץ שעבר, ודאי התקצף לשמוע על האלימות המשטרתית המתועדת. אותי האמת, זה פחות הפתיע.. כבר נתקלתי באלימות שוטרים פעמים רבות בחיי. הן בפינוי עמונה בסוף שירותי הצבאי, הן בהפגנות ילדותי בבר אילן ובכלל, כמעט כל שוטר שהכרתי, היה באופיו איזשהו מוטיב אגרסיבי. מה חשבתם לעצמכם, מוחים חברתיים יקרים, שאתם שונים מהמתנחלים בגלל שאתם שמאלנים?? אולי אתם שונים מהחרדים כי אתם מתלבשים יותר טוב?? אז הנה אני מנפץ לכם את האשליות. אתם לא שונים מהמתנחלים שבדיוק כמוכם, נלחמו על ביתם. אתם לא שונים מערבים שנלחמים על קולם אבל אתם כן שונים מהחרדים. איתם שום שוטר לא יעיז להתעסק במגרש הבית שלהם. הם מלוכדים, גוש אחד..יש להם חוקים מאוד ברורים ולא דמוקרטים. מי המילה האחרונה? מי שלמד הכי הרבה תורה. ובמילים אחרות, האיש הכי חכם שביננו, הוא יהיה לנו ל"מלך", פוסק הדור. מבחינה לוגית זה נשמע יותר הגיוני משיטת הבחירות הדמוקרטית הנהוגה בחברתינו, בה נבחרים בצורה דמוקרטית לחלוטין כל בוגרי צה"ל לדורותיהם מדרגת סגן אלוף ומעלה..מה חשבתם לכם? אתם תבחרו במישהו שגדל ופרח כל חייו ממלחמות אבל בכם, בכם הוא יטפל בכפפות של משי. ודאי שאלימות לא תהיה השפה בה יפנו אליכם. אלימות זה שפה שמדברים לערבים, לא ליהודים..

             

            ברצוני לספר לכם סיפור מעניין שקרה ועודנו קורה בחיי הצנועים. סיפור שיקנה לכם זווית הסתכלות מעניינת לאן הולכים כל המיסים שאנחנו משלמים..

             

            לפני שנתיים ימים פגעתי ברוכב אופנוע עם רכבי ובאשמתי הבלעדית. הגעתי למשפט, קיבלתי שלילה לחודשיים אך ביקשתי מהשופט במיתותא, שידחה את זמן ריצוי העונש לתום שנת הלימודים..השופט התרצה וגזר עלי להפקיד את רשיוני עד תחילת יולי 2011. כחצי שנה לאחר מכן, נתפסתי נוהג ברכבי כשבכיסי חתיכת חשיש וגודלה כגודל גרגר אפונה, בופ סיגריה בלשון העם. השוטר, עמית סאסי שמו, התנהג בצורה מאוד אלימה ולא ראויה. הוא תפס אותי בדש חולצתי וכמעט שהוריד לי שנוגרה לראש. כשניסתי להתנגד, טען עמית סאסי שאני הוא זה שנהג באלימות וחברו לניידת דאג להוסיף, "כן כן, אני ראיתי..". וכמו בכל פעם שתופסים גנגסטר בקנה מידתי, למקום הוקפצו 5 ניידות והובלתי אזוק למשטרת גבעתיים לחקירה. תוך כדי הנסיעה, הבעתי את הערכתי הרבה למר עמית סאסי וביקשתי מהקצין בכל לשון של בקשה, שידאג לתלות את תמונתו בהיכל התהילה של המנייאקים..

             

            כנראה שעמית קצת נעלב ממני, כי הוא לקח את הקייס כפרוייקט אישי. גם אני לא קלטתי ממנו זרימות של צ'י ובעיקר הרגשתי מושפל. "שוב נפלת בפח י'גזר. והפעם עם אדם שמנת משכלו אינה עולה על 70 בצל. מה זה אומר עליך?", חשבתי לעצמי..ובגלל כל האנרגיות השליליות שהיו ביננו, עמית העדיף להשאיר אותי אזוק כ4 שעות ולא שהה לבקשות חבריו השוטרים! לשחררני. "אני מפחד שהעצור יתקיף אותי.", כך תירץ את מעשיו..לאחר בדיקת השתן שלקח ממני תוך וידוי השתנה לתוך הכוסית ובלי טיפת התחשבות בדיני מרחב הפרט כמפורט בלשון החוק, התחלנו לדבר ביזנס.. "אני רואה פה שאתה פסול נהיגה.", עלץ עמית. "במחילה נא תעיין בארנקי ותמצא שם את פרוטוקול המשפט בו נאמר שניתנה לי השהות להפקיד את רשיוני.", ייעצתי לו. "אסור לשוטר לגעת בחפצי העצור.", הצטדק עמית. הרגשתי שפוקע לי וריד. לו היית מוריד ממני את האזיקים י'גוש חרא מגעיל ומהביל, הייתי מראה לך בעצמי . וכאילו לא די בכך, הוא דאג שהקצין יזבר לי צו הפקדת רכב לשלושים יום...

             

            משמה הובלתי אל משטרת ר"ג, לחקירה אינקבזיצית. לפני כניסתי לחקירה, דאג עמית לדבר עם החוקר ארוכות ולהסביר לו את הסיטואציה בה המדובר. השעה 3 בלילה, אני להזכירכם, אזוק ברכב. אח"כ הם יצאו החוצה והחוקר ביקש שאתנצל בפני עמית מפני שהוא מאוד נפגע ממני. אמרתי לחוקר שאיני מרגיש צורך להתנצל משום שאם ברגשות עסקינן, גם אני מרגיש קצת פגוע..

            בסופו של דבר, החקירה לא הובילה לאיזשהו ליד (lead) מטורף ואפילו החוקר כמעט ונעצמו אשמורות עיניו. "מתי עישנת פעם אחרונה? ממי קנית את זה? איפה? כמה? למה?". "מעולם לא עישנתי.", עניתי לו. "וקניתי את העניין ב20 שקלים טבין ותקילין מעלם חמודות שפגשתי בטיילת, משה כהן השם ישמרהו ויצילהו.". בתום החקירה שוחררתי הבייתה עם הוראות מאוד מדויקות, להתייצב ביום המוחרת לטביעת אצבעות..

             

            יום המחרת הגעו הגיע ועימו כוחות מחודשים. כשנסעתי להפקיד את הרכב ואת רשיוני (במידה והבדיקה חיובית) במחוז מרכז, נאמר לי שהמקרה טרם הובא לידיעתם או למעבדתם. "תחזור למשטרת גבעתיים. תבדוק איתם את הנושא..", אמרו לי. במשטרת גבעתיים המקרה גם התנדף, אין בופ ואין שתן. כשביקשתי לדעת מהו הסטטוס הנוכחי של רכבי או רשיוני, ענתה קצינת התעבורה שפשוט אלך הבייתה. הם ידאגו כבר לעדכן אותי במידה ויהיו התפתחויות מפתיעות.. "זכית מן ההפקר גיסנו. תגיד תודה, תשפשף מכאן..", סחתי ביני ובין עצמי..

             

             

            העונות התחלפו, נקפה לה שנה, ושוב נזקקתי לעזרת המשטרה. הפעם מצידו השני של המתרס. עברתי תאונת דרכים ואני צריך את אישור המשטרה בשביל הפרוצדורות..בהגיעי אל המשטרה נאמר לי עוד בפור פליי, שאני פסול רשיון. "כזה אני מכיר.", הרגעתי אותו. וכבעל נסיון ותיק ומנוסה, הגעתי למרחב ירקון נכון לקרב הישרדות. אחרי תיזוז בין קודקודים שונים בעלי שפמים שונים ומשונים, הצלחתי לגשר על הנתק המערכתי הזה, בין בתי המשפט למשרד התחבורה. "האם אני יכול לנהוג רטרואקטיבית? זאת אומרת לזמן התאונה, נרשם שהייתי עם רשיון, נכון?", שאלתי. "סמוך ובטוח.", רמז בעיניו הקצין אל דרגות כותפותיו, "זו הייתה סה"כ טעות בירוקרטית..".

             

            פה כבר חששתי!

             

            נקודה נוספת ומאוד מעניינת בסיפורנו, שהנתק תמיד מתרחש בדרך חזור. מועטים המקרים בהם המשטרה תפסה מישהו אך התיק נעלם בדרך לבית המשפט.. אני אומר, בואו נהיה חכמים. נשתמש באותה ערוץ בו נוהגים להעביר את האשמות אל בית המשפט, כדי לקבל חזרה מבית המשפט את פסק הדין.. נסגור מעגל כמו שאומרים. יענו כביש דו סטרי..

             

            חזרתי אל הכבישים מכוון מטרה, נתיב סלמה-רמת החייל. מפה זה כבר נשלח, לשם זה עוד לא הגיע.. מסתבר שיש מין חור שחור שבולע כל פיסת תקשורת בין כל מקום למשטרה. עברו עלי חודשים מאוד מייגעים בהם אני מנסה להביא את שתי הצדדים לשבת על שולחן המשא ומתן. "אני צריך את האישור לביטוח לאומי. זו הייתה תאונת עבודה.", דיברתי אל לב שוטר המתהדר בשלט על דלת משרדו, "מתן שירות לציבור" . "אני מתעסק בפלילים..", ענה לי ההוא. "ביטוח לאומי זה לא פה.", אמרה אחרת. אני מטעינם חיטים והם עונים לי בשעורים.. 

             

             

            עשרה התרוצציות בין תחנות משטרה, זהו מספר הפעמים בו הבנתי מעבר לצל של ספק שהאישור לא ינתן לי וזאת עקב בעיה קטנה. לא הצגתי את המקור של תעודת ביטוח הרכב בעדותי על התאונה. "או שתביא לי מקור, או שתביא את הצילום בתוספת חותמת אדומה בה נאמר שהתצלום נאמן למקור.", כלשון השוטרת בנימתה היבשה. האופנוע הלך טוטלוס, מאיפה אני אביא עכשיו מקור? תהיתי..איזה בלבולים..אם כן, חותמת אדומה זוהי חותמת קצין רכב. לחברה שעבדתי בה, פשוט אין קצין רכב. המקור מאידך, בהנהלת חשבונות, דבר המצריך עיון באין ספור קלסרים ופשפוש במגרסות נייר. אין סיכוי שאני מכניס את עצמי לשם. מנגד יש את ביטוח לאומי ותביעת גוף ונזיקין אך לשם זאת אני זקוק לאישור המשטרה.. מלכוד 22.."יום אסל יום בסל י'גזר. פעם המערכת צולעת לטובתך, פעם לרעתך.", קיללתי חרש את אמוני שלום הציבור שלנו, "הגיע הזמן לעזוב את המדינה הזאת...".  

             

            נפרדתי מתחנת המשטרה ושירו של סאבלימנל מרנן בשפתיי, "אני המקור, בלי שום קשר לציפור...". 

             

             

            דרג את התוכן:
              28 תגובות   יום שני, 25/6/12, 22:33
              פעם היה איש, שידע לעשות הכל. הוא ידע לצייר, לכתוב, לנגן, לבשל, לאפות, לנגר ואפילו לזמבר. האיש ידע לדגדג לכולם בדיוק איפה שהם אוהבים והוא ידע לעשות גם נעימים לפנים..הוא יכל לשתות חמש גלונים של בירה רצוף ואם הייתה בחורה באזור, הוא לא היה תוקע "גראפס" אח"כ, כדי לצאת נימוסי.
              האיש היה גבוה קומה,יפה תואר ועם חיוך צחור ושובה לב וכשרצה דבר מה, היה משתמש בחיוך וכולם פשוט נפלו לרגליו. לפעמים, כשנהיה משעמם לאיש, הוא סתם חייך בזווית של הפה בשרמנטיות. כשהיה אומר משפט שנון, כולם חשבו שהוא ממש פיקח אך חרף כל זאת, האיש נשאר אדיש. את הסיגריות הוא עישן בקלאסה ומדי פעם הפריח טבעת עשן. אף אחד לא ההין להתעסק איתו , הייתה סביבו הילה של גיבור. 
              כולם מאוד אהבו את האיש ורצו כל הזמן בקרבתו. כל הבנות מאוד השתוקקו לאיש. הן רצו שהוא ידגדג רק להן והן היו שולחות לו הודעות חמדניות ושטופות זימה..ולמרות זאת, האיש לא נכנס למיטה עם כל מה שזז, הוא ידע לשים את הגבול והוא אף לא הגדיר את עצמו כטיפוס שמסתובב לו הראש מבחורות. גם הבנים ממש אהבו אותו אבל הם התביישו להגיד שהוא פוגע להם בול בנקודה שהם אוהבים וכדי שלא יצאו חומוסים, הם היו מבטאים את אהבתם בדרכים אחרות, בקטע של לשתות איתו בירה או לחפור על רמקול  ביערות. הם חשבו שהוא אחד המגניבים בתחומו.. מדי פעם מישהו היה נשבר ומודה, "אין, אין על האיש, הוא הכי כריש". 
              ברם האיש לא אהב אנשים. הוא מצא עצמו מזדהה הרבה יותר עם חיות. "חיות נקיות מתככים, הם באות ישר בדוגרי", הוא חשב. והאיש לא אומר מהפה ובחוץ. הוא אימץ  עדת חתולים מיללת ובכל לילה היה מתכרבל איתם, מתלטף מסביב. והיתה לו חתולה אחת, שולמית פולימר שמה, שאותה הכי אהב, בלעדיה לא הצליח להירדם. הוא היה מספר לה על כל האנשים הקטנים שהוא פוגש בעבודה ואיך שהם מתלחשים עליו מאחורי גבו, "ראיתם ת'איש? איזה פטיש? משחק על הליין של רגיש לא נגיש..". ושולמית הייתה מבינה איך הוא בא. היא הייתה מגרגרת ומתחכחת על זרועו כאומרת, "עזוב אותך חארטה י'חפרן, תביא ליטוף..". והוא היה עוגב חזרה ואומר, "זה לא פייר שולמית פולימר. זה לא פייר.."

               

              יום אחד האיש יצא לטיול בהרים, מהטיולים האלה עם הערבובים של אלוהים ומה יהיה.. ושולמית עקבה אחריו מאחור, קופצת ומנסה ליירט פרפרים. וקצת לפני הסוף, באזור העיקול של הכניסה, שעט לקראתם הג'יפ ביטחון של המושב ודרס את שולמית פולימר. הנהג טען להגנתו שהוא לא רגיל לראות אנשים מטיילים בשטחים מסביב, שהוא חשש שמדובר באירוע פחא"י או משהו בסגנון. בזמן שהנהג ניסה להסביר את עצמו, שולמית גססה את טיפת החיים האחרונה שלה בפרפור נואש. האיש הרגיש שמשהו קופא בו, משהו צובט לו בצד השמאלי. הוא שירך דרכו הביתה בעייפות מוקצנת.

              למחרת בבוקר נמאס לאיש. נמאס לו להרגיש רצוי ואהוב, נמאס לו להיות תמיד ראשון ונמאס לו שאותו אף אחד לא מצליח לדגדג במקום שהוא אוהב. נמאס לו שכל העיינים נשואות אליו ונמאס לו שכולן רוצות להיות נשואות איתו. הוא חשב שזה סתם והוא ידע שהוא לא כזה מגניב, פשוט אין לו כוח להיות כמו כולם אז הוא משחק אותה קול. בפנים בלב, יש לו את אותם הרצונות של כולם. הוא גם התפלא, ממש התפלא, "איך יכול להיות שאף אחד לא מבין אותי? שאני כבר לא אוהב אף אחד??". כל הסיפור התחיל להיראות מוזר בעיניים שלו עצמו ובל נשכח, האיש היה מודע מאוד לעצמו ולסובב אותו. הוא ידע בדיוק למה הוא מתנהג בצורה זו ולמה אחרים מתנהגים איך שהם מתנהגים. "הגיע הזמן לשים קץ לקומדיה הזאת" כך חשב. אז הוא עלה לעזריאלי, על הגג של העגול, הירהר לרגע על זילות החיים וקפץ. בדרך למטה התנקה לו הראש. כל הרוח הזו, של 250 קמש לתוך הפרצוף..קסם המוות האינסופי, בלי  דאגות..הוא למד להנות מהרגע..

               

              על מצבתו נכתב, "פה נטמן האיש, אשר קיפד פתיל חייו בעסק ביש".

               

              דרג את התוכן:
                2 תגובות   יום שישי , 22/6/12, 03:42

                בימים טרופים אלו המדינה מזועזעת עד אמות סיפיה, הכיצד?? מחדל שכזה ואין אשמים?? 44 הרוגים נספו בשריפה בכרמל ואף אחד לא לוקח אחריות?? איפה כל אותם ההדיוטות שקפצו בראש כשהגיע הסופרטאנקר?? אלמלא גודל האסון, השריפה בכרמל הייתה הופכת לפסטיבל, פסטיבל שלום ורעות... כבאיות מכל העולם כולל השכנה הפלסטינית, עשרות תמונות של ראש הממשלה מ"חדר המצב" האווירי עם חיוך מהול בקשיחות כאומר, "לא אלמן ישראל. ביבי יעשה לכם סדר בבאלגן"!! ממש מסיבת יחצנות, תעמולת בחירות לוהטת..

                אך לכל שבת שבת יש מוצאי שבת, זאת יודע כל זעטוט. ואחרי שנדמו קול החצוצרות ונגמרה המסיבה, פתאום מגיע הדאון. ככל שעולים יותר למעלה, ההתרסקות חזקה יותר. ואז מגלים שבעצם היה כאן איזשהו חור בהגנה, למישהו התפספס איזשהו תקציב בין הכיסאות. "היה בלבול" כמו שקוראים לזה אצלנו בחבר'ה. לפתע כל הגיבורים הגדולים נעלמו כלא היו ואנחנו נשארנו עם קדחת ביד, גורנישט! זה אומר פלוני אשם, זה אומר אלמוני אשם והברנש עם החיוך הקשוח שמנהל את העניינים, כאילו בלעה אותו האדמה ולא נודע מקום הימצאו. הוא יודע להסתלק כשהאווירה נעשית זיפת, אולי הוא יצוץ כשחייל חטוף כלשהו יחזור הבייתה ויצטרכו גבר עם חיוך קשוח לטייקים של תמונות..    

                עכשיו מה, משפחות הנספים רוצות לראות דם, ובצדק! פחות מעניין אותם באיזו פוזה תהיה התמונה הבאה, הם רוצים שמישהו יקח אחריות! גם אני רוצה שמישהו יקח אחריות, זה מרגיש לי נכון. אתן לכם דוגמא. נגיד שמישהו דפק  את רכבכם, ונגיד שיש לכם ביטוח מקיף ותקבלו את מלוא הסכום בחזרה, עדיין באסה לקום בבוקר ולגלות את הטמבון מגולח..במקרה שלנו, המצב קצת שונה. אף אחד לא יחזיר למשפחות השכולות את יקירם ולגבי הכרמל, אולי הילדים שלי יזכו לראותו במלוא תפארתו..

                 

                אני לא מאמין בפוליטיקה, בקטע עקרוני. ומה יש כאן לא להאמין, הרי פוליטיקה קיימת בעובדה?!אז זהו שלא. הפוליטיקה קיימת בראש שלי ושלכם, אנחנו יוצרים אותה. מעולם לא הלכתי לשים פתק בקלפי ותאמינו לי, לא בגלל מחסור במוטיבציה. פשוט אין במי לבחור וזה אפילו לא קשור לדעותי. בסה"כ אשמח לתת את קולי לאדם ישר, לא בקשה גדולה מדי..

                היום כבר קשה למצוא זן פוליטיקאים שכזה. אולי פעם כן היו כאן אישיים דגולים. דוד בן גוריון למשל, התפטר מראשות הממשלה לאחר פרשת לבון. גם יוסי שריד רוחץ בנקיון כפיו  ואף בני בגין הוא אדם מוערך בעייני. אלו לא מסוג האנשים שבתקופת ההמתנה שבין האסון עד לזמן הגשת דוח המבקר, יהפכו את המושג  "סופרטאנקר" לדיבור חזק. סופרטאנקר חברתי, סופרטאנקר עדתי או סופרטאנקר כלכלי, כל אחד מנפנף בסופרטאנקר שלו. איפה נעלם כל הסופרטאנקר הזה?? אמרתם סופרטאנקר, לא?? אמרתם שהסופרטאנקר שלכם הכי ארוך, איפה הוא עכשיו?נו בבקשה, בכבוד..אתם מוזמנים להוכיח לנו.. סופרטאנקר על ראש שמחתי..

                 

                ואל תחשבו שאין לזה השלכות על חיינו הפרטיים. הכל מסורבל, וניירת, אלה מאשימים את אלה, זה תמיד אינו בתחום האחריות של אף אחד. מערך הכבאות הוא תחום אפור, אין שר אחראי על זה. שר בלי תיק דווקא כן היה נחוץ, למקרה שמישהו יסתבך בבעיות בתחום. מכבי אש? אוי באמת, זוטות..

                 

                טרם פורסמו ממצאי הדוח, כבר יכולנו לנחש את עיקריו. קוראים לזה טיוח, מחלה די נפוצה במדינה שלנו. ואיך עושים שליכט טוב? אני אספר לכם. לוקחים קצת קומבינה ומערבבים עם שוחד ושחיתות. אח"כ שופכים מעט ראש קטן ומערבבים את הכל במסטרינה. שתיים שלוש הרבצות לציפוי והופ, כמו חדש. זה אפילו מקפיץ את ערך הנדל"ן..

                 

                אתמול ביקרתי בתחנת משטרה בתל אביב. הייתי צריך איזשהו אישור לגבי תאונת דרכים שעברתי ומשום מה לא נשלח אלי בדואר. במשטרה בסלמה נאמר לי כי העדות עוד לא הספיקה להגיע ואילו במשטרת רמת החייל, הם אמרו שהם כבר שלחו..זה מצחיק איך שזה יצא ככה, כי קרה לי בדיוק את אותו המקרה לפני שנה. גם אז התלונה שלי נפלה בתחום האפור ושוב תוזזתי בין 5 תחנות.. ומה אתם יודעים, עד ימינו אנו לא נמצאה האבידה בלי שום קצה חוט או רמז..

                היום בבוקר, לאחר שקראתי את דוח המבקר, נרגעתי מעט. את הבעיות שהוא מתאר, אני נתקלתי בהם עוד הרבה קודם. איזשהו נתק בקשר, קצר בתקשורת. הכביש היה סגור אבל דווקא מהכיוון ההפוך..כל מיני כאלה של חכמה לאחר מעשה. לא צריך להיות פרופסור גדול כדי לראות את זה, אנו נפגשים בההתמודדות הזו יום יום. למרבה מזלי, אני יחסית עוד יצאתי בזול. יש אנשים שקיפחו את חייהם בגלל טעויות שנפלו בין לבין ואף אחד לא טרח לקום מכיסאו ולהרים אותם..

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  11 תגובות   יום שני, 18/6/12, 12:41

                  זרועות צהובות של חום השמש,
                  השתברו על האופק, למופע אחרון.
                  מנסות להפוך את היום לאמש
                  ובשבילי, זאת שעת שכרון..
                   
                  ענני הנוצה, כולם מתקבצים,
                  אל כדור האש העגול.
                  מכאן האובך, רק משחק של צבעים,
                  אני יוצא במחול.
                   
                  המוזיקה היא פכפוך המים.
                  התפאורה, כל צבא שמים.
                  ורגע אחד, שלי עם הבורא,
                  ופתאום הבנתי כל מה שקורה.
                   
                  מתחת עץ זית גדול ועתיק,
                  לרגע אחד אמיתי
                  וריח אוד מעשן בנחירי,
                  כמו רמץ, ניצוץ נפשי.

                  דרג את התוכן:
                    18 תגובות   יום חמישי, 14/6/12, 18:42

                    אני אדם שנוטה להתמכר לדברים מאוד בקלות, כמדומני שקוראים לזה חלש אופי. התמכרתי לעשרות דברים בחיי, והיד עוד נטויה. ספרים, סיגריות, סמים קלים, טיולים, קפה והרשימה ארוכה..אני סמרטוט ריצפה קלאסי. אם תמציאו מחר התמכרות חדשה, תחשבו אותי, אני בפנים. חלק מההתמכרויות טוב לי איתם. אין ספק שלהתמסטל כל היום זה לא טוב, לכל דבר זמן ועת אך עם השנים למדתי למנן את עצמי. אין שום דבר רע לשבת במעיין עם החבר'ה ולגלגל קטנה. ככה אני רואה את עצמי גם בגיל 50. יושב במרפסת עם חברים, מנפס איזה צינגלה, אולי אפילו מנכ"ל ארגון הג'וינט היהודי..

                    יש התמכרות אחת שאני שונא שנאת מוות, הסיגריות. אם הייתי חוסך את כל הכסף שביזבזתי על סיגריות בחיי כבר היה לי בית צמוד קרקע בצהלה… בסיגריות אני לא יודע למנן, אני רק יודע לעשן. בימים יפים הייתי תופר שלוש חפיסות ביום. בטירונות נשארתי בבסיס כמעט בכל השבתות בגלל סיגריות ומעל הכל, השמועה אומרת שזה גורם לאימפוטנציה ישמרני השם.

                    מכירים את זה שדופקים פיהוק ופתאום נסתם העורק? או שעושים אפצ'י וכל הזרימה בלב נעצרת, כאילו נפתח הצנתור?לא מכירים? תמשיכו לעשן ותכירו מקרוב. בהתחלה של הצבא זה לא כ"כ הפריע לי, תמיד הגעתי ראשון בבראור או בבוחן מסלול, מחרחר למוות אומנם אבל ראשון. זה לא שרציתי להיות כזה לוחם אמיץ, פשוט לא רציתי שאף אחד יעקוף אותי.. אח"כ נהיתי פדלאה ובכל פעם שהייתי צריך לרוץ, הייתי מוותר לעצמי. "שיגיעו הם ראשונים, מה איכפת לי? שיתחרו מולי בעישון סיגריות, נראה מי לוקח.", חשבתי לעצמי.. עם הזמן נהייתי כ"כ טוב בלעשן סיגריות, שכאב הלב להפסיק. "אתה בדרך לפיסגה י'גזר, תמשוך עוד קצת ואתה בטופ של הטופ".. אם בכל זאת היה תוקף אותי כאב בלתי צפוי, הייתי דוחס אותו למטה עם סיגריה וקפה שחור. זה תרופת סבתא בדוקה..

                    אך לאט לאט זה הפך ונהיה ליותר קשה. כשקנו לי אפטר-שייב חדש, זה הריח כמו ווינסטון לייט בדיוק כמו שאם מישהו הפליץ לידי, היה לזה ריח של ווינסטון לייט (בניחוח אורנים). התחלתי לנחור בלילה והריאות הראו סימנים של קריסה טוטלית. הבנתי שחייבים להפסיק לעשן וכל האמצעים כשרים..

                    נו ואיך מפסיקים לעשן?מישהו יודע אולי? אני חשבתי שאני יותר חכם מכולם וזה בכלל לא בעיה, הכל זה עניין של גישה. הרי להפסיק לעשן צריך בהדרגה, לא חייבים לקפוץ מעל הפופיק.. בשלב הראשון הפסקתי לקנות סיגריות. זהו, יענו בהחלטה..ככה התחלתי לשנורר סיגריות מכולם עד שכבר נהיה לא נעים..ואז עלה במוחי רעיון יותר מבריק, סיגריות קונים אבל בלי מצית. בכל פעם שארצה לעשן אני אצטרך לחפש מצית עד שישבר לי, נכון גאוני? וככה למדתי להדליק אש מתנורי גז, מאבני צור או מעדשות משקפיים.

                    כשגם ההברקה הזו לא צלחה, הבנתי שכנראה צריך לחשוב כאן הרבה. סיגריות זה בכלל לא עניין של כוח רצון, נטו חשיבה. ואז נפל לי האסימון. צריך למצוא תחליף לסיגריות, משהו שימלא את הצורך. מעולם לא היה לי צורך בניקוטין, אני מחרבן על הניקוטין. אני לוקה בבעיה אחרת שנקראת קיבעון אוראלי. המשחק של הסיגריה בפה, לעשות עיגולים מיתמרים ולהפריח עננת עשן ענקית..כמו שכולנו יודעים, אין עשן בלי אש והפעם באמת שמצאתי תחליף פצצה. את עשן הסיגריות החלפתי בג'נג'ה. הרי עם סמים אין לי בעיה, נכון? אז במקום סיגריות נעשן גראס..דווקא הרעיון הזה רץ ממש טוב והצלחתי לא לעשן סיגריות כמעט שלוש חודשים! הייתי מגלגל בכל בוקר עשרים ג'ויינטים ואצבע של חום נחה לי בדרך קבע בכיס. כפי שודאי הבנתם, כל הפתרונות האלו הם פתרונות של מתחיל להפסיק לעשן, לא של מפסיק לעשן מקצועי..

                    מי מהקוראים שאינו יודע, בלהפסיק לעשן יש כמה שלבים. דבר ראשון, ממחר בבוקר. אם מפסיקים ממחר בבוקר, אז צריך לעשן הרבה היום, לא ככה? הרי מחר כבר לא יהיה עוד..השלב השני זה הסיגריה האחרונה. זוהי סיגריה שצריך להתענג עליה עד אין קץ, למצוץ עד הפילטר ולפנק קפה שחור בצד, שמחר בבוקר נזכור כמה סיגריות זה גרוע וכמה אנחנו לא אוהבים את זה..למחרת בבוקר אנו מגיעים לשלב השלישי והאחרון, הסיגריה הראשונה אחרי האחרונה. בסיגריה הראשונה אחרי האחרונה מוכרחים להכות חטא על פשע, אסור לוותר. "נמושה שכמותך י'גזר. רק אתמול הפסקת לעשן..הנה תראה כמה אתה סובל..". אחרי שנתנו לעצמנו בהלקאה עצמית, אפשר להמשיך לעשן בראש שקט. הרי אם כ"כ הצטערתי על הסיגריה הזאת, בדוק יום אחד נפסיק לעשן. זה רק עניין של זמן.. 

                    הבנתי שעומדת מולי משימה לא קלה והחלטתי להסתגר בחדר עד שיעלה במוחי הפתרון. כך מצאתי את שיטת המקל והגזר, אחת השיטות הטובות ביותר להפסיק לעשן. שיטת המקל והגזר אומרת דבר מאוד פשוט. לא עישנתי שבוע?פנק אותה בדיסק או ספר. שבועיים? סופ"ש בצפון וכן הלאה וכן הלאה. הצלחתי לא לעשן שבועיים ימים אך בסופ"ש בצפון נשברתי..איך אפשר לנסוע 4 שעות בלי איזו סיגריה גנובה? ומה מחמם את הגרון לפני הקפה? כמובן שסיגריה. ככה סחטתי מעצמי דיסק, סופ"ש בצפון אך לעשן, המשכתי גם המשכתי..

                    "טמבל שכמותך, תעשה איזשהו מהלך דרסטי", חשבתי לעצמי, "משהו שיפנים בך את העובדה המרה שזהו, קטם על הסיגריות.". וכך פצחתי במסע לשיפור עצמי, אם כבר אז כבר..לקום מוקדם בכל בוקר, תה לואיזה, סלט ירוק ומעשה אחד החלטי!! לקחתי את קופסת הסיגריות, זרקתי אותה לפח והשארתי רק אחת, להיפרד כמו שצריך..

                    יצא לכם פעם לראות בשש בבוקר, אשכנזי שמן מחטט בפח אשפה? כנראה שנתקלתם בי, אוכל קריז. לזרוק סיגריות כולם יכולים, זה כולה 20 שקל. החוכמה היא לזרוק במקום לא נגיש.. השלב הבא היה שלב האמונות הטפלות, כנראה שצריך להפסיק לעשן בשבת ולשים שרשרת חמסה שתשמור עלי.. הפסקתי לעשן בשבת, חזרתי לעשן ביום ראשון..

                    הבעיה שהגוף שלי מונע ע"י עשן, כמו מנועי קיטור ישנים. כשאין לו עשן הוא מתחיל להתבלבל וכל האיזון הביולוגי שלו נהרס. באמריקה הפסקתי לעשן לחודשיים ימים, בכבוד!!לא עישנתי כלום, לא סיגריות ולא נרגילה ולא מקטרת..כלום!! הגוף שלי התבלבל לגמרי. פתאום הוא לא הסכים לחרבן, אח"כ הוא התחיל לחרבן בכל בוקר, דברים שמעולם לא קרו לי. הרגשתי שאני לא מכיר אותו בכלל, שגופי שלי בעצמי זר לי. האף פתאום דימם לו ברגיל והאצבעות שלי ירדו כל אחת בסנטימטר מרוב כסיסת ציפורניים..אחרי חודשיים ימים כבר הרגשתי מספיק בטוח בעצמי כדי לעשן סיגריה אחת, רק אחת..

                    להפסיק לעשן אין נוסחת פלא, זוהי מסקנתי היחידה. ניסיתי זיבן וניסיתי אברמסון וקראתי את "להפסיק לעשן", רק הסיגריות בעינם עומדות. לא טריקים, לא שטיקים, לא וועג'ערס ובטח שלא פויילישטיקים. הרבה חוכמולוגים יגידו לכם שהם יודעים איך אפשר להפסיק לעשן, הם באמת יודעים. כל מה שצריך זה כוח רצון ויכולת התמדה. מי יתן ויום אחד אזכה לנשום אוויר צלול...

                    דרג את התוכן:
                      17 תגובות   יום שלישי, 12/6/12, 00:10

                      לפני הכל, נחדד את ההגדרה. מהו הישראבלוף? אם כן, ישראבלוף זוהי חברה המנוהלת בידי ישראלים ונותנת שירות או מוכרת מוצרים ללא שום קשר לערכם האמיתי. עסק נורמלי מתמכר את  מוצריו ע"פ מספר פרמטרים. עלות המוצר, שכלול הוצאות שוטפות וערך המוצר בשוק. בחברות הישראבלוף,  המחיר נקבע בהתאם למצבו הנוכחי של  הקליאנט, מצבו הסוציו-אקנומי או התלהבותו מן המוצר. מוצר או שירות ששווה מאה דולר לדוגמא, יכול לטפס עד אלפיים דולר ויותר, תלוי בתגובת הלקוח.

                      אמריקה זה כר המחייה הנוח ביותר לחברות שכאלה מכמה סיבות:

                      1. האמריקאים הם עם תמים שקונה כל "לוקש" שמוכרים לו. הם מושפעים מהחיוך של המוכר, מהפרסומות בטלווזיה ומהמגע המלטף של הבחורה שמורחת את הקרם על ידם.

                      2. האמריקאים עצלנים. אם יש למישהו בעית אינסטלציה, חשמל, או תיקון כלשהו, הם יעדיפו לקרוא לבעל מקצוע לפני שהם בדקו אם הם בעצמם יכולים לתקן את הבעיה.

                      3. במצבי לחץ, האמריקאי מתפקד בחוסר פרופרציה. ברגע שהקליאנט נפל בפח, אתה יכול לעשות איתו מה שתרצה, כחומר ביד היוצר.

                      ישנם כמה דוגמאות לחברות הישראבלוף.
                      הדוגמא הראשונה שכולנו מכירים ממודעות הדרושים בעיתונים, העגלות/תמונות השמן. החברה מנחה את המוכר למכור מוצר בכל מחיר הנע בין לבין…בעגלות זה איכשהו מתקבל על הדעת. המוצרים נמכרים במחירים סבירים ואם הקליאנט פראייר, דוחפים לו מאה מוצרים..אז נכון, רובם ככולם של מוצרי "אהבה ים המלח" יוצרו באריזונה, ארה"ב, אבל לפחות הקונה מקבל תמורה בעד כספו.. הבעיה היא ביחס שהמוכר מציג מאחורי גבו של הלקוח. לפני כמה שנים הסתובבתי בקניון בשארלוט, צפון קרולינה. בעודי מהלך בקניון ומהרהר מה הייתי קונה לו רק היה לי מליון דולר, עצרה אותי מוכרת מנוסה של חברת פרמייר ושאלה בחצי פקודה וחצי חיוך: "אקסיוז מי סר, קן אי תייק תו מיינט אוף יור טיים?". "כמובן", זרמתי איתה באנגלית. היא התחילה למרוח עלי קרם כלשהו וטענה שהקרם הזה יעשה אותי צעיר, רזה, יפה (יותר ממה שאני) וכל זה, רק ב39.90! שיחקתי אותה מעוניין והתעניינתי בעוד מוצרים. "כמה עולה זה?, וכמה זה? וכמה תעשי לי על הכל ביחד?" דיברנו מספר דקות כשמידי פעם היא מסתובבת לחברותיה ואומרת להם בלשון הקודש, "נפלתי על פראייר רציני..". אחרי כמה זמן נמאס לי אז אמרתי לה בעברית, "עזבי אותך, אני לא מעוניין". הבחורה החליפה צבעים, קצת בכתה, קצת צחקה, מלמלה. "יוויוו, זה פעם ראשונה שזה קורה לי" וככה השארתי אותה, להתבשל במיץ של עצמה..  

                      בתמונות שמן זה קצת יותר מסובך. המוכר משחק אותה כאילו הוא צייר את התמונה, אמן נודד סטייל. על כל תמונה שהוא מוכר, החברה מקבלת ככה וככה. ההפרש מנוכה לכיסו של המוכר. לעומת זאת הסיני שצייר את התמונה, מקבל מקסימום דולר ליום. חשוב מאוד לא להזדהות כתושב ישראל, כבר יצא לנו שם מפוקפק ברחבי העולם ועל המוכר לבחור מדינת מוצא אחרת.

                      קומבינה נוספת ומוכרת לא פחות, זוהי הלוקסמית,  מנעולן בעברית. הלוקסמית עובד כ"פריילנסר" מול החברה שמפרסמת אותו. החברה מפרסמת את שרותיה תמורת ככה וככה ועל המוכר לטפס הלאה, השמים הם הגבול. הקליינט במצב די דפוק סך הכל, תפסו אותו עם המכנסיים למטה, תקוע בחוץ בקור של אמריקה. כל מבוקשו זה להיכנס פנימה ולהניח את הרגליים על האח. הוא התקשר לחברה הכי זולה שמצא ועכשיו בעל המקצוע מספר לו שצריך לשבור את המנעול, להחליף מנעול או לחילופין, את כל המנעולים בבית! על זה כמובן,  גובים אקסטרה צ'ארג'. המחיר שפורסם זה ה"בייסיק", הוא לא יכול לעשות את העבודה תמורת כזה מחיר..עכשיו מה?יש ללקוח ברירה? אולי להזמין לוקסמית אחר? ולחכות בחוץ כל הזמן הזה? בקיצור, זוהי הקומבינה ויחסית היא עוד בסדר משום שהקליאנט מקבל תמורה בעד כספו..בלוקסית גם מרוויחים את האחוזים הכי טובים ואני באופן אישי, חושב שזו העבודה הכי משתלמת לבנים בארה"ב.

                      לי יצא לעבוד בחברה שמתבססת על רמאות גרידא, חברת ניקוי תעלות מיזוג ושטיחים..הרעיון מאחורי הקומבינה פשוט מבריק, ישראליות במיטבה. בארה"ב נדרש כל בעל מקצוע לעבור קורס הכשרה כדי לקבל רישיון. שרברב, חשמלאי או כל שירות אחר. חברת נקיון לא צריכה את הרישיונות האלה, זה לא תורה מסובכת לקרצף שטיח או או לנקות תעלות..המוכר, אני במקרה הזה, מגיע לבית הלקוח, מחייך חיוך מלא אמון ומבקש את הקופון כדי לרשום את המחיר..הקופון  מפרסם, "ניקוי תעלות מיזוג אוויר-95 דולר. ניקוי שטיחים-85 דולר..". באותיות הקטנות רשום, "עד חמשה חדרים לשטיחים. חדר מעל 200 פיט מרובע יחשב כשתי חדרים. ניקוי תעלות, 95 דולר ליוניט..". עד כאן זה טוב ויפה אבל איך מוכרים? ובכן, בשטיחים אי אפשר לטפס כ"כ גבוה. אתה ממליץ ללקוח להשתמש במסיר כתמים, בסקוץ גארד, בטיפול חיות  ועוד כל מיני חארטות..ברכב יש לי אריזה ריקה של מסיר כתמים ובגדול אני לא עושה כלום. במידה והקליאנט לא ירצה לקנות, אני נותן לו בדיוק את אותו שירות בצורה קצת יותר מחופפת. במכירה כזו אפשר לטפס למאתיים, שלוש מאות דולר..הרמאות האמיתית זה התעלות מיזוג. בזמן שהפועלים שלי מנקים את התעלות, אני הולך לבדוק את היוניט. יש לי ספריי WD40, ספריי נגד חלודה ואיתו אפשר לעשות מטעמים. זה נקרא "מייצר עובש" בהגה המקצועית.

                      היוניט מתחלק לכמה חלקים, המפוח שדוחס את האוויר. הקוייל, הלוא הוא הרדיאטור שמקרר את האוויר ומערכת החימום, חשמל, גז או שמן. לאחר שפתחתי את היוניט, אני מחפש את העובש. אם לא מצאתי במפוח, תמיד אפשר לפתוח את הקוייל. הקוייל מוליך בתוכו מים,  זה רק מתבקש שירוקת תגדל עליו. אם לא מצאתי כלום בקוייל, אני משמש בWD40 והנה לכם עובש לתפארת..

                      האמריקאים לא אוהבים עובש. אולי בגלל שהבתים שלהם עשויים מעץ וגבס, חומרים שצוברים עובש מהר מאוד. אולי בקטע אישי, איזה עובש פעם השתלט על הבית הלבן ואולי בכלל זה כמו המלחמה בעיראק. קודם כל נלחמים, אח"כ בודקים אם זה בכלל הכרחי..באמת שאין לי מושג למה..בכל מקרה, כשהם שומעים עובש, הם פותחים את הארנק. העיקר שיסלקו את המפגע מביתם.. 

                      הקבלה מורכת מעשרות קטגוריות ותתי קטגוריות. היוניט מחולק לכעשר חלקים ועל ניקוי של כל חלק אני גובה ככה וככה, תלוי איך הקונה התלבש לי בזווית של העין ובהבעת פניו. לאחר מכן, יש את החיטוי, אנטי עובש, אנטי בקטריה, אנטי פטרת ועוד..כולם בעצם שם שונה לאותו דבר, ניקוי עם מטלית ושפריץ של דאורדורנט..את המחיר אני מרכיב על פי תגובת הלקוח. "אווו מי גוד" לדוגמא, זו תגובה קלאסית להשחלת אלפיה. גם עם "קרייסט סייק" אפשר לטפס. קשישים, בעלי אסמה או סתם גוססים תמיד יקנו את הסיפור. מה שעצוב זה שדווקא העשירים לא רוצים..כנראה שהם לא עשו את הכסף שלהם מלהיות פראיירים. במכירה של לקוח פראייר אפשר להגיע לאלף עד אלפיים דולר..יוניט חדש עולה שלוש אלף!! נופלים על פראייר בערך פעם ביום ואז צריך להשחיל אותו בכל הכוח..

                      בימים כאלה, לא הצלחתי לישון בלילה. משהו בקרמה שלי נסדק..אז נכון, הרווחתי כמה בוכטות באותה התקופה אך בהתחשב בשכלול המרכיבים, אני הוא זה שיצא פראייר..

                      דרג את התוכן:
                        16 תגובות   יום שישי , 8/6/12, 18:42

                        בברלין אוכלים שווארמה, בקטע תורכי. מי שרוצה להיות שנון, יכול לשים בפיתה גבינת חלומי אבל השווארמה של ברלין לא צריכה אותי כמליץ יושר. בדלהי, אוכלים טאלי. גם בגלל שזה טעים וגם בגלל שאוכלים טאלי, אין כאן הרבה מקום להתווכח. בקופנגן ובבנגקוק, שניצל. זו מסורת ישראלית עתיקת יומין. ההונגרים עושים את הגולש הכי טוב ובאמסטרדם הכי כיף לפרק מנצ'יז בצ'יינה טאון. אבל מה אוכלים באמריקה? המבורגר? ואם כבר אנחנו כאן אז מי לוקח, בורגר קינג או מקדונלס? תקשיבו לי טוב, זה נבילה וזה טריפה. אפילו בורגרס בר של ירושלים לוקח אותם בהליכה.. ההמבורגר טפל, ערימת ג'אנקפוד מדממת ואין זכר לתבלינים או קמצוץ פטרוזליה למען השם.

                        אז מה בכל זאת אוכלים באמריקה??? חברים, יש לנו אלטרניטיבה, לא עוד נאכל חרא ונשתוק. הריני מתכבד להציג בפניכם את צ'יפוטלה, מסעדת הפאסט פוד הכי שווה בעולם. אני עבד של צ'יפוטלה,  לא ראוי להיות המיץ של הרגליים שלו. בלי צ'יפוטלה, אני חצי בנאדם.

                        בארץ יש גירסאות מפוקפקות של אוכל ספרדי, זה סתם מוציא להם שם רע. אם כבר רוצים להתפנן, אפשר ללכת לאל-גאצ'ו אבל בטן מלאה לא מכפרת על הנזק בכיס. בצ'יפוטלה מבינים את זה, מבינים אותי. אני מתחכם שמה כל פעם מחדש ועוד לא קרה שנפלתי. תרשו לי לספר לכם על המהלכים שלי, על ההתחכמויות ומה אסור לעשות בשום אופן, בחזקת יהרג ועל יעבור.

                        קודם כל, טורטיה. לא אוכלים צ'יפוטלה בלי טורטילה! רוצה את המנה שלך בצלחת? אין בעיה אבל טורטילה בצד, תוכנית מגירה..ומה אני שם בטורטילה שלי? ובכן, המהלך הבסיסי הוא פשוט ומתבקש. אורז כמובן, שעועית שחורה ואל תחשבו אפילו לשים פלפלים. אפשר גם ללכת על השעועית הלבנה, לי באופן אישי זה מזכיר חמין. מכאן אני עובר למחלקת הבשרים. ישנם כמה כללי יסוד שאסור לסטות מהם. תהיה סגור על עצמך, או עוף, או בשר. כמו שתרנגול גר בלול ופרה ברפת, גם הטורטילה זה לא בית זונות. רוצה להתחכם? שים חתיכות סטייק עם מחית סטייק (זה קצת דומה לשווארמה עגל). כבד לך הבשר? לך על העוף אבל תדע שזו טעות מיסודה..

                        מכאן אני מגיע אל המחלקה הכי מעניינת, מחלקת הגיוונים או כמו שאני אוהב לקרוא לה, מחלקת הקונטרות. חשוב לא להפריז בכמות שלא תטפטף לך הטורטילה מלמטה. דבר ראשון, עגבניות, אח"כ רוטב פיקנטי ושחלילא צ'יפוטלה לא יחשוב שיש לו עסק עם אשכנזי, אני שם חריף, מלאן חריף.. הקונטרה על החריף, ואת זה אנחנו למדים עוד מהטאלי, יוגורט, סאוור קרים. מעל כל הקומבינה הזאת מוסיפים גבינה צהובה, סלט תירס, חסה ועכשיו מחייכים חיוך מלא גאווה אל העובד המסכן שמנסה לסגור את הבוריטו שלי. לידידי יוסף היו כמה הסתייגויות מהמהלך שלי ואני חייב להודות, האיש יודע על מה הוא מדבר. יוסף טוען שצריך לשים אבוקדו בין הגבינה צהובה לחסה. מבחינה גסטרונומית, הוא צודק בהחלט אבל אז הטורטילה מתפרקת ביד, האבוקדו עושה את כל העסק מושי כזה. כשהטורטילה מתפרקת אין מצב לתקן, צריך להתחיל הכל מהתחלה. אם בכל זאת קורץ לנו האקמול של הטבע, אפשר לשים אבוקדו במשורה, ממש טיפטיפה.
                        פעם קרה שבניתי בוריטו, באמת יופי של מהלך (שתי כפות סטייק, שתי כפות סאוור קרים.) ובמקום חסה, גיוונתי באבוקדו. הבוריטו התפרק לי מול הפרצוף והעובדת החכמולוגית לקחה את הטורטילה והכניסה אותה לאחת חדשה. נו ומה הבעיה אתם חושבים? את המשקעים שנשארו לי, אני סוחב עד היום. כשהיא בגיזרה אני חוזר הביתה, מבשל לעצמי.. טורטילה צריכה להיות דקה!! שתי טורטילות=לאפה! תפסת מרובה, לא תפסת למה בסוף תיראה כמו קובה חמוסתה!

                        אולי זה לא המקום אבל אני חייב לספר לכם על החיסרון האחד, יחיד ומיוחד, של צ'יפוטלה המלך השולט. הבוריטו לא חריף בכניסה אבל ביציאה, איכשהו זה שורף. נסיתי לא לשים חריף, לא עזר. נסיתי בלי פיקנטי, לא עזר. ניסיתי בלי סלט תירס (שיש בו מרכיבים של פלפל חריף), שרף. היום כבר חושלתי, אני וצ'יפוטלה גישרנו על הפערים התרבותיים וכמו שנהוג לומר, כל ההתחלות קשות..רק אל תגידו שלא הזהרתי.

                        דרג את התוכן:
                          9 תגובות   יום שני, 4/6/12, 21:04
                          ישנם מספר סוגי מטיילים בהודו ולכל אחד, מעלותיו וחסרונותיו…
                          יש את המטייל הקלאסי, סטלן ארצי מצוי שנהג לדחוס באנגים למכביר ועכשיו הוא החליף את הבקבוק בצ'ילום. הוא נוהג להגיע לכל קולוניה ישראלית בהודו, לעשות הרבה רעש וצ'ילומים ולהיטרק למיטה בסוף היום. ישנם כאלה שמגדילים לעשות וקונים אופנוע "אנפילד", שכולם ידעו מתי הם באים ומתי הם הולכים אבל הבסיס נשאר, צ'לומים כיד המלך ורברבנות ישראלית מצויה.
                          למטייל הקלאסי יש מקבילה נשית, המטיילת הקלאסית. המטיילת הקלאסית אוהבת להימצא ליד מי שיש לו הכי הרבה סמים (ואם הבחור יכול לנייד אותה על ה"אנפילד", מה טוב). היא הגיעה להודו לחפש חתן ויהי מה, אבל קודם כל ג'ארס, אח"כ שיקחו אותה ממקום למקום ורק לבסוף, היא תקריב את היקר לה מכל. איכות היא לא מילה גסה אבל עד שמגיעים לשלב הזה, הבחורים עייפים כבר מכל העישונים והבנות יוצאות כשידם על התחתונה..
                           
                          חוץ מהם, יש את הטייל הלפלף (בעיקר יוצאי סיירות). הוא הגיע לעשות טרקים כל היום ולהזיע על כל פסגה מושלגת שמישהו טוען שזה ההימליה. הם מגיעים עוד מהארץ עם נעלי מירוצים, פק"ל מים והרבה מצב רוח טוב.
                          המקבילה הנשית הלפלפית אוהבת בעיקר קורסים, "להתנסות בחוויות חדשות" דוגמת יוגה ומדיטציה וכמו רעותה, גם היא מחפשת חתן אבל רק אם הוא טיפס את האוורסט… 
                           
                          לשלל הליצנים הללו, מצטרפת הוריאציה הבוגרת. מכיוון שההורים היושבים בארץ הקודש, לא מסוגלים להניח, ולו לרגע קט, את בן טיפוחיהם, הם מחליטים להפתיע ויוצאים למסע שיחבר אותם אל הבן האובד ואולי אפילו יקרב אותם אל הדור הצעיר, המגניב…ישמרני השם מהפתעות שכאלה…
                           
                          ויש את הנתקעים. הנתקעים החליטו לעשות מקצוע מחוסר מעש ולפיכך הם הביאו איתם כמה אלפי דולרים ופתחו עסק, מסעדות בעיקר. זה לא שהם בעלי חוש עסקי מפותח, פשוט הרבה יותר קל להשתכר למחייתך מצ'אי…מכיוון שלא קל לשרוד בהודו מספר שנים, הם דורשים ומקבלים את הכבוד הראוי להם משאר המטיילים, ארס ארצישראלי מצוי.
                           
                          אבל טיפוסים כמוני, שחושבים שהם הבינו את הודו, יש לאין ספור…הם יושבים בדרך כלל במסעדות ובתי קפה ומחכים לטרף קל, מישהו שהגיע מהארץ לא מזמן. כשנקראת לידם היזדמנות שכזאת, הם מספרים לו על מסעותיהם ברחבי הודו ויהא זה כלל נקוט בידכם, ככל שמזכירים יותר מקומות שטיילת בהם, ערכך עולה..תוך כדי הבהרת הפואנטה, הם משתדלים להוציא אותך הכי קטן, כי הרי רק עכשיו הגעת…
                           
                          אז עזבו אחים, לא הבנתם את הודו…    

                           

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            gezer1234
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS