לא נכונות, וממשיכים לקרוא להרבה אנשים בשם "רעים" כאשר באמת הם רק חולים במחלת השנאה.

מחלת השנאה היא מחלת הריחוק והזרות כאשר אנשים גדלים ומחונכים להיות רק לעצמם, להתרחק מבני אדם, ולהרגיש זרים בתוכם.

מי יותר ומי פחות לכולנו זה "קורה". אבל זה נעשה ומכוון ולא רק במקרה, יש יד מכוונת לזה.

לעזור אחד לשני, את זה לא מחנכים אותנו, האם זה לא נשמע לכם ממש מוזר?!...

המשך יבוא...

אנחנו חיים בעולמו של האלוהים, בני האדם שבשלטון לא באמת שולטים עלינו, זה רק נראה ככה כלפי חוץ.

אני יודע כבן אדם וכאחד מבני המין האנושי, שהובאתי לפה כדי ללמוד.

ללמוד על עצמי ועל בני האדם סביבי ללמוד על התהליכים המתהווים יום יום סביבי.

ללמוד מה נכון לעשות לדבר לחשוב להרגיש, ומה לא.

ניתנה לי איזושהי שליחות, "קווסט", עליי לדעת מהי, אני צריך ללמוד לקרוא רמזים שפזורים מסביב ושמראים לי ת'דרך, על מנת להשלימה, ויש לי 70-120 שנה לעשות זאת.

למדתי לחיות בהווה, להסתכל על הדברים ההווים ונעשים מולי, אני לא מרחף בשמיים ולא שקוע בדכאון, אני כאן חי ונושם, ומנסה לחיות ולקבל מהעולם כמה שאני יכול לקיומי הפיזי והנפשי, אני אוהב ונאהב, מכבד ומכובד, רואה ונראה, אני פה חי את חיי.

אלוהים עשה אותי כך שאני פרי מעשיו, אני מוסר דין וחשבון רק לעצמי ולו, וטוב עם עצמי ועם אנשים ככל יכולתי.

קינה על אנשים שהולכו שולל

אנשים מרוחקים אנשים עבדים

אנשים שונאים אנשים במחשכים

פעם הם היו ילדים שמחים

חופשיים משחקים אוהבים

בבית הספר אמרו להם מה לחשוב

הכניסו להם בכוח מה נכון

לא שאלו אותם...רק שלחו אותם למנהל

או העמידו אותם בפינה

שלטו עליהם באמצעות אימה

וההורים הצטרפו לאותם מורים

שלקחו את טעם החיים מהילדים האלה

בהדרגה ובשיטתיות

היום הילדים האלה אינם כבר ילדים

הם אנשים

ללא תוכן, ללא מהות...רק ריקנות

ללא אהבה ללא שמחה...חסרי משמעות

מיואשים חיים כעיוורים

חרשים אטומים...לא מרגישים

רוצים לברוח ובורחים בורחים בורחים...

מקטנות הרגילו אותם לפחד להיות ממושמעים, כנועים

אז זה מה אנשים עושים היום...בעיקר מפחדים...

עיקר הצורך של האדם הוא להתמלא בתוכן, הוא אינו סובל ריקנות מכל סוג שהיא, הוא חייב להתמלאות.

המלחמה על זכות הדיבור

כיום השלטונות בכל העולם אוחזים בזכות הדיבור, וכמעט בכל הערוצים, ערוצי המידע הזמינים לאדם.

לכן הם יכולים לשים בתכנים אלה כמעט ככל העולה על רוחם, וזה לרוב יהיה מה שאנשים יצרכו, הם רואים הם שומעים את זה כמעט כל הזמן וכך ייראו חייהם.

כמו בובה על חוט חיים היום רוב בני האדם, לא מודעים שמזינים וממלאים אותם בתכנים שאינם פרי בחירתם הטיבעית, ואשר תכנים אלה מובילים אותם לחיים שאין בהם סיפוק או שמחה אלא רדיפה והתמכרות, והתוצאה החיים מתפוררים אנשים מתפוררים ונגמרים.

זכות היסוד של "חופש הדיעה וחופש הביטויי" לא קויימו על ידי השלטונות למרות התחייבויותיהם במאות המהפכה המודרנית (מאות ה - 19-20 וה - 21).

השלטון כיום או המדינה לא נותנים לאף אדם להחליט מזה נורמלי.

יש קביעה אותה קבעו האנשים שבשלטון מהו אדם נורמלי בשבילם, וכולם "חייבים" ליישר קו עם אותה דיעה, ומי שלא, מוצא או מוציאים אותו מהמערכת, האדם אז מבודד ומוכרז כלא נורמלי כמהפכן רדיקלי או פשוט כמשוגע...

ההנהגה כיום מתנהגת כאילו יש לה בעלות על ה"תכנים של בני האדם" על "דיעותיהם של בני האדם", הם מכריזים שוב ושוב שהם הסמכות לשאלות העומדות על הפרק ורק אותם צריך לשאול רק בהם ניתן להתייעץ, הם המקצוענים הם המומחים, וכל האחרים, שוטים לא מלומדים ונבערים מדעת...

השלטונות בהרגשת "שיכרון כוח ומעמד" ו"טירוף חושים" מדרדרים את אזרחיהם את עצמם ואת העולם כולו לידי אבדון.

כל אדם יכול לנתק את עצמו מה"פלג", ומהחיבור הזה של מידע ההרסני של שירותי המערכת.

פשוט לקום ולסגור את הטלויזיה וכו', ולבחור מערכת מידע אחרת שאכן תועיל לו באמת.

זה לא "צו הגורל" להמשיך ולהיות מחובר למערכת השלילית הזאת של המימשל.

חשוב שתדעו את זה...

 ש"כל הזמן זז"? - תשובה: פשוט זזים יחד איתו.

אמחיש זאת:

"אני הולך מביתי יוצא אל מרכז העסקים קרוב לביתי מעוניין לקנות חלב לחם וכמה מצרכים נוספים במכולת שם, אבל המטרה שלי זאת לא המכולת ולא המצרכים שאני צריך... אלא זאת חובה, אני צריך אוכל, זה פשוט עוד דבר שאני צריך לעשות, אז מהי המטרה שלי? - 

"מטרתי היא הרגע הזה על כל מה שבו.

יש אין ספור נקודות ביני לבין המכולת וחזרה הביתה, אני מתבונן בנקודות האלה ככל יכולתי, חי אותם באמצעות חושיי אני משתמש בעיניים בעיקר ובצוואר כדי לסובב את ראשי ימינה ושמאלה, אני מסובב את צווארי כמעט 180 מעלות ימינה וכך גם שמאלה, עובר בקלילות על כל הפרטים (טוב לא כל הפרטים כי אי אפשר הם רבים מדיי, אלא מה שאני קולט, ואני לא מתאמץ לקלוט אלא נותן לעצמי לקלוט מה שאני קולט) שנמצאים במקום בו אני נמצא או מהלך, שם לב בעיקר לבני האדם סביבי, רואה אותם במבט של "לא מתעלם ולא נועץ מבט" פשוט מבחין בהם בריפרוף, ואני בהחלט שם לב אליהם אלא שזה לוקח שניה קלה בלבד, כמעט שבריר שניה, אם אתה כבר מאומן בזה, אני בהווה, לא בעבר ולא בעתיד אני כולי או רובי בהווה"..

מזה אהבה, כאשר מישהו לא מבקר אותך אלא אוהב אותך רוצה שתצליח, מעודד אותך בדברים הטובים והמעולים שבך, מראה לך את הצלחותיך, ומיזה אתה מקבל הרבה כוח לגדול ולצמוח.

ואם אין מי שיעשה את זה בשבילך או יש קצת, למד אם כן לעשות זאת לך בעצמך, אל תבקר את עצמך ביקורת של ריסוק והשפלה, אל תעשה את זה לעצמך.

אם עובר יום ואתה מרגיש סתמי ולא מצליח חשוב רגע ועצור, שאל את עצמך מה כן השגתי היום ואז תגלה שהשגת הרבה, ציין את הדברים בליבך ושבח את עצמך עליהם, כך תקבל מעצמך כוחות להרגיש טוב עם עצמך.

כמובן שאני מדבר על ברירת מחדל, ולזמן יחסית קצר, אבל חשוב ביותר לחיים הם חברים וחברה ואוהבים.

רוב האנשים לא רואים את זה כחשוב או בכלל לא נותנים את הדעת לזה.

מה שחשוב בעיניהם זה אהבה, כלכלה טובה, זוגיות, משפחה, עבודה קריירה מעמד כסף וכו' וכו'..

מה שמוביל את האדם להצלחה או לכישלון הוא תהליך קבלת ההחלטות שלו על חייו וההחלטות עצמן, החלטות שהוא מקבל כל יום החלטות לשעתן החלטות גורליות או פחות גורליות.

לפני שבן אדם מחליט על משהו הוא "שוקל ומודד את הדברים", ועל פי זה הוא מחליט.

אם כן ברור הוא שככל שאדם מוכשר יותר בלמדוד ולהעריך את הדברים והעניינים שלפניו כך החלטותיו יהיו נכונות יותר מציאותיות יותר, ומצליחות יותר.

נמצא שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא "שיפור כושר המדידה והשקילה" של הדברים בחייו, כולם.

מי זאת המדינה? - זה כל האזרחים שלה, אנחנו.

ואנו בהחלט בתהליך של התבוננות וגדילה.

לא נכון להשתפר בבת אחת, והרי אנו רוצים שיהיה לנו טוב ומהר... כי אנו והמדינה בשלב ההיסטורי של "הילדות", (מדינה בסך הכל בת 65 שנה) וכמו ילד, אנו רוצים הכל ומהר ואם לא אנו בוכים, וזה טיבעי בהחלט, כל ילד בוכה ומתעצבן שלא נותנים לו מה שהוא רוצה, אנו פועלים בסלחנות כי אנו יודעים הוא "רק ילד". כך עלינו לפעול כלפי עצמנו בסלחנות, והרי נדע שיגיע זמן בגרותנו, זה יבוא.

ולא נכון לבקש מילד "תתבגר כאן ועכשיו" כמו שאנו עושים לעצמנו, כי זה לא נכון. אנו דורשים מעצמנו להתבגר מייד ולאלתר, בואו ניתן לילד שאנחנו להיות ילד וכשיגיע זמן ההתבגרות יגיע.

וסתם דוגמא קטנה שתראה לכם שאנו אכן בשלב של "ילדים:

תסתכלו על התרבות בה אנו חיים הרבה תרבות של בידור ומשחקים ורק מעט לימודים, (ואם כבר לומדים אז מתוך כורח ורק לגמור עם זה מהר, אנחנו לא אוהבים ללמוד בדיוק כמו ילד שרק רוצה לברוח מלימודים ולשחק, פשוט כי הוא ילד שכל עניין לימודי נתפס בעיניו כטרחני וכעומס לא רצויי) אנו לומדים מעט ומעדיפים לשחק הרבה, להשתובב להתלוצץ, אוהבים קלילות, רוצים לזרום לא לחשוב לעומק בדיוק כמו שילד נוהג בחייו. אז קבלו את זה תבינו את זה אל תלחמו כל כך חזק במה שאתם במה שאנחנו, תנו לזמן לעשות את שלו אין אנו יכולים להאיץ בזמן, הוא עובר בקצב שלו, אנו לא יכולים לעשות דבר בעניין על מנת למהר אותו יותר ממה שהוא.

רצונות לחוד ומציאות לחוד

ובמציאות לכל דבר יש מידה לכל דבר יש זמן תיקון, הם כללי הכימיה והפיזיקה לגוף וכללי החברה והפסיכולוגיה לנפש ולנשמה, וזה למעלה מזה, הנפש מערכת הרבה יותר גדולה ומורכבת ממערכת הגוף, לכן לוקח לה יותר זמן, ואין שיפור אמיתי שייקרא שיפור אם לא הנפש ותיקונה נלוות ומצטרפת אליו.

ומה סיבה יש לנו להתלונן כאשר עברנו רק 65 שנים של הקמת מדינה, אנו עדיין בתהליכים מוקדמים וראשוניים, קודם בונים גוף = מדינה, ורק אחר כך נותנים בה נשמה, תכולה ומהות, אנו בשלבים ראשוניים ביותר בתחום זה, לכן אל לנו להיות מודאגים, זה יבוא כי כך הוא חוק הטבע, קודם בונים בית ורק אחר כך באים לשכון בו ולסדר אותו בריהוט וכל מה שצריך.

כרגע אנו נמצאים בשלב ה"וואקום" או הריקנות והחוסר משמעות, הגוף כבר בנויי והוא עורג ומשתוקק לנשמה, לפנימיות למשמעות לתוכן, ועצם התשוקה לנשמה אכן מביאה אותה.

אנו בשלב הבירור והויכוח לאמת, מה תהיה הנשמה שתיכנס בגוף זה, מה תהיה איכותה, כי הרי לא נכניס כל סוג אקראי של נשמה מכל הבא ליד, ולכן מכיוון שעדיין לא החלטנו אנו עדיין בשלב של ריקנות, אבל זה יבוא וכאמור כבר למעלה.

רוצים חינוך טוב, כלכלה טובה, חברה משפחה אהבה כבוד הכל בכל מכל כל.. וזה מתמהמה לבוא, והסיבה כי עדיין אנו בעומק הדיון מה הכי טוב או מהם התחנות המדורגות לשיפור בהן נבחר, ובכן עדיין לא הגענו להחלטה שלימה, לכן התהליכים משתהים ופועלים לאט.

אין אנו רוצים שזה יהיה מהר, לא אחראי ולא רציני.

הכל עומד ביחס ישיר להחלטתנו ברגע נתון, ואנו לא עומדים סתם כך, אלא כל הזמן מבררים ומתקדמים, זה יבוא, זה רק עניין של זמן וכאמור החלטה.

כולם נחשבים הגדול והקטן כאחד, אין מי שיכול לומר שאין לו מילה או השפעה בעניין, כי כולם משפיעים וכולם מושפעים.

ואם אומרים לכם שאתם כלום אין לכם השפעה, לא יהיה זה נכון להאמין להם, כי לא מחכמה אמרו זאת.

כי יש לכם והרבה.

משלים אותו הכוונה, מנקה אותו ממעט הסיגים( = קוצים) ושאריות הלכלוך שעדיין נשארו בו, כי אין שלימות באדם אלא יחסית בלבד, כי גם אם אדם יעבוד על עצמו אלף שנים לא יגיע אל השלימות אבל יהיה קרוב אליה. (ושלימות ממש ישיג האדם לא מכוח עצמו ועבודתו אלא מ"כוח מתנה שתינתן לו" בגלל עבודתו).

הטוב מחובר בשורשו לנצח, לכן אי אפשר לפגוע בו, כי הוא חי לנצח, החלקים הנפגעים הם כאמור אותם חלקים באדם שיש בהם לכלוך, הסבל שאדם טוב מרגיש הוא תהליך ניקויי הרעלים שיש לו עדיין בנפשו, לכן אם אדם טוב סבל הרבה הרי התנקה הרבה סבל מעט התנקה מעט.

האדם הטוב זה שעבד על עצמו ולמד והתנסה מהי המידה הנכונה בכל דבר וחיבר עצמו אל הנצח אל הטוב, יש בו כבר כוחות כה גדולים שהוא יכול לעמוד בעומס הסבל, ואם הזמן יסבול פחות ופחות עד שיהיה נקי לגמרי, או אז יתברר וייעשה אור כולו, אדם כזה הוא אדם מתוקן וברגע שיושלם אצלו התיקון ייפטר מן העולם, ויעבור לעולם שכולו רק טוב, הוא יימשך כמו מגנט אל כוח החיים בעצמו ויישאר קרוב ודבוק אליו לעד.

בן אדם בעולם עובר הכשרות מהכשרות שונות, מסלול אימונים, כדי להכשיר אותו להיות אדם שלם.

כל יום הוא עובר סוג של הכשרה שונה, כל יום הוא נהיה מנוסה יותר חכם יותר מלומד יותר.

ועיקר ההכשרה זה יחסו בינו לבין עצמו ושאר בני האדם, הוא צריך לשים את מרכז כוח עבודתו והשתדלותו בהבנה מי הוא כלפי בני האדם סביבו ומה הם כלפיו, כולל מה הוא כלפי עצמו.

הטיפ הראשון שחכמים אשר עברו כבר את זה והגיעו להיות שלימים הדריכו: כבד את עצמך ואת בני האדם סביבך, קודם כל תן כבוד גם אם אינך מבין למה, ועם הזמן תבין את סגולותיהן הן שלך והן של בני האדם סביבך, לכל אדם סגולה משלו, כולם נחשבים, לכל אחד גוון מיוחד משלו שיש רק לו.

הטיפ השני הוא שתבוא ההבנה לאדם בליבו שכל בני האדם אינם אלא אדם אחד גדול שחולק לפרטים רבים, כל בן אדם פרטי הוא חלק מאדם אחד שלם וגדול, (פאזל),לכל אדם פרטי ניתנה משימה שרק הוא יכול לבצעה, לכל אחד תכונות ומעלות העושים אותו למה שהוא והמכשירות אותו לעסוק במה שהוא משתוקק לו, כל נפש משתוקקת לשורשה, המוזיקאי ישתוקק לעסוק בנגינה המתמטיקאי במספרים, הסופר בסיפורים וכן הלאה, כולם משלימים עבודות שיחד היא העבודה השלימה.

לכולם תפקיד גם לאלה הבוחרים ברע, תפקידם לנקות את אלה שבחרו לעסוק בטוב, תפקיד ה"רעים" לאתגר את הטובים, לצור אותם מלשון מצור, להצר את צעדיהם מלשון צר לי המקום מלהלך בו, הם שונאים את הטוב ובכך מקשים עליו, או אז הטוב במאבקו להיות טוב עומד במאבק ועובר צירוף אחר צירוף עד שלרע אין יותר עניין איתו, הטוב הפך נקי לגמרי ואין לו שום אחיזה או משיכה מצד הרע, כאן נשלם התהליך.

הרע לא מזיק לטוב אלא משלים אותו, מכשיר ומנקה אותו עד שיהיה נקי ושלם לגמרי.

כשאדם שלם ונקי הרע יתרחק ממנו, כי לרע יש עיניים בוחנות לטוב, וכשהוא רואה שלאדם שלפניו אין אלא נקיות בלבד הוא יתרחק ויעזוב אותו לנפשו.

"זהו מאמר במימד של "סוד", ואין הוא "פשט", כלומר הוא אינו ההסבר הפשוט של הדברים.

פשוט מתחילים לדבר על זה, מעלים את זה על סדר היום, מדברים על זה אחד עם השני, בבית במפגשים בבתי קפה בבילויים בעבודה בכל מקום, עד שזה מגיע לכולם ואו אז הממשלה מתחילה לשנות, ככה משנים זאת הדרך היחידה הנכונה ואין אחרת!

הכלים המדיניים הפוליטיים הכלים המוצעים לאזרח לא עברו שינויי של קידמה ועדיין הם מיושנים מאוד.

הממשלה באה ואומרת לאזרח "אז בוא קום ותפגין" זה הכלי שהממשלה מציע לאזרח פחחחחחחחח, איזה כלי עלוב, לא מוצדק וכל כך לא נכון, אני צריך להפגין על מנת לתפוס את תשומת הלב של הממשלה?!...מה פתאום, כל מה שאני צריך זה לדבר עם חבריי על כך, והם ידברו עם מעגל החברים שלהם ומשפחתם, ככה עושים דברים.

אני לא אבוא ואספר להם כמה הממשלה מקולקלת ועושה עוולות, אני אדבר איתם על מה עושים כדי לתקן ולארגן נכון, כי ברור הוא שממשלה לא מתוקנת אינה נחשבת, אז למה שאני אדבר עם הממשלה בכלל, אני אדבר עם העם, כי הוא זה שמלכתחילה הכוח האמיתי הכוח ששם את הממשלה בשלטון.

לא בכוח החייתי של אלימות, כי באלימות נוהגים רק אנשים פחדניים ומיואשים.

מי שמאמין בכוחו הסגולי, הפנימי האישיותי, לא מפחד ליצור קשר עם אנשים, לאהוב אותם להעריך אותם להיות יחד, לזה אני קורא יצירת כוח אמיתי.

כוח סגולי זה אדם שמאמין שהכל אפשרי, ולא רק מאמין אלא פשוט יודע.

כי אין כוח חזק יותר מאהבה והערכה של אחד כלפי השני, זה המאחד האולטימטיבי.

ואני רוצה לדבר עכשיו על כריזמה , כוח אנושי שהעולם למד ולומד את זה על דרך של טעות כבר ימים רבים, רבים מדיי:

מקובל לחשוב שיש אנשים עם כריזמה ויש שלא, אז למדתם לא נכון, אין שקר גדול מיזה.

לכל אחד יש כריזמה, יש שהיא התפתחה ויש שלא, ואצל מי שלא התפתחה, מפתחים אותה על ידי אמון, אהבה והוקרה.

מי שאומר החיים שלי כבר נגמרו, זה ייאוש המדבר מתוך גרונו, כי אין דבר כזה, החיים ממשיכים תמיד אפשר לגדול ולצמוח, להתפתח ולהשאיר את הטעויות מאחור, והלא זו משמעות החיים ללמוד מטעויות, ללמוד לעשות נכון.

יש מערכת שלימה של "ערכי יסוד" המפורסמת בציבור ובתרבות שלנו, רובם טעות!

מתקנים את זה כאשר מתחילים לחשוב מה באמת חשוב לך, מה עושה לך את החיים ומה מחריב אותם, צריך ואני אומר חייבים לצאת מיזה של "אני קטן" לא חשוב לא משמעותי לא יכול להשפיע על כלום, זה כל כך לא נכון והנה דוגמא קטנה:

אתה או את חושבים שאתם קטנים לא יכולים להשפיע? - אז איך זה שאמא ואבא שלכם אחים ואחיות מכרים וחברים מתייחסים למה שאתם עושים מעירים הערות מגוונות, והרי אתם שום דבר אינכם משפיעים ואין לכם כוח בכלל...

כל אדם חי בתוך ממשפחה בא ממשפחה מכיר אנשים, אתם משפיעים עליהם באיך שאתם חושבים ומתנהגים כל הזמן, ואני אומר כל הזמן, אנשים רואים אותכם ומושפעים, מושפעים מושפעים מושפעים. וכן גם אתם מושפעים מהם.

אז אני מבין עכשיו שהבנתם, אתם כן משפיעים, אז אם כך קומו ותתחילו להשפיע! והפעם בצורה הכרתית יותר מודעת יותר.

מחכים שיהיה רגוע ויהיה טוב...

לא יהיה טוב אם לא תתחילו לעשות משהו.

אתם יודעים שבאנגליה הרפואה, שירותי הבריאות זה בחינם, ובצרפת גם כן, וגם הלימודים באוניברסיטה הם חינם, ולמה? - כי הממשלה פוחדת מהעם ולא ההיפך, כאן העם פוחד מהממשלה וכך זה גם באמריקה, לכן אנשים פוחדים ומצפים לטוב, אז אני מודיע לכם, אם לא תעשו משהו זה יישאר בדיוק אותו הדבר שום דבר לא ישתנה, ובכלל אני שואל אותכם, איך ייתכן שמליונים מפחדים מהממשלה שהיא בסך הכל כמה אלפים איש, אה?!...תחשבו על זה.

תגידו לי למה זה ככה אה?!, מה בצרפת ואנגליה האנשים הם חייזרים, הם מפלנטה אחרת?!, הרי הם אנשים בדיוק כמונו!