אני קורא כאן ובטח גם אתם על עוולות/בעיות/שחיתות בלה בלה בלה...כן זה נכון, נו אז מה?! אתם רוצים לעשות משהו כדי לשפר את המצב או להמשיך ולבכות מעתה ועד עולם...

הנה מה שאני מציע, פתרון פשוט.

תגיבו לי כאן ברשימת התגובות אם אתם רוצים אכן לעשות משהו תנו שם נקבע פגישה בבית קפה כאן בתל אביב ונתחיל מיזה... השם שלי אדיב פרידמן, תל אביב, נולדתי פה, אני חיה תל אביבית אבל מתורבתת :)...

מה נעשה בבית קפה?

נשב נכיר נהנה מעצם המפגש של להכיר אנשים, אותנו, אחד את השני, יש הרבה מה שניתן לעשות יחד, וקודם כל זה מבוסס על "תמיכה חברתית", שאנחנו לא לבד עם הרעיונות שלנו לשנות את השעמום והבאסה שאנו מרגישים מהחיים במדינה שלנו, ואתם תפסיקו להרגיש לבד, וזאת הבטחה! (עליי כבר לא משפיע הבלבול והייאוש שהממשלה ו"תרבות הכלום" שלה מנסה כל הזמן לשחק לנו בראש, לומר לנו מה לחשוב! אם גם אתם מרגישים כמוני, בואו.)

הפגישה תהיה פעם בשבוע, המקום "לחמים" רחוב החשמונאים 99 תל אביב, עוד לא קבענו על שעה, בטח זה יהיה אחרי הצהריים/ערב כי אז רוב האנשים מסיימים לימודים/עבודה.

מדברים על יוזמה, הנה יוזמה! ואני מתכוון לכל מילה.

אה... ועוד משהו:

אני מודע לכך שאני גם עושה כאן "נסיון חברתי" כדי להראות מה המצב שלנו כאן בארץ שזה אומר אתם ואני והשאר, האם אנו מיואשים או עדיין מקווים, האם אנחנו נותנים צ'אנס לעצמנו או לא, האם אנחנו עדיין באותו חלום מדומיין שיבוא מישהו כריזמטי ויושיע אותנו או שאנו חושבים שאנחנו יכולים להושיע את עצמינו.

אני מאלה שחושבים שאנחנו יכולים להושיע את עצמנו.

ואתם?...

חלק ב:

אני נשאר עם כוח מועט

לאחרונה אני חושב שרוב תושבי המדינה הם עם כוח מועט בלבד הרבה פחות מימה שצריך להיות להם, הרבה אנשים, יותר מדיי מהם נשארים ללא אישה, ואלה שמתחתנים הרוב מתגרש לאחר תקופה קצרה יחסית, 3-5-10 שנים, האהבה הגופנית המשיכה המינית נגמרת יחסית מהר ונמאס להם אפילו אם האישה יפה, ואז נשארים רק שתי הנפשות ונלחמים אחד עם השני מלחמות עולם עד שהפרידה היא בלתי נמנעת.

נוסיף לזה את החיים הקשים של כל אדם בן זמננו, כלכלית ובפרט חברתית (כאשר כל אדם מחונך להיות רק עם עצמו והרצונות שלו, אין חינוך להקשיב לשני או לעזור לו, מסתפקים בססמאות בלבד, לא רציניים בנושא והתוצאה קשה.

יש הרבה אנשים שחושבים שכיום יש כאלה שטוב להם ויש שרע להם ואשר מזהים את זה "כביכול" במעמדות כלכליים וחברתיים, ואני אומר לכם שזה טעות ענקית לחשוב ככה, בימינו לכולם קשה, ושלא כמו הדיעה הרווחת שלעשירים הכי כייף אני אומר לכם שהם קיבלו את החלק הכי רע והכי קשה, ככל שיש להם יותר כסף ככה הם יותר סובלים, והייתי אומר בפשטות הם אלה שחיים הכי הרבה חיים של גהנום, כי אין להם מנוחה לעולם, ואין להם כח כמעט לכלום, את כל הכח שלהם הם מוציאים בעניין רע, הם אנוסים לשמור לתחזק ולהגדיל את כספם כל הזמן, אין להם יום ולא לילה, עליהם אני הכי מרחם, הם הכי מסכנים מבין בני האדם. - מסכנה הנפש שלהם שאין לה אף פעם מנוחה.

אני לעולם לא הייתי מבקש מהם עזרה.

עזרה אני מבקש רק מאנשים שיש בהם חכמה ומידות נפש נכונות או טובות, להם יש את סוג העושר שלא רק שאינו מכביד אלא רק מקל את החיים יותר ויותר(עושה את החיים לקלים יותר, נעימים יותר או טובים יותר)

אהבה והערכה עוד יותר חשובים מחכמה

כי הם אלה שמביאים את החכמה, אהבה והערכה קשה מאוד אם בכלל לקבל כאשר אתה לבד כאשר אנשים זרים זה לזה כאשר התרבות מחנכת אותנו לניתוק זה מיזה, אבל אפשר להשיג חברים וחברה גם במצב קשה זה, עם השקעת זמן ומשאבים רגשיים ונפשיים, הצרה היא שיותר מדיי אנשים לא בכיוון בכלל כי הם מרוקנים והתרגלו לחשוב על דברים מזויפים שהעולם היום מוכר בסיטונאות לכל אזרח ואזרח.

חייבים לעצור את המירוץ, חייבים לפרוש לקרן זווית ו"לחשוב", להתבונן "מה קורה לי", איך אני חי ואיפה אני חי ומה ניתן לעשות כדי לשנות זאת, מי שעושה את זה שלא ידאג, כי אם הוא עושה את זה ברצינות הוא יקבל בראש שלו ובלב שלו תכנית עבודה יבואו לו רעיונות נכונים, וככל שיתרגל בזה יותר יהיו לו רעיונות מעשיים וטובים יותר ויותר.

זאת הדרך היחידה שהחיים של אדם בן זמננו ישתפרו.

חלק א:

כי לתקן את העולם זאת מטרה גדולה מדיי, ובן אנוש לא יכול, את זה אלוהים עושה, מה שבן אדם עושה זה מה שבכוחו, והוא זעיר הוא קטן, אבל זה לא נכון לשפוט הצלחות של בן אדם לפי כמות או גודל או פרסום (והיחידי שיכול לשפוט אדם זה רק אלוהים, כי אני סך הכל אדם ולא שופט אחרים, כי מה אני יודע על עומקים של בן אדם, רק לאלוהים יש גישה לזה) אלא מה שהוא עושה לפי מה שהוא לפי מצבו, אלוהים הוא האמן הגדול בזה, ואני רק מנסה שיעזור לי בזה שיפתח את עיניי להבין.

אני מודד את ה"ערך" של אנשים, את זה אני כן עושה, (וכמובן לפי מה שעיניי רואות וליבי מבין, יותר מיזה אני לא יכול לעשות כי אני רק בן אדם, אני יודע שאלוהים לא יגיד שאני לא בסדר כל עוד אני עושה כפי יכולתי, אלוהים הוא אבא נהדר ומבין את העומקים שלי ואפילו יותר מכך, לפעמים אני שואל ממנו עצה כי אני לא מבין עומקים מסויימים בי, והוא עוזר ומסייע) אני מודד בן אדם ככה: מתבונן בבן אדם לראות עד כמה הוא יודע לכבד את האנשים סביבו, כי מי שמכבד אנשים יודע להקשיב.

אדם שיש לו זמן להתבונן באנשים ולהקשיב להם באופן ניטרלי ככל שניתן הוא ללא ספק איש חכם, איש עם לב. איש נדיר.

לתקן את מה שאני יכול

גיליתי בימים אלה שהכח שלי קטן, וזה עומד ביחס ישיר לזה שאני יחסית די לבד, אני בן 47, אבי הלך לעולמו לפני כ10 שנים, אימי מבוגרת וגרה רחוק ממני, גם שני אחיי בעלי משפחות וגרים רחוק ממני, הם די מרוכזים בעצמם ולא קיבלנו מילדות תנאים נורמליים של חינוך למשפחה וקצת אחדות, אני לקחתי את העניין כפרוייקט חיים ועשיתי עבודה משמעותית בזה, אבל אחיי לא.

אני לכן מחפש חברים שישלימו לי את החסר, וזה מאוד קשה, אנשים נהיו כל כך חשדניים שהם כמעט לא נותנים צ'אנס לחברות שתהיה כמו משפחה.

אני חושב שרבים היום הם די לבד ואני ממש לא היחידי.

לבד בגלל חינוך מוטעה של מזה בני אדם ואיך אני מסתדר איתם, החינוך הוא די לכיוון ציניות, לגבי חברים וחברה, אז אנשים נהיים באמת ציניים, לא נותנים אמון או לא מסוגלים לתת אמון, לפעמים אני עומד מזועזע לנוכח המצב החברתי ואומר "מה יהיה"? איך בונים לאחר הרס כה רב, ואני רק בן אדם אחד.

אני חי בגפי, כלומר לבד בבית, מצב כלכלי דחוק, אבל למדתי להסתפק במועט כי תמיד יש דרך, אבל לגבי המצב הנפשי, אבל על פי שאני בריא בנפשי וחזק יותר מהרבה אנשים אחרים (פרי עבודה של כמה עשרות שנים) איני יכול לנהל באופן תקין את חיי, אני צריך "עזר" כנגדי, וקשה מאוד למצוא אישה, למרות שכל מה שאני מבקש הוא שפשוט תהיה טובה.

בלעשות עבודות של גבר אני כמעט אלוף אבל איני יכול לעשות עבודות שאישה בנוייה להם, וזה עול כבד מאוד עליי, אני לא בנויי להיות שלם, אלא חצי בלבד, חצי גברי, אני מרגיש כמו אדם שצולע על רגל אחת, כמו נכה, כי אין לי אישה.

ומה שיוצא מיזה שאני מכלה הרבה כוחות לנסות ולהיות כפול מכוחותיי, ואני נשאר עם כוח מועט בלבד.

חלק ב' יבוא בהמשך...

קשר בין אנשים שומרים רק על ידי מינימום מפגש "פנים מול פנים" של פעמיים בשנה, בלי זה נשארים רחוקים, רחוקים מדיי, אפשר להישאר רחוק אבל לא רחוק מדיי. (קשר דרך אי מייל ותקשורות עקיפים אחרים אינם יכולות להוות תחליף לזה, הם חשובים ככלי עזר נוספים אבל לעולם לא יכולים להיות תחליף לקשר "פנים מול פנים).
כל אחד יודע שהסיבה הכי חשובה למה לחיות זה כי יש חברים, וחברים זה עניין הכי רציני שיש, חייבים מתוך חוב של רצון עמוק להישאר חברים, כי שמירת החברות היא הכל.
הכוח של כל אדם בן זמנינו הוא חלש או קטן מימה שרצויי שיהיה, כי כולנו מצויים במצב התמודדות מרובה חזיתות, וזה שותה לנו את הכוחות מהר, לכן כשיש קצת כוח משקיעים את רובו בדבר הכי חשוב שהוא המקור להכי הרבה כוח וזה חברים.
כשיש לך חברים הם מוקירים ואוהבים אותך ואתה אותם, וזאת הנוסחא היחידה שיהיה לך נפש חזקה/בריאה, כך ניתן להתמודד עם הכל ואף יותר ותמיד לצאת מצליח.
חברים זה בעצם כח שעובד כ"משפחה", משפחה לא בוחרים יש שיש להם משפחה וחיבור איתה ויש שאין להם את החיבור, ויש באמצע כמובן.

נכון שלרבים מאיתנו המאבקים במעמדינו הכלכלי עדיין לא הסתיים, (כי מהם 65 שנה במדינה החדשה שלנו כדי לבסס הון, אדמות ועסקים?! צריך לפחות להגיע למאה שנה כדי להשיג זאת שזה עוד כ35 שנה) אבל בסיס כלכלי אמור כבר להיות לרובינו, ולכן מכאן הגיע הזמן שנקדיש את זמנינו כעם וכאומה, לפתירת בעיותינו החברתיות בינינו לבין עצמינו, שכן כבר מזמן שלא הקדשנו מחשבה רצינית בנושא, שהוא הכי חשוב, כי בלי חברים וחברה בה אנו יכולים להתבטא ולקבל מזה הערכה סמפטיה ואהבה אחד כלפי השני, מה שווים החיים שלנו?!

כאשר ההבנה היתה שאנחנו צריכים מדינה משלנו, ידענו כולנו להתגייס למאמץ המשותף, וחרפנו נפשנו להשיג זאת ואכן השגנו.

כולנו התאחדנו למען מטרה אחת משותפת, לעשות לנו בית משלנו מבלי להצטרך יותר לטובות של עמים אחרים.

לאחר מכן כל אחד השתדל ככל יכולתו לבנות לו את מעמדו הכלכלי, שיהיה לו בית משלו, עבודה או עסק, ולמדנו את המקצועות הדרושים לשם כך, כל זה אני אומר, פחות או יותר, ולאחר 65 שנות התפתחות השגנו בסיס כלכלי שהוא לכל הדעות לרובינו קטן, אבל זה לפחות משהו.

כעת אנחנו חייבים לשים לב לתהליכים החברתיים בעם שלנו ולתרום למאמץ משותף חדש, לבנות את עצמינו כחברה משגשגת ופורחת, שזאת הסוגיה של הישורת האחרונה בהתהוותנו לעם יציב.

וכעת לגבי הקולות המספידים, שכביכול מספידים אותנו שנכשלנו כחברה, זאת טעות גמורה לחשוב ככה, כי אף פעם לא עבדנו והשקענו בנושא בצורה רצינית כמו שאנחנו יודעים לעשות, בגלל המלחמות ובגלל המצב הכלכלי שחייב את תשומת ליבנו המיידית. אז עכשיו המצב שהגענו אליו מחייב את תשומת ליבנו המיידית למצב החברתי שנוצר בעמנו בו הפכנו כמעט זרים ומנוכרים זה לזה, ושוב אני אומר כי פשוט הזנחנו את זה.

אני גאה להיות חלק מהעם היהודי/הישראלי, כי אני יודע ללא שום צל של ספק את יכולתנו המעולה לקחת עניין לחקור אותו, לנתח אותו לאורך ולרוחב, ולהמציא פתרונות רבים ומגוונים שרובם גאוניים ומקוריים, מקוריים כי אם היו אומרים לי בחר שם אחר לעם שלך הייתי בוחר בשם של "העם בעל התושיה", ראו וצפו בעבר שלנו מיזה 65 שנים של עשייה, בכל תחום גדלנו בצורה משמעותית מאוד, כל דבר שהחלטנו לרדת לעומקו ירדנו, והמצאנו המצאות על גבי המצאות:

בחקלאות(ההיבט הכלכלי שלנו) בצבא (בהיבט הכוחני שלנו), הגענו לשיאים שהעולם משתאה מאיתנו ואומר בליבו איזה עם מופלא זה.

אולם בהיבטים החברתיים והרוחניים שלנו, אנו בבילבול ענקי, ואנחנו אלה העושים זאת לעצמינו, לא שום אחד אחר.

יש לנו פחד אדיר להתעלות על שאר האומות בנושא החברתי והרוחני, לכן לא רק שאנו לא עושים בזה משהו אלא אפילו מקצצים לנו בעצמינו את יכולותינו, כי הרי זה הדבר שגרם לנו מלכתחילה להיבדל מהאומות וליהפך למנודים מהם.

אבל שכחנו את הדבר החשוב ביותר והוא שאין אנו בגלות יותר, יש לנו מדינה משלנו, אין לנו יותר מה לחשוש מנידויי על ידי העמים, כי כל עוד היינו בגלות, נידויי משמעותו גירוש, איבוד הבית והפקרה לרעב מחלות לנדידות בארץ לא נושבת, אבל זה אינו עוד, זה נגמר, אנו חייבים להיגמל מהטראומה של העבר שלנו כשהיינו בגלות, מה? 65 שנה לא מספיקים שניגמל מכך, אני בהחלט חושב שזה מספיק.

כאן בארץ עברנו שינויי מאוד משמעותי, מהיהודי הדתי אל היהודי החילוני, כאשר לקחנו על עצמינו להעיז ולשאול ולפקפק בכל השאלות המהותיות והגדולות, ואני חושב אישית שאלוהים מאוד שמח מהצעד הזה, שהנה העם היהודי חותר לעומק ומעמיק יותר משהעזו אבותיו ואבות אבותיו, הפכנו הכל לא השארנו אבן על אבן, שחטנו את כל הפרות הקדושות, כי מי אמר שהם בכלל קדושות?!, להסתמך רק על אמונה?! מה פתאום, מה עם ידיעה אמיתית מה עם ירידה לפרטים ופרטי פרטים?! את זאת עשינו ובייתר שאת ובייתר עוז, וכך נאה וכך יאה לנו, עשינו טוב.

וכמדינה צעירה כעם צעיר אנו בהחלט יכולים לטפוח בעצמינו על שכמנו ולומר "השגים גדולים השגנו", כן ובהחלט.

ובינינו הרי שום אומה או אדם לא יכול להעריך אדם שלא חי עם ליבו, אדם שרחוק מהלב שלו אף אחד לא מעריך.

וקצת תנ"ך: מי שמסתכל בנביאים רואה את ההרהור של אלוהים וטענתו כלפי העם, "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני". הרי זה בדיוק העניין, אדם או עם שחי שיטחי ולא אמיתי, איזו מן אג'נדה זו, איזה מן חיים אלה?!

והנה הגענו ארצה והשקענו לא פחות מאשר לב ונשמה בבניית ארצנו, ועשינו לנו במו ידינו מדינה, לא יאומן כי יסופר.. ועשינו את זה ב65 שנים בסך הכל, זמן מועט מאוד לכל הדיעות, זה כדי להראות לעצמינו מה אנו מסוגלים לעשות כאשר אנו משלבים כוחות ומאמץ משותף.

וכאדם שהוא חלק מהעם הזה, ושמכיר ויודע את טבענו המחשבתי והעמקני, בואו בשלב הראשון, נפתח את הנושא החברתי שלנו בשיחות ודיונים, אבל הפעם לשים את כל כולנו לתוך זה, כי ככה אצלנו הכל מתחיל, קודם מדברים על זה אחר כך מבססים את זה ורק בסוף מתחילים להוציא את זה אל הפועל...

אמר פעם חכם אחד "אדם הינו תמיד בדרך אל השלימות אבל אף פעם אינו שלם".

ואני מסכים עם כל מילה.

רבים מהדברים וגם פוסטים שכתבתי בעבר ניראים לי בחלקם "דיבורים של ילד", כי התבגרתי מאז אפילו אם זה בכמה חודשים.

אולם אשאיר את הפוסטים האלה, זה מציין לי שאני מחכים מיום ליום, לראות איך הייתי וכתבתי אז ואיך אני היום.

כל אדם הוא בבואה של הרבה אנשים אחרים, אנו בני האדם לא כל כך שונים אחד מהשני והמשותף בינינו רב על ה"לא משותף".

אני אוהב את עצמי בדרך נכונה לכן אני גם אוהב את הבריות, ואני אוהב את הבריות לכן אני גם אוהב את עצמי.

למדתי ולא תאמינו ממי, ממייק טייסון שהתגלה כפילוסוף חזק בעיניי וכך הוא אמר:

הייה החבר הכי טוב של עצמך".

ובאמת רק מי שהוא החבר הכי טוב של עצמו יכול לאהוב להעניק ולנהוג נכון באנשים, ואני לא רוצה לדבר על מי ששונא את עצמו וחובל בעצמו במוסר קיצוני, איך חייו ניראים ועד כמה שהוא לא נסבל בחברה... והרי הוא לא סובל את עצמו אז איך יסבלו אותו אנשים אחרים..(דרך אגב גם אנשים כאלה יבינו את השיעור של אהוב את הבריות וכבד אותם, בעתיד הקרוב או הרחוק, לעולם יש דרך ללמד את הגדול שבסרבנים והעקשנים, כי העולם יצר את האדם ורק הוא יודע איך לרפא אותו, כל אדם וייחודו, כל אחד לפי עניינו).

מהי גאווה?

וילון שמסתיר, נפש שמתפתחת ועדיין לא הגיעה לבגרות. גם אדם בגיל מופלג יכול עדיין להיות עם נפש קטנה שלא התפתחה נכון, למזלנו זה מיעוט קטן.

מהי ענווה?

הוסר הוילון, רואים נכון, רואים שקוף, מבינים שזה לא אנחנו אלא משהו גדול מאיתנו פועל בנו ומביא לנו את כל הדברים הטובים והנעלים שאנו "עושים".

זה לא משהו ש"אני עושה" אלא משהו שפועל בי ואני מכיר תודה על כך.

ענווה היא הבנת העולם בדרך נכונה ובאופן בריא.

"שאנשים הם אנשים" והם ראויים להרבה סימפטיה ואמפטיה מימה שבדרך כלל נהוג לחשוב.

לשים לב לאנשים סביבך לנפש שלהם איפה היא, האם עצובה, ודואגת או שמחה ומלאת נחת.

לא להתעלם מאנשים ולא לנעוץ בהם מבטים, לתת להם לחיות לצידך לראות אותם ולתת משב רוח חיובי ומתאים למה ומי שהם, לא לבקר ולא לשפוט, כי אף אחד לא יכול לראות מספיק עמוק...

מה אנשים רוצים?

אהבה, חיבה, הכרה במי שהם, להקשיב להם ולו רק במבט.

מי שעושה ככה, והגיע לזה יש לו נפש בריאה.

הוא למד את השיעור ש כל הזמן העולם מנסה ללמד את האדם.

מהי מילה?

זאת אחת השאלות השנויות ביותר במחלוקת בין גדולי המלומדים החשובים.

יש מי שאומר ש"מילים" הן הן המפעילות את העולם.ויש מי שאומר שאלה הן דוקא ה"מחשבות" שמפעילות אותו.ויש גם מי שאומר שזה לא זה ולא זה אלא ה"מעשים" הם הכי חשובים ולהן התהילה...
הממ...בהתייחס לאחד מהחריפים שבחכמים באומרו "מילה היא חצי מחשבה וחצי מעשה" ניתן להבין ש"מילה וכוחה" הם בילתי נתפסים להבנה, ובכל זאת אנו אומרים מילים ולמעשה מדברים אפילו המון לפעמים מבלי לתת ממש מחשבה רצינית על מה שעשינו כרגע "דיברנו, אמרנו" כך או כך..

מה שכן נאמר על המילים הוא, שהן בטיבען "מסכמים מצבים".

המילים "מסכמות את המחשבות והרגשות" ונותנות "אוקיי" למעשים להתחיל להעשות.

אני רוצה לגלות כאן "סוד".

מי שיבין יבין ומי שלא יבין בעתיד... 

:האמת היא ש"לא מילים לא מחשבות ולא מעשים הם המשפיעים האמיתיים", אלא כוח עמוק מכך שעומד מעליהם".מהו אותו כוח, מה טיבו וכיצד הוא משפיע על השתלשלות הדברים החל מהקומה הראשונה "המחשבה", דרך הקומה השנייה "המילה", ומסיים בקומה השלישית "המעשה"?
האדם לעולם לא יידע זאת, אין בכוחו לדעת זאת, רק דבר אחד האדם מסוגל לעשות לגבי זה, "להרגיש" את אותו כוח.

היכן מרגישים את הכוח הזה? - בלב.

הלב של האדם הוא בילתי נתפס, ניתן רק "לחוש" בלב את "הדבר", להרגיש אותו ועם זאת בלי יכולת להסביר, לפרש ולפרט אותו, הוא "אחד יחיד ומיוחד" מצויי תמיד, ממלא הכל וסובב הכל, היה הווה ויהיה.

מהי משמעותה של מילה?

רגש, השראה, ופלא מעל לכל תפיסה.

מה שאדם משוחח עליו, מה שקבוצה מדברת עליו לשם הולכים פני הדברים.

המאמר שלי הוא בתחום "מדעי המדינה והחברה":[ושלא כמו מאמרים מדעיים המשתמשים ב"מילים מפוצצות" ומתוחכמות, אכתוב זאת במילים רגילות ושלדעתי עושות את המאמר מובן אף יותר]

כיצד מערכת של "שלטון-הון" שולטת עלינו, או סתם על בני אדם?

היא "קובעת" בכוח, בשיכנוע בפיתויי ואפילו ב"סבר פנים יפות" שזה הכלי הכי חזק שלה, כי קשה לשקר בני אדם בדברי כעס ותוכחה ולעומת זאת קל ואפילו קל מאוד לשקר אדם בנועם ובחביבות, ולמעשה בכל הכלים העומדים לרשותה "מה תהיה שיחת היום בציבור, שעליו ועל מדינתו היא שולטת ומושלת.

היא תשים אנשים מהאג'נדה שלה בכל עמדות המפתח ה"דעתניות" ותרצה(=הרצאה, להרצות) על ידם ללא הרף את מישנתה, כדי שזה ייספג בנו הייטב הייטב, בכך השלטון מבטיח את המשך קיומו למשך שנים.

אנו מכירים את זה בביטויי "המלחמה על דעת הקהל".

הם מסמנים לנו את התודעה ואומרים לנו "מה נכון ומה אין, מה לא נכון ומה אאוט", "מה פופולרי ומקובל ומה לא", כתבים ואנשי תקשורת שולטים בגיזרה שלהם הייטב, ומשמשים כ"עט" וכ"פה" של השלטון במדינה, וגם ממונים על ידו, בדרכים מורכבות שאינן נראות על פני השטח, כך קורה שהשלטון מכוויין את דעתינו לאן שירצה.

ויש לנו ברירה, להתנתק מערוצי התקשורת בהן הם מוכרים את מרכולתם על ידי הכתבים.

"כשאתה גר בבית ויש בו עריץ השולט על כולם ביד רמה, יש לך ברירה אחת, להסתלק מישם. ולעשות לביתך ולהקים בית משלך, על פי דעתך, כך הוא לא יוכל יותר לשלוט עליך ולעשות לך מניפולציות".

הסרט "מטריקס" ממחיש בצורה חדה ביותר (וקיצונית אך רק כדי שהמסר יעבור בצורה ברורה)איך פועל "שלטון" למעשה, והיות והסרט לא היה עובר אם היו עושים אותו "דוקומנטרי" כי אז זה היה נתפס כמאיים וחותר תחת כל ממשלות העולם, לכן מצאו הבמאים והיוצרים טריק חכם ועשו ממנו "סרט בדיוני", בכך הצליחו להעביר את המסר לכל אותם שרוצים לדעת מה קורה בעולם, ואף על פי שעשו את הסרט בצורה קיצונית ואפילו משיחית, העיקר היה להצליח להעביר את המסר בצורה ברורה, ואכן הצליחו לעשות זאת.

ומעתה אם אתם באים לסדר לעצמכם את הראש (עם כל מה שמעסיק אתכם עם כל השאלות הרבות והמגוונות המצויות בחייכם) ולהבין בצורה פשוטה וברורה מה הולך בעולם ואיתכם זהו העניין:

"הכל זה על שליטה בתודעה ובדיעה הציבורית, והמלחמה בכוח וגם בנעימות במה להעסיק את דעת הציבור היום, ולשם הולכים עיקר המאמץ והמשאבים של כל ממשלה וממשלה כיום.

המאמר קצר יחסית למאמר מדעי בו נהוג לפרט בו פרטים רבים, אך מטעמי חכמה וש"דיי לחכם ברמז" כתבתי רק את העיקר ובצורה שנראית לי ברורה מספיק.

אנחנו כאינידידואליים, או כל אדם לעצמו הרי אינו יחיד בעולם, אלא יש חברה סביבו ששופטת אותו קונסטנטלי ובאופן תמידי.

עובדה זאת קיימת בין אם נרצה בה בין אם לא, זה פשוט כך, לכן אנו "חייבים" לנהוג בחכמה.

מצד אחד לא להפוך את ה"פופולריות" שלנו בקרב החברה ל"אל" שאנו עובדים אותו ומשועבדים אליו, ומצד שני לא להפוך את האינדיוידואליות שלנו לבדה למיקדש ולזלזל במה שפופולרי ומקובל בחברה בה אנו חיים, כי אז נהפוך את עצמינו לאאוטסיידרים, ואפילו מנודים, ונפסיד כי יצא שאכן שמרנו על האותנטיות שלנו, אבל את החברה ותמיכתה הפסדנו.

עלינו להבין שזה לא חייב להיות "או, או" אלא אפשר את שניהם יחד באופן סביר ומתקבל על הדעת.

מערכת החינוך הקיימת כיום מתאמצת ללמד אותנו שיעור: "הייה מקובל בחברה או הישאר בחוץ", זה עד כדי כך פשוט.

מערכת החינוך או שמא נואמר העולם מחנך אותנו כבר מקטנות לכלל בחיים גם אם לא באופן מודע ומוסבר שלהיות מקובלים בחברה זה ערך שאין לעבור עליו בקלות או חלילה לזלזל בו, אחרת תשלם מחיר כבד, כי בעוד שתשמור על האישיות המיוחדת שלך וייחודיותך תהפך מהר מאוד ללא מקובל בכיתה או בשכונה ותישאר לבד ומנודה משו, לזמן ארוך.

מצד שני הרוב לומד את השיעור בקיצוניות לכיוון ההפוך ונעשים רדודים מוותרים על ההתפתחות הייחודית שלהם תמורת ה"להיות מקובלים בחברה".

אז איך גדלים ישר ובריא כשמצד אחד לא מוותרים על הפופולריות והמקובלות בחברה ומצד שני גם שומרים על האישיות והדיעה האישית או ההתפתחות האישית?

הכלל הוא "לדעת לשמור את הדיעה האישית לעצמך וגם לא לוותר עליה פנימה בגלל הערה או העלבה", את זה צריך לחנך ולחזק כבר מקטנות, זוהי עבודתה של המשפחה וההורים, אין זה מתפקידיהם של בית הספר ומערכת החינוך שכאמור אמונה לאמן אותנו שחברה זה חשוב על הפופולריות שבה.

למען האמת אין טיפשים וחכמים אלא רק במובן היחסי, הטיפש הוא טיפש או חסר ידע יחסית למי שחכם ממנו, וגם החכם ייחשב טיפש למי שיותר חכם ממנו. ואף שלכל אחד חלק בחכמה יש אנשים שזילזלו בהם אמרו להם "טיפשים, טיפשים" עד שהחלו להאמין בזה, בכך הם חוסמים לעצמם את התפתחות החלק הטיבעי והמולד שניתן גם להם בחכמה.

אנשים לומדים חכמה אחד מהשני, לכן זה לא לעניין לזלזל באנשים גם כאלו שניראים טיפשים, ואם אדם מתעקש שהוא טיפש, או מתנהג כטיפש, עדיף שלא לשתף פעולה עם היחס השלילי שלו כלפי עצמו.

תמיד עדיף לעודד את מי שאפשר ולא לזלזל, מזילזול לא יוצא שום דבר טוב.

ולעניין החכמה:

מספיק שאדם יבין שיש לו וניתן לו חלק בחכמה, כדי שיבוא חיוך בליבו ועל שפתיו.

החלק של החכמה שניתן לאדם הוא כמו "שדה" חקלאי שניתן לאדם, אותו כדאי לעבד לזרוע, ומה שיש לאדם את אותה חכמה כדבר סגולי ומולד יילך הדבר ויתפתח יותר ויותר ככל שיעבד את "אדמתו" או "את עצמו" ותכונותיו.

היסוד החשוב כאן הוא שבני האדם נועדו להשלים זה את זה, ולהעניק אחד לשני את חלקיהם בחכמה כדי שהחכמה תהיה שלימה ומועילה לכולם.

וזהו בעצם השלום אליו מייחלים בני האדם, וזה יבוא מתי שהוא, זה רק עניין של זמן.

למדתי מתוך התנסות ממושכת שכשאני בודק, מבקר או חושב על מעשיי דיבוריי ועל מחשבותיי שלי עצמן, כדאי לי שלא להחליט שהם נכונים או לא נכונים לפני שאני רואה את תגובת העולם הקוסמוס או הייקום עליהן.

הנכון הוא שאדם לא יחשוב במונחים של "אני חכם או אני טיפש", אלא קלעתי למטרה והבנתי את הדבר או שלא קלעתי למטרה...לא הבנתי את הדבר.

מהו האדם שיחליט על עצמו שהוא אכן חכם, והרי החכמה באה מלמעלה מבפנים, לפעמים היא "שורה"(=מלשון השראה) על האדם ולפעמים לא. לפעמים הדברים מאירים וברורים לו ולפעמים לא.

הדבר שכן יכול אדם לדעת אותו הוא, שהוא אכן מוכשר בדבר זה או אחר, כלומר עבר "הכשרה ואימון" בדבר, ושהוא יותר מאומן מאשר מקודם.

אי אפשר לומר שאדם "מאומן בתכלית בדבר או עניין" כי האמת היא שאימון והכשרה הוא אין סופי, תמיד יש עוד, תמיד יתגלו לאדם דברים חדשים למרות כל מיומנותו שרכש עד עכשיו.

זה הדבר שממלא את האדם בצניעות וענווה כלפי הייקום והעולם, ועל כך נאמר בתנ"ך בספר קוהלת "שהאלוהים בשמיים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים", כאן רמז לשני דברים, האחד שהחכמה היא אין סופית ושל האלוהים היא, אינה של האדם אלא שהוא זוכה לה מאת האלוהים לפי דרגת מוכנותו והכשרתו כאדם. ועוד נתן עיצה לאדם שכדי להשיג החכמה טוב יעשה כשימעיט דבריו, גם דיבוריו וגם ענייניו וחפציו, ככל שיהיו לו מעט יותר דברים, כך גם "האפשרות להיות מיומן יותר" תגדל, ישיג יותר חכמה ויהיה מסוגל לקבל החלטות נכונות יותר על חייו והתוצאות תהיינה טובות יותר ויותר.

בצורה חיובית או בצורה שלילית.

זה דבר מופלא לכל הדיעות, איך זה שאדם אחד רואה באותו עולם מקום נפלא והשני רואה בו מקום מסכן ועלוב.

אמר פעם חכם אחד: מה שתירצה לראות בעולם זה מה שתראה, תרצה לראות דברים טובים תיראה, תירצה דברים רעים, אז את זה בדיוק תראה.

אני כבר מזמן הפסקתי לחשוב שהעולם הוא רק מקום "הגיוני", כי זה פשוט לא נכון, המציאות מראה אחרת!

יש לכמה בני אדם בעייה עם זה, אז הם מצמצמים את הכל ל"הגיוני" ו"לא הגיוני", ולמה? כדי שהעולם הענק והעצום יסתדר להם בתוך הראש הקטן שלהם, ובאמת יש להם ראש קטן, אחרת הם לא היו משתדלים כל כך לחפש את ההגיון בכל דבר...

יש דברים שאין בהם הגיון, זאת פשוט המציאות, אי אפשר להתווכח עם זה, זה כמו שאלוהים מראה לך, חשבת שתפסת, אבל הנה אתה עדיין רחוק מלהבין ב"הגיון".

המציאות גדולה מדיי כדי שהאדם יפנים אותה, זה כמובן עדיין לא אומר שאפעל בחוסר הגיון ואחליט שההגיון הוא שטות, אני לוקח את ההגיון בחשבון, אבל לא מנסה להסביר לעצמי את הכל על פי ההגיון.

יש כלים אחרים ונוספים שחלק ניכר מהאנשים שכחו להשתמש בהם כמו בכלי החשוב שנקרא "רגש" או "לב"...

אני יכול לתפוס הרבה דברים שהם הרבה מעל להגיון, זה כמו אינסטינקנט, אני מרגיש את זה אבל לא יכול להסביר את זה, הכלי הזה נמצא גם בכל אדם.

חלק ניכר מהבעיות שנוצרות בחייו של אדם הוא שאינו מוצא תשובות לשאלות חשובות בחייו, כי הוא מחפש בעיקר במקומות הלא נכונים" בשכל או בהגיון, אבל את הלב והרגש שלו הוא לא שאל, ושם מצוים תשובות להרבה שאלות שאצלו נשארים ללא מענה, כי הוא לא פונה לשם בכלל...

אדם מאוזן באמת שחי נכון בעולם משתמש בשני הכלים גם עם השכל וגם עם הלב, השאר, שקידשו את ההגיון והשכל עד למדרגת "כל יכול" כביכול, נשארים כמעט תמיד מול "שוקת שבורה" ותיסכולים רבים, זה מה שיוצר להם את כל הבעיות.

איך אפשר לעזור לאלה? יש כאלה שרחוקים מאוד מעזרה, משום שהם כל כך עקשנים ובטוחים בהגיון הכל יכול כביכול שזה אבוד. לייתר האחרים יש תקווה וחלק מהם באמת מוצאים ומגיעים לשלווה.

טוב שיש את אלוהים, כי רק הוא יכול לעזור לאבודים, לאלה ש"לנו" אין את היכולת לעזור להם.

לסיכום:

העולם הוא עלום נעלם ונפלא, ואני בוחר כל יום מחדש לראות את המדהים והמרתק, ואני אכן רואה.

גם כשאני פוגש בדברים חשוכים הם מתחילים להאיר, כי "אני בוחר" וזה מה שנהייה.