זעזועים, היו והינם דבר שבשיגרה בתולדות עמינו, למעשה תמיד היינו עם יצוק וחזק, איתן, כזה שנבנה על אתגרים ודברים כמה שיותר מענינים.

כשאני מתבונן בחברה שלנו ומשווה אותה למדינות אחרות אני לא יכול להימנע מלראות שיש בנו משיכה חזקה ל"אקסטרים", ואנו בדרך כלל גם מביאים תוצאות מרשימות.

לא ביכדי (לא סתם) המדינה שלנו מאוד שונה ממדינות אחרות, אנחנו אנשים שנעים וזזים על עוצמות גדולות.

תיראו למשל את הנושא הכלכלי וה"סוחרי" (מלשון מסחר וסוחרים), אנו הקיצוניים בעולם במערך הכלכלי שלנו.

הפער אצלינו בין עניים ועשירים הוא עצום... ולמה? כי כשאנו עושים משהו אנחנו הולכים על האקסטרים, עוד ועוד כמעט ללא שובע, או שמא נאמר אין אנו יוצאים מסופקים עד שאנו מגיעים הכי לעומק, הכי למיצויי.

יוצא שלמרות שבקיצוניות כמו בכל קיצוניות יש צדדים אפילו אפלים, אבל יש גם צדדים בדיוק ההיפך, של הצלחה מסחררת, מדהימה.

וכמו שאומרים אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאירה שלימה, יש לכאן ויש גם לכאן.

באותה מהירות שאנו מדרדרים את המצב אנו יכולים בהיינד עפעף להפוך את המגמה ולהרקיע שחקים לטוס כלפי מעלה.

במסקנה, יש בנו טוב הרבה יותר מאשר ההיפך, כי אנו עם שמסיק מסקנות ומהר.

אני לא חושב שיש דור כמו היום שהוא כל כך תבונתי ופיקח כמו זה שיש לנו במדינה, ועלינו להתגאות בזה ולשאוב עידוד ענק מכך.

למרות שיש כאלה האומרים, אך, הדור של הצעירים כל כך חוצפנים וחסרי רסן, אני רואה גם את הצד השני, נצנוצי גאונות בכל מקום, לפיכך כשאני רואה קבוצת צעירים שמתהלכים ברחוב אני דווקא רואה את העוצמות של הטוב שבהם, התבונה שבעיניהם, מהירות התפיסה, זה מדהים אותי כל פעם מחדש.

הצעירים קולטים את האנרגיה שאני מעביר אליהם של הערכה גדולה ומייד מחזירים לי באותו מטבע, הם שקטים מתבוננים ומעבירים לי עוצמות של כבוד והתרשמות כל זה ללא מילים, עברתי על פניהם הם עברו על פניי ונותר בי זיכרון עמוק של עם מיוחד, אדיר ביכולותיו, וכמו, אני והם הפנמו המתקנו סוד של "מי אנחנו".

אנו פונים אל עתיד נאור ונפלא במיוחד בעתידינו, זה רק עניין של זמן.

מאז ימות עולם אנשים התחרו אחד בשני, זהו ה"גן" (כמו "גנים" ו"גנטיקה") שהאדם נולד איתו.

בוסים מתחרים אחד בשני רק כדי להגיע לקו הגמר ראשון, אנשים מפוטרים מעבודתם וחיי משפחותיהם מגיעים למצב של סכנת רעב דיור או סכנה אחרת, רק כי הבוס רוצה להיות ראשון בתחרות מול הקולגות שלו.

זה הופך אצל אנשים מסויימים לדבר הכי חשוב, לנצח להביס את השני, כי מה תחשב הצלחתו אם ההוא מצליח יותר ממנו, זה מגיע למצב נרקותי, והתשוקה יכולה להיות כל כך גדולה יותר מכל דבר אחר החשוב בחיים, יותר ממשפחה, יותר מילדים יותר מהאישה, יותר מחברים... יותר מכל הדברים שיש בעולם.

ראשי מדינות מסוגלים להיות מושפעים כל כך מהאגו התחרותי שלהם עד שכל המדינה עלולה לסבול משינויים של זעזועים מטורפים, ואכן מדינות סובלות, סבלו במשך כל ההסטוריה.

ראיתי בימי חיי הורים שנטשו את ילדיהם במוסדות או אישפזו אותם מקטנותם במוסד לחולי נפש, רק בגלל שהם נראו לא טוב כלפי הקולגות שלהם, או רק בגלל שבניהם הרהרו אחרי האגו המטורף של הוריהם, דנו את חיי ילדיהם לגיהנום ונטישה אולטימטיבית...

אנשים ונשים עוזבים את בני זוגם רק בגלל שיקולים של "תחרות", ואכן משלמים מחיר כבד ביותר ונזק בילתי הפיך שרק לאחר שנים יש להם את הזמן להעריכו, התחרות ממכרת אנשים מסויימים עד כלות, עד לאובדן ממש, "רק לא להפסיד בתחרות", רק "לא לצאת פרייר" כביכול... רק לא להישאר מאחור, וכשנשאל לאן אנשים רצים ובמי או במה הם מתחרים, כשנחקור לעומק, איש לא יודע את התשובה, רואים אנשים רצים אז רצים אחריהם, ללא מחשבה אחראית או דיעה שקולה.

יש "מודה" או הלך מחשבה אנשים מתחילים לרוץ והרוב רץ אחריהם, רק אנשים חכמים תופסים ת'עניין דיי מהר, ומבינים שזה למעשה "אויר"... רובם של האנשים נסחפים עם ה"עדר" ומשלמים על כך מחיר.

קל שלא להתחרות רק למלאכים, בני אדם זה בדם שלהם, צריך עבודה מרובה והתעלות עצומה לאדם להגיע מעבר לזה, לכבוש את היצר הזה או לתקן אותו.

למעשה כולנו סובלים, ותמיד סבלנו בגלל ש"בני אדם מתחרים זה בזה", זהו תמיד השיקול העיקרי בחשבונות שלנו.

האדם שנחשב אצלינו להכי טוב ולישר, עדיין עמוק בתוך חשבונותיו האישים והכלליים יש את יצר התחרות המכוויין אותו את מעשיו, אנשים שלמעלה מיזה, אותם אנו בקושי רואים, ואם ראית פגשת אדם כזה כבר זכית לכבוד גדול, כי את אחד מהפלאים של הבריאה ראית, אדם שהוא באמת משכמו ומעלה, עניו, צנוע נחבא אל הכלים נסתר מעיני אנשים, עלום ונעלם מעיניהם, לעולם לא תמצא אותו בין אנשי השררה.

יש אנשים צנועים אבל בשורש בפנימיות הם לא באמת כאלה... למצוא אדם אחד אפילו, שהוא אמיתי בצניעותו זה הכי נדיר שיכול להיות.

אם ראית אדם כזה הסתכל בו הייטב, ותהנה משהותך איתו כי למחרת בטח כבר הוא ייעלם לך.

מעטים הם האנשים שיצאו מהמעגל "שנאה/קנאה/תחרות" הזה, משום שמעטים הם אלה שכבר השיגו את ההתעלות מה"אגו" הרע או ה"גס" שלהם, זה כנראה שמור רק ליחידים, לאותם יחידים שמוכנים להקריב את הקורבן הגדול מכולם, ואז לאחר ההקרבה הגדולה הזאת מגלים משהו מפתיע ומפליא כאחד, ברגע שהם החליטו לתת את הכל פתאום הם מגלים שהם "קיבלו את הכל", כל מה שאדם יכול לבקש, שלום עם הבריות, שלום עם האדם והעולם, אנשים אלה ראויי יהיה לומר שהם "רואים עולמם בחייהם", הגיעו לפיסגה האמיתית שאדם יכול להגיע אליה, הם יכולים כשתבוא שעתם, למות כשחיוך על שפתיהם, כי את הקווסט הם עשו, את המשימה הכי גדולה שיכול לעבור אדם אי פעם, הם עברו.הם האנשים הגדולים באמת, שכולם מצטערים על שהם עזבו את העולם, ומדברים עליהם תשבחות כל פעם שנזכרים בהם.
העולם טבעו "לצרוף" את הבריות שבו כמו שצורפים כסף וזהב מכל הסיגים שאינם שייכים להם, עד שיוצא כסף צרוף ונקי, ללא רבב.נעשה נדיר לראות אנשים שמחונכים מילדות לפי האמיתה הזאת, ורובם מחונכים לכך שהעולם אמור להיות טוב כלומר מעניק תענוגות והנאות, רק כשמתבגרים רואים בוודאות שזאת לא המציאות.הרע מצויי ומזומן לאדם בעולם כדי שהאדם יראה ויתנסה שהוא מזיק, מה שיגרום לו שיעור אחר שיעור להתנער ממנו.ויחפש חיפוש מחופש, חיפוש ללא לאות (==ללא עייפות) אחרי הטוב הנסתר והבילתי נגלה. צריך לחפור אחרי הטוב כמו אדם שמגלה מטמונים הקבורים בקרקע, כי איפה מחביאים את המטמונים? לא על פני האדמה.

חכם - מדבר דברי טעם.

רשע - שונא את כל העולם.

תם - אדם חסר נסיון חיים.

שאינו יודע לשאול - חי באויר.

עם חכם כולם רוצים להיות.

מהרשע כולם מתרחקים.

את התם מלמדים.

ואת השאינו יודע לשאול נושאים על כפיים, עד שהוא מתבגר.

חכם - הוא המנהיג.

רשע - אומר לכל דבר לא.

תם - רואה ואינו יודע מה הוא רואה.

שאינו יודע לשאול - לא רואה כלום.

עם חכם תסתדר.

עם רשע לא.

תם שוקל.

שאינו יודע לשאול לא שוקל כלום.

חכם - זה מה שאנו צריכים להיות

רשע - השלב לפני שנהיים חכמים.

תם - זה אנחנו בגיל ההתבגרות.

שאינו יודע לשאול - עדיין תינוק.

חכם - חושב שהעולם הוא טוב.

רשע - חושב שהעולם הוא רע.

תם - עדיין לא החליט.

שאינו יודע לשאול - לא יודע מזה להחליט.

שואלים אדם "אז מה הם מסקנותיך כלפי בני האדם סביבך? אתה אוהב? שונא?, מה היחס שהחלטת לתת להם?משיב: תראה...ככלל אני שונא אותם, רק מעטים הם בסדר, ואתה? מה הם חושבים עליך? אתה טוב, רע, בעיניהם... מה אתה בעיניהם?הממ...רובם חשדניים, נכלוליים.חשבת על זה שאוליי אתה זה שמשדר אליהם את עצמך, את מהותך, ובהתאם לכך הם נוהגים בך?...הממ..ת'אמת, לא חשבתי על זה.
אדם שני, אותה שאלה:אאהה... ככלל, אני אוהב אותם, רק מעטים רעים ברובם, מאלה אני מתרחק, למרות שיש להם צורת אדם, בפנים הם בהמות,חיות, מזיקים לעצמם ולאנשים, רע להם שטוב לאחרים... אז הוא אומר לעצמו למה שרק לי יהיה רע, בגלל זה הם עושים רע לאחרים, בזה הם מוצאים נחת לאומללותם.
אדם שלישי משיב: תשמע...זה יותר מדיי מורכב הנושא הזה, יש כאלה ויש כאלה, ויש הפתעות כל הזמן, אני מאחל לעצמי שיהיה לי מזל עם חברים ועם בני אדם...
לא אפרט יותר מדיי בנושא הזה, היות וניתן לשוחח על כך ולפתח זאת ליריעה מאוד רחבה, אשאיר את זה להרהוריכם.

אנשים מה הם בעצם, "בני אדם"! רוצים אהבה, הערכה, ושייתנו להם לבטא את עצמם, את מחשבתם את רגשותיהם, לספר את הצלחתם והישיגהם(ההשגים שלהם) בכך הם מרגישים ורואים שהם אכן מתפתחים וגדלים, כולם רוצים אוזן קשבת אמיתית שתאמר להם וואלה הצלחת, יפה! אתה חשוב, יש לך כישורים, אתה עושה את זה, אתה עושה משהו בחיים וראויי להכיר בזה כמשהו משמעותי ונעלה, אתה יוצר לפי כישוריך ויש לזה משמעות אדירה לעולם ולבני האדם.

אזכיר בקצרה שלושה נושאים שיכולים לתת אור על הנושא "חברים ויחסינו איתם":

לשמור טינה

או לשמור למשך זמן את העובדה שאדם מסויים פגע בי, לשנוא אותו או פשוט לא לתת לו להתקרב.יש מספר סוגים בזה:הדוגמא הפשוטה והברורה היא שמישהו פגע בי, וזה היה כל כך צורב שמעכשיו והלאה אני שומר לו טינה ושנאה, לא רוצה לראות אותו בכלל.דוגמא אחרת: מישהו פשוט מבזבז לי ולו את הזמן, משעמם לו, חייו חסרי משמעות, אז הוא מדבר שטויות ומעביר לעצמו את הזמן גם על חשבוני, אז אני מסיק ת'מסקנות ושונא אותו, את חברתו, שומר מרחק ממנו, לא נפגש איתו בכלל, אם אני רואה אותו אני עובר לרחוב השני.הקושי קיים עם מי שאני אוהב ומעניין לי איתו מאוד והוא פגע בי כל כך, אז זמן מסויים מקובל שאתרחק, אבל יותר מכך אין בזה כל כך טעם, אלא אם כן אתה רגיש לנושא בו פגע בך ולו לא באמת איכפת והוא יכול להעלות את זה שוב, אם אתה מסביר לו את רגישותך ואת רמת רצינותך בנושא והוא גם מגלה חוסר איכפתיות, כאן יש טעם אפילו לא להתראות איתו יותר אף פעם.

להיות "מקובע" ביחס להגדרתך מי הוא חברך

רוב האנשים "מקבעים" בהגדרות מי הוא חברינו, ומה הוא לא יכול להיות, בכך אנו לא מאפשרים לחבר להתפתח למקומות חדשים.לקבל את החברים שלנו כאנשים חדשים ממש כל יום זה קשה, קל לנו יותר להגדיר אותם, ולחיות באזור הנוחות ולמה שאנו רגילים מהחברים שלנו.פעולות חדשות או התנהגויות חדשות שלהם בדרך כלל יגרמו לנו "להרים גבה", או להעביר ביקורת שאינה בונה, במקום לחשוב ולהבין שאנשים מתפתחים, אינם נשארים תמיד באותה נקודה, אנו מעדיפים לקבע ומתוך כך מעבירים ביקורת, אבל אנו כן יכולים לאפשר התחדשות וכן לאפשר להם להתפתח, אם רק נהיה מודעים לכך, נוכל לקבל את זה וגם נהנה מכך.

מי שנראה בעינינו מסוגל ומי שלא

יש מנהל עם דיפלומה ואפילו קצת נסיון אולם רוב בני האדם לא רואים בו מנהל, הוא לא עושה להם את זה, "הוא לא נראה מנהל" אז למרות שייתכן והוא יכול להיות מנהל מצויין לא נאפשר לו להיות מנהל, כי בעינינו הוא לא "נראה" מתאים לתפקיד.גם ביחס לחברים שלנו, ייתכן והם מסוגלים להרבה בתחומים כאלה ואחרים ואנו הם שלא מאפשרים להם את זה, כי לפי דעתינו הם "לא מתאימים" לתפקיד.כאן אנו בלי מודעות חוסמים להם את ההתפתחות, וגם כי מי אמר שאנו צודקים, אוליי אנו טועים, האם אנו מומחים לדבר, וראייתינו היא ראייה מקצועית של ממש, או רק כי זה מה שאנו חושבים?! אחד מהדברים המשמעותיים ביותר זה לאפשר לחברים שלנו לצמוח ולהתפתח ולא לחסום אותם, כמובן שאם אנו רוצים לשמור אותם מנזק, נעשה זאת, אבל כדאי שנבצע זאת בשיקול הדעת, הם הרי החברים שלנו ואנו רוצים שיהיה להם טוב.

חברים הם הנכס היקר ביותר לאדם, בלי זה החיים אינם חיים, צריך לבחור אותם הייטב לנסות אותם בכסף בשיכרות ובעצבנות שלהם, ("אדם ניכר בכיסו כוסו וכעסו") שלושת המימדים בהם ניתן לראות מי הם באמת ללא הסתרות ומימה בעצם הם עשויים, ולשמור על הקשרים היקרים האלה איתם.

מה הרווחים שעשתה לנו התרבות בארץ?...לפני כ 65 שנה, הקימו בן גוריון וחבריו "מדינה" בארץ היהודים ארץ ישראל.הם חקקו עליה מן ההתחלה "לבנות יהודי אחר" לא מה שהכרנו עד אז.....ותיראו אותנו כיום, האם אנו יהודים אחרים מימה שנהגנו להיות, במה השתנינו.חופשיים ממצוות או מ"צו" אלוהי", אנו חופשיים או חילוניים כל אחד לפי הגירסא שהוא בוחר להיקרא.אז מה יש לנו בידיים בעצם?...אני מדבר עם אנשים מכל הסוגים וכולם איכשהו משדרים לי שהחיים הם ללא משמעות, אנשים זרים זה לזה או מעדיפים להיות זרים אחד לשני, אנו חשדניים, פחות מחייכים אם בכלל, (פגשתי כאלה שחיוך אצלם זה דבר נדיר ביותר).אחד אפילו התרגז ואמר למה אני צריך לחייך "מה אני ליצן?"... הוא שכח לגמרי מזה להיות שמח בלב ופשוט לחייך, הבן אדם פשוט חי חיים אבודים, ללא תקווה... עצוב, ויש הרבה כאלה, אתם לא מבינים כמה.
בן אדם אומר לי תראה... אנחנו חיים כמעט אך ורק את התרבויות של עמים אחרים, הוליווד, אמריקה, יוגה, ועוד מתרבויות כאלה ואחרות, אבל תרבות משלנו, אין לנו, על התורה מצוות דתיים המסורת שלנו המדינה שמה "איקס" גדול ועבה, זה שייך לעבר הם אומרים, תחיו את העתיד את החיים החדשים המודרניים, ואני שואל, אומר לעצמי, על איזה חיים אחרים הם מדברים, כל מה שאני עושה זה לחוות תרבות של עמים אחרים, והתרבות של העם שלי היהודי, היא מוזזת הצידה, היא לא חשובה, היא ארכאית...אתה יודע הוא אומר לי, הייתי צריך לנסוע לחו"ל כדי שגויים מבני תרבויות שונות יגידו לי ש"לי" יש אחלה תרבות וחבל שאני בורח מימנה.

עכשיו לך תסביר להם שהמדינה וראשיה לא מעוניינים בכלל במורשת ובמסורת וזורקים הכל לפח ומזלזלים בה, ומחנכים אותנו החל מבית הספר לפי אותה השקפת עולם.הוא אמר לי אז הם טועים, הם מטומטמים, אסור לך להקשיב להם (אחד מהם אפילו אמר לי אז תעשו "הפיכה") איך אפשר לזרוק דבר כזה, הרי אתם "עם התנ"ך", העם שמוזס הוציא ממצריים...מוזר מאוד לשמוע את זה ועוד מגויים... הם אמרו לי הוא מספר שלעם שלכם יש הסטוריה הכי גדולה ועמוקה מאשר לכל העמים ביחד, ושזה נראה לו ממש לא הגיוני/it do not make any senseהוא טפח לי על השכם ואמר לי טייק איט איזי, ו"טריי טו דו סומטי'נג, איט איז יור קאונטרי מן... אני יודע שאם אני הייתי במקומך, אני לא הייתי יושב בשקט, הוא מוסיף.
איזה אנטישמי אמר לי בגילויי לב, שעכשיו הוא מבין למה העולם נהיה מחורבן, כי אתם העם היהודי שאמורים לשמור על העולם עושים בדיוק את ההיפך, ושאתה צריך "להיכנס" באנשים המנהיגים במדינה שלך שאחראים לזה...כזה הסבר מפורט לא ציפיתי לשמוע מאנטישמי, חשבתי שהם פשוט שונאים אותנו ללא סיבה.
נו, אני אף פעם לא הייתי בחו"ל וגם לא מתכנן לנסוע לשם, הייתי צריך לשמוע מחברים ומכרים שלי מה אומרים בחו"ל על מה שקורה לנו במדינה.
חינוך לאהבת תרבות זרים, חינוך לשנאת התרבות שלנו, ויצירת תרבות חלופית כאילו שלנו אבל היא בסך הכל חיקויי עלוב של תרבות הגויים.לדאבונו לא יצרנו שום תרבות חדשה, פשוט נהרסה לנו התרבות שלנו, ואנו חיים על הריסותיה, ומרגישים את הכאב את האובדן, ופשוט בורחים, בורחים בורחים... בורחים להתמכרויות שונות, התמכרויות שכל פעם מתעוררים מהם מחדש לקרקע הקרה של המציאות הריקנית שלמעשה חונכנו אליה, ואז שוב בורחים, אין רגע מנוחה, והנפש בהפרעה.
אני אומר לעצמי לא פעם, לחזור להיות דתי כמו שכולנו פעם היינו זה לא מקובל, ומיידית אתה בנידויי מהחברים החילונים שלך, ואז אני אומר אבל מה יש לי מחברות כזאת, חווים עדיין חיקויי של תרבות זרה שבמעמקים אני מרגיש שזה פשוט לא אני, אין חברות אמיתית אין תוכן לחיים, חוץ מחיי חומר אני לא ממש רואה כלום איתם ועם עצמי, אני חי על אויר וחי באויר, אז מה בעצם אני מפסיד?!...ממש לא הרבה. וההרהורים ממשיכים כי קשה לי לעשות צעד של שינוי כזה גדול, אחרי שנים של הרגל להיות ולחיות חילוני וחופשי. היום אני מתחיל להבין שאני לא חופשי, אני בעצם אבוד, ואובד דרך, ורק קוראים לזה "להיות חופשי", האמת היא שאני משועבד, וממש לא חופשי.אם להיות דתי ולהיות משועבד למצוות, אני מעדיף את זה, מאשר להיות "חופשי מזוייף" להיות כביכול מקובל בחברה אבל להיות משועבד עד העצם. לחיות חיי חברה שאין בהם מוסר או אינטגריטי, למה אני צריך לסבול את היחס המתנשא של הבוס שמתנהג כמו ילד בגן, ומסתכל עליי מלמעלה, רק כי לו יש דרגה יותר גבוהה, לאן נעלמה האנושיות, והרי אני חייב להתפרנס 8 שעות ביממה, ולעבור את הסיוט הזה כל יום מחדש, אני רואה אנשים שכבר השלימו עם זה שהם עבדים, אבל אני פשוט לא כזה, לא יכול לסבול את ההתעללות המתמשכת של הבוס בפועל של החזק בחלש ובקטן. אני לא אוהב להיות חילוני, לחיות חיי שיעמום חסרי משמעות, לשרוף ת'זמן על ריגושים, זה בעצם כמו להיות חיה ללא עול, ולעשות כל מה שבא לחיה שבי רק שיהיה במסגרת החוק.לראות כל יום בערב ת'חדשות שממלאים לי ת'ראש על אונס ורצח וזבל... אני לא רואה זבל כזה כשאני חי את חיי, יש הרבה טוב בעולם, למה כל הזמן הם צריכים לספר לי על הזבל שהולך, על הפושע ההוא שהפך למלך ושהמשטרה רועדת ממנו, מה הם כאילו רומזים לי בהפוכה להיות כזה, ולמכור את עולם הערכים שלי בשביל השטויות האלה... פכככ.... איזה סתומים, עם כל הכבוד אנשי המימשל והתקשורת לא יכולים להגיד לי מה טוב ומה לא, תראו איך הם חיים, הם יכולים להיות דוגמא לחינוך טוב?! כל הזמן מלכלכים אחד על השני, מחייכים לך ומאחורי הגב דוקרים, איזה מן אנשים אלה ולמה הקשבתי להם כל ימי חיי...הרהורים הרהורים, אני לא צריך לספר לכם כמה זה מתסכל, אתם חיים כאן לכם יש ת'נסיון המר שלכם מהם. תיראו אנחנו יהודים, ולא פחות יהודים מהיהודים ששולטים במדינה, לא הגיע הזמן שנגיד להם די לשטויות שלהם, לא רק שהם הורסים אותנו הם הורסים גם את עצמם, ומה יהיה במדינה עוד כמה עשורים, אני לא רוצה לחשוב על זה בכלל, אם זה ימשיך ככה. אני חושב שאנשים צריכים להקים עמותות חברתיות, להצטרף לזה ולחולל פה שינויי מהותי, אנו יהודים ואם מדברים על החכמה לעשות הפיכה אנו הרי מומחים לזה, מעולם לא הרתיעה אותנו לא הכמות ולא הגודל, עלינו הרים ענקיים שעד היום אנשים משתאים איך עשינו את זה, בכל מקום שהיינו עשינו הפיכה,(תסתכלו בהסטוריה) אז בואו נעשה הפיכה לטובה, אנחנו לא מטומטמים ולא קטנים, והם יכולים לומר מה שהם רוצים,(מי מקשיב להם בכלל, אני בטח לא...בטח לא מאז שהתחלתי לחשוב בצורה עצמאית, והם ממחזרים וממחזרים, לא נמאס לכם, לא הבנתם כבר את הפואנטה?! אני בטוח שחשבתם על זה) אנחנו יודעים מי אנחנו ומה הם יכולותינו. אני חושב שלא צריך לומר להם כמה הם מושחתים, זה כמו לעשות מהלך סרק, או לטחון מים, הם יודעים שהם מושחתים, כולנו כבר הבנו את זה, צריך פשוט לעשות, היום מחר ומחרתיים עם הזמן נשנה את הדברים לטובה. אם אתם פונים לשילטונות, הם יודעים שאתם עדיין מחשיבים אותם, והם ימשיכו עם סרבנות ההתשה שלהם פור אבר, אל תחשיבו אותם, אז הם יתחילו להתערער. מי שלא מאמין או מבין את הכוח של המוח היהודי שיקרא בספרים שידפדף גם בהסטוריה להוכחות,(או שפשוט יסתכל על עצמו, הרי הוא מוח יהודי חי ונושם) פשוט תקומו ותעשו, בחכמה בשיקול הדעת כמו שאתם יודעים, אתם הרבה יותר חכמים מימה שאתם חושבים, ואל תניחו לאף אחד מהם לומר לכם עוד שאתם טיפשים או קטנים, כי אתם ממש לא.

העניין הוא שחייבים לעבור "נסיון חיים" כדי להכיר ולהיות מודעים באמת לכך.

הקלישאה של "ללמוד מטעויותיהם של אחרים" בלי לעבור על הבשר את מה שהם עברו, לא מדוייקת.

נכון שאפשר להימנע מלעשות את רוב הדברים המזיקים והמיותרים, אבל כמה דברים בסיסים בחיים חייב כל אחד לעבור(את הנפילה והקימה את הצער ואת העונג מ"דברים" בעולם) כדי להבין את החיים לעומק, (שיהיה לו משהו ביד עם שורשים, יציב, משמעותי) להפנים, לדעת זאת בבירור ללא שום ספקות.

אדם צריך מזון לגוף: בית שישמרהו מהפגעים, ממאורעות מזגי האויר.

ומזון לנפש ולנשמה: שיהיה לו את פרטיותו, את הפינה שלו, וחברים נאמנים, אפילו אחד או שניים, (להקשיב ללמוד וללמד, לתת וגם לקבל, לראות את הדברים מלמעלה וגם מלמטה) חברים שיאהבו ויעריכו אותו, יקבלו אותו.

מעבר לכך אדם צריך לפנות את רוב זמנו בעיסוק המרכזי באמת בחיים, והוא לעבור את ה"הכשרה" או "מסלול הקורסים" המגוון והחשוב שהחיים מציעים.

והוא בעיקר "דרך ההכשרה התקשורתית בינינו לבין בני האדם סביבנו", ועד להבנת האדם את עצמו ואת העולם, אצל בני האדם מצוייה הרבה חכמה כאשר צוברים את סוגי החכמות סוגי נקודות המבט יחד, לכל אדם חלק בחכמה, כל אחד יוכל ללמד אותך דבר שהוא טוב בו שהוא מולד בו, כישרון מלידה,(לכל אדם או לרובם יש מקום של כבוד, אפילו אנשים שלא נראה לנו שיש להם משהו ללמד, לרובם יש מה, הוא יודע משהו שיכול ללמד וכמובן שהוא לא יודע דברים אותם יצטרך ללמוד מאחרים) ככל שנילמד יותר מעוד בני האדם נוכל להיות קרובים יותר להבנת החכמה באופן שלם יותר ואז נוכל להבין על מה באמת מדובר, מה הם החיים ומה עניינם באמת.

אנחנו כאן כדי "לסבול כמו סבל"(או כמו זה המחזק את שריריו הדלים במכון כושר כדי להיות מאוזן ובריא, המשקולת היא לא "סבל רע" אלא טוב המביא אותנו למטרת היותינו חזקים ובעלי בריאות טובה, לכן האיש שהוא ה"סבל" שבנו) הנושא מסעות, מתחזק והולך ממשא למשא.

אז, כשאדם מבין/מקבל את זה, החיים נעשים קלים עליו.

האדם צריך להיות מוכן אל "האתגר" שמציב לו העולם, ולא להיות רדום בחלומות שכאן צריך להיות לו טוב, וכל "מכה" תבוא עליו בהפתעה שתגרור צער והתמרמרות, "מדוע מפריעים לי להתענג ולחיות בשלווה"...

אנו פה לא למטרת תענוג לבדה, אנו פה לא כדי שהכל יילך "חלק", והכל יהיה מסודר לנו, העולם לא בנויי בצורה כזו, ההיפך, העולם מאפשר לנו "אתגרים חדשים כל יום" בצורה מדורגת, מלמטה ומהקל אל הלמעלה אל הפחות קל.

העולם בנויי לנסות, לרומם, להכשיר, להביא אותנו למטרה שהיא הכשרת ה"אישיות שלנו", אנו פה בעולם שהוא לא יותר ממעבר... החיים עוברים מהר מאוד, אנשים חכמים שכבר השכילו מה מדובר כאן, משתמשים בזמן שלהם בצורה המייטבית האפשרית, (לא עם סטופר, כן... אלא לחיות ביעילות אולם בנחת, לא להיות קיצוני אלא ממוצע ברוב הדברים) אנו לא אמורים לסיים את העבודה כאן ולא אמורים לשבת בעצלתיים, אלא לעשות כמייטב יכולתינו ודיי בכך, את שלנו עשינו, והטוב יבוא, אל לא לאדם כזה שעשה כך, להיות מודאג מימה שיבוא, את עבודתו להשלמתו היחסית הוא עשה במייטב לפי האפשרויות שזימן לו העולם, היו כמה טעויות פה ושם, לא משהו יותר מידיי,(עלינו לזכור שאנו בני אדם על כן כמה טעויות כבר היו צפויות מראש שנעשה, "העיקר הגדול" שעברנו את השיעור, הבננו ת'מסקנות) לכן עליו להיות שלם עם עצמו, וללכת אל העולם שאחר כך בחיוך.

את ה"קווסט" הוא עשה, את שליחותו הוא קיים.

בכל מצב שנהיה תמיד נוכל לומר שבזה אנחנו לא בסדר ואת זה אין לנו וכו' ...

למעשה אין לזה סוף בצורה הזאת, זה גורם לנו דילדול האנרגיות, וירידה בביטחון העצמי ובאמונה בעצמינו, ובעצם סתם מנג'ס ולא תורם לנו הרבה.

טיפ שאני חוויתי על בשרי הוא השאלה שאני שואל את עצמי שבעצם "מה רע לי עם עצמי" ומי קבע שאני לא עומד בתקן, מי קבע שהמצב שאני בו אינו טוב, ושאני רחוק מימה שצריך להיות?? - זה בעצם מערכת של דיעות של החברה שאנו חיים בה, מה שמקובל וכו' וכו'

וגיליתי שאני כאדם שכבר אינו ילד ומבוגר לכל דבר יכול להחליט בעצמי מהו סדר היום שלי ומהם סדרי החיים שלי מה באמת חשוב לי ומה לא.

כך יצאתי מהביקורתיות כלפי עצמי מדרגה אחר מדרגה, למדתי לקבל את עצמי בצורה כזאת שפשוט נהיה לי טוב בחיים.

אדם לא צריך כל כך הרבה דברים שהחברה כיום מדברת עליהם, את הרוב הוא לא צריך...

ומה הוא כן צריך?

אהבה, הערכה מצד חברים שגם אותם הוא יכול לבחור (ובניגוד למשפחה שאותם הרי לא בוחרים), ואכן אני מציע שתבחרו את החברים שלכם בעצמכם, חברים שעושים לכם טוב שמעריכים אתכם, שאוהבים\ שמחמיאים לכם.

זאת דרך טובה לגדול להתפתח אישיותית ומהותית, אדם כמו עץ מטופל טוב גדל טוב, זה עד כדי כך פשוט.

הפסקתי להיות ביקורתי כלפי עצמי כמו שהייתי עד כה, גיליתי שרוב הפעמים "אני הוא זה שמאמלל את עצמי בהערותיי הפנימיות כלפי עצמי" (כל מיני מחשבות דפוסיות שגדלתי איתם וראיתי את זה אצל אבי או אימי, והפנמתי אותם לתוך נפשי בתור עובדה, ראיתי שאני יכול לערוך אותם מחדש, לתקן התנהגויות של ביקורתיות פנימית מופרזת ומדכאת).

ו"האוהב הכי גדול בחיי ושאני יכול לסמוך עליו זה אני", לכן איני נותן עוד לעצמי לדכאות את עצמי, אלא אני מתון, מתחשב אוהב ומעריך "את עצמי", זה המסר הכי חשוב שאני רוצה להעביר כאן על סמך נסיוני האישי.

כאשר הפסקתי עם מטר ההאשמות שהייתי נוהג להטיח על עצמי "בעצמי", (אם זה מחשבות שעולות במוחי או דברים שאני מבטא בשפתיי ככה בלי להיות מודע אליהם) התחילה לבוא אנרגיה רבה לתוך נפשי, ושלא כמו אז, כיום אני כמעט שלא נופל לתוך חולי או דכאון, אפילו שפעת אותה אני עובר כל חורף, הצטמצמה אצלי השנה ליומיים בלבד, ואפילו לא השרישה, אלא באה וחלפה, בלי כדורים או תרופות כל שהם.

כשאדם הוא החבר הכי טוב של עצמו הוא שומר על השימחה הפנימית שלו, על בריאות וחיוניות, כי הוא פשוט "לא שם רגל לעצמו", וככה מצליחים בחיים.

הצלחת החיים היא לא קריירה כמו שנהוג לחשוב וכדי שאנשים יראו ויגידו שאני מוצלח, אלא "ההרגשה שלי עם עצמי", אם אני מרגיש טוב עם הנפש שלי, עם עצמי, אם אני חבר של עצמי, אם אני אומר שאני מוצלח לעצמי, זאת היא ההצלחה.

הרי האדם לא ירמה את עצמו, אם הוא חבר טוב של עצמו הוא ישתדל להיות הכי כנה שאפשר.

ולגבי דברים שעדיין חסר לי, אגיע אליהם בעתיד עוד צעד ועוד צעד אשיג התפתחות נוספת ונוספת.

טוב לי עם מה שיש לי, ולגבי כל החבילה... אותה אשיג גם ובהדרגה, אני אומר לעצמי עדיין לא הגיע הזמן עדיין איני בשל כשאהיה בשל גם זה יגיע.

היסוד הכי חשוב הוא שעל ה"קו האחרון" שהוא אהבתי והערכתי את עצמי אני שומר מכל ממשמר, איני אומר לעצמי אף פעם משפטים כמו: אויי איזה מטומטם אני או איזה טיפש אני וכו', למה לומר דברים כאלה, למה שאזיק לעצמי בעצמי, אני צריך להיות השומר הכי טוב של עצמי, זה היסוד.

עם הטיפ הזה שלמדתי מתוך הנסיון שאני עובר בחיים, שיתפתי אתכם, כי אם אני יכול להועיל בתובנות חיים שהשגתי לאנשים, אז כדאי לעשות את זה.

על הגאווה והאגו השלילי כולנו יודעים, שמענו על זה המון, על נזקיו וכו' וכו', אולם מהו אדם צנוע, אדם עניו, את זה כמעט ולא מדברים, ולא מסבירים.
אדם עניו הוא אדם היודע ש: "מה" ששלו לא באמת שלו, כל כשרונותיו יכולותיו ואפילו גופו, (ביתו נכסיו וכספו) את כולם נתן לו האלוקים.

אדם כזה שמגלה את כשרונותיו, מבטא אותם, יודע שאת זה אלוקים נתן לו על מנת להועיל לעצמו ולבני האדם סביבו, ולכן אין לו סיבה לשייך יכולות אלה לעצמו, (ולכן אין הוא רואה סיבה להתגאות על הבריות, על האנשים) זוהי ראיית מציאות נכונה ובריאה, אדם כזה אנשים אוהבים הואיל ואין הוא מייחס את כוחותיו לעצמו אלא למי שברא אותו.
אדם כזה יהיה תמיד או רוב הזמן שמח (וכולנו יודעים שהשמחה מצוייה במלאי מצומצם מאוד בדרך כלל) וכיוון שהוא שמח החולאים(=המחלות) והפגעים לא ממהרים לבוא אליו לכן יישאר לרוב בריא בגופו ובנפשו,(וגם אם תפס אותו חולי כלשהו הוא יתרפא מהר יותר ביחס לאדם רגיל) אנשים ייהנו ממנו והוא יוכל להנות מהם.

כי "העצבות" היא סיבת המחלות והצרות, כמו ש"השמחה" היא הסיבה לבריאות והצלחות.

למה נעלמת ההשראה? בגלל חוסר קשר עם אנשים.

כי דרך האנשים "התבונה העליונה" (או למי שנוח לקרוא לזה אלוקים) מדבר אל האדם, נותן לו רעיונות משמח אותו ועוד ועוד, האנשים כל פעם שמדברים ביניהם הם לוקחים שליחות מאת האלוקים בזמן שהם אפילו לא מודעים לזה, אלוקים יצר שני אנשים זה מספיק כבר שיוכל לדבר אל האדם בצורת אדם,(ולא שהאדם הוא אלוהים אלא הוא "שליח" כמו "כלי או כפפה" שדרכו אלוקים מעביר את טובתו על האדם) כל שכן שאלוקים עשה הרבה מאוד אנשים כדי שיוכל ללמד את האדם בכל מיני צורות וכך ישיג את האלוקים.אלוקים מדבר אל האדם דרך כל העולם דרך האבנים והעצים דרך החיות והבהמות ובפרט דרך האדם כי שם הדיבורים נהיים יותר מפורטים שם האלוקים נותן לאדם את הכי הרבה תשומת לבאנשים יוצרים קשר עם אדם כי הם מרגישים תלות בו ומשהו להשיג ממנו, ובסודי סודות אני יאמר שאם הם מרגישים שאלוקים מדבר מתוכו זה יעורר את העניין האולטימטיבי בהם והם יעצרו הכל כדי לשמוע אותו, ולמה? כי לא כל יום פוגשים את אלוקים, וזה הכוונה שרמזו החכמים ששכינה מדברת מתוך גרונו, שכינה,(כמו השראה, זה אותו עיקרון...) כי הדברים שהוא אומר כל כך מלבבים ונעימים שזה כמו אור יקרות שיוצא ומחייה את הכל, את כולם.מחכים למוצא פיו כי מהאדם הזה אלוקים מדבר מתוכו... כמה נפלא לפגוש דבר כזה לראות דבר כזה ולחוות את זה.למעשה אלוקים מדבר עם האדם דרך כל אדם אפילו איש פשוט, רק שדרך צימצומים גדולים והולכים, ומהחכם אלוקים מדבר הכי ברור או הכי מורכב ניתן לראות את זה או כך או כך.

על כישורי תקשורת עם אנשים או על אומנות התקשורת עם אנשים, זה נושא לפוסט אחר.

ה"חכמה העליונה" (מי שרוצה לקרוא לזה "אלוהים" זה בסדר מצידי) שיצרה את האדם והעולם, עשתה זאת כדי להעביר את האדם "מסלול הכשרה". זאת כדי להעביר קורס לאדם "קורס של החיים" כדי שידע לברור ולבחור מה נכון ומה לא.

ואי אפשר לעשות את זה בלי שהאדם יחווה בעצמו את החיים וילמד את השיעור הזה דרכם, כי האדם צריך ליפול לכאוב, לקום ולהתענג כדי לחוש וללמוד על בשרו את החיים, את ההבדלים בין מה כן ומה לא.

האדם עובר בצד העונג, סבל כמו ש"סבל" מרים משאות, זאת כדי לבחון את עצמו עד כמה הוא חזק או התחזק בכושרו הנפשי בעיקר, ככל שעבר יותר הוא יכול לשאת יותר גם סבל גם לחילופין עונג, מי שיכול לסבול הרבה "בשעת סבל" יכול להתענג הרבה "בשעת עונג".

העליות והמורדות בחיים נועדו כדי שנבחין בין מה ל"מה".

לוליי הסבל והעונג הנפילה והקימה, לא היינו מבחינים בשום דבר, לוליי זה לא היינו מרגישים חיים בכלל...

מעניין שלחכמה העליונה יש דרך ללמד כל אדם בצורה אחרת, כל אחד לפי התכונות שלו לפי מה שמורכבת נפשו.

לכל אחד היא מטווה דרך המיוחדת רק לאדם הספציפי המדובר:

יש אדם שילמד בדרך כזאת ויש בדרך אחרת, החכמה העליונה מבינה לליבו של כל אחד כי היא זו שיצרה אותו, את הלב את הריאות והשאר ואת הנשמה המאופיינת והמיוחדת שלו.

היא בוחנת כל אדם ונותת לו את הדרך בה הוא רוצה ללכת.

הרבה פעמים היא מתערבת בהחלטותיו של האדם עצמו, זאת כדי לשמור אותו מפגעים ומוות.

לא פעם קורה שאדם כועס על ההתערבות הזאת וחושב שזה לרעתו בזמן שזה ממש לטובתו.

לוקח זמן, בדרך כלל ארוך עד שהאדם מבין שהחכמה העליונה יודעת מה היא עושה בהתערבותה לפעמים בחייו, בפרט כשזה באופן בולט במיוחד.

תופעת ה"עדר" בחברה נועדה בעיקר "להישאר ילד" ולתת לאחרים להיות המבוגר, או המנהיג המוביל...

לא פלא שאחר כך אנשים באים בטענות, למה קיבלו החלטות לא טובות לגביהם.

אז אני אומר וגם עשיתי כך, קחו אחריות על חייכם ועם יוזמה בנו עולם שנוח לכם לחיות בו.

זה אפשרי, לימדו לחשוב בעצמכם, כי אתם הרי מבוגרים לא עוד ילדים, פיתחו ספרים לכו לקורסים טובים ועשו זאת בעצמכם, קחו מדריכים טובים לחיים ולימדו להתבונן ולחשוב בעצמכם, תיראו שהחיים שאתם תיבנו יהיו פי כמה טובים יותר מאשר הציעו לכם עד כה.

קודם כל להוריד עומסים, להוריד הסתרות, להוריד הסתבכויות.

הכלל בלחיות פשוט הוא דבר ראשון "לדעת תמיד איפה אתה נמצא ואיפה החפצים שלך נמצאים", כל חפץ! נשמע מסובך?! אז זהו שלא.

אסביר:

כשיש לנו הרבה חפצים, וודאי הוא שיהיה לנו מסובך איתם.

אולם כאשר יש לנו מעט חפצים, (חפצים שאנו באמת חייבים) קל לסדר אותם לתחזקם, ולדעת בשעת הצורך איפה הם נמצאים.

מכירים את הבלגן שנוצר אצלינו בבית?! ואני מדבר על משהו פשוט - על "בלגן בחפצים" בבית שלנו, בחדר הזה או ההוא או בכל הבית.. (או בגינה/חצר) כל זה נוצר לעיתים רחוקות או קרובות בגלל סיבה אחת עיקרית והיא "יש לנו עומס של חפצים בבית" (עומס שבדרך כלל אין אנו מודעים אליו, אינני מדבר על העומס הרגיל אלא על זה שנעלם מתודעתינו בגלל הבנה שורשית ומוטעית).

כל חפץ צריך שני דברים עיקריים:

א.מקום - להניח שם את החפץ.

ב. ותחזוקה - צריך לשמור שלא יתקלקל ולכן יש לנקותו, ולשמור עליו שלא יקרה לו נזק.

נמצא ש"כל חפץ" לוקח מאיתנו תשומת לב כדי לתחזק אותו.

הטיפול והטירדה הזאת מוציאים אותנו לא אחת משיוויי המשקל שלנו, ומהאיזון הפנימי שלנו.

הקשר בין "העולם החיצוני" שלנו כלומר החפצים שלנו אל "עולמינו הפנימי" הרוחני של המחשבות שלנו והידע שלנו הוא תואם ומקביל.

כשאנו מנקים את הבית אנו מרגישים שניקינו גם את עצמינו פנימה, וכך גם לגבי סדר שאנו עושים בחפצינו, גם את זה אנו מרגישים פנימה.

בואו רגע נעשה סדר בדברים, נשאל את השאלה העיקרית שתוביל אותנו אל התשובה הנכונה:

מה אדם צריך בחיים?

אוכל, בגדים, בית, משפחה ושלום. - זהו בעצם.

נספור רגע את הרהיטים הבאמת חשובים:

מיטה, כיסא, שולחן ומנורה - כל השאר זה למעשה "גרסאות הרחבה" של ארבעת דברים יסודיים אלה...

נברר את זה:

*שטיח, מגבת, סדין שמיכה וציפה וכרית, מפה ------- כל אלו הם "גרסאות הרחבה" של בגדים העשויים מ"בדים" וכותנה וכו'.

*מדפים, ארונות, שידות ומזנון ------- גם אלה הם "הרחבות" של שולחן שהוא למעשה מדף גדול המונח על רגליים, אז ארון הוא כמו שולחן עם כמה מדפים שבדרך כלל יצרו לו דלתות כדי להגן על התכולה שבמדפים מפני אבק ומזיקים.

*ספה, סלון וספסל ------- "גרסת הרחבה" של רהיט היסוד "כסא".

*חדר או חדרים יהיו איך שיהיו, כל זה נקרא - בית.

הבנתם את הנקודה...

מה שאנו צריכים לשים לב הוא לא להרבות "בגרסאות ההרחבה" של ארבעת רהיטי היסוד שהם בסך הכל: כסא, שולחן, מיטה ומנורה.

כשמדברים על ה"מוכרח בהחלט", אין כמו לחדד את התמונה ולהפשיט את הדברים עד ליסודותיהם ממש:

ובואו נשים רגע את כלי האוכל בצד, כי גם אפשר לקנות אוכל מוכן בחוץ, ואף לאוכלו בבית ללא צורך בשום צלחת או כוס(כמו לשתות מהבקבוק עצמו) - אני מדבר כאן על צימצום בשימוש ב"כלים" לצורך הבנת הרעיון, על מנת להבין מה הוא העיקר ומה הוא הנספח אליו, הווי אומר הטפל או ה"נילווה" אל העיקר.

הצגתי זאת כך כדי שתראו תמונה ברורה, פעם אחת ולתמיד.

אף אדם לא רוצה ולא יאהב לחיות בבית מבולגן או בבית "מרובה רהיטים וחפצים" במידה כזאת עד ש"מרוב עצים לא רואים את היער".

ואני לא רוצה להתמקד בבלגן היות ורובינו אוהבים ומחשיבים מאוד בית מסודר, אלא בריבויי החפצים/רהיטים בביתינו, ובהגזמה ב"גרסאות ההרחבה" בהם אנו לא פעם ממלאים את ביתינו, ואחר כך סובלים מכך ולא ממש מבינים למה אנו סובלים.

"תחושת מועקה" ו"כבדות" מרגישים הרבה אנשים שעשו כך ומילאו את בתיהם.

בית המרוהט כהלכה צריך להיות בית שיש בו הרבה מקום, ורק מיעוטו מאוכלס ברהיטים וחפצים, זה נותן הרגשה של קלילות, של חופש ורחבות, אשר חיוני מאוד לאדם הרוצה שליטה, רוגע ויישוב דעת.

וגם בתחום הרוחני, הנפשי היינו המחשבות והרגשות, "הידע" בשיכלו ובליבו של האדם, כאן החשיבות לסדר הפנימי של האדם בתוך עצמו היא עצומה - נפש נקייה ומאורגנת בצורה בריאה אינה "מרבה דברים", לא על הלשון כלומר בדיבור ולא בתוך עולמה הפנימי... ידע ומחשבות וגם רגשות צריך לסנן, להבדיל ולבחור בדברים מועטים אך "עיקריים" ובריאים.

לא הכל צריך לשמוע לדעת ולזכור - גם כאן יש תהליך של העמסה שצריך להישמר ממנו.

כשאדם לומד להבחין במחשבות רגשות וידע שמועיל ויש לו קיום על פני כזה שאין לו קיום והוא מתבטל ונעלם במהירות, הוא כמו זה שמנקה את הבית ומרהטו בדברים החשובים המועילים והיפים, עם הרבה מקום ועם החפצים הדרושים לו באמת.

"הבית" כמו האדם, צריך שלושה דברים:

להיות נקי, מסודר ונאה, ושאר הפירוט של הדברים כמו שכתבתי קודם.

כל העניין של "להוריד עומס וכבדות ולמנוע אותם מלהיווצר מלכתחילה", הוא כדי לאפשר לאדם להיות "קל ויעיל" הן בביתו והן בחייו בכלל, גם בעניינים של "חומר" וגם ב"רוח", (הם שני החלקים מהם עשויי העולם והאדם).

ה"קלות והיעילות" מאפשרים לאדם את המתנה החשובה מכולם לחייו וזה "ראיית התמונה השלימה".

כשאדם רואה את התמונה השלימה, החיים נהיים ברורים לו ומכאן יתקבלו אצלו כמעט תמיד החלטות טובות ומדוייקות.

הוא יצליח, ישגשג יפרח וייתן פרי, יהיה רגוע מסופק, ושמח.