וזה הפירוש הברור של ואהבת לרעך "כמוך" כי השני הוא גם אני.

אלא ש"כל מיניאטורה של בן אדם", מתוך הבן אדם הגדול והכללי, קיבלה כישורים מסויימים בה היא טובה ואליה יועדה.

וכולנו יחד עושים את הפרוייקט הגדול והשלם ומשתתפים בניהול העולם.

כל אדם יחיד אינו "מדינה" בפני עצמה. אלא "חלק", כולנו משלימים את השלם ביחד.

כאשר השני הוא בעניין הכללי גם אני, אין לי שום סיבה לקנאות בו, לכעוס עליו בחמת זעם, לרצות לפגוע בו או להתגאות עליו, אלא ההיפך, הוא הרי גם אני אז אני אעודד אותו אשאף לקידומו כמו שאני שואף לקידומי האישי, כי הוא זה גם "אני".

וכמו אברי הגוף של האדם, לא ייתכן שיד ימין שלי תרביץ ליד שמאל שלי.

אם אנשים היו מחונכים לאמת הברורה הזאת, היה שלום בעולם.

יש תופעה מוכרת... אנו מעבירים יותר מדיי ביקורת על עצמינו, עד שדומה לפי ההרגל הזה ששום דבר אין אנו עושים טוב.

וזה בפירוש אינו נכון, הרבה דברים עשינו ואנו עושים בחיינו, חלקם אפילו מדהימים ומעוררי השראה ביותר.

להרביץ מוסר על הראש שלנו מצד עצמינו, מיעוטו טוב אך רובו רע.

אדם צריך לשים לב לדברים הטובים והמועילים שעשה בחייו ולת לזה לבנות את הביטחון העצמי שלו, ולבסס את רווחתו האישית כלפי עצמו.

ביקורת אישית מופרזת מחסלת את האנרגיות האישיות שלנו, חוסמת ומונעת מאיתנו להתפתח באופן נכון ובריא.

הדבר הכי חשוב שאדם צריך לזכור בחייו הוא "להיות החבר הכי טוב של עצמו" היו החברים הכי טובים של עצמכם, כי אם אתם חובטים בעצמכם לעיתים תכופות, מה כבר נשאר לכם?!

שמעתי בעבר אנשים שכמטבע לשון אומרים לעצמם משפטים כמו:

"אוף", איזה דפוק אני, איזה טיפש אני" או "אני כזה מטומטם" וכו' וכו'

"אני בחיים לא אצליח" וכן הלאה.

אלה הם משפטים מרסקים, מרסקי חיים ותקוות, עשו לעצמכם טובה והפסיקו להשתמש בהם, למילים יש כוח והם משפיעים על חייכם, הרבה יותר מימה שאתם נוהגים לחשוב.

אימרו לעצמכם במקום:

"הממ...זה נראה קשה, אבל עם התושייה שלי אני אעבור את זה".

"אני חכם, זה קל, לא כזה קשה, אני מוכשר, יש לי יכולות רבות, אני כבר אמצא דרך".

"אתן לעניין הזה זמן, לפעמים לוקח קצת זמן לעמוד על טיב הבעיה ולפותרה".

או "אני יכול לחיות גם עם הבעייה הזאת", זה לא כזה ביג דיל.

אתם יכולים להמציא משפטים נוספים כיד החכמה הטובה עליכם.

לפעמים עובר יום ועוברת לכם מחשבה ש"לא עשיתם היום כלום", במקום זה, אימרו לעצמכם, "מי אמר שאני לא יכול יום אחד לא לעשות כלום ופשוט להנות מהשלווה והכייף אותו היום מביא, השמש וקרניה המענגות, הפרחים הצמחים העצים בעלי החיים, וסתם אנשים העוברים ברחוב, מחזה מעניין בהחלט".

בקצרה ולסיכום:

אל תחבטו אל תכו את עצמכם, אתם זה הדבר הכי חשוב, שימרו על כבודכם ועל חשיבותכם, אהבו את עצמכם, גם ובפרט אם אחרים סביבכם לא מכבדים אתכם.

עם הזמן תיראו שחייכם יעשו תפנית טובה, ותתחילו להנות ממי שאתם, אמונכם האישי בעצמכם יגבר, ותחיו חיים טובים מפרים ומשגשגים.

"היו החברים הכי טובים של עצמכם".

לפני כמאה שנים החליטו אנשי המדע שהם יכולים לחקור גם את "עולם הרוח" ולכן פיטרו את אנשי הדת והפילוסופים ובאופן רישמי התחיל "מדע הפסיכולוגיה".

מדע הפסיכולוגיה שהיה חדש אז, התיימרו בו אנשי המדע לקבוע מסמרות וחוקי יסוד על נפש האדם ותכונתה מבחינת "כזה ראה וקדש".

החוק הראשון היה ש"אין נפש" ואין רוח, וכי זוהי המצאה, כי מה שלא ניתן להוכיח בתנאי מעבדה באופן פרמטרי וספור, אינו קיים.

הכלל היה "מה שאנו לא רואים בעיניים אינו קיים".

הדרך היתה מאוד קצרה ממצב זה לפטר את בעל הבית של העולם (אלוהים) ולומר לו: "אתה לא קיים" כי אנחנו לא "רואים" אותך, אי אפשר להכניס אותך למשוואה שיכלית פרמטרית, אז כנראה שאתה סתם המצאה של אנשי הדת, שמשתמשים בדת כ"אופיום" להמונים.

כך גם קרה ל"אמון" ההדדי בין בני האדם, כך קרה גם לאהבה בין בני אדם, האמון הפך לאינטרס צר של השגת רווח אישי ועיסקי, והאהבה הפכה לתאווה מינית.

רוקנו את האדם כליל מהערכים שלו, שהם עד אז היו הודו ותפארתו של המין האנושי.

והתוצאה:

קיבלנו איש בן המאה ועשרים ובן המאה ועשרים ואחת, נטול הערכה עצמית, מתוגלל בעולם שכולו שיטחי, רץ לכל מקום (ללא מנוחה) להשיג חומר ועוד חומר בהנחה שמכאן יבוא האושר אותו הוא מחפש, ואין, נשארנו מול שוקת שבורה, וכל אדם נשאר עזוב לגורלו.

המדענים בשם מדע הפסיכולוגיה לא רק שלא הוסיפו על עולם הרוח שהיה קיים עד אז במשך מאות ואלפי שנים, אלא החריבו את מה שנשאר לגמרי.

"הקפיטליזם" פרץ לעולם כאחוז תזזית והחריב כל חלקה טובה של שוויון בין בני האדם.

המוסר לא היה טעם בו יותר כאשר אמרו/ושיערו(מלשון "השערה") שהאדם בא מן הקוף או שהעולם נוצר מפיצוץ, אנשי המדע נתנו הוכחות לפי דעתם החומרנית הדלה והמועטה על תאוריות אלה, והאדם שממילא "יצרו רע מנעוריו" ראה בכך כרטיס לכניסה לעידן של "התבהמות חסרת תקדים" מה שלא היה מימות עולם.

הפורנו החל לפרוץ בעולם כשהוא הולך ושורף כל חלקה טובה בבני האדם.

והיה זה רק עניין של זמן שהסטיות המיניות והתאוות הרעות יקבלו הכשר.

למה לתת אמון באנשים שהפכו לחומרניים כל כך, עד שכאשר הם רואים אותך הם חושבים שאתה חתיכת "כסף" שיש לקחת אותך ו"להנות" ממך בעזרת כל מיני מניפולציות.

כך עורער האמון בבני האדם. 

וכיום כאשר דורות של אנשים גדלים לתוך פיצוץ של חומריות, כמעט שלא נותר מקום לנפשו ורוחו של האדם, והוא מתוסכל עד היסוד, מחפש משמעות ולא מוצא אותה.

כיום נפשו של האדם בוכה במסתרים ואין מושיע לה.

הדרך היחידה שנותרה,  לפרוש מחיי האדם המקובלים היום והחומרניים מאוד ולהצטרף לקבוצות בני האדם שנשארו עדיין ועוסקים בעולם הרוח, ולהבין לאחר הזנחה של מאה שנים לראשונה את חוקי המערכת הרוחנית כפי שניתנו במסורת מדור דור, (עניין שהוא רחוק מעיסוקו של המדע "העוסק בחומר" ושם ורק שם תחומו).

עיקר הבסיס והסדנא של חוקי עולם הרוח הוא מערכת ההתייחסות בין אדם לחבירו,(באהבה והערכה) בין אדם לעצמו ובין אדם לבוראו, וכללו חכמינו את הדבר ב"קוד" ואהבת לרעך כמוך ומה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך.

ה"קוד" ואהבת לרעך כמוך" הוא מן הקשים ביותר להבנה והוא למעשה הסוד הגדול ביותר הקיים, רק אדם שישקיע את כל כולו בהבנת המשפט הזה ייתכן ויום אחד יבין אותו וידע איך לעשותו, או אז יגיע לרדמפש'ן אותה הוא מחפש ורווח לו וישיג סוף סוף את האושר אליו הוא מייחל.

צריך לדעת שהחיים ומטרתם זה בעצם להעביר אותנו "קורסים מלמדים" שונים ומגוונים, אז התייחסו לקשיים כאל המלמדים הכי טובים שלכם, ראו זאת כאתגר, אל תחשבו לרגע שהקושי בו אתם עומדים בא כדי לעשות לכם רע או כדי שתסבלו ותעונו, אלא ההיפך, זה כדי לחסן אתכם לחזק אתכם, שיהיה לכם בהמשך חייכם יותר קל.

בעצם מתכוונים "לצאת לחופשה, כדי לברוח", לברוח מהעבדות בה חיינו נמצאים.

אבל כידוע אי אפשר לברוח להרבה זמן, בסוף חייבים לחזור, ולאן חוזרים? לאותו מצב של עבדות ואף גרוע מכך.

יש רק ברירה אחת... לעצור הכל, לעצור את החיים! ולחשוב, ואם אי אפשר או שפשוט לא יודעים לחשוב, כי הרי בעצם לא לימדו אותנו לחשוב, לימדו אותנו לא לחשוב, אז צריך למצוא מישהו ש"כן יודע לחשוב", ואז, רק אז יכול לבוא הפתרון לכל חיי העבדות שלנו.

כי תבינו ל"עבד" לא נותנים לחשוב, ולמעשה "מונעים" ממנו לחשוב, אומרים לו הבעלים שלו: "זה לא התפקיד שלך לחשוב, זה התפקיד שלנו, ואתה.. אתה פשוט חמור, מטומטם, אז סתום ותמשיך לעבוד!...

ככה שולטים בנו, אז תגידו לי, לא נמאס לכם?!, כי לי נמאס מזמן.

וכן, חיפשתי אנשים שיודעים לחשוב והם כיום מוריי, (והם אמרו לי שהבוס היחיד האמיתי הוא אלוקים) אני יכול לומר שכיום חלק ניכר מהחרות שלי הוחזרה לי, אומנם יש לי עוד דרך ארוכה לעבור, כי חיים שלמים של עבדות, (עבדות החומר) של התמכרות לא נגמלים מהם בקלות, זאת האמת, אבל אני יודע שאני כבר בדרך, פניי אל האור שאני רואה אותו היום בבירור, כל יום כובש עוד חתיכה של חירות, ועוד אחת ועוד אחת.

אה כן, ולמדתי דבר חשוב, "לחשוב טוב" ולא לייאש את עצמי בעצמי בדרך.

אבל זה המצב. אנשים התרגלו כל כך והונדסו מוחית וחשיבתית לדרך כזאת שגם אם "האמת על המצב כיום" תעמוד מולם הם לא ירגישו בה, ואם האמת הזאת תתעקש לעמוד מולם הם יפטירו כלאחר יד: "אה.."שטויות"...

כל כך הרבה אנשים נמצאים ב"עבדות" החומר, כה ריקים מתוכן רוחני, עד שרוחניות הפכה להם כ"סינית" ממש.

אנשים רוחניים ניראים להם כחייזר, כדבר משונה, כעניין הזויי לגמרי.

כשאני נזכר במה שאמרו חכמינו מזמן מזמן על הדור שלנו: "ותהי האמת נעדרת" שהאמת תהיה חסרה, לא ידועה כלל לאנשים, אני לא יכול שלא להסכים שנבואה זאת התקיימה בדור הזה שלנו.

מלא אנשים עצובים, מתוסכלים ריקניים מתוכן, חיים באויר, ונאלצים לכן לרדוף מתאווה לתאווה מחומריות לחומריות, דומה שאין להם רגע מנוחה, הורגלו לרוץ כל הזמן גם כשהם נחים ושוקטים המחשבה לא חדלה לרדוף אחרי מחשבות של חומר ועוד חומר ועוד חומר.

יש כיום קבוצות שלימות שעצרו והפסיקו את מחול השדים הזה, אני רואה את הניו אייג'נג והקואוצ'ינג שצובר תאוצה עד שהם מתוודעים לכך שבעצם יש להם את היהדות, ושהם כמעט ואינם יודעים דבר עליה, וחוץ משקרים שהעמיסו עלינו מיום היותינו כדי שנתרחק מלגשת אליה ואל לימודה נשארנו אבלים וחפויי ראש, וכ"יחפים ללא נעליים"...

כאשר התוודעתי להיקף הרמאות שהנחילו לי מקטנות, הייתי בהלם ושוק אטומי.

ובכן מי אמר שהאגדה על בגדי המלך החדשים היא רק אגדה ותו לא, היא הרי המציאות המתרחשת אל מול עינינו מדי יום.

כיום אני לומד יהדות, ועם כל יום שעובר העולם שלי וסביבי מתחיל להיות הגיוני יותר, סוף סוף, לראשונה בחיי אני מתחיל להבין, החיים אצלי משתפרים כמו שלא ידעתי שזה אכן אפשרי.

אם יש נושא כאוב לדבר עליו וש"לשם שינויי" מביא תקווה במקום דכאון, זהו זה הנושא.

לסיום אני אומר: "חברים תפתחו את העיניים, אתם בחלום בלהות, תתעוררו והחזירו את השליטה לחייכם".

החזרת השליטה לחיים לא יכולה להעשות ברגע אחד, בפרט לאחר שנים של "חיי טעות" אלא צריך לקחת את הזמן ולהתרגל אחרת, כך שעם הזמן ועם השנים דברים יתחילו להתבהר, וכמו שלא מרפאים חולה אנוש בבת אחת אלא בהדרגה ולאחר שיקום ארוך כן הדבר הזה.

הסיבה שאני לא כותב מאמר על כמה יפים הפרחים בחוץ היא כי כשאני רואה כל כך הרבה אנשים סובלים מחוסר של משמעות בחייהם אין אני יכול להביט הצידה לקבור את ראשי בחול ולומר "הכל בסדר"...

ישנם הרבה יסודות בחיים אותם העלימו מאיתנו שליטי התרבות כלומר הממשלות בעולם כולל המדינה שלנו.אזכיר את העיקרית שבהם, היא הטלפתיה = העברת מחשבות.מחשבה היא תהליך היווצרותה של מילה לפני שהיא "נולדת" לנו על השפתיים ומישם לאויר העולם.מחשבה היא צורת אנרגיה בדיוק כמו מילה או מעשה, רק ש"חוקיה האנרגטיים" של המחשבה נשכחו ונזנחו.הסיבה שאין אנו משגיחים במחשבה כאנרגיה לכל דבר הפועלת פעולות בעולם, מכיון שהורגלנו לחשוב לפי מה שקבעו לנו המדענים לחשוב.המדע שכידוע החל את פריצתו האדירה במאה השנים האחרונות בקירוב (החל מסוף מלחמת העולם הראשונה ומסקנותיה)נבנה בתודעה האנושית יותר ויותר כדבר הקדוש והחשוב ביותר, ורק בתקופה האחרונה בערך משנת 1980 החלו אנשים מכל הגוונים לפקפק ביומרניותו ובתועלתו למירקם החברה האנושית, כי אע"פ שפותחו מכשירים ו"טכנולגיות מדע" עצומים, החלה החברה מתפוררת והולכת, והלכידות האנושית הפכה "נפיצה" יותר מאי פעם. אנשים החלו להתרחק אחד מהשני, והמשפחות עצמם של בני האדם פוזרו לכל רוחות השמיים, והמעלות של ה"שבט" המשפחתי שהיו ידועות עד אז בחשיבותם הגדולה הופרו והתקלקלו כמעט עד היסוד.המדע במקום שישמור על מקומו הטיבעי והמוערך, חצה את גבולות חקירת החומר ו"פלש" אל "חקירת הרוח הנפש ואפילו הנשמה" (היינו מדע הפסיכולוגיה וענפיו), ובציפורניו המתכתיות שלא נוצרו כלל לתחום הרוח, החל לשרוט ולהרוס את "התחום הפנימי" והמקודש לאדם, עד שבני האדם נותרו ללא כל ערכים ומשמעות, "דת המדע" המאמינה רק בחומר ומשוואות אמפיריות התפשטה למלוא רוחב העולם, משל היה זה "גולם רובוט" ה"קם על יוצרו", ואכן כך היה, תוך זמן קצר הוא החריב את רוב "עולם הרוח והנפש" של האנושות, עד שנשארנו מול שוקת שבורה, ההרס התגלה כה עצום במימדיו עד שבני האדם נותרו מיואשים, מרומים ומתוסכלים.
הגענו למצב שהתדלדלנו מאוד מ"האדם" שבנו, והתקרבנו יותר ויותר ל"חוק הג'ונגל" כמו "החזק שורד" ושהאדם הוא כביכול "חיית צייד מודרנית ומשוכללת עד מאוד", מה שהתאים מאוד לתאוריית המדענים והשערותיהם ש"על פי שיטותיהם המלומדות כביכול" האדם החל מ"קוף" הצד את מזונו והחל להיות יותר ויותר תבונתי, למד על חשיבות הצייד בקבוצה וכן הלאה, והנה הגענו עד הלום, היתה זאת מטרתו העליונה של המדע להוכיח את עליונותו על גזע האדם ולהופכו ללא יותר מ"חיה".המדענים חגגו את נצחונם והאדם על אישיותו החלו לדעוך... וכיוון שהרסן הותר, הותרו איתו כל התאוות המצויות באדם ותוך זמן קצר הפך להיות חיצוני ושיטחי עד מאוד בהתנהגותו ואורחות חייו.העולם עם האדם בתוכו הגיע לשבר כה גדול שכיום ברור לכל אדם שימי האנושות ספורים, אנו הולכים לתהום ואין מי יודע מה נעשה ואנה נלך...עד כאן סיכום על המדע ופעולתו השלוחת רסן, ומנהגי השליטים בנו ובעצמם.


המחשבה מאוד קרובה אל החלק הרוחני של האדם ואל נפשו, היא כלי הכתיבה של הנפש באדם, באמצעות המחשבה ושימוש נכון בה האדם יכול לעמוד על טיבה של המערכת הרוחנית שבו, "מחשבתו של האדם", מימנה אבן דרך ומוצא...אולם מחשבתו של האדם הינה ערך כה מקודש ועצום מימדים שהשליטה במחשבתו היא הקשה ביותר שקיימת מבין כל הדברים שהאדם יכול להשיג.כי הוא צריך את רוב כוחותיו ותשומת ליבו על מנת להצליח בזה.
בדורות הקודמים בפרט אלו שלפני המאה שנה האחרונות היו ידועים בחשיבותן קבוצות/קהילות בכל עם שמשימתן היתה להקדיש את רוב חייהם לחקירת המערכת הרוחנית באדם, כל אומה לפי המסורת הייחודית שלה, אלה היו אנשי הדת ועימם הפילוסופים ואנשי המחשבה, אשר פיתחו חוקים, חוקים רוחניים ומוסריים כיצד יתנהג האדם עם עצמו ועם זולתו, ולמרות שהיו כאלה שהשתמשו בזה לרע ולא לטוב, היו מעטים שהשתמשו בזה לטוב.כוח הבחירה היא שאיפשרה לבחור בטוב או בהיפך ממנו.אולם אע"פ שהיו שהשתמשו בכוח הרוחני לרע, עדיין נשמרו סדרי עולם, כי היה קיים "איזון בולט" בין הטוב והרע, ורק אחרי שהמדע הפקיע כמעט לחלוטין את קיומו של הרוח באדם (ומכאן גם שלל את קיומו של האלוהים) החלה האנושות להידרדר במהירות עצומה, כי המערכת הרוחנית קיימת באדם גם אם המדע עמל להכחיש אותה ולטעון לאי קיומה.
כיום בני האדם חוזרים להתוודע אל המערכת הרוחנית אותה זנחו ושכחו, "זאת" התקווה שמתחילה לגדול לפרוח ולעשות פירות, ועימה תגיע ההבנה בכוחה של מילה/מחשבה שהיא זאת הקשורה ביותר למערכת הרוחנית באדם, למערכת ה"חיים" באדם.

זה לא נראה כדבר ש"קל" לעשות, כי אנשים הורגלו לדבר, לא מחנכים אותנו לשמור על כוח הדיבור שלנו, לא מחנכים אותנו מספיק לשמור את עצמנו מנזקי הדיבור, בגלל כל כך הרבה דברים שסיפרנו בעבר אנו מוצאים את עצמינו קשורים באזיקים שאנחנו יצרנו בדיבורינו שלנו בעבר.

כל דבר שאנו רוצים ליישם, טוב נעשה אם נרגיל את עצמינו לזה, להתרגל "פחות לדבר" ועם הזמן יהיה לנו קל יותר לשמור מוצא פינו.

מעניין שהכלל עובד כמו שעון, אם אתה מדבר פחות אתה עושה יותר, בדקתי את זה כמה פעמים וזה אכן עובד כך.

אם לא נדבר על דבר שאנו רוצים לעשות, קרוב לוודאי שנצליח לבצעו ללא קשיים מיוחדים.

בימינו כאשר כל כך ירדה כוח אישיותו של כל אדם ואדם, זאת בגלל שלטון כלל עולמי של הכסף הכבוד והאגו וגם שלטון התאווה, בני האדם נוטים לעצלנות מעשית כמו שעוד לא ידענו זה דורות רבים.

הדיעה המוטעית שמטפטפים לנו כל הזמן שהשמחה והאושר שלנו תלויים ב"חומריות" שנשיג: דירה אוטו עסק זוגיות נסיעות לחו"ל וכו' וכו', מחבלת בנו קשות.

האושר תלויי בדבר אחד עיקרי והוא "יחסינו בין אדם לחבירו/לזולתו ומכאן גם יחסינו הבריא לעצמינו".

על היחס לזולת כמעט ולא מדברת התרבות בה אנו חיים, ומכאן השבר הגדול אותו אנו חווים.(מלשון "לחוות חווייה).

השלטונות הם שעושים וגורמים זאת, מתוך שהם רוצים להמשיך ולשלוט באזרחים ולנצל את כוח העבודה הזול של אזרחיהם הכנועים, הם אינם טורחים ללמדם ספר וחינוך ומהות, ואף ההיפך, משתדלים בעזרת מערכת החינוך הנתונה למרותם "לחבל בהכשרתינו כאנשים חושבים" ומלומדים באישיות טובה בריאה ומשגשגת לרווחת העולם והאנשים.

אנו כאנשים שכבר בגרו, אינם עוד ילדים במסגרת מנהל בית הספר או מפקד הצבא, אי אפשר לשלוח אותנו למנהל...

טוב נעשה אם ניקח את היוזמה שלנו לידיים כאנשים בוגרים ונלמד את עצמינו מה נכון ומה חשוב, ונשכלל את כישורינו החברתיים כיצד להיות מכבד ואוהב את הזולת, כישורים שהם דלים מאוד אצלינו.

בואו נזכיר לעצמינו שלא אנו האשמים העיקריים בדילדול וחיסרון כישורינו החברתיים אלא מערכת החינוך שקילקלה בכוונה, ולכן אנו יכולים מהיום לחנך את עצמינו.

ונלמד דיי בקלות מה הם כישורים חברתיים נכונים מה הם יחסים הגונים בין אדם לחבירו, נבנה את עצמינו, מה שלא נתנו לנו צ'אנס עד כה.

אני מכיר כמה שעשו זאת והגיעו להישגים חבריים משמעותיים, פשוט בגלל שהחלו ללמד את עצמם, וזה קל לכל אדם שכבר התבגר, אינו עוד ילד.

האמינו בעצמיכם וביכולתיכם, מה שלא עשתה המדינה ומערכת החינוך כלפיכם.

בשיחות עם חבריי הסטודנטים עולה לא פעם השאלה "לאן הלכו יב' השנים של בית הספר"? מדוע יש את הרושם שלימדו אותנו כה מעט, המסקנה החד משמעית היתה שהחזיקו מאיתנו כציבור של טיפשים, או שעשו מאיתנו טיפשים. טוב לעשות מאיתנו טיפשים לא, אבל גרמו לנו להעריך את עצמינו הרבה פחות מימה שאנו באמת.

אנו כסטודנטים משוחחים גם על רמת האוניברסיטה בה אנו לומדים שאינה מחמיאה לנו כלל, והיא ירודה מאוד.

עושה רושם ברור שהעולם בנוגע ל"תרבות חברתית לגבי מהות היחסים שבין אדם לאדם" כל מוסדות החינוך כולם כולל האוניברסיטאות מקבלים 0 עגול.

אז מי שרוצה לשפר את חייו ילמד על התנהגות הוגנת בין אדם לזולתו ולחברה בכלל, אני אישית יודע שמאז שהתחלתי לעבוד על נושא זה נהפכתי לאדם אחר, טוב יותר, הגון יותר ויודע הרבה מאוד על איך נוהגים כלפי חבריי בני האדם.

איני מסתובב עוד עם חברה מקולקלת וחמסנית, אלא עם אנשים העובדים על כישוריהם החברתיים הטובים אלו הנעלים אלו הבונים עולם טוב ובריא.

ניתנה ההזדמנות להיות חלק בו, כל אחד מאיתנו מספר(כמו "לספר) סיפור בתוך...בתוך הסיפור הגדול שהעולם מספר.

ובעולם "מספרי הסיפורים" יש מגוון של סוגים.

יש אדם שמעדיף את הסיפור הטרגדי, אז הוא הופך את חייו לטרגדיה, וחי אותה.

יש האוהב רומנטיקה אשר כל נפשו משתוקקת אליה, וזה מה ש"יקרה" איתו זה מה שהוא יבחר במחשבותיו ורגשותיו לספר ולחיות.

הבנתם ת'כיוון...

אולם המספר הגדול בה" הידיעה זה העולם או אלוהים (לאלה שמעדיפים להשתמש במילה הזאת) אני אישית מעדיף את המילה "העולם".

כל יום "העולם" פותח בנושא חדש בפלאות כאלה ואחרות... פלאות שנוצרו זה עתה ושלא היו כאלה עד היום: נוספה עוד קומה לעולם והתרחשותו, עוד יום חדש שלא היה בעבר מעולם, הוא רק נראה כאותו יום של אתמול אבל הוא לא, בפירוש לא.

זאת תרבות הרדידות, השטחיות.

וזה ממש לא אנחנו!

 כ"מי" שנחשבים (או נחשבו) לעם החכם בעולם, עשו לנו את הגרוע ביותר, הפכו אותנו ולמעשה חינכו אותנו להיות רדודים, זה הבית ספר והאוניברסיטאות שעושים לנו את זה, עושים מאיתנו עם טיפש.

אתם לא יודעים כמה סטודנטים ודוקטורים אני מכיר שיש להם מפח נפש ובטן מלאה על האוניברסיטאות.

בחכמות טכניות לומדים באוניברסיטאות משהו, אבל בתרבות החיים וכישורים חברתיים האונבסיטאות יודעות 0 עגול.

כל מה שהם יודעים בכישורים חברתיים זה להפוך אותך למתוחכם מאוד וקומבינטור ברמה גבוהה ביותר, אולם "בן אדם" הם לא יוציאו אותך מישם, אלא "חיית כריש מתוחכמת וערמומית".

בושה וחרפה!

ואיך מוכרים לנו את התרבות הרדודה הזאת? זאת שאלה מעניינת ואף מעשית:

קוראים לזה "חופש" קריירה ועוד שמות...

ואם חושבים על זה לרגע ברצינות, מהי פסגת האושר שהם מציעים זה ככה:

המטרה היא שיהיה לאדם את כל הסט אפ של החומר, בית נהדר ומרשים, חלקת אדמה גדולה עם הכל.. לא אפרט.

מכונית יפיפיה, גי'פ 4 על 4, אתם יכולים להוסיף איש עשיר עם יאכטות ומטוס פרטי, בעל חברה גדולה שעושה הרבה כסף. אה.. ובנות, סקס, מה עוד?! האם כיסיתי את כל עולם החומר?! אם לא אז תשלימו כמו נסיעות לראות את העולם ולחוות את שווקיו ותרבויותיו. ובזה זה מסתכם.

ועל מה לא מדברים ואת מה שכחו , כמו דומה הדבר שזה לא מעניין אף אחד מבני התרבות כיום, תרבות רדודה אמרנו... מה עם אושר, מה עם המערכת הרוחנית נפשית נשמתית, כמו חינוך לילדים לכבד את אביהם העשיר והחומרני עד עייפה כזה שהגיע לפסגת התרבות?! כלום, ממש כלום, מה לגבי יחסו לאישתו לאביו או לאימו, כלום, פשוט אפס עגול.

מה אתם אומרים על זה? יש מה לדבר אה...

אשאיר את זה לכם למחשבה...

אני כבר פרשתי מחלומות הכזבים שמוכרים כיום בתרבות המדינה ולמעשה גם בעולם הרחב.

אישית אני חושב לעבור לכפר בצפון עם חברים אידיאולגיים שחושבים כמוני, ולייסד שיטה חינוכית שתבנה בני אדם ולא "חיות טרף עם חליפות", אף פעם לא קניתי את השקר הזה ואף פעם לא אקנה.

אני יודע שלא נתתי תשובה מלאה על השאלה ששאלתי בתחילת הפוסט, כנראה כואב לי מדיי הנושא הזה מכדי לדבר עליו, במקום זאת בחרתי לרמוז על זה.

ייאלה שיהיה יום טוב.

מזה בן אדם?
קצת חברה טובה מדי יום.
ארוחות מספקות, שינת לילה טובה.
ומעט כסף לצרכים הבסיסיים.

בשאר רוב הזמן הוא עוסק במהות של החיים.
ואז טוב לו.
זהו.

מהי מהות החיים?
לימוד יחסיו של האדם עם עצמו עם בני האדם סביבו ועם העולם בדרך של אהבה והערכה.
זוהי המהות של חיי האדם, אין מהות אחרת, ואם יש כזו היא לא נכונה, כלומר "מזוייפת".
העולם/התרבות כיום לא עוסקים בזה אלא הולכים בדיוק ההיפך, במקום ללכת בדרך של איחוד ובנייה הולכים בדרך של "פירוד והרס".

טוב שלא לשים לב לתרבות המקולקלת אלא ללכת בדרך של ללמוד את יחסיו הנכונים של האדם עם עצמו וסביבתו, כי אז יצליח

חלק א:בעולם שהפך ציני אצל כל כך הרבה אנשים לא רק שקשה לנהל שיחה עניינית ולאורך זמן קשה אף יותר לתת מקום לעצמך לדבר על עצמך, לתת ביטויי למחשבותיך לרגשותיך על מעלותיך, על הדברים שבהם אתה טוב קשה, כי אז כמעט מיד אתה נתפס כמתגאה ושלא לומר מגלומן
בעולם שאנשים עם מהות אמיתית ומפותחת כהלכה הפך והופך להיות נדיר יותר ויותר קשה מאוד לזרום אלא אם כן תדבר על אוכל נשים וכו' שיחה רדודה זה היום שם המשחק עם זה אפשר לזרום פור אבר
בפרט אם תתחיל להשתטות לצחוק ולהצחיק או אז כולם ירצו להיות בחברתך כי אתה מצחיק גורם לכולם לשכוח מהכל והרי הרוב רוצים להתמכר למשהו ולשכוח את הכל את הצרות את הדאגות את המאבק היומיומי
לכל דבר יש מידה גם לצחוק צחוק בריא לנפש אבל לא ייתכן לעשות רק ממנו ארוחה עיקרית ולשכוח את כל השאר
את המשפט "אל תחפור" ניתן לשמוע היום כמעט בכל מקום משפט שישתק כל איש שיש בו דעת באמת ויגרום לו כמעט מייד ליסוב (=להסתובב) לאחוריו
אדם שמהותו ריקנית ייפגע מכל רוח נושבת כי אין לו שורשים הוא חסר בבסיסו כל כך הרבה
בדברי חכמינו יש משל לאדם שענפיו מרובים ושורשיו מועטים תנשוב רוח קצת חזקה והופ הוא נופל אפיים ארצה לא כן אדם שענפיו מועטים ושורשיו מרובים כי אז אפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזים אותו ממקומו
על כך משלו עוד משל"לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז" הקנה, "קנה הסוף" גמיש מאוד שום רוח לא יכולה לו כי הוא פשוט מתכופף, נותן לרוח החזקה לעבור מעליו ולעומתו הארז, יהא חזק ככל שיהא תבוא רוח כזאת שאותה כבר לו יוכל לספוג ויקרוס מלוא קומתו, שדוד.
חלק ב:בחינוך של ילדים בבית הספר למי שאבא שלו העשיר קנה לו איי פון וכדומה הוא זה שנחשב לבעל מעלה ואני שואל, איזו מעלה יש באותו ילד האם בכוחו של הפלפון החדיש להעניק מעלות עצמיות לילד לבנות לו אישיות, לפעול משהו בתוכו וודאי שלו, הרי הפלפון זה רק סמל סטטוס ולא יותר שום דבר לא השתנה בליבו ונפשו של הילד פנימה זולת זה שיש לו פלפון חדיש.ולחשוב שיש הורים מהמעמד הנמוך שפשוט הורגים את עצמם בעבודה רק שיהיה לילדים שלהם איי פון רק שיהיו מקובלים בחברה רק שיישארו במודה התובענית למה הם מחנכים את הילדים ולמה הם מחנכים את עצמם למעלות חיצוניות לא פלא שהילדים שלהם גדלים והופכים למפלצות אדם ללא שום מידה טובה כמעט מתרגלים לקחת ולקחת וכמעט כלום לא לתת נכנסים למצב של אגו כל כך מנופח עד שכל שפיץ קטן וחד ייעשה בהם שמות(=הרס גדול) ויש הרבה מאוד "שפיצים חדים" לא רק קטנים כי אם גם גדולים במהלך החיים.
חינוך כזה גורם להערכה עצומה של פחותי הערך בעוד שהילדים בעלי האישיות נדחקים הצידה
כשהעולם מתפתח כך, והוא אכן מתפתח כך אין פלא שהעליון תחתון והתחתון עליון במצב כזה מי ייבחר לראש ממשלה ומי יחזיק במשרות הנחשבות רק השוטים והערמומיים בעלי המרפקים והגנבים הבריונים ובעלי הזרוע
וכש"תרבות הכלום" הזאת נושבת כל כך בחוזקה ומושרשת באידיאות כל כך עמוק מי כבר יכול להפוך אותה איזו מחאה חברתית המבוססת על ערכים אלה תצליח אף אחת! תראו ת'מחאה החברתית כשאנשים לא רואים שיש להם מה לומר הם מתחילים להשתולל ולהיות אלימים
כי רק זאת הדרך שנשארה אנשים בועטים, מציתים את עצמם ולממשלה לא איכפת ולמה שיהיה לה איכפת אנשים טובעים בעול הפרנסה תופעות שקורות כבר הרבה מאוד זמן וממשלה שניזונה פשוטו כמשמעו מ"ניצול" האזרחים עם מומחים בדעת קהל לצידה איזה צ'אנס יש להמון אדם חסר השכלה, מוחלש ומיואש
מי יותר חזק ממשלה רבת כוח עם אנשי מקצוע ערמומיים מכל התחומים חכמים להרע ולהייטיב לא ידעו או המון המום ורדוד שמתמרד וודאי שהממשלה!
חלק ג:נחזור... האדם שמבין שרק מעלה חיצונית היא השווה ולעומק נפשי (ומעלה נפשית) לא רק שאין ערך אלא הוא בזויי ונלעג הרי כל הערה של אדם לידו עלולה להעלות את חמתו בפרט אם העליבו אותו, הוא הרי יירה מכל הכלים ומייד כי מבחינתו חשוב מה שאומרים ולא חשוב מהן באמת מעלותיו הפנימיות ואם והיה שאדם יטען לידו על השגיו ויכולותיו הוא בכלל יצא מכליו כי אז הוא ירגיש כה קטן עד שייחשב לו הדבר כפגיעה אישית כואבת ונוראה בו

בעולם שהרוב הפך ציני איך אפשר בכלל להחמיא והרי כל אדם שיחמיא בפרט אם יעשה זאת כנוהל קבוע ייחשב כמגזים ושלא לומר משוגע ממש
כי המודה קובעת מה נורמלי ומה לא מה נכון ומה לא ומי יבוא ויגיד דברים הפוכים בביטחון מלא ולא יינסו להוריד את ראשו
עצוב שאנו חיים בזמנים טרופים כאלה מדכא שכאשר כבר קם אדם ואומר דברים של טעם מייד ממהרים להשתיק אותו
מייאש כמעט שמי שאינו במודה לא רק שאינו נורמלי אלא נחשב ממש למשוגע בריבוע
אומנם ואף על פי כן חכם לא יתחשב לעולם בדברי השוטים כי יודע הוא מהות מהי וראייתו מציאותית יותר מרוב האחרים ומציאות מקולקלת אינה מציאות בעיניו הוא רואה את המציאות הבריאה וחי אותה גם בעולם שרבה בו ההשחתה מהתיקון
הרע עד כמה שיהיה רע סוף כל סוף כוחותיו מוגבלים אולם הטוב אין כוחותיו מוגבלים את כוחותיו אין לתאר ואין לשער ומכאן התקווה לעתיד.